ספר ילקוט הרועים· הרב שמעון בצלאל ניימאן
הרועים - אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט
אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. בשו"ת ושב הכהן כ' דוקא כשהקדיש בהיתר אבל כשהקדיש באיסור כגון מתפיס תמימין לבדה"ב דמה שעשה עשוי ובכה"ג ל"ה מסירה להדיוט עוד כ' דוקא כשהקדיש בדיבור אבל כשהקדיש במחשבה אפי' הני ג"כ ההקדש במחשב' מ"מ בכה"ג ל"ה כמסיר' להדיוט פמ"ג או"ח בפתיח' דגם בהקדש במחשבה הו"ל כמסירה והנה הא דא"י לחזור מההקדש תוכד"ד ג"כ רק כשהקדיש בדיבור אבל במקדיש במחשבה יכול לחזור תוכ"ד ועפ"ז נ"ל הא דאין שאל' בהקדש לב"ש דוקא במקדיש בדיבור אבל במחשבה מועיל שאלה אף לב"ש דהטעם דל"מ שאלה לב"ש משום דהו"ל כמסיר' וע' בב"ט בסוגי' דהואיל ולפ"ז במקדיש במחשב' דל"ה כמסיר' שפיר יכול לשאול וע' ביצה י"ב וע' בר"ן נדרים דל"א בסוגיא דבר פדא פלוגתא דאמוראי בדין אמירה לגבוה ע"ש. אמירה לעכו"ם שבות בפנים יפות פ' בא דלרבינא דס"ל בב"מ פא"נ דדוקא בתרומ' אין שליחות לעכו"ם אבל בכה"ת יש שליחות לגוי ס"ל דאמיר' לעכו"ם אסור מה"ת ורק כשאינו עושהו שליח בכה"ג הוי שבות ואמירה לעכו"ם דהוי שבות כ' בכ"ס יו"ד קכ"ו דל"ה רק בל"ת לבד ולא כשאר מלאכה דרבנן דה"ל בל"ת ועשה: