ספר לו שערים· רבנו ישראל איסרלן
שער כט
ג' עצמות יש בירך אותו עצם שמן הארכובה ולמטה שקורין שענקל והוא מוזכר בתלמוד, הנמכרת עם עצם הראש אפילו נחתך לגמרי כשירה בין בבהמה בין בעוף משום טריפות, וכ"ש אם עדיין מדולדל בבהמה ונשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין רוב השבירה שבבהמה כשירה אבל האבר כה"ג שהוא מדולדל בבהמה יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ולא מדאורייתא כדמסקינן בגמ' ונ"מ דאם יש ספיקא אזלינן לקולא וצריך לחותכו ולהשליכו, וכ' בא"ז וכה"ג דצריך לשייר מעט מן המותר עם האבר המדולדל להשליכו ואם נשבר בארכובה עצמה אפילו לא יצא לחוץ חיישינן לפסיקת אחד מן הגידין וטריפה. ולמעלה מן הארכובה ברוחב גדול בעצם האמצעי הוי דין צומת הגידין וחיישינן לפסיקת אחד מן הגידין ובשור הגדול הוי דין צומת הגידין עד ארבע אצבעות מן הארכובה ולמעלה. והרמב"ם כתב עליו ו' אצבעות בשור גדול, כתב הרא"ש ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאיסור ולהיתר ור"י לא רצה לאמר לא איסור ולא היתר כי אירע מעשה בצרפת לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה וכמדומה לו שאלו יצא הדבר לאיסור הי' נשמע בעיר וגם היתר לא רצה להורות בה, וה"ר שמואל מאיברא אומר שאם לא נשתנית מראית הבשר על הקשר ודאי נתרפאת יפה אבל אם השתנית יש לחוש ור' שמואל כתב שאם אירע הדבר בע"ש שאי אפשר להכין אחר היה מתיר ולא בענין אחר, וכתב הרא"ש מאחר שהיה הדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר ע"כ, וממקום צומת הגידין ולמעלה כל אורך העצם האמצעי אם נשבר העצם ולא יצא לחוץ והעור שלם כשר בין בעוף בין כבהמה אבל אם נשבר העצם האמצעי ויצא לחוץ טריפה בין בבהמה בין בעוף, ואם עור ובשר חופין ראש השבירה כשר, אבל צריך שיהא רוב הכיסוי מבשר ומיעוט מעור. ובעוף פסק אשר"י דאפילו חצי העור וחצי בשר כשר. [הגהה וז"ל, אע"ג דכתב הרא"ש דנכון להחמיר יתכן דמורה כהא דסמ"ק דכתב הכי דהכא איכא למיחש אע"ג דנפסק אחד מן הגידין מ"מ בקל הי' להתרפאות אבל לקמן אם נשבר העצם ויצא לחוץ מכיסוי לאויר העולם ודא שוכלא נתרפין הכי י"ל כי היכי דלא ליפלגי אהדדי, ועו' יש לחלק דהתם לא חזינן ריעותא דיצא לחוץ ושבירה לחוד לא מיטרפא אבל כאן חזינן דנשבר ורגילות הוי דע"י שבירה יפסקו הגידין עכ"ל הגי'] ורמב"ם כתב דאפילו בבהמה מועיל עור לבד לחיפוי והכפר פסק דאפילו אם נחסר מעט מן העצם ונפל אם רוב השבירה חפוי כשר ומ"מ אם הוא עדיין מדולדל ואין עור ובשר חופין רוב השבור יש לו דין כל אבר מן החי בדרבנן כמו ברגלים האחרונים וכן כנף העוף ואין הגידין מועיל לכסות, ובגמרא מסיק דרוב השבירה דקאמר היינו רוב עוביה ורוב הקיפו ופרש"י דבעינן רוב החלל העצם נכסה דאפילו אם רוב הבשר קיים אלא שחלל העצם נהפך ויצא דרך נקב קטן עד שרובו נגלה טריפה ואם רוב היקף הבשר שסביב השבירה מגולה אפילו אם הוא פונה בראש השבירה לצד הבשר שהוא עדיין קיים והרי כל חלל העצם נכסה ג"כ טריפה דתרוויהו בעינן. והתוס' וכן באשר"י מפרשי במדת העצם שאם הוא עגול לגמרי רוב עוביו ורוב הקיפו שוין אלא כשהוא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד או לפעמים רוב עוביו עדיף, ולפעמים רוב הקיפו ומבעי להו בגמרא אותו בשר החופה רוב השבירה מתלקט מהו, פי' שאין הרוב במקום אחד, מסמסת מהו, ניקב אותו בשר או נסדק נקלף מן העצם מהו ועלתה בתיקו, ופסקינן לה לחומרא עבדינן ככולהו, ופסק המיימוני דבכל הני מורים לחומרא אפילו לאסור האבר במקום שאין הבהמה טריפה כגון למטה מן הארכובה או ברגלים הראשונים או יצא עצם הנשבר דרך נקב קטן וחזר לפנים אין מועיל אח"כ עורו ובשר חופין את רובי השבירה כך כתב בסמ"ק וכ' עוד בסמ"ק, שאם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגלים למעלה מן הארכובה ונתרפא שקורין רינאאר בלע"ז כשירה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כך נהוג הר"מ, וכן כ' במרדכי בשם ר"ת, ועוד יש עצם למעלה דשייך בו שאלה במקום בוקא דאטמא דשף מדוכתא ואיעכל ניביה ונוהגין להטריף בשיש לו ספק באיעכל ניבי', כתב הרא"ש דריב"א העיד על ר"י ב"ר יהודה שהתיר בהמה שנחתכו לגמרי רגליה בעצם האמצעי למעלה מצומת הגידין וכתב שכן סובר רב אלפס דדוקא בעצם השלישי שהוא בוקא דאטמא אם נחתך או נשבר ויצא לחוץ הוא דטריפה, וכן כתב במרדכי בשם ראבי"ה אבל מסיק הרא"ש דס' התרומה פסק כרש"י דאפילו בעצם האמצעי טריפה אם נחתך או נשבר ויצא לחוץ וכתב דכן נוהגין באשכנז ובצרפת ע"כ. ובסמ"ק וא"ז ובמרדכי כ' דבעוף טריפה אפילו לא איעכול ניביה. כתב בא"ז בהמה שאין לה אלא רגל אחת או שיש לה ג' רגלים ברגלים שלפניה כשר וברגלים אחרונים טריפה אם יוצאין למעלה מן הארכובה ונוגעין לארץ ומהלכת על שתיהן טריפה ואם אין נוגעין בארץ או שאחד עומד במקומו וא' שלא במקומו או יוצאין למטה מן הארכובה בכל הני דלדול בשר הוא וכשר ע"כ, הא דמפרשינן ג' עצמות בירך היינו דוקא ברגלים אחרונים אבל ברגלים שלפניה לא שייך ביה שום טריפות אפילו נחתך לגמרי או בצומת הגידין או נשברה העצם או נשמט אפילו סמוך לגוף של בהמה וכן בעוף בגפיו. אמנם בעוף אם נשבר הגף סמוך לגוף אז טריפה דחיישינן לנקיבת הריאה דהיינו הפקו שקורין תריף כי הוא שוכב בין הצלעות, כתב המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל יש מן הגאונים שכתבו דוקא כשנשמט הגף חיישינן לנקיבת הריאה אבל כשנשבר לא אפילו סמוך לגוף. ואין נ"ל אלא צריך לבודקו ומחתכין העוף מלפניו ומניח הריאה דבוקה בצלעות כתולדותו ומכניס שפופרת כו', וכתב בהגהה במיימוני בשם ראב"ן דאף אם נשמר ברחוק מחיבורו צריך לעיין בצלעות לראות אם נצרר הדם יש לחוש לנקיבת הריאה, וצריך לבודקו ע"כ. ופי' בא"ז פא"ט האיך בדקינן מכניס קנה דק מגרגרת ונופח הריאה אם הרוח יוצא טריפה ואם לאו כשירה. כתב בס' התרומה דהיכא דנשבר העצם ויצא לחוץ או נשמט במקום שהוא נטרף בו ולא ידעינן אי מחיים או לאחר מיתה זימנין סגיאין מצינו לברורי כגון אם הושחרה המכה אז ודאי מחיים נעשה וכל היכא דלא מצינן לברורי אסרינן מספק ולא אמרינן נשחטה הותרה עד שיודע שנטרפה כגון גבי זאב שנטל בני מעיים דהכי הספק תלוי בחסרון החכמה ואם היה בקי היה יכול להבחין כיון שיש ריעותא אסרינן מספק וכל כה"ג רבי יצחק ז"ל ור' יצחק ב"ר יהודא דירך חיות דינם לנקר כמו ירך בהמה. שור ושה בכל הירך ובצנקרון ובכל הירך וכן לגררו ולהסיר גיד הנשה וחלבו וכל דין ניקור כמו של בהמה והנוטה לפנים אחרים מינות הוא כי לא חילקו רבותינו בין בהמה לחיה אבל גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה אבל לא בעוף. ושומן ג"ה ישראל קדושים הם ונהנו בו איסור ויש ליזהר בו דתנינן בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה בהן עשה ולא תעשה והעובר על דברי חכמים חייב מיתה: