ספר ילקוט הרועים· הרב שמעון בצלאל ניימאן
הרועים - אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובירושלמי קדושין איתא הטעם משום דכתיב לה' הארץ ומלואה ובכ"מ שהוא ברשות הגבוה אולם שי' הרא"ש נדרים כ"ט דהטעם דחייב לקיים דבריו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ול"ג למהדר ביה והנ"מ בין הטעמים היא מ"ש התוס' בקדושן דכ"ט ד"ה משכו דהיכא דבטעות היה כמו הכא שלא הה סבור שישתנה השער ל"ה כמסירה להדיוט וז"ל אם הטעם משום נדר כהרא"ש שי"ל היכא שהיה בטעות ל"ש אמל"ג אבל אם הטעם משום לד' הארץ ומלואה אז אין חילוק כ"כ דעת קדושים להגאון ר' רפאל בעל ושב הכהן ומוכח דהש"ס דילן לא ס"ל כטעם הירושלמי רק כטעם הרא"ש ועוד יש נ"מ אי בנכרי שייך הדין דאמירה לגבוה דלטעם הירושלמי גם בנכרי שייך אמל"ג דהוי כאלו הקדש משכה החפץ אבל לטעם הרא"ש משום מוצא שפתיך והכתוב נאמר בישראל ולא בנכר ממילא בנכרי שפיר יכול לחזור ותלי' עוד בפלוגתא בירושלמי נזיר ר"פ הכותים דלר' יוסי דאין הכותים בכלל לא יחל וא"צ היתר חכם ממילא גם כן אינו במוצא שפתיך ושמור ול"ש אמל"ג בנכרי אבל לר' יונה דס"ל כותים אין להם היתר חכם לדידיה גם בנכרי שייך אמירה לגבוה ע"ש בארצות וקצרתי: