פרק טז
א ותשר יהודית את השירה הזאת לעד בבני ישראל וכל העם ענו אחריה:
ב פצחו רנה לאלוה ותנו תוף זמרו לו בנבל וכינור הודו ליי קראו בשמו:
ג יי אדנינו משבית קרבות בקרב עריו הכין תחנות ומכפימו הציל שפחת עמו:
ד מהרי צפון ירד אשור המוני חייליו עד אין מספר גיבוריו הובישו נחלי מים פרשיו כיסו הר ובקעה:
ה אמר צורר אצית ארצם מבחר בחוריהם תאכל חרבי עולל ויונק אנפץ ארצה עלמות ובתולות אקח מלקוח:
ו לא יעץ ככה קנאת שדי ביד אישה רעץ קמיו:
ז לא נפל אדיר ביד כביר לא פגעו איש רום קומה בת מררי הרגתהו ביפי מראה נפל שדוד:
ח שמלת אבל פשטה להקים אומללי ישראל:
ט סכה פניה תמרוקים שערה העטתה בשבכה ותלבש בוץ לעוקבו:
י עיניו עוורה בנעליה ותלהט ביופייה לבבו ובשלח קצצה ראשו:
יא פרס חרד על רוחה ומדי רגז על כוחה וחלושי עמי הריעו תרועה:
יב נערים ועלמות כליותם דקרו וחרבם הפילה חללים בנוסם בחרב עם שדי נפלו כולמו:
יג אשירה ליי כי גאה גאה נאדר בכוח ונאדר בגבורה:
יד לו יכרע כל ברך הוא צווה ויעמד שלח רוחו ויהי מי נגדו יקום יתייצב:
טו הרים ונהרים מפניו ירעשון צורים וכפים כדונג ימסון וליודעיו ימשוך חסד ורחמים:
טז לא בעולות מחים וחלב מראים אך ביראת יי ירצה איש:
יז אוי לך גוי נבל כי תעשוק את עמי גמולך ישלם כי יבקע יום נקם:
יח בשרך ינגע בחרחור וכליותיך תאכל רימה ונצח עיניך ידמעון:
יט ויהי בבואם ירושלימה וישתחוו ליי ויתקדשו ויקריבו עולות וזבחים כאשר נדרו:
כ ויהודית לקחה כל כלי הלופרנש אשר נתנו לה ואת יריעת מיטתו ותחרימם ליי:
כא וישמחו כל העם לפני יי בירושלים שלושה חודשים ויהודית עימהם:
כב ואחרי כן פנה כל העם איש איש לביתו ויהודית שבה אל בתול ויגדל שמה בכל הארץ:
כג ורבים היו המבקשים אותה לאישה ותמאן ולא הייתה עוד לאיש אחרי מות מנשה בעלה:
כד ותשב בביתה עד עת זקנתה ויהיו שני חייה חמש שנים ומאת שנה:
כה ואת אמתה שלחה לחופשי ותמות בבתול ותקבר בקבר מנשה בעלה:
כו ויבכו אותה כל בית ישראל שבעת ימים ותעזוב כל אשר לה לגואליה ולגואלי אישה:
כז וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה וגם שנים רבות אחרי מותה:
סוף הספר