אור ברסלב
ספר ילקוט הרועים הרועים - אין בגידין בנו"ט

ספר ילקוט הרועים· הרב שמעון בצלאל ניימאן

הרועים - אין בגידין בנו"ט

הרועים אין שליח לדבר עבירה

אין בגידין בנו"ט. סי' הרמב"ם באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים והעלו האחרונים בטעמו אע"ג דפסק אב"ג בנו"ט מ"מ חייב משוה נבילה מטעם אחשבי' מיגו דהתורה אחשבי' לאכילה לגבי גיד חייב ג"כ משום נבילה אך תמהו ע"ז מחולין ד"צ דאמרינן אלא קסבר אב"ג בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא מבואר דל"א מיגו ונ"ל הנה בפלתי סי' ס"ה כ' דלמ"ד נותן טעם לפגם מותר ונבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה שפיר י"ל מיגו דהתורה אחשבי' לאכילה משום גיד כו' משא"כ למ"ד נותן טלפ"ג אסור ובעינן שתפסול מאכילת כלב א"כ כיון דבתחילת יצירת הגיד יש בו טעם גמור ורק אח"כ כשנתקשה ועדיין חזי לכלב א"כ לא אחשבי' התורה כלל לגבי איסור גיד רק דהוי ככל איסורין שבתורה דלא נפקע האיסור כ"ז דחזי לאכילת כלב משא"כ משום נבילה הו"ל סרוחה מעיקרא דמותר ע"ש ועפי"ז יש להעיר לדעתי לשי' הנ"א ברא"ש סוף ע"ז דבאיסור הנאה גם נוטלפ"ג אסור ולפי"ז א"נ דג"ה חסור בהנאה א"כ ממילא אסור גם נוטלפ"ג ובעינן עד שתפסל מאכולת כלב, א"כ ממילא א"א לומר אחשבי' דלא אחשבי' התורה כלל לג"ה רק דאסור ככל איסורי הנאה דלא נפקע האיסור רק עד שתפסול מאכילת כלב וגיד חזי לכלב אולם הרמב"ם דפסק ג"ה מותר בהנאה ושוב מותר נוטלפ"ג שפיר מוכח דאחשבי' וש"פ דחייב שתים אולם הפוסקים תמהו עליו כיון דס"ל אין בגידין בנו"ט א"כ מהראוי שגיד יהי' אסור בהנאה כמו דס"ל להש"ס פסחים דכ"ב דל"ה בכלל היתר הנאה דנבילה וע' בשעה"מ חמ"א ובכו"פ סי' ס"ה ובישי"ע יו"ד ס"ה שמתרצים כ"א לפ"ד דהרמב"ם ס"ל דאפי' דאב"ג בנו"ט אפ"ה ג"ה מותר בהנאה ממילא שפיר ס"ל דאמרינן אחשבי' ולפי"ז ל"ק מחולין ד"צ דאמרינן איסור מוקדשין ליכא דהש"ס שם אזיל בשיטה זו דא"נ דג"ה אין בו בנו"ט ג"ה אסור בהנאה וכדס"ל להש"ס פסחים דכ"ב א"כ דאסור בהנאה שוב ל"א כלל אחשבי' ושפיר איסור מוקדשין ליכא ודוק. ועפ"ז יש לומר ג"כ בישוב ד' הרמב"ם שפסק דג"ה מותר בהנאה אע"ג דפסק דאין בגידין בנו"ט נגד ד' הש"ס פסחים דכ"ב דאמרינן דלר"ש דאב"ג בנו"ט ל"ה בכלל נבילה ונ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגיא עד"ז והוא דהתוס' פסחים דכ"ב הקשו לחזקי' דס"ל דלא יאכל מותר בהנאה מר"ש דאוסר גיד בהנאה ותירצו כיון דאב"ג בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דל"ש בי' אכילה ע"כ ולהנ"ל יובן כוונתם כמין חומר כיון דס"ל אב"ג בנו"ט ול"ה בכלל נבילה הראוי לגר דקיי"ל דפקע מיני' איסורו ולמה אסרה התורה הגיד ועכצ"ל דאסור בהנאה ובאיה"נ שי' הג"א דנוטלפ"ג אסור ולא פקע איסורו מיני' כיון דעדיין חזי לכלב ומוכח דג"ה אסור בהנאה ולפי"ז זאת היא פרכת הש"ס אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט האיך נוכל לומר דהוא בכלל היתר הנאה דנבילה הא אדרבה מדגילתה התורה דנבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה א"כ מהראוי דגיד יהיה מותר אף באכילה כיון דהוי נוטלפ"ג ומוכח מדאסרה התורה הגיד דאסור גם בהנאה וממילא אסור בי' נועלפ"ג דאם הוא מותר בהנאה שוב אף באכילה יהי' מיתר וש"ק ה"מ ר"ש ולר"ש ג"ה אסור בהנאה ולפי"ז י"ל לפמ"ש הפלתי בסי' פ"ז דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דטומאה חמירא עד לכלב וגם נבילה שא"ר לגר קרוי' נבילה ועיין בנודע ביהודא מהדו"ק סי' כ"ו יו"ד א"כ אף דאב"ג בנו"ט והוי א"ר לגר מ"מ שפיר הוא בכלל נבילה ודו"ק: והנה באות א אחשבי' הערתי בס' המפורשים הנ"ל דאמרי' אחשבי' מיגו דהוי אכולה לגבי גיד לפמ"ש הברוך טעם בסוגי' דהואיל לפרש כוונת התוס' שהבאתי כיון דאב"ג בנו"ט ול"ח לאכילה ע"כ דאסרה התורה משום הנאות מעיו ומוכח דג"ה אסור בהנאה ואסור אף הנאות מעיו ואסרה התורה הגיד משום הנאות מעיו ע"ש ולפי"ז איך נוכל לומר מיגו דהוי אכילה לגבי גיד חשיב אכילה משום נבילה הא גבי נבילה האיסור רק הנאות גרון ובשעה שחל איסור גיד כבר חלף עבר האיסור נבילה ועכצ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אע"ג דאב"ג בנו"ט אפ"ה מותר ג"ה בהנאה וא"א לומר דהאיסור גיד משום הנאות מעיו רק דגזיה"כ דחייב מטעם אכילה אע"ג דא"ב בנו"ט שפיר פסק דחייב מטעם נבילה אבל הסוגיא דחולין אזלא בשיטת הש"ס פסחים דאם אב"ג בנו"ט ג"ה אסור בהנאה ואסרה התורה הגיד משום הנאות מעי' שוב ל"ל אחשבי' ושפיר אמרינן איסור מוקדשין ליכא ודוק: והנה באות א אחשבי' הערתי בס' המפורשים הנ"ל דאמרי' אחשבי' מיגו דהוי אכולה לגבי גיד לפמ"ש הברוך טעם בסוגי' דהואיל לפרש כוונת התוס' שהבאתי כיון דאב"ג בנו"ט ול"ח לאכילה ע"כ דאסרה התורה משום הנאות מעיו ומוכח דג"ה אסור בהנאה ואסור אף הנאות מעיו ואסרה התורה הגיד משום הנאות מעיו ע"ש ולפי"ז איך נוכל לומר מיגו דהוי אכילה לגבי גיד חשיב אכילה משום נבילה הא גבי נבילה האיסור רק הנאות גרון ובשעה שחל איסור גיד כבר חלף עבר האיסור נבילה ועכצ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אע"ג דאב"ג בנו"ט אפ"ה מותר ג"ה בהנאה וא"א לומר דהאיסור גיד משום הנאות מעיו רק דגזיה"כ דחייב מטעם אכילה אע"ג דא"ב בנו"ט שפיר פסק דחייב מטעם נבילה אבל הסוגיא דחולין אזלא בשיטת הש"ס פסחים דאם אב"ג בנו"ט ג"ה אסור בהנאה ואסרה התורה הגיד משום הנאות מעי' שוב ל"ל אחשבי' ושפיר אמרינן איסור מוקדשין ליכא ודוק. אולם בד' הפלתי הנ"ל שכתב דבתחילת יצירת הגיד קודם שנתקשה יש בו טעם גמור ורק אח"כ שנתקשה אז פקע טעמו מיני' ק"ל מסוגיא דפסחים הנ"ל דפריך למ"ד אין בגידין בנג"ט ל"ה בכלל נבילה ולהנ"ל גם כי אב"ג בנו"ט מ"מ כשהתורה התירה נבילה לעולם התירה ואף שנמצא בה וולד בתחילת יצירה שנתקשה איבריו בגידין דעדיין רך ויש בו מעם גמור ואז שפיר הוא בכלל נבילה ואטו חילקה התורה בהיתר נבילה דאם נמצא בה תחילת יצירת הוולד שיהי' אסור ליתנה לגר ואמת שי"ל לפמ"ש התוס' בחולין ד"ל דלר' יוחנן לא חל איסור גיד רק משיצא לאויר העולם ולשי' התוס' דבעינן שיחול מחיים א"כ בכה"ג ל"ה איסור גיד כלל ויש ליישב בזה ד הרמב"ם ז"ל אף על גב דאב"ג בנו"ט מ"מ חייב מטעם נבילה דס"ל דהוי בכלל נבילה מטעם הנ"ל והארכתי בזה וקצרתי כאן:

אמנם אילולי דמסתפינא הייתי מחדש ואומר להיפוך מד' בפלתי והוא דכל הפלוגתא אי יש בגידין בנו"ט או אין בגידין בנו"ט הוא רק על תחילת יצירת הגיד דלמ"ד יש בגידין בנו"ט וס"ל דבתחילת יצירה כ"ז שלא נתקשה לגמרי יש בו טעם גמור ואף דלאחר שנתקשה תו א"ב טעם מכל מקום כיון דחזי עדיין לכלב שפיר אסור ככל איסורין דלא פקע איסורו מיני' עד שתפסל מאכילת כלב אבל ר' שמעון דס"ל דנביל' שא"ר לגר ל"ק נבילה א"כ א"א לומר דהתורה אסרה הגיד מחמת דבתחילה יש בו טעם דא"כ אחר שנתקשה ואז אין בו טעם ואין ראוי לגר מהראוי שיהיה מותר באכילה ועכצ"ל דהתורה לא אסרה כלל משום הטעם ואף בתחילת יצירה ג"כ אין בו טעם ואפ"ה אסור חדא:

אמנם אילולי דמסתפינא הייתי מחדש ואומר להיפוך מד' בפלתי והוא דכל הפלוגתא אי יש בגידין בנו"ט או אין בגידין בנו"ט הוא רק על תחילת יצירת הגיד דלמ"ד יש בגידין בנו"ט וס"ל דבתחילת יצירה כ"ז שלא נתקשה לגמרי יש בו טעם גמור ואף דלאחר שנתקשה תו א"ב טעם מכל מקום כיון דחזי עדיין לכלב שפיר אסור ככל איסורין דלא פקע איסורו מיני' עד שתפסל מאכילת כלב אבל ר' שמעון דס"ל דנביל' שא"ר לגר ל"ק נבילה א"כ א"א לומר דהתורה אסרה הגיד מחמת דבתחילה יש בו טעם דא"כ אחר שנתקשה ואז אין בו טעם ואין ראוי לגר מהראוי שיהיה מותר באכילה ועכצ"ל דהתורה לא אסרה כלל משום הטעם ואף בתחילת יצירה ג"כ אין בו טעם ואפ"ה אסור חדא. ועוד קאמינא אפילו את"ל דליתא לדברינו אלה רק דלמ"ד יש בגידין בנו"ט ס"ל דגם עכשיו יש בו טעם אבל מ"מ י"ל דר' ישמעאל בנו של ריב"ב דס"ל בחולין צ"ט אין בגידין בנו"ט אין סובר לגמרי כר' שמעון בזה דאב"ג בנו"ט רק דיש חילוק גדול בינם והוא דלר' שמעון דס"ל נבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה עכצ"ל דאין חילוק בין תחילת יצירה לאח"כ דל"ל דהתורה אסרה הגיד מחמת תחילת יצירה דיש בו טעם אם כן אחר שנתקשה ותו א"ר לגר מהראוי שיהיה מותר וכיון דע"כ גזיה"כ דגיד אסור אע"פ שאין בו טעם מהכ"ת דנימא דבתחילת יש בו טעם בשעה שחל איסור וממילא ס"ל אף בתחילת האיסור שנתקשה גם כן אין בו טעם ראוי לגר ואפילו הכי אסור מגזיה"כ אולם ר' ישמעאל בנו של ריב"ב י"ל דס"ל אף דאב"ג בנו"ט היינו אחר שנתקשה אין בו טעם אבל מ"מ בתחילת חלות איסור יש בו טעם ושפיר אסור הגיד ככל איסורין שבתורה דס"ל כהלכתא כר"מ דנבילה שא"ר לנר ג"כ קרוי נבילה ממילא אסרה התירה ככל איסורים דאסור בהו נוטלפ"ג (ול"ל דא"כ אמאי אין אוסר התבשיל ז"א דמ"מ אין בו טעם כלל ליתן בתבשיל רק דגופו של גיד אסור עד שתפסל מאכילת כלב ומה שכתבתי די"ל דמ"ד יש בגידין בנו"ט ס"ל דלאחר שנתקשה גם כן מודה דאין בו טעם י"ל ג"כ כמ"ש הפוסקים דטעם קלוש יש בו וכיון שחל על הטעה איסור ממילא אסור הטעם ולא פקע איסור מיניה כמו דקיי"ל בנ"ט בר נ"ט דאיסורא דאסור ובהתירא דמותר אבל עכ"פ מה שאמרתי דלמ"ד אב"ג בנו"ט עכשיו אין יכול ליתן טעם כלל באחרים כן הוא מוכרח לומר גם כן לדברי הפלתי שכתב דלמ"ד אין בגידין בנו"ט מכל מקום בתחילת יצירה יש בו טעם ודוק):

ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דעפי"ז יתיישב קו' הפליתי בסימן ס"ה בפסחים דכ"ב דאמרינן מאן תנא דס"ל אב"ג בנו"ט ר' שמעון והקשה דלמה לא קאמר ה"מ ר' ישמעאל בנו של ריב"ב:

ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דעפי"ז יתיישב קו' הפליתי בסימן ס"ה בפסחים דכ"ב דאמרינן מאן תנא דס"ל אב"ג בנו"ט ר' שמעון והקשה דלמה לא קאמר ה"מ ר' ישמעאל בנו של ריב"ב. ולהנ"ל א"ש דלר' ישמעאל דסבירא ליה דבתחילת יצירה יש בו טעם רק אח"כ אין בו טעם אבל מ"מ אסור ככל איסורים דאף נבילה שא"ר לגר קרוי ג"כ נבילה א"כ שפיר הוי בכלל נבילה וכמו שכתבתי לעיל לתרץ דברי הרמב"ם או כמו שהקשיתי לעיל דמשכח"ל שנמצא בנבילה תחילת יצירת הולד ואז עדיין יש בו טעם אבל אליבא דר' שמעון דס"ל דגם בתחילת יצירה אין בו טעם ונבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה שפיר ל"ה בכלל נבילה וממילא שע"פ כל הדברים הנ"ל יתיישב הרמב"ם ז"ל כמין חומר וי"ל עוד שהרמב"ם לשיטתו דפסק נבילה שא"ר לגר קרוי נבילה אם כן שוב אין הכרח לומר דגם בתחילת יצירת הגיד א"ב בנו"ט ושפיר י"ל להרמב"ם דבתחילת יצירה י"ב טעם ושפיר הוי בכלל נבילה והדברים מזוקקים וברורים:

הנה א"נ כמש"ל דלמ"ד יש בגידין בנו"ט ג"כ מודה דעכשיו אין בו רק טעם קלוש רק כיון דחל בתחילת יצירה האיסור על גיד ועל הטעם גם אח"כ לא פקע האיסור מיניה כיון דעדיין יש בו טעם קלוש והוי כנ"ט בר נ"ט דאיסורא:

הנה א"נ כמש"ל דלמ"ד יש בגידין בנו"ט ג"כ מודה דעכשיו אין בו רק טעם קלוש רק כיון דחל בתחילת יצירה האיסור על גיד ועל הטעם גם אח"כ לא פקע האיסור מיניה כיון דעדיין יש בו טעם קלוש והוי כנ"ט בר נ"ט דאיסורא. ועפי"ז יש מקום לתרץ קו' התוספות בחולין ד"ו דהקשו דלאחר זריקה דפקע איסור קדשים יחול איסור גיד ולהנ"ל א"ש כיון דבתחילת יצירה אין מקים לאיסור גיד לחול רק עכשיו אחר זריקה שוב הו"ל סרוחה מעיקרא וכ"ע מודים בכה"ג דנוטלפ"ג מותר א"כ א"א לחול עכשיו איסור גיד והבן:

עי"ל קו' התוס' דהקשו דלאחר זריקה דפקע איסור קדשים יחול איסור גיד והוא דהשאגת אריה הק' מ"פ הש"ס וכיון דאקדשי' פקע איסור גיד אה"נ כיון דיש עליו מ"ע דאכילת קדשים נימא עדל"ת אולם בברוך טעם בשער הכולל כ' דאין התחלה לקושייתו דדוקא בזבחים דצ"ז גבי יקדש להיות כמוה כיון שעל הבשר יש עשה דאכילת קדשים ורק כיון דנבלע בה איסור שפיר אמרינן דע' דאכילת בשר דוחה לל"ת דבליעת איסור משא"כ הכא הכי נאמר כלל העשה דואכלו על גיד שאסור באכילה הרי על האיסור לא נאמר כלל המ"ע דאכילת קדשים ע"ש ולפ"ז א"ש קושית התוספות דודאי להס"ד דחל האיסור גיד תיכף רק דאחר כך נימא עדל"ת שפיר אמרינן דלא חל העשה על דברים האסורים כיון דע"כ יש כאן איסור גיד מהכ"ת לומר דיש ע' דאכילת קדשים על דברים האסורים אבל לפי המסקנא דאיסור קדשים קדים וא"א להגיד לחול כלל על מוקדשים וממילא כיון דיש בגידין בנו"ט והוה קדוש כשאר הבשר א"כ בשעה שזרק הדם מביא הזריקה מ"ע על הבשר ועל הגיד לאכול וכיון דחל עליו המ"ע תו א"א אז לחול איסור גיד על ידי הזריקה דאדרבה הזריקה מביא מ"ע לאכול וממילא אמרינן עדל"ת והכא ל"ל דעל איסור לא חל המ"ע דאכילת קדשים ז"א חל הרי המ"ע פועל שלא יחול כלל איסור גיד וכיון שלא חל האיסור שפיר יש מ"ע דאכילת קדשים על הגיד כיון דעד עתה לא היה איסור גיד רק בשעה שמצוה אין חלות כלל לאיסור גיד והוי כהיתרא ודוק היטב:

ולהנ"ל אמרתי בקו' המהרש"א בריש ג"ה דאמרינן וכ"ת קסבר וב"ג בנו"ט ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד הקשה התוספות הא תנן ואין נוהג בטמאה דאין גיד חל על טומאה והקשה המהרש"א דלמא הטעם התם משום דבטמאה אין גיד נוהג כיון דבשרו אסור כמו שכתב התוספות בסמוך ותי' המהרש"א דחוק דא"כ מה הועילו התו' בתירוצם בסמוך דכ' דהטעם כיון דבשרו אסור ע"כ נ"נ דס"ל להתו' דהטעם דאין ג"ה נוהג בטמאה מכח דבשרו אסיר זה יצדק מאוד רק א"נ דאין בגידין בנו"ט אבל א"נ יש בגידין בנו"ט א"א לומר הטעם דמי ש בשרו אסור לכך בהס"ד דיש בגידין בנו"ט תירצו דלכך מוקדשין חל על גיד דחמיר ולא משום הטעם דבשרו אסור והתוס' שכ' לקמן התירוץ גם למ"ד יש בגידין בנו"ט היינו דאיכא למדחי הכי אבל לא אליבא דאמת ולכך בחרו כאן התוס' בתירוץ יותר נכון והסיגנון יהיה עד"ז דלכאורה במה פליגי ר"י ור"ש דר"י ס"ל דנוהג בטמאה אף דבשרו אסור ואם היה איזה יתור בפסוק מ"ט דר"י דלא דרוש וע"כ דאין כאן יתור כלל א"כ מ"ט דר"ש דס"ל דג"ה אין נוהג בטמאה ונ"ל דלכאורה הקשיתי פליאה נשגבה לדברי הברוך טעם שהבאתי לעיל כיון דאין בגידין בנו"ט אמרינן שאסרה התורה הגיד רק משום הנאות מעי' ומוכח שאסור בהנאה ואסור גם הנאות מעיו ולפ"ז מנ"ל דג"ה אין נוהג בטמאה מדכתיב ע"כ לא יאכלו בנ"י ג"ה משמע דבשרו מותר כיון דלא יאכל גבי גיד הוא רק הנאה וגם האכילה דאסור אע"ג דל"ש אכילה האיסור רק משום הנאה א"כ גם טמאה הו"ל בשרו מותר כיון דטמאה מותר בהנאה ושפיר מדריש לא יאכל ב"י ג"ה היינו הנאה הא הבשר מותר בהנאה כגון טמאה אע"ג דאסור באכילה מ"מ בהנאה מותר אך י"ל דהדבר נכון והוא דהגאון מוה' אברהם ברודא הקשה על התוספות סנ"ל כוון דל"ש אכילה וג"ה אסור בהנאה א"כ לכתוב לא והנה ויותר יקשה לדברי הברוך טעם דאיסור אכילת הגיד נמי אסור רק משום הנאות מעיו א"כ בודאי יקשה אמאי כתבה התורה לשון אכילה כיון דל"ש אכילה והאכילה דאסור רק משום הנאה א"כ לכתוב לא יהנה:

עי"ל קו' התוס' דהקשו דלאחר זריקה דפקע איסור קדשים יחול איסור גיד והוא דהשאגת אריה הק' מ"פ הש"ס וכיון דאקדשי' פקע איסור גיד אה"נ כיון דיש עליו מ"ע דאכילת קדשים נימא עדל"ת אולם בברוך טעם בשער הכולל כ' דאין התחלה לקושייתו דדוקא בזבחים דצ"ז גבי יקדש להיות כמוה כיון שעל הבשר יש עשה דאכילת קדשים ורק כיון דנבלע בה איסור שפיר אמרינן דע' דאכילת בשר דוחה לל"ת דבליעת איסור משא"כ הכא הכי נאמר כלל העשה דואכלו על גיד שאסור באכילה הרי על האיסור לא נאמר כלל המ"ע דאכילת קדשים ע"ש ולפ"ז א"ש קושית התוספות דודאי להס"ד דחל האיסור גיד תיכף רק דאחר כך נימא עדל"ת שפיר אמרינן דלא חל העשה על דברים האסורים כיון דע"כ יש כאן איסור גיד מהכ"ת לומר דיש ע' דאכילת קדשים על דברים האסורים אבל לפי המסקנא דאיסור קדשים קדים וא"א להגיד לחול כלל על מוקדשים וממילא כיון דיש בגידין בנו"ט והוה קדוש כשאר הבשר א"כ בשעה שזרק הדם מביא הזריקה מ"ע על הבשר ועל הגיד לאכול וכיון דחל עליו המ"ע תו א"א אז לחול איסור גיד על ידי הזריקה דאדרבה הזריקה מביא מ"ע לאכול וממילא אמרינן עדל"ת והכא ל"ל דעל איסור לא חל המ"ע דאכילת קדשים ז"א חל הרי המ"ע פועל שלא יחול כלל איסור גיד וכיון שלא חל האיסור שפיר יש מ"ע דאכילת קדשים על הגיד כיון דעד עתה לא היה איסור גיד רק בשעה שמצוה אין חלות כלל לאיסור גיד והוי כהיתרא ודוק היטב. ולפי"ז י"ל דמכאן הוציא ר"ש דינו דג"ה אין נוהג בטמאה ולכך כתבה התורה לשון אכילה להורות דוקא ג"ה אסור באכילה הא הבשר התרתי לך אף באכילה ממש אבל בטמאה דאסור באכילה שוב אין הגיד נוהג ומעתה א"א לכתוב לשון לא יהנה דאה כן הי' באמת ג"ה נוהג בטמאה וז"נ לר"ש דסבירא ליה אין בגידין בנו"ט אבל לר' יהודא דס"ל יש בגידין בנותן טעם ממילא א"א למכתב לא יהנה דשפיר הוי בכלל אכילה א"כ אין כאן ראיה כלל דג"ה אין נוהג בטמאה. ולפ"ז א"ש קושית המהרש"א דהכא דאמרינן אלא קסבר יש בגידין בנו"ט שפיר לא יכלו התוספות לומר דטעמא משום דבשרו אסור דהרי אי יש בגידין בנו"ט אין ס' לומר דג"ה ל"י נוהג בטמאה אבל בסמוך דאמרינן אלא קסבר אין בגידין בנו"ט שפיר כ' דטעמו משום דבשרו אסור ודוק:

עי"ל בישוב קושית המהרש"א בהקדם לבאר מחלוקת ר"י ור"ש דלמה ר"י ס"ל דג"ה נוהג בטמאה ולא דריש מי שבשרו אסור דהנה לכאורה הקשיתי לשי' הירושלמי בפסחים דהא דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה דוקא בנבילה אבל בכשרה אסור בהנאה ועיין בצל"ח שם די"ל דטעם הירושלמי כיון דבשרו אסור אין ג"ה נוהג ע"ש:

עי"ל בישוב קושית המהרש"א בהקדם לבאר מחלוקת ר"י ור"ש דלמה ר"י ס"ל דג"ה נוהג בטמאה ולא דריש מי שבשרו אסור דהנה לכאורה הקשיתי לשי' הירושלמי בפסחים דהא דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה דוקא בנבילה אבל בכשרה אסור בהנאה ועיין בצל"ח שם די"ל דטעם הירושלמי כיון דבשרו אסור אין ג"ה נוהג ע"ש. ולפ"ז ק"ל טובא מנ"ל לר"ש למידרש מדכתיב ע"כ לא יאכלו בנ"י ג"ה הא בשרו מותר הא לא יאכלו דג"ה כולל אכילה והנאה ולשיטת הברוך טעם הנ"ל פירושו רק הנאה בכלל ואכילה דאסור ג"כ רק משום הנאה א"כ כיון דבנבילה מותר באמת בהנאה א"כ שפיר כ' התורה ע"כ ל"ו בנ"י את ג"ה הא בשרו מותר אז היכא דבשרו מותר שייך בודאי לעולם איסור הנאה אבל היכא דבשרו אסור שוב משכח"ל שלא יהיה איסור הנאה כמו בנבילה דבשרו אסור אז מותר בהנאה והא דכתיב ל"י גיד הנשה היינו אפילו בהנאה דוקא בשבשרו מותר כגון בכשרה אז בודאי יש איסור בהנאה (ובפנ"י כ' בפסחים דכ"ב דגם בטריפה אמרינן כשהותרה ע"ש):

אך א"ש דלר"ש דס"ל אין בגידין בנו"ט ואפילו בנבילה ל"ה בכלל נבילה ואסור נ"ה בהנאה אפי' בנבילה שפיר דריש דג"ה אין נוהג בטמאה משא"כ לדודן דקיי"ל יש בגידין בנו"ט והותרה בכלל נבילה רק בכשרה אסור בהנאה שוב לא מוכח כלל דג"ה אין נוהג בטמאה דהא דדייקינן הא בשרו מותר קאי רק לאיסור הנאה דבכה"ג דבשרו מותר ולא הותר לא בכלל נבילה ולא בכלל טריפה אז אסור בהנאה ולפ"ז א"ש ג"כ קושית המהרש"א דלעיל דאמרינן קסבר יש בגידין בנו"ט לא היו יכולים לומר דהטעם משום דבשרו אסור אבל בסמוך דאמרינן קסבר אב"ג בנו"ט שפיר כ' דהטעם משום דבשרו אסור:

אך א"ש דלריש דס"ל אין בגידין בנו"ט ואפילו בנבילה ל"ה בכלל נבילה ואסור נ"ה בהנאה אפי' בנבילה שפיר דריש דג"ה אין נוהג בטמאה משא"כ לדודן דקיי"ל יש בגידין בנו"ט והותרה בכלל נבילה רק בכשרה אסור בהנאה שוב לא מוכח כלל דג"ה אין נוהג בטמאה דהא דדייקינן הא בשרו מותר קאי רק לאיסור הנאה דבכה"ג דבשרו מותר ולא הותר לא בכלל נבילה ולא בכלל טריפה אז אסור בהנאה ולפ"ז א"ש ג"כ קושית המהרש"א דלעיל דאמרינן קסבר יש בגידין בנו"ט לא היו יכולים לומר דהטעם משום דבשרו אסור אבל בסמוך דאמרינן קסבר אב"ג בנו"ט שפיר כ' דהטעם משום דבשרו אסור. ומה שכתבו התוס' גם לקמן הטעם דמי שבשרו אסור גם למ"ר וב"ג בנו"ט הוא רק דאיכא למדחי הכא וכמו שצ"ל ג"כ לתי' המהרש"א ודו"ק ובפשיטות י"ל בישוב קו' המהרש"א דהתוס' כתבו דלטעם דמי שבשרו אסור אין נ"ה נוהג הא דאר"י והלא מבני יעקב נאסר ר"ל כיון דאז נאסר אף בטמאה ל"ל דאח"כ כשנאסר טמאה פקע איסור גיד וז"נ רק למ"ד אין בגידין בנו"ט אם כן מצד טמאה הוא מותר דא"ב בנו"ט אבל א"נ דיש בגידין בנו"ט וג"ה מותר בהנאה אם כן שפיר אמרינן דאין נוהג בטמאה אף דפקע ממנו איסור גיד מה בכך סו"ס הרי אסור כולו ומצד טמאה וקיל (ובס' אשל אברהם ובס' תפארת שמואל ועוד בספרים ישינים מתרצים ג"כ עד"ז דתלי' בפלוגתא אי וב"ג בנו"ט ומתרצים קושית המהרש"א וכ' דמ"ש התוס' לקמן גם למ"ד יב"ג בנו"ט היינו ע"צ הדיחוי ע' בהם) ובקו' התו' בריש ג"ה דאמרי' אלא קסבר אין בגידין בנו"ט ובגיד איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ופריך מירך שנתבשל ג"ה כו' והקשה התוס' דלמא ל"מ דיש בגידין בנו"ט ואפ"ה לא חל איסור מוקדשין אגיד דס"ל אין אחע"א אף בכולל ונ"ל להעיר בדבר חדש דהנה הר"ן נדרים די"ח כ' דנדר חל אשבועה ושבועה לא חל אנדר דנדר הו"ל איסור גברא ואיסור חפצא ושבועה לא הוי רק איסור גברא לכך שפיר חל נדר אשבועה ע"ש ולפיז נחזי אנן דהנה המפו' נסתפקו בכל האיסורין שבתורה אה הם איסור גברא לבד או אף איסור חפצא. ובאמת לדעתי י"ל אפילו א"נ דאיסורין הו"ל איסור חפצא כמו חלב ונבילה וכדומה מ"מ זה דוקא באם הנבילה או החלב כמות שהוא עכשיו אסור לאכול שפיר מונח האיסור על החפץ משא"כ אם כמו שהוא עכשיו מותר לגמרי באכילה מה"ת הכי נימא דיש איסור חפצא דהחפץ נאסר כמו נדר וקרבן הא אם יאכל טכשיו היתר גמור והאיך נוכל לומר דאיסורו מונח על החפץ והיינו לפי"מ דקיי"ל בפסחים דכ"ו אכל חלב חי דפטור דהו"ל שלכ"א וכן בכל האיסורין אם אכל חי כ"ז שלא נתבשל דפטור א"כ שוב כ"ז שלא נתבשל א"א לומר דאיסורו מונח על החפץ בכה"ג דפטור כשאוכל חי וז"נ מחמת איסור גיד מותר בחי כ"ז שלא נתבשל דהו"ל שלא כד"א משא"כ משום קדשים לפמ"ש האור חדש פ"ב דפסחים דבקדשים חייב גם בשלכ"א. ולפ"ז א"ש קושית התוס' הנ"ל דשפיר חל קדשים אגוד כ"ז שהוא בחיים דמצד גוד ל"ה רק איסור גברא דמוזהר שלא לאכול הגיד כדרך אכילתו על ידי בישול אבל משום קדשים הו"ל גם עכשיו איסור חפצא דאסור גם בשלכ"א ושפיר חל קדשים דהוא איסור חפצא וגברא אאיסור גיד קודם שנתבשל דל"ה רק איסור גברא לבד. ועפ"ז א"ש גם קושית התוס' לעיל בד"ה ואחי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד והא תנן ואין נוהג בטומאה דאין איסור גיד חל על טמאה ולפ"ז א"ש דקדשים שפיר חל אאיסור גיד דהו"ל חפצא אגברא ודוק: ועפי"ז מיושב קושית המפו' הנ"ל על הרמב"ם דפסק באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים מיגו דהוי אכילה לגיד חשוב אכילה לגבי הנבילה אם כן אמאי קאמר הש"ס דלמ"ד אין בגידין בנו"ט איסור מוקדשין ליכא:

ועפי"ז מיושב קושית המפו' הנ"ל על הרמב"ם דפסק באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים מיגו דהוי אכילה לגיד חשוב אכילה לגבי הנבילה אם כן אמאי קאמר הש"ס דלמ"ד אין בגידין בנו"ט איסור מוקדשין ליכא. ולהנ"ל א"ש דהנה בפמ"ג סימן ס"ה ובזרע ברוך פסחים דכ"ב העלו דלמ"ד אין בגידין בנו"ט חייב בגיד אף שלא כדרך אכילה כיון דגם אכילה הו"ל שלכה"נ דאין עומד רק להנאה וכ"כ בברוך טעם בשער הכולל ובבית אפרים בפתיחה ליו"ד ע"ש ולפ"ז א"נ דג"ה אין בו בנו"ט שוב חייב גם שלכ"א וחייב באוכל הגיד אף קודם שנתבשל ממילא הו"ל הגיד ג"כ איסור חפצא שוב לא יוכל לחול איסור מוקדשין מטעם דאאחע"א כיון דגם מצד גיד הו"ל איסור חפצא ואיסור גברא ודוק:

והאמת שכעין דברי הנ"ל נתעורר הגאון בטל כסת דהרסנא בכל איסורין דאמרינן אאחע"א הא הו"ל איסור בת אחת דקודם שנתבשל פטור דהו"ל שלכ"א והאיסור רק אחר שנתבשל ושוב הו"ל בב"א ע"ש:

והאמת שכעין דברי הנ"ל נתעורר הגאון בטל כסת דהרסנא בכל איסורין דאמרינן אאחע"א הא הו"ל איסור בת אחת דקודם שנתבשל פטור דהו"ל שלכ"א והאיסור רק אחר שנתבשל ושוב הו"ל בב"א ע"ש. ובאמת דלק"מ דמ"מ איסור גברא קודם לאיסור האחד מהב' דתיכף שבא איסור הראשון חל אגברא שלא לאכול על ידי בישול ואף שלא נתבשל מדיין ושפיר הו"ל קודם אגברא לאיסור הב'. ועוד י"ל עפ"מ דהעלו הפוסקים דשלכ"א נהי דאין לוקין אבל איסור דאוריית' יש בשלכ"א וא"נ כשיטת הרשב"א דאף על איסור דאורייתא אע"ג שא"ב מלקות גם כן אמרינן אאחע"א אם כן א"ש ולפי"ז יש להעיר בחצי שיעור דכ' הבית יוסף באו"ח סימן תרי"ב דבכה"ג מותר שלכ"א דהוי תרתי ח"ש ושלכ"א והמפורשים הסבירו הטעם דח"ש אסור רק מחמת חזי לאצטרופי והכא כיון דגם בשיעור שלם אין לוקין ל"ש חל"א עיין בהם ולפי"ז שוב י"ל דהו"ל איסור בת אחת ושפיר חל איסור אחר על איסור ח"ש כחקירת הכסא דהרסנא ודוק:

והנה האחרונים כ' וכן כ' בחי' הרי"ם שבועות דלכך חל שבועה על ח"ש אף דח"ש אסור מה"ת דהטעם מחמת חזי לאצטרופי והכא אם חל איסור שבועה בח"ש שוב ל"ש חזי לאצטרופי מטעם דנבילה אפילו אם יצטרף לשיעור לא יחול איסור נבילה על ח"ש כיון דקדמה איסור שבועה תו לא יחול נבלה על איסור שבועה ועפי"ז י"ל בקו' החתם סופר בשו"ת יו"ד דהקשה דהש"ס פריך דקדשים קדים בעוד שלא נקשרו איבריו בגידין הא מבואר בגמרא דבשעה שחל איסור גיד ל"ה עדיין כזית בשר א"כ מצד קדשים ל"ה רק ח"ש אבל על גיד חייב אף פחות מכזית א"כ שפיר יחול איסור גיד על מוקדשין דנ"ה משום קדשין כ"א חצי שיעור ואיסור חל על ח"ש ולהנ"ל א"ש דהטעם שום דל"ש חל"א אבל בקדשים דהוא אסור בהנאה דאסור חצי שיעור אף דל"ש חל"א ומה"ט סובר הירושלמי פ"י מתרומות אף לר"ל דמותר ח"ש ולא ס"ל חזי לאצטרופי אבל באיה"נ מודה דאסור ח"ש שפיר לא חל אף על ח"ש וק"ל:

ןלהנ"ל יתישב קו' התו' בחולין ד"צ דיה הכא במבכרת דא"כ איסור גיד קדים לר' יוחנן א"כ ק' לר"י לתני מוקדשין נוהג בגיד ונ"ל באמת הק, החת"ס דלמה צריך לשנויי במבכרת ת"ל אפי' בוולדות קדשים חייל איסור גיד אקדשים דאיסור חל אח"ש ונ"ל דא"ש לכמ"ש בס' מראה יחקאל דכל קו' הש"ס דפריך מוקדשין פשיטא הוא רק לר"ל ע"ש לפ"ד ולפ"ז גם אנו נאמר דקו' הש"ס לר"ל דס"ל חצי שיעור רק מדרבנן אסור ולשי' מהרלב"ח הובא בשו"ת אבני מילואים דר"ל דס"ל ח"ש מדרבנן אסור לא חל עליו איסור אחר כיון דאיסור דרבנן יש בו איסור דאוריי' משום לא תסור ע"ש וש"פ הש"ס דלר"ל לא יוכל גיד לחול על מוקדשין אע"ג דמשום מוקדשין הו"ל רק ח"ש מ"מ לר"ל גם אח"ש לא חל איסור אחר ולכך צריך לשנויי במבכרת ולפ"ז ל"ק קו' התוס' דלר' יוחנן קדשים נוהג בגיד מבע"ל ז"א דלר"י ש לאוקמי כלל במבכרת רק בוולדות קדשים וחייל איסור גיד על מוקדשין דלר"י דס"ל ח"ש אסיר מה"ת ול"ה בלאו דלא תסור שוב חל איסור גיד על איסור חצי שיעור דקדשים ולר"י ל"צ לאוקמי כלל במבכרת ודוק:

ובאמת שבד' המפו' הנ"ל דלכך שבועה חל אח"ש מחמת דל"ש חזי לאצטרופי דאם יחול השבועה א"כ לא יוכל לחול איסור נבילה בכזית על ח"ש שבועה הקדום עפ"ז ישבתי קו' המפרשים בפסחים דל"ה דפריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני ה"מ ר"ש הוא דל"ל כולל ודקדקו המפו' דלמה לא משני הש"ס סתם האי תנא ל"ל כולל כמו במכות די"ט ול"א שם ה"מ ר"ש הוא ע"כ ונ"ל הנה המפרשים תמהו על הרמב"ם בפ"א מה' חמץ דאסור ח"ש חמץ מקרא דלא יאכל והקשו תי"ל דבכל האיסורים ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי ונ"ל לתרץ בדרך נכון דהנה המקנה בקדושין דל"ח הק' דמ"פ הירושלמי נימא עדל"ת הרי בעת ביאתן לארץ:

נאסרו כל התבואות משום חדש א"כ אין יוצא כלל משום מצה דקיי"ל מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יוצא ידי מצה והכא ל"ה איסורו משום חמץ דאין איסור חמץ חל על איסור חדש כיון דל"ה שום כולל ונ"ל לתרץ דאעפ"כ שפיר הק' הירושלמי דיוכלו לאכול באופן שיהי' איסורו משום ב"ת חמץ ושפיר יוצא ידי מצה דהנה זה ברור כמו דאמרינן דאאחע"א ה"ה חיש לא חל אחצי שיעור וז"נ בעלמא משא"כ חמץ אחדש חצי שיעור שפיר חל רק איסור חמץ לשי' הרמב"ם הנ"ל דבחמץ אסור ח"ש מלא יאכל אע"ג של"ש חזי לאצטרופי א"כ בכה"ג שיש לו שיעור חצי זית חמץ והוא חדש שפיר חל איסור חמץ דאסור בו ח"ש אע"ג של"ש חזי לאצטרופי והוא בעצם איסור משא"כ ח"ש דחדש הוי בעצם היתר רק דאסור משום חזי לאצטרופי והכא דחל איסור ח"ש דחמץ מקודם אפילו דל"ה חזי לאצטרופי א"כ שוב לא יוכל לחול איסור חדש על חמץ מטעם דאאחע"א וממילא ל"ש חזי לאצטרופי כלל משום חדש דאין איסור חדש חל בכזית על איסור חמץ ח"ש הקודמו דאפי' על חצי שיעור שי' הרשב"א דאין איסור אחר עליו ולפ"ז שפיר הק' הירושלמי דנימא עדל"ת והיינו דיאכל חצי שיעור ותיכף בכא"פ יאכל עוד ח"ש א"כ בכה"ג אם הי' חמץ הי' עליו רק האיסור דחמץ ולא משום חדש כיון דאיסור חדש בכזית לא חל אאיסור חצי שיעור חמץ הקודמו ושפיר אח"כ שמשלים לכזית שפיר הו"ל איסורו רק משום בל תאכל חמץ ודוק ולפי"ז אע"ג דמשני הירושלמי גזירה כזית ראשון משום כזית ב' מ"מ מה"ת יצא ולפה"ש הפוסקים דהש"ס דילן ס"ל אפי' עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ממילא א"ש ד' הרמב"ם דמצריך קרא לא יאכל לחמץ דאסור ח"ש ונ"מ דיוצא ידי מצה בחדש בעת כניסה לארץ דהו"ל איסורו משום ב"ת חמץ כנ"ל (ובב"ט בענין עדל"ת העלה ע"פ דרכו דצריך קרא על עת כניסתן לארץ ע"ש) משא"כ משום חזי לאצטרופי שוב לא הי' חל איסור חמץ על חדש ול"ה איסורו משום ב"ת חמץ אך עפי"ז יקשה קו' עצומה בפסחים דל"ה דפריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני ה"מ ר"ש דל"ל כולל וק' איך סתמה המתניתין דאין יוצא בטבל דל"ה איסורו משום ב"ת חמץ תינח אך כשאכל זית שלם בב"א משא"כ היכא כשאכל ח"ש תיכף ואח"כ בכדא"פ אבל תיכף עוד ח"ש שפיר הו"ל איסורו משום חמץ דאיסור טבל לא יוכל לחול אח"ש חמץ שקודם לאיסור טבל אך זה אינו דהש"ס קאמר ה"מ ר' שמעון ור' שמעון ס"ל כ"ש למכות א"כ שוב ל"ה איסורו משום חמץ אפי' בח"ש כמובן ועפ"ז א"ש קו' המפו' דלא יוכל הש"ס לומר סתמא דהאי תנא ל"ל כולל ז"א דלדידן דלא קיי"ל כר' שמעון ממילא אף דל"ל כולל ג"כ משכח"ל דיוצא במצה של טבל ודוק:

ועפ"ז האיר ד' את עיני ליישב קו' השעה"מ פ"א מחמץ דהקשה על הירושלמי פ"ג דערלה דיליף מלא יאכל לחייב המאכיל כאוכל ותמה השעה"מ לד' הרמב"ם הנ"ל דצריך לא יאכל לחצי שיעור ואכתי מנ"ל לחייב המאכיל כאוכל ע"ש ולהנ"ל הדבר נכון כמין חומר דהרי באמת תרצתי ד' הרמב"ם דצריך קרא בחמץ דאסור ת"ש למצה של חדש דיהי' איסורו משום בל תאכל חמץ ויהי' נימא עדל"ת לשי' הש"ס דילן דעשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וז"נ לדידן אבל הירושלמי דפסק דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור א"כ שוב ל"צ קרא בחמץ דאסור ח"ש ת"ל דאסור ככל האיסורין דאסור ח"ש מטעם חזי לאצטרופי ול"ל דג"מ למצה של חדש בעת הכיבוש הא לשון הירושלמי אין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וממילא בלא"ה אין יוצא בחדש דהו"ל מצהב"ע ושוב דל"צ קרא כלל לח"ש שוב יליף שפיר מלא יאכל לחייב המאכיל כאוכל ודוק:

ובקו' המפורשים הנ"ל דלמה צריך קרא לחצי שיעור בחמץ ת"ל מטעם חזי לאצטרופי באמת תרצתי לפמ"ש הפמ"ג בפתיחה לבב"ח באיסור הנאה מותר ליהנות הנאה פחות מכשיעור דלגבי הנאה ל"ש חל"א דלא נאמרה השיעור כדא"פ בהנאה ע"ש א"כ שפיר צריך קרא בחמץ דאסור חצי שיעור אף בלא חזי לאצטרופי ממילא אף הנאה אסור בח"ש וכן הצל"ח בפסחים דמ"ד תירץ דנ"מ בסוף הפסח דל"ש ח"ש אסור מחמת חזי לאצטרופי דאז יהי' אחר הפסח ע"ש ועפי"ז אמרתי בקו' התוס' פסחים דכ"ג לר' אבהו יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתיב כל אוכל ונכרתה ע"ש ולהנ"ל א"ש דהמפורשים הק' כיון דלר"א גם בלא צירי אסור בהנאה ל"ל למכתב לא יאכל בצירי אך תירצו דלר"א צריך קרא לא יאכל בצירי לחצי שיעור ע"כ:

והנה האחרונים כ' וכן כ' בחי' הרי"ם שבועות דלכך חל שבועה על ח"ש אף דח"ש אסור מה"ת דהטעם מחמת חזי לאצטרופי והכא אם חל איסור שבועה בח"ש שוב ל"ש חזי לאצטרופי מטעם דנבילה אפילו אם יצטרף לשיעור לא יחול איסור נבילה על ח"ש כיון דקדמה איסור שבועה תו לא יחול נבלה על איסור שבועה ועפי"ז י"ל בקו' החתם סופר בשו"ת יו"ד דהקשה דהש"ס פריך דקדשים קדים בעוד שלא נקשרו איבריו בגידין הא מבואר בגמרא דבשעה שחל איסור גיד ל"ה עדיין כזית בשר א"כ מצד קדשים ל"ה רק ח"ש אבל על גיד חייב אף פחות מכזית א"כ שפיר יחול איסור גיד על מוקדשין דנ"ה משום קדשין כ"א חצי שיעור ואיסור חל על ח"ש ולהנ"ל א"ש דהטעם שום דל"ש חל"א אבל בקדשים דהוא אסור בהנאה דאסור חצי שיעור אף דל"ש חל"א ומה"ט סובר הירושלמי פ"י מתרומות אף לר"ל דמותר ח"ש ולא ס"ל חזי לאצטרופי אבל באיה"נ מודה דאסור ח"ש שפיר לא חל אף על ח"ש וק"ל. וכבר כתבתי דצריך קרא היכא של"ש חזי לאצטרופי אך ק' הא ח"ש אסור מכל חלב ולא מחמת חזי לאצטרופי ושוב ליל קרא בחמץ דאסור ח"ש אך ז"א כמ"ש הישועות יעקב ביו"ד סי' צ"ט דמחלב לא יוכל ללמוד לכל התורה דשאני חלב שהוא בכרת אסור ח"ש בלא חזי לאצטרופי אבל בכ"מ אסור ח"ש רק מחמת חזי לאצטרופי ע"ש ולפי"ז שפיר צריך קרא לא יאכל בצירי להנאה אף על חצי שיעור דל"ש כרת בהנאה וס"ד דאסור רק מחמת חזי לאצטרופי ובהנאה ל"ש חל"א כד' הפמ"ג או דנ"מ בסוף הפסח ולענין הנאה דל"ה כרת ועפ"ז א"ש קו' התו' דלר"א יהי' נהנה מחמץ בכרת ז"א דע"כ ליכא כרת בהנאה דאם יהי' כרת בהנאה א"כ יקשה ל"ל לא יאכל בצירי דאם יש כרת בהנאה אסור ח"ש אף של"ש חל"א ממילא ל"צ קרא כלל גם להנאה וע"כ דליכא כרת בהנאה ודוק:

ובקו' הח"ס הנ"ל י"ל עוד עפמ"ש במחנה לוי הא דג"ה היא ברי' דוקא משום דחל בתחילת בריאתו אבל אם לא נאסר בתחילת יצירה גם בג"ה צריך כזית ע"ש ולפ"ז ל"ל דלכך חל ג"ה על קדשים כיון דבג"ה חייב בפחות מכזית ז"א הא אם ג"ה לא חל על קדשים ממילא לא נאסר מתחילת בריאתו ושוב גם בג"ה צריך כזית:

ובקו' הח"ס הנ"ל י"ל עוד עפמ"ש במחנה לוי הא דג"ה היא ברי' דוקא משום דחל בתחילת בריאתו אבל אם לא נאסר בתחילת יצירה גם בג"ה צריך כזית ע"ש ולפ"ז ל"ל דלכך חל ג"ה על קדשים כיון דבג"ה חייב בפחות מכזית ז"א הא אם ג"ה לא חל על קדשים ממילא לא נאסר מתחילת בריאתו ושוב גם בג"ה צריך כזית. והנה כל מש"ל אל יקשה בעיניך הא אע"ג דאאחע"א מ"מ איסור יש לקוברו בר"נ א"כ בלא"ה חל איסור גיד ז"א חדא דהאחרונים העלו דהיכא דל"ה כולל ל"א לקוברו בר"ג ורק במקום דהוי כולל אפי' למ"ד דל"ל כולל מ"מ מהני לקוברו בר"ג ועוד דלענין איסור גיד כל שאאחע"א ל"א לקוברו בין רשעים גמורים דבעינן שיחול מחיים וסברא זו העלה בס' שערי שמחה ע"ש:

והנה התו' הקשו בריש ג"ה איך חל איסור גיד על אבר מן החי

ובישועות יעקב יו"ד סי' ס"ה רוצה לחדש אע"ג דבעינן שאיסור גיד יחול מחיים מ"מ חל כשמפרכסת דאז חל מחיים וכבר פקע ממנו איסור אמה"ח כיון דבישראל בשחיטה תלי' מלתא ע"ש והנה אם כי דפח"ח עכ"ז יש לפלפל בדבריו עפמ"ש הבית אפרים בפתיחה ליו"ד לחדש עפ"ד הש"ס יבמות איסור אחות אשה מתלי תלוי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל הלכך לא פקע איסור אשת אח ע"ש ולפ"ז הק' איך חל ג"ה אחר מיתת הבהמה א"נ דלא בעינן דיאסור מחיים נימא כיון דאם יפקע איסור אמה"ח אתי איסור גיד שוב נימא דלא פקע איסור אמה"ח וכתבו דז"א דהאיך אפשר לומר דלא פקע איסור אמה"ח הא מ"מ היא מתה לפנינו ופשיטא דפקע איסור אמה"ח אך הק' א"נ דיש איסור דאינו זבוח וההיתר ע"י מעשה השחיטה תלי' ע"ז שוב יקשה דנימא דלא פקע איסור דאינו זבזח ע"ש ולפי"ז נסתר ד' הישוע"י הנ"ל דהא תינח אחר שמתה הבהמה שפיר י"ל דחל איסור גיד אבל במפרכסת דעודה חי' רק דע"י המעשה שחיטה נסתלק האיסור דאבמה"ח שוב נימא כיון דאם יסתלק איסור אמה"ח יחול האיסור גיד שוב לא פקע איסור אמה"ח ע"י הזביחה ולא התיר השחיטה האיסור גיד ויצא לנו מזה דבר חדש דא"נ דלא כשי' התוס' רק כסברת הב"א דאיסור גיד חל אחר שחיטה ול"צ שיחול מחיים מ"מ בעודה מפרכסת לא חל איסור גיד וחייב על גיד משום אמה"ח:

וראיתי להאחרונים שהעלו לתרץ קו' התוס' הנ"ל עפ"ד הירושלמי בפ"ב דפסחים דרק בג"ה של נבילה מותר בהנאה אבל בג"ה של כשרה אסור בהנאה ולפ"ז לכך חל ג"ה על אמה"ח לשי' רש"י דהנאה הו"ל איסור מוסיף וכיון דג"ה של כשרה אסור בהנאה שפיר הו"ל מוסיף אאמה"ח ע"כ ועפי"ז ישבתי קו' האור חדש בפסחים דכ"ב ע"ב דהש"ס פריך דאמה"ח יאסור בהנאה לר"א ומשני דאמה"ח אתקיש לדם להיתר הנאה והק' א"כ מנ"ל דאמה"ח נאסר עכשיו לב"נ ואי משום דנאמרה ונשנית הא למלתי' היא דנשנית שיהי' מותר בהנאה ולהנ"ל א"ש דלכאורה ק' מ"פ הש"ס מאמה"ח הא עכצ"ל דאמה"ח מותר בהנאה דאי אסור בהנאה א"כ יקשה האיך חל איסור גיד אאמה"ח דבעינן שיחול מחיים האיסור גיד כמ"ש התוס' הנ"ל ול"ל דגיד הוי מוסיף דאסור בהנאה הא אם אמה"ח אסור בהנאה תו ל"ה מוסיף כלל ועכצ"ל כמ"ש התו' בחולין דק"א דהנאה ל"ה מוסיף רק איסור חמיר א"כ ש"פ הש"ס לר' נתן דאפי' את"ל דס"ל לר' נתן דאיסור חמור חל על איסור קל מ"מ א"א שיחול גיד על אבמה"ח מטעם דחמיר שאסור בהנאה הרי לעומת זה יש חומר באמה"ח שנאסר גם לב"נ משא"כ גיד ושוב ל"ה גיד אאמה"ח נחשב חמור על קל ועכצ"ל דגזיה"כ דגיד חל על אמה"ח דא"א בע"א כמ"ש התוס' שוב לא מוכח כלל דאמה"ח מותר בהנאה דאפי' אסור בהנאה מ"מ חל איסור גיד אאמה"ח ולפ"ז א"ש קו' האור חדש דל"ל דאמה"ח מותר לב"נ ונשנית שיהי' מותר בהנאה ז"א דאם אמה"ח מותר לב"נ שוב ל"א כלל דגזיה"כ היא שיחול גיד על אמה"ח רק מחמת דגיה"נ אאמה"ח הו"ל איסור חמיר אאיסור קל לר"נ שאסור בהנאה ושפיר מוכח דאמה"ח מותר בהנאה דאם אסור בהנאה האיך חל איסור גיד אאמה"ח ודוק:

והנה הש"ס פריך ולחזקי' למאי הלכתא אתקיש אמה"ח לדם וק"ל לפימ"ש בשו"ת פני ארי' ובפמ"ג סי' סיב ובברוך טעם בשער הכולל דחייבין על אמה"ח גם על ארכובה שאין עליו בשר כלל רק גידין ועצם ואפ"ה חייב מטעם אמה"ח א"כ לפמ"ש התוס' בפסחים דכ"ב ד"ה ור"ש דגם לחזקי' א דאב"ג בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דל"ש בי' אכילה ע"ש ולפ"ז הה"ד באמה"ח דחייב על גידין ועצמות דל"ש בי' אכילה שפיר קס"ד דיהי' אסור בהנאה וצריך קרא גם לחזקי' דמותר בהנאה וצ"ע:

ובאופן אחר י"ל קו' האו"ח דמנ"ל דאמה"ח נאסר עכשיו לב"נ ואי משום דנאמרה ונשנית הרי נשנית שיהי' מותר בהנאה ונ"ל עפ"ד התו' הנ"ל דהקשו האיך חל איסור גיד על איסור אמה"ח ונ"ל לישב עפמ"ש הפמ"ג בסי' ס"ה דבאמה"ח ח"ש מותר דל"ש חזי לאצטרופי דחלקו מבחוץ פטור ע"ש ולפ"ז בתחלה כשחל איסור גיד עדיין אין בו כזית (וכמ"ש החתם סופר שהבאתי לעיל) א"כ משום אמה"ח מותר דל"ה כזית אבל משום גיד דחייב אפי' על פחות מכזית דאכלו וא"ב כזית חייב ושפיר חל איסור גיד אך לפי"ז יקשה א"כ מ"פ הש"ס מאבמה"ח הרי ע"כ מוכח דאבמה"ח מותר בהנאה עפמ"ש הירושלמי פ"ו במס' תרומות דבאיסור הנאה גם ר"ל מודה דאסור ח"ש ע"ש חזינין דבאיסור הנאה אע"ג של"ש חזי לאצטרופי אסור ח"ש באיסור הנאה ועיין ביד המאיר חולין ד"צ ולפי"ז האיך נימא דאמה"ח אסור בהנאה הרי אם אסור בהנאה שוב גם ח"ש אסור באמה"ח ושוב ק' איך חל איסור גיד אאמה"ח ועכצ"ל דאמה"ח מותר בהנאה ועכצ"ל דז"א לפמ"ש הלב ארי' סוף ג"ה דבאמה"ח אע"ג דמותר בהנאה אפ"ה אסור ח"ש אע"ג דל"ש חזי לאצטרופי ומטעם כיון דאמה"ח אסור לב"נ ולב"נ לא נתנו שיעורין שוב אף לישראל אסור ח"ש מכח מא"מ ע"ש א"כ הרי אפילו נימא דאמה"ח מותר בהנאה ג"כ יקשה האיך חל איסור גיד אאמה"ח כיון דאסור ח"ש באמה"ח ושי' הרשב"א דאפי' על איסור ח"ש לא יוכל לחול איסור אחר ועכצ"ל דגזיה"כ דג"ה חל על אמה"ח מטעם דא"א בענין אחר ושוב לא מוכח דאמה"ח מותר בהנאה וש"פ הש"ס ולפ"ז א"ש קו' האור חדש דלמא אמה"ח מותר לב"נ ונשנית שיהי' מותר בהנאה ז"א דאם אמה"ח מותר לב"נ א"כ חצי שיעור מותר באמה"ח כיון דחלקו מבחוץ פטור וגם דלנכרי מותר לגמרי אמה"ח וכיון דח"ש מותר שוב ל"ה גזיה"כ כלל דגיד יחול על אמה"ח רק דחל מחמת דתיכף בח"ש חייב על גיד ועל אמה"ח פטור ושוב בלא"ה מוכח דאמה"ח מותר בהנאה דאי אסור בהנאה שוב אסור ח"ש באמה"ח וק' איך חל איסור גיד אאמה"ח ומהכ"ת דגזיה"כ ורק אמרינן דמותר בהנאה ושפיר חל ודוק והגם די"ל דבגיד דל"ת עצם והוי בשר מה"ח גם חלקו מבחוץ חייב מ"מ יתכנו הדברים לפמ"ש המפורשים דבאמה"ח ובשר מה"ח מותר ח"ש מטעם דיש היתר לאיסורו לא ילפינן מכל חלב אבל אם אסור בהנאה ח"ש אסור מטעם דח"ש לא גרע מהנאה כמ"ש היד המאיר חולין בנ"ה אבל אם אסור לב"נ אסור ח"ש כסברת הלב ארי' ודוק:

עו"ל קו' האור חדש והוא דהתוס' בשבועות דכ"ד הק' איך חל איסור אבמה"ח על עשה דאינו זבוח ע"ש ונ"ל לפמ"ש בדרוש וחידוש להגאון ר"ע איגור ז"ל דבאמה"ח אסור אף שלכ"א כיון דחייב על בשר וגידין ועצמות ע"ש ולפ"ז לפמ"ש השאגת ארי' ה' יו"ה דהיכא דהאיסור האחרון נתוסף על שלכ"א הו"ל איסור מוסיף א"כ שפיר הו"ל אמה"ח איסור מוסיף על עשה דאינו זבוח דכתיב וזבחת ואכלת וחייב רק כדרך אכילה וא"ש אולם לפ"ז ק' מאי מקשה הש"ס דאמה"ח יהי' אסור בהנאה הרי אם אסור בהנאה שוב אין חייב כלל באמה"ח על גידין ועצמות וממילא שלכ"א מותר ושוב ל"ה מוסיף כלל וק' איך חל איסור אמה"ח על עשה דאינו זבוח דהנה רש"י בחולין דק"ב כ' דלהכי פלגינהו קרא לאמה"ח ובשר מה"ח דמחייב אאמה"ח אע"ג שאין עליו כזית בשר ע"כ ועפ"ז שמעתי אומרים דא"נ דאמה"ח אסור בהנאה אבל בשר מה"ח בודאי מותר בהנאה לר' יוחנן דס"ל דבשר מה"ח ילפינן ומן בשדה טרפה וטריפה גילתה התורה דמותר בהנאה מלכלב תש ליכון אותו אם כן להכי פלגינהו קרא דאם יש אבמה"ח אסור גם בהנאה אבל אם יש רק בשר מה"ח מותר בהנאה וסבר' נכונה היא ע"כ וממילא א"נ דאמה"ח אסור בהנאה וחייב דוקא אאבר שיש עליו כזית בשר ומותר שלכ"א ואיך חל על ע' דאינו זבוח (ומטעם הנאה ל"ה מוסיף חדא דאין לוקין על הנאה ול"ה מוסיף ועוד כמ"ש ביד המאיר בחולין דק"א כיון דבאכילה לא נתוסף כלל ל"ה איסור מוסיף) אך צ"ל כמ"ש הראש יוסף בחולין לתרץ קושית התוס' דלכך חל אמה"ח על עשה דאינו זבוח דהו"ל איסור מוסיף לב"נ כמ"ש בחולין דק"ב ועיין מה שהארכתי לעיל בסוגיא דאבמה"ח בזה ושפיר חל אמה"ח אעשה דאינו זבוח ולפי"ז מיושב קושית האור חדש הנ"ל דא"כ דאמה"ח מותר לב"נ א"א לומר דנשנית שיהיה מותר בהנאה דאם מותר לב"נ קשה איך חל אבר מן החי אעשה דאינו זבוח כיון דל"ה מוסיף לב"נ ועכצ"ל כיון דחייב באבר מן החי שלכ"א וע"כ מוכח דמותר בהנאה ודוק:

ובגוף קושית הראש יוסף אמרתי די"ל לפמ"ש התוס' ד"צ בחולין דאיסור אמה"ח אין חל רק עד שיצא לאויר העולם וכ' הרשב"א כיון דכ"ז של"י לאויר העולם יש לו תקנה בשחיטת האם לכך ל"ח חל האיסור עיי"ש: והנה התו' הקשו בריש ג"ה איך חל איסור גיד על אמה"ח ובישועות יעקב יו"ד סי' ס"ה רוצה לחדש אע"ג דבעינן שאיסור גיד יחול מחיים מ"מ חל כשמפרכסת דאז חל מחיים וכבר פקע ממנו איסור אמה"ח כיון דבישראל בשחיטה תלי' מלתא ע"ש והנה אם כי דפח"ח עכ"ז יש לפלפל בדבריו עפמ"ש הבית אפרים בפתיחה ליו"ד לחדש עפ"ד הש"ס יבמות איסור אחות אשה מתלי תלוי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל הלכך לא פקע איסור אשת אח ע"ש ולפ"ז הק' איך חל ג"ה אחר מיתת הבהמה א"נ דלא בעינן דיאסור מחיים נימא כיון דאם יפקע איסור אמה"ח אתי איסור גיד שוב נימא דלא פקע איסור אמה"ח וכתבו דז"א דהאיך אפשר לומר דלא פקע איסור אמה"ח הא מ"מ היא מתה לפנינו ופשיטא דפקע איסור אמה"ח אך הק' א"נ דיש איסור דאינו זבוח וההיתר ע"י מעשה השחיטה תלי' ע"ז שוב יקשה דנימא דלא פקע איסור דאינו זבזח ע"ש ולפי"ז נסתר ד' הישוע"י הנ"ל דהא תינח אחר שמתה הבהמה שפיר י"ל דחל איסור גיד אבל במפרכסת דעודה חי' רק דע"י המעשה שחיטה נסתלק האיסור דאבמה"ח שוב נימא כיון דאם יסתלק איסור אמה"ח יחול האיסור גיד שוב לא פקע איסור אמה"ח ע"י הזביחה ולא התיר השחיטה האיסור גיד ויצא לנו מזה דבר חדש דא"נ דלא כשי' התוס' רק כסברת הב"א דאיסור גיד חל אחר שחיטה ול"צ שיחול מחיים מ"מ בעודה מפרכסת לא חל איסור גיד וחייב על גיד משום אמה"ח. ולפ"ז ז"נ בישראל אבל בב"נ דאסור בן פקועה לב"נ ועי' בראש יוסף חולין דל"ג אם כן חל האיסור דאמה"ח לב"נ תיכף במעי האם א"כ בשעה שיצא לאויר העולם אז דחל האיסור לישראל ל"ה אז מוסיף כלל ובחולין דק"ב בטמאה שפיר הו"ל מוסיף לב"נ דבטמאה ל"ש כל בבהמה תאכלו ודוק ובמש"ל דברי הפמ"ג ושו"ת פני אריה דחייבין על ארכובה אע"ג שאין עליו בשר וקשה לפי"ז קושית התוס' בחולין ל"ג כיון דב"נ מצווה על הטמאין כטהורין וישראל אינו מצווה על הטמאין ונימ' מא"מ דלישראל שרי ולב"נ אסור ותירוצם דלישראל אסור בלא"ה משום טמאה עדיין קשה כיון דחייב על ארכובה אע"ג שאין עליו בשר כלל אם כן מצד טמאה מותר לגמרי ונימא מא"מ וגם קשה מה הקשו התוס' בשבועות דכ"ד איך חל איסור אמה"ח על עשה דאינו זבוח ולהנ"ל הרי אמה"ח הו"ל איסור כולל דכולל גם ארכובה דל"ש עשה דאינו זבוח וחל שפיר בכולל וגם יקשה לפי"ז בחולין דק"ב דל"ל קרא דאמה"ח נוהג בטמאה ת"ל דהו"ל איסור כולל דמחמת אמה"ח חייב גם על ארכובה ומצד טמאה פטור ולפמ"ש בברוך טעם דתלי' בפלוגת' דר"י ור"ל דלר"י אין חייב על ארכובה ולר"ל חייב טל ארכובה עיין לעיל אות א' אבר מן החי לכאורה הי' אתי שפיר הכל דבחולין ק"ב אמר ר"י ושניהם מקרא אחד דרשו ולר"י דפטור על ארכובה ל"ה כולל כלל וכן בדברי התוס' בחולין הנ"ל אתי שפיר דלר"י פטור בארכובה ור"ל בלא"ה ס"ל דל"א מא"מ כמו שכתב התוס'. ועפ"ז יש ליתן טעם הגון בטעם פלוגתתן בחולין ק"ב ע"ב דלר' יוחנן דס"ל דאמרינן מא"מ דלישראל שרי ולב"נ אסור מוכרח לומר דבשר מן החי יליף מבשר בשדה טריפה וקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר כולו לאמה"ח דבעי קצת בשר אבל על ארכובה פטור אבל ר"ל דלא ס"ל מא"מ שפיר ס"ל דלא תאכל הנפש לאמה"ח והבשר הוא לבשר מה"ח אבל באמה"ח חייב אפילו שאין עליו בשר כלל ורק בארכובה חייב ודוק. אולם על הפמ"ג ועל השו"ת פני אריה שלא נחתו לזה דלחלק יוצאה בין ר"ו לר"ל וס"ל דגם לר' יוחנן חייב אף בארכובה דאל"כ לא מתרץ כלל איך חל הלאו דאמה"ח על בשר מה"ח כיון דצריך קצת בשר ולא נחנו שיעורין לב"נ שוב ק' כל הנ"ל שהקשיתי וצ"ע:

ולהנ"ל י"ל בקו' העולם בפסחים דכ"ב דפריך הש"ס לר"א דס"ל ל"ה איסור הנאה מאמה"ח דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא מנין שלא יושיט אמה"ח לב"נ כו' ותי"ל דאסור בהנאה וכק' דלמא מיירי באמה"ח של טומאה דאינו נוהג בטמאים לישראל אבל ב"נ מוזהר טל הטמאים כטהורים א"כ שפיר מותר בהנאה כיון דאין כאן איסור אמה"ח לישראל כלל: ולהנ"ל י"ל בקו' העולם בפסחים דכ"ב דפריך הש"ס לר"א דס"ל ל"ה איסור הנאה מאמה"ח דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא מנין שלא יושיט אמה"ח לב"נ כו' ותי"ל דאסור בהנאה וכק' דלמא מיירי באמה"ח של טומאה דאינו נוהג בטמאים לישראל אבל ב"נ מוזהר טל הטמאים כטהורים א"כ שפיר מותר בהנאה כיון דאין כאן איסור אמה"ח לישראל כלל. ונ"ל דבר נכון דהנה באמת הקשיתי לדברו הברוך טעם דלר"י אין חייב על ארכובה כ"א כשיש עליו בשר אם כן איך ס"ל לחכמים דאמה"ח אינו נוהג בטמאים דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר רק הבשר לחוד הא לא מיותר כלל ורק צריך קרא דלא יאכל הנפש היינו אמה"ח דוקא עם הבשר כשיש עליו בשר הא באבר שאין עליו בשר באמת פטור ומנ"ל למדריש דאין נוהג בטמאים ועכצ"ל דז"א דרבנן דס"ל דאמה"ח אין נוהג בטמאים ס"ל באמת כיון דפלגינהו קרא לאמה"ח מן בשר מה"ח ע"כ דחייב על אבמה"ח באמת אפילו כשאין עליו בשר כלל וחייב על ארכובה אף על גב שאין עליו בשר כלל וכשיטת הפני אריה הנ"ל ושפיר מיותר הקרא דעם הבשר ומוכח למידרש הא הבשר בעצמו תאכל ומוכח דאמה"ח אין נוהג בטמאה והנה כבר הבאתי לעיל דהא דסגי באמה"ח במשהו בשר וגידין ועצמות הוא דוקא אם אמה"ח מותר בהנאה אבל אי אמה"ח אסור בהנאה מהכ"ת לומר דסני במשהו בשר באמת חייב רק כשיש עליו כזית בשר והא דחלקה התורה היינו דאבמה"ח אסור בהנאה אבל בשר מן החי מותר בהנאה וממילא הה"ד הא דחייב בארכובה אע"ג שאין עליו בשר כלל תלי' ג"ב בזה דא"נ דחייב במשהו בשר ה"ה אע"ג שאין עליו בשר כלל כמ"ש הפני אריה אבל אם צריך כזית בשר בודאי אין חייב כלל על הארכובה רק צריך שיהיה בהאבר כזית בשר. ומעתה א"ש דא"נ דאמה"ח אסור בהנאה ואין חי"ב על אמה"ח כ"א כשיש עליו כזית בשר וצ"ק לא תאכל הנפש עם הבשר שיהיה האמה"ח כזית בשר ג"כ ושוב אין מוכח כלל דאמה"ת אינו נוהג בטמאה א"כ דחזינן דאבר מן החי אין נוהג בטמאים ג"כ מוכח דאבר מן החי מותר בהנאה וש"פ הש"ס ודוק. ובאמת ק"ל לשיטת הפמ"ג בפתיחה לבב"ח דבהנאה ח"ש מותר א"כ מ"פ הש"ס דלמא מיירי שנתן לב"נ ח"ש דמותר בהנאה ואפילו את"ל דבח"ש מותר גם לב"נ מ"מ דלמא מיירי כשכבר יש להב"נ חצי שיעור אמה"ח ובזה הח"ש אתה משלימו לכזית ושפיר עבר בלפ"ע אבל בהנאה מותר וצע"ק עי"ל קושית העולם דהנה המהרש"א בחולין דק"ב הק' דל"ל קרא דאמה"ח אינו נוהג בטמאים תי"ל דאאחע"א ונ"ל דנ"מ גדולה והיא עפ"מ דחידש בס' לב אריה דאבמה"ח דאסור לב"נ וכיון דל"נ שיעורין לב"נ ה"ה דאסור חצי שיעור לישראל באמה"ח אע"ג דל"ש חזי לאצטרופי ע"ש ולפ"ז אם ל"ה קרא דאבר מן החי א"נ בטמאה רק מחמת דאאחע"א ז"נ בכזית שלם אבל בחצי שיעור אם אכל באמת לא היה האיסור כ"א מחמת אבמה"ח דאסור בעצם חצי שיעור אבל מחמת טומאה דבעצמותו מותר ח"ש ורק מחמת חזי לאצטרופי והכא ל"ש חל"א דאפילו אם יצרף לשיעור שלם לא יחול איסור טמאה על איסור אמה"ח דקדים ואפילו על איסור ח"ש שיטת הפוסקים דאינו חל א"כ אפילו אכל בכדא"פ עוד חצי זית היה פטור משום טמאה דאאחע"א ולכך צ"ק דאמה"ח אינו נוהג בטמאה וממילא חייב שפיר משום טמאה כיון דל"ה כ"א איסור אמה"ח כלל (והיינו א"נ דבאמה"ח ליש חל"א דחלקו מבחוץ פטור) ולפי"ז מיושב קושית המפורשים מנ"ל דאמה"ח נאסר עכשיו לב"נ ואי משום דנאמרה ונשנית הא למלתי' הוא דנשנית שיהיה מותר אבר מה"ח בטמאה. ולהנ"ל א"ש דא"ל דאמה"ח מותר לב"נ שוב ל"ש ס' הלב אריה הנ"ל ממילא ח"ש מותר באמה"ח ואסור רק בכזית שוב ל"צ קרא כלל דתי"ל דאאחע"א ואפילו אי לא נשנית ג"כ מותר בטמאה ולפ"ז ש"פ הש"ס דז"נ אם אמה"ח מותר אבל אם אמה"ח אסור בהנאה הבאתי לעיל דבאיסור הנאה ח"ש אסור אע"ג דל"ש חזי לאצטרופי א"כ קשה מנ"ל דאמה"ח א"נ בטמאה ואי משום דאאחע"א הא צריך קרא לחצי שיעור דאסור באמה"ח אע"ג דל"ש חל"א כנ"ל משא"כ משום טמאה ועכצ"ל דא"נ דאמה"ח אינו נוהג בטמאים ג"כ מוכח דאמה"ח מותר בהנאה וש"פ הש"ס ודוק עי"ל קושית העולם דהנה אמרתי בקו' המהרש"א כנ"ל עפ"מ דכ' קצת פוסקים דקיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות ושיטת המפורשים דאפילו מלאוין פטור הסומא אולם הפוסקים העלו דבאיסורין שאסור לב"נ גם הסומא חייב דל"ג מנכרי ע"כ ולפ"ז אם אמה"ח א"נ בטמאים מכח אאחע"א אם כן בסומא דהו' פטור על טמאה שפיר חייב מטעם אמה"ת כיון דלישראל רק מחמת דאאחע"א לא יוכל לחול איסור אמה"ח אבל אם אמה"ח אינו נוהג כלל בטמאה לישראל שוב פטור סומא ישראל גם כן כיון דלא נאמרה כלל הלאו דאמה"ח גבי טמאה לישראל ודוק. ולפי"ז אתי שפיר עפ"ז קושית המפורשים דמנ"ל דאמה"ח אסור לב"נ נימא דנשנית שיהיה מותר בטמאה ולפ"ז א"ש דאם מותר אמה"ח לב"נ גם לסומא מותר שוב ל"צ קרא דמותר בטמאה תי"ל דאאחע"א ולפי"ז ז"נ אי אמה"ח מותר בהנאה אבל אי אסור בהנאה ושי' רש"י דהנאה הו"ל איסור מוסיף א"כ שפיר צ"ק דאמה"ח א"נ בטמאים אע"ג דהו"ל מוסיף ועדיין ק' דיהיה מותר לב"נ כיון דנשנית שיהיה מותר בטמאה ועכצ"ל אה אבר מה"ח מותר בטמאם מותר בהנאה ש"פ הש"ס:

ועפי"ז מיושב קו' הרשב"א בחולין דק"ב דמשני דאצטריך קרא לר"א והקשה הרי ע"כ ל"פ רבנן אר"א רק דבסיני נאמר אבל באמה"ח דודאי נאסר לב"נ כ"ע מודים דהו"ל מוסיף ונ"ל דהנה בסוגיא דאמה"ח לעיל בקונטרס ג' הבאתי קו' המנחת אהרן דמ"פ הש"ס דל"ל קרא דאמה"ח נוהג בטומאה הא הו"ל מוסיף הרי נ"מ באבר שי"ב בשר אם כן לא חל כלל לב"נ האיסור דאמה"ח על איסור במה"ח כיון דל"נ שיעורין לב"נ ולא נתוסף כלל לב"נ ונ"ל דאתי שפיר דמ"מ לפ"מ דקיי"ל דאם נתוסף איסור לאדם אחד בעולם הו"ל מוסיף וש"פ הש"ס כיון דאמה"ח אסור לב"נ ממילא אסור גם כן לישראל סומא ושפיר הוה ליה מוסיף אסומא ולדידי' בודאי נתנו שיעורין כיון דלישראל הוא וש"פ הש"ס לר' יהודה לשיטתיה דס"ל דסומא פטור מכל המצות ולפי"ז י"ל דהא דמשני דאצטריך קרא לר"א היינו א"נ דלהלכתא סומא חייב במצות וס"ל לר"א דסומא חייב אם כן לא נתוסף כלל לסומא ורק לב"נ ושפיר נ"מ באבר שיש עליו בשר כקו' המ"א הנ"ל: אין עושין מצות ח"ח:

ועפי"ז מיושב קו' הרשב"א בחולין דק"ב דמשני דאצטריך קרא לר"א והקשה הרי ע"כ ל"פ רבנן אר"א רק דבסיני נאמר אבל באמה"ח דודאי נאסר לב"נ כ"ע מודים דהו"ל מוסיף ונ"ל דהנה בסוגיא דאמה"ח לעיל בקונטרס ג' הבאתי קו' המנחת אהרן דמ"פ הש"ס דל"ל קרא דאמה"ח נוהג בטומאה הא הו"ל מוסיף הרי נ"מ באבר שי"ב בשר אם כן לא חל כלל לב"נ האיסור דאמה"ח על איסור במה"ח כיון דל"נ שיעורין לב"נ ולא נתוסף כלל לב"נ ונ"ל דאתי שפיר דמ"מ לפ"מ דקיי"ל דאם נתוסף איסור לאדם אחד בעולם הו"ל מוסיף וש"פ הש"ס כיון דאמה"ח אסור לב"נ ממילא אסור גם כן לישראל סומא ושפיר הוה ליה מוסיף אסומא ולדידי' בודאי נתנו שיעורין כיון דלישראל הוא וש"פ הש"ס לר' יהודה לשיטתיה דס"ל דסומא פטור מכל המצות ולפי"ז י"ל דהא דמשני דאצטריך קרא לר"א היינו א"נ דלהלכתא סומא חייב במצות וס"ל לר"א דסומא חייב אם כן לא נתוסף כלל לסומא ורק לב"נ ושפיר נ"מ באבר שיש עליו בשר כקו' המ"א הנ"ל. בתוס' סוטה די"ח כ' דרק מדרבנן אין עושין מצוה ח"ח אמנם מתוס' מ"ק ד"ח ע"ב ד"ה לפי שאין מערבין מוכח דאין עושין מצות ח"ח היא מדאוריי' דכ' דהוי גזיה"כ מטעם שאין עושין מצות ח"ח והמפורשים כ' דבאמת כ' הטעם דאין עושין ח"ח דבעינן שיהיה לבו פנוי למצוה אחת במ"ק אולם בסוטה ד"ח כ' הטעם דמראה בזה דמצות הם למשא עליו וכ' דודאי למ"ד מצ"כ אז אין מצות ח"ח מדאורייתא אבל למ"ד מצות אצ"כ ל"צ שיהיה לבו פנוי למצוה ונשאר רק הטעם משום שנראה כמשא ול"ה רק מדרבנן וע' אות מ' מצ"כ:

תוכן העניינים

ספר ילקוט הרועים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה