ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן סח
מילה:
א) ביומא (דף פה) מה מילה שהיא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת ק"ו לכל גופו. ופירש"י ז"ל דמילה דוחה שבת לפי שחייבים עלי' כרת לאחר זמן יעיי"ש וכלשון רש"י כ"ה בתוספתא פט"ז דשבת רבי אליעזר אומר מילה דוחה שבת מפני שחייבים עליהן כרת לאחר זמן. חזינן דזה מקרי פקוח נפש ממה דחייבים כרת על מצוה זו. וכמו דפקוח נפש דוחה שבת מהראוי שגם מצוה שיש פקוח נפש בבטולה שידחה שבת:
ויש לעיין לפי זה. דלפי זה למה לא ידעו בני בתירה שפסח דוחה שבת עיין פסחים (דף סט ע"א) והרי יש כרת בבטולה והוי כמו פקוח נפש וכמו דמילה דדחי מה"ט שבת:
אך י"ל כיון דמבואר בכמה מקומות בתורת כהנים ובספרי ונכרתה ולא הצבור דאין הצבור נכרתין וכעין זה בב"ב (דף קטו) גמירי דלא כלה שבטא. א"כ אם כל הצבור לא יעשו פסח אם חל בשבת ליכא כרת דאין הצבור נכרתין ע"כ סברו דפסח לא דחי שבת כנ"ל:
ומיושב לפ"ז קו' התוס' ביומא (דף נא) דמנ"ל דפסח דוחה שבת אפילו ביחיד כגון שרוב הצבור זבין הא מתמיד גמרינן ונימא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון עיי"ש וכן הקשו מנ"ל דפסח שני דוחה שבת למ"ד דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בהיקש עיי"ש:
ולפי הנ"ל ניחא דביחיד דאיכא כרת בלא"ה ידעינן מק"ו הנ"ל וכמו מילה ומשום דהוי פקוח נפש ומכ"ש פסח שני דאפילו למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד מ"מ בפסח שני מודה וכדאיתא התם [וצ"ע מסוגיא דפסחים (דף צה) ורבנן האי יעשה אותו וכו' שאין שוחטין את הפסח על היחיד והאי קרא בפסח שני כתיב] ומיושב קו' התוס':
אמנם דברי התוספתא אינם מובנים דהא קיי"ל דרק מילה בשמיני דוחה שבת. ואי נימא משום דיש בה כרת לאחר זמן גם מילה שלא בזמנה ידחה שבת מהאי טעמא. וכבר עמד על זה הכ"ת שם:
אך נראה למה דמבואר ברוקח ה' לולב (סי' רכ) דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא אף דזמנה קבוע ביום השמיני משום דאי לא נמיל בשמיני כל הימים שיבואו המה תשלומין דיום השמיני ודמיא להא דאמרינן בחגיגה (דף ט) דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולא דמי לתפילין דמילה כמו פדיון הבן יעיי"ש וא"כ דתשלומין דיום השמיני נינהו אם נימא דגם בזמנו לא דחי שבת א"כ גם לאחר זמן לא שייך תשלומין כיון דלא חזי בראשון וכמו שהקשו התוס' בריש חגיגה ולכן מקרי פ"נ מילה דיום השמיני דאם נימא דאינו מל בשמיני מחמת שבת שוב אינו מל לעולם וחייב כרת. משא"כ מילה שלא בזמנו לא חשוב פקוח נפש דאפשר למול למחר והוי תשלומין דיום השמיני ודו"ק:
אך דברי הרוקח המה חידוש גדול ולכאורה לא משמע כן מירושלמי פ"א דר"ה (הלכה א) רב חגי בעי כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל [יהי' בו משום בל תאחר] ומשני כתיב לא תאחר לשלמו דבר שהיא נותן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין עיי"ש בפ"מ משום דאם עבר שמיני אי אפשר להשלימו עוד. לא שייך בל תאחר והוי כמו דאמרינן בש"ס דילן פסח זימנא קביעא לי' ולכן ליכא בל תאחר הרי דאיכא במילה דין תשלומין. הן אמת דכדברי הרוקח מפורש בתוס' שבת (דף קלא ע"א) ד"ה ושוין שכתבו דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה דאותו מילה דמחייב בשמיני יקיים בתשיעי אבל ציצית ומזוזה בכל יומא מחייב בהם. וי"ל בזה חקירת המנחת חינוך (מצוה ב') אם לאחר שהגדיל מוטל המצוה על האב כמו בפדיון הבן דמוטל על האב אף אחר שהגדיל הבן וכמבואר בקדושין עיי"ש ולהנ"ל תליא בזה אי הוי תשלומין לעולם המצוה על האב. [וחכם אחד העירני מדברי פירוש המשנה לרמב"ם פראד"מ שכ' *) וכשיגדיל הילד ויגיע לזמן חיוב מצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו עיי"ש]:
ומצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ"ח דיבמות (הלכה א) בנך איש אין אתה מל בע"כ. ופי' הקרבן עדה דאינו מעכבו להאב מקרבן פסח דאין החיוב על האב. ונראה דהירושלמי לשיטתו אזיל דמילה לא הוי תשלומין ולכן כשהגדיל פקע החיוב מהאב ולא דמי לפדיון הבן משא"כ להרוקח דהוי תשלומין לעולם החיוב על האב משום דהוי תשלומין דיום הח' וביום הח' הרי הוי החיוב על האב דווקא כנ"ל ואכמ"ל יותר [ועיין בפי' הר"ח שכ' דמצינו דמילה מציל ממיתה מהא דמצינו גבי משה רבינו ע"ה דאמרה חתן דמים למילות וקטנים מתים בעון אבותיהם]:
ב) והנה מצינו במילה לר"י דס"ל בע"ז (דף כז) דצריכה לשמה ולא תליא זה אם מצות צריכות כוונה דשם המצוה אקרקפתא רמי כמו סוכה ותפילין וכדומה אבל כאן המצוה נעשה בהגוף הנמיל והעושה המצוה צריך לעשות לשמה וכמו בכל דברים המכשירין כמו סוכה לב"ש דס"ל דצריך לשמה וכמו מגילת סוטה וגט ואם גדול מל את עצמו לגבי העושה המצוה צריכה שתהי' לשמה עשייתו ולגבי הנמול צריך כוונה וכמו בכל המצות ולשון הירושלמי פי"ט דשבת וכי היכן מצינו למילה שצריכה כוונה והיינו דהירושלמי לשיטתו אזל דמילה לא הוי תשלומין ופקע מצותו מעל האב וא"כ אם מל את עצמו בגדלותו צריכה כוונה משא"כ אם גם בגדלותו מצותו על האב צריכה לשמה ואכמ"ל:
ג) הש"ך ביו"ד (סי' רס"ד) הביא בשם ר"י דמילת עבדים אינו דוחה אף בנמול לשמונה יעיי"ש ואינו מובן הטעם:
ונראה דהא בש"ס שבת (דף קלו) פריך מימהל היכי מהלינן דניחוש שמא נפל היא ומשני דמהלינן ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בעפר היא יעיי"ש:
אמנם בירושלמי יבמות פרק י"א (הלכה ז) רבנן דקסרון אמרו מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך יעיי"ש ובספר עמודי אור (סי' צו) ביאר הענין דרבנן דקסרון לשיטתם אזלו בזה דס"ל דכל דבר שאתה מבדיל מחיותו חייב משום קוצר ולכן אף בבן ח' נהי דאין חיותו חשוב חיות מ"מ לא גרע משקיל כשותא מהיזמי והוגי דחייב משום דהיינו רבותי' יעיי"ש ודפח"ח: ואולם ש"ס דילן הא לא סברו כרבנן דקסרון דלדידן אין קצירה אלא בגדולי קרקע ועיין בירושלמי פ"ו דשבת (הלכה ה) סברין מימר אדם כקרקע [ועיין בטו"ז או"ח (סי' שלו) דיש ליזהר שלא לתלוש מן העור שלו בידו דהוי כמחובר לקרקע עיי"ש] וכו' יעיי"ש:
ואמנם בעבדים דלכל מילי דינם כקרקע בזה חשש ר"י אולי גם לענין שבת דינם כקרקע. ולכן אין מילתם דוחה שבת משום חשש דלמא נפל היא כקו' הש"ס ול"ש תי' הש"ס דמחתך בעפר היא דעכ"פ חייב משום קוצר ודו"ק: ד) ועיי' בסנהדרין (דף צד) ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו עיי"ש נראה הכוונה למ"ש המוהרש"א בח"א דיתרו מבני קטורה הי' דחייבים במילה עיי"ש ואם נימא דאחד מבני קטורה שנתגייר צריך הטפת דם ברית עיין בחדושי הרשב"א יבמות (דף מו ולכן אמר שהעביר חרב חדה לקיים מצות מילה בהטפת דם ברית ואכמ"ל:
ה) ואגב אכתוב מה שראתי בשיט' מקובצת כריתות שהקשה דלמה לי טעמא דמילה אינו מביא קרבן מפני שהוא מצות עשה תיפוק לי' איך יתחייב קרבן דממ"נ אם זכור היא ימול את עצמו ואם לא ירצה מזיד הוא ומזיד לאו בר קרבן הוא. ואם אינו נזכר לא ידע להביא קרבן. ויש לומר כגון שנסתרס אח"כ דכיון דלא מל בעוד לאל ידו יתחייב עתה קרבן כשנזכר עכ"ל: אמנם למ"ש הרמב"ם פ"א מה' מילה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד *) מבואר דאם בסוף ימיו הי' שוגג או אונס אף דכל ימיו הי' מזיד מ"מ לא עבר רק בעשה א"כ עדיין קשה כיון דנסתרס באונס דאל"כ הוי מזיד א"כ הא אף במזיד כה"ג לא הוי עליו איסור כרת ועיין בתוס' מכות (דף יד) וי"ל דלעולם כ"ז שלא מל עונש כרת עליו הרי דסברו כהראב"ד. ולדעת הרמב"ם י"ל באמת עוד נ"מ כגון שנולדו לו אחיו ומתו מחמת מילה דאז אין מניחין לו למול את עצמו. ויש לעיין אם בכה"ג מקרי הוחזק למפרע דמתו מחמת מילה ואכמ"ל:
ו) הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה כ' אשה שמלה בנה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול עד שיגדיל ויתחזק כחו עיי"ש ותמהו עליו האחרונים דמנ"ל להרמב"ם דממתינין הלא בסתמא אמרו בגמרא יבמות (דף סד) שלישי לא תמול ומנ"ל דמלין לאחר שיבריא:
ונראה לפמ"ש הרמב"ם אח"כ דמשום הכי אין מלין קטן חולה משום דאי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל ואפשר למול אחר זמן עיי"ש מבואר דלא דחינן המילה אלא לפי שעה משום דאפשר למול אח"כ כשיבריא. אבל שידחה המילה לעולם אין סברא וא"כ מוכח דאחר שיבריא מלין אותו דאל"כ לא הי' נדחה מצות מילה מפני פקוח נפש:
הן אמת דגם על דברי הרמב"ם הללו תמהו דלמה לי' האי טעמא דת"ל הא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ובאחרונים ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד (סי') כ' הטעם משום דאמרינן ביומא (דף פה) חלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה. משמע דלא ניתן לדחות שום מצוה מפני פקוח נפש אלא משום שיקיים אותה המצוה כמה פעמים כשיחי' עיי"ש:
ויש לומר עוד למה דאמרינן שם מה מילה שהוא אחד מאבריו של אדם דוחה את את השבת ק"ו לכל גופו וי"ל הכוונה כמו דאיתא בתוספתא שבת לפי שחייבים כרת לאחר זמן והוי כמו פקוח נפש שדוחה את השבת. א"כ מחמת מילה שהיא ג"כ תיקון גופו לכאורה ליתא להק"ו דהא זה כל גופו וגם עבירת המילה הרי נוגעת בכל הגוף אך אם נימא דמלין לאחר זמן הוי רק זמן פרטי נגד זמן הכללי והוי שפיר ק"ו ואכמ"ל. ז) ואגב אכתוב בהא דחולין (דף ד) האי מומר היכי דמי אילימא מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות עיי"ש ולכאורה למ"ש התוס' בחולין (דף יד) ד"ה השוחט דבפעם אחת לא נעשה מומר א"כ כ"ש למאן דס"ל מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה דבפעם אחת עדיין לא נעשה מומר לכל התורה א"כ במומר לערלות הא לא מקרי מומר ואיצטרך לאשמעינן במומר לדבר אחד וצ"ע:
ועיין בשו"ת הגאון רע"א (סי' קכט) הביא ראי' דמל בשבת שלא בזמנו לא אמרינן לא מהני מהא דפסחים (דף סב) דאמרינן הואיל ואי בעי מחקו נפשי' ויקשה אם חל ערב הפסח להיות בשבת לא שייך הואיל עיי"ש וקשה לי הא עכ"פ הוי מומר ושוב הוי בכלל בן נכר דאסור באכילת פסח. אך הא כבר נסתפקו האחרונים אי מומר לחלל שבת הוי בכלל בן נכר לאכילת פסח ולהנ"ל נפשט הספק דלא הוי בכלל בן נכר ואכמ"ל. ח) בשבת (דף קלג) ואי איכא ליעבד אחר ומשני דליכא אחר עיי"ש ובמנחת חינוך עמד על הרמב"ם דלא הביא דאם יש אחר שאחר ימול אותו עיי"ש:
ונראה הא התבואות שור הקשה מה פריך ואי איכא אחר ליעבד אחר הא לדעת הש"ך לא מהני שליחות במילה אמנם היטב אשר דיברו בזה האחרונים דהא הא דמילה דוחה שבת משום דנכרתי עלי' י"ג בריתות. וכל זה לענין עיקר המילה אבל אם יש עצה ע"י אחר ורק משום מצות האב למול בעצמו זה לא דחי שבת דהא על זה ל"ש י"ג בריתות שימול דווקא האב ולפ"ז הא כ' הרמב"ם בפ"י מה' טומאת צרעת דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת ועיי"ש במל"מ וא"כ לא שייך ואי איכא אחר ליעבד אחר דהא מבטל המ"ע כיון דלהרמב"ם מילה דוחה ל"ת ועשה ואכמ"ל: