אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן נו

סימן נה

טעם כעיקר:

א) עיין בפסחים (דף מד) דלא ילפינן מגעולי עכו"ם דחידוש היא. ולר"ע שפיר ילפינן דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. והקשה המהרש"א ז"ל למה לא אמרינן בפשיטות דסובר ר"ע כמ"ד נותן טעם לפגם אסור וכבר אמרתי בזה:

וכעת נראה עוד דהא הקשו דמנ"ל טעם כעיקר מג"ע שמא משום בשר בחלב: אך לפי מה שעמד הריטב"א דהיכי אמרינן דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והא המלחמה הי' ימים רבים עיי"ש ובכרתי ופלתי (סי' קג) תי' בזה לפמ"ש התוס' בע"ז (דף עו) ד"ה בת יומא וכו' דהיכי דהוחם מים אסור דלא חשוב נותן טעם לפגם אלא אם עמד כן כל מעת לעת בלי תבשיל. וא"כ חיישינן דלמא הוחמו מים עיי"ש:

ולפ"ז הא כתבו התוס' שם דדווקא בכלי איסור אבל בבשר בחלב בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אע"פ שהי' בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש עיי"ש וא"כ ליכא למימר משום בשר בחלב שהרי החשש דלמא בשל בו עכו"ם חלב ואנחנו בשר או איפכא וכמו שביאר החוות דעת (סי' פז) ובכה"ג הא לא מהני הוחם מים ושוב הוי נותן טעם לפגם דמותר ויש ראי' איפוא דגם בשאר איסורים אמרינן טעם כעיקר דאורייתא מגעולי עכו"ם וז"ב:

אך כל זה למ"ד נותן טעם לפגם מותר אבל למ"ד נותן טעם לפגם אסור אין ראי' מגעולי עכו"ם כנ"ל דדלמא משום בב"ח וא"כ קשה לדידי' מנ"ל טע"כ הא מגעולי עכו"ם ליכא למילף כנ"ל. וצ"ל כמו שבארתי דלמ"ד נותן טעם לפגם אסור ולדידי' אפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא כמבואר בש"ס וקרא דנבילה שאינה ראוי' לגר היינו בסרוחה מעיקרא. א"כ קדירה הבליעה מחלב או מבשר לחוד הא הוי סרוחה מעיקרא כיון דעדיין לא חל עלי' שום איסור קודם שנפגם [ומצאתי אח"כ סברא זו בשו"ת הגאון רע"א (סי' קפג) ומה שהקשה שם מדגים שעלו בקערה של בשר י"ל דבאמת מה דאמרינן דעל טעם קלוש לא חל איסור חדש זה דווקא לדידן דנ"ט בר נ"ט מותר דהא היינו טעמא דנ"ט בר נ"ט מותר ועיין בכו"פ (סי' צג) עיי"ש אבל לשיטת האוסרים גם כה"ג אסור] ולא חל איסור על טעם פגום. אמנם כל זה אם נימא דהבליעה בעצמותה נפגמת שפיר הוי סרוחה מעיקרא אבל אם נימא דאינה נפגמת אלא בתבשיל לא שייך כן. וא"כ הא כתב החתם סופר ביו"ד (סי' צח) דמיעוט יש שאינו פוגם אלא בתבשיל ועפ"י רוב נפגמים הבלועה בעצמותה. וא"כ לדידן דאזלינן ב"ר שפיר הוי סרוחה מעיקרא. ושפיר יליף טע"כ מג"ע גם המ"ד דסובר נותן טעם לפגם אסור דעפ"י רוב הא הבליעה נפגמת וא"כ ליכא למימר משום בב"ח דהוי סרוחה מעיקרא כנ"ל: אמנם ר"ע דחייש למעוטי אפילו מדאורייתא עיין מכות (דף ז) וחולין (דף יא) דלדידי' קרא דהורג את הנפש היינו שהי' הקרום מגולה [לא כן ר"מ אינו חושש כ"א מדרבנן כמ"ש תוס' שם] וא"כ לדידי' ל"ל דס"ל נותן טעם לפגם אסור דא"כ היכי יליף מגעולי עכו"ם דלמא משום בב"ח דאין לומר דאז הוי סרוחה מעיקרא דהא מעוטא יש שאינו נפגם אלא בתבשיל וא"כ דלמא גם היא אינו נפגם ולא הוי סרוחה מעיקרא ולמה אסור וע"כ דס"ל נותן טעם לפגם שרי וסובר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ודו"ק: ב) עיין ש"ע יו"ד (סי' צח) איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר טועמו עכו"ם ואם אומר שאין בו טעם מותר עיי"ש: ולכאורה קשה לשיטת הסוברים דטעימה באיסורים אינו אלא מדרבנן כמו שהוא דעת הריב"ש שהביא הפרי מגדים שם סק"ב ובכרתי ופלתי שם א"כ גם ישראל יהי' מותר לטעום דהא ספיקא דרבנן לקולא:

ומכל שכן אם נאמר דאיסור דרבנן מותר בטעימא כמו שהוא דעת הצמח צדק [ועיין בנודע ביהודא מהדורא תנינא יו"ד (סי' נ"ב) שהאריך בדבריו עיי"ש] א"כ לדעת הרמב"ם בפ"ט מטומאת (הלכה י"ב) דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא למה יהי' אסור ישראל לטועמו:

ועוד היכי מותר ליתן לעכו"ם הא עכו"ם מחזיק לו טובה וא"כ נהנה ממנו ובשר בחלב אסור בהנאה וכמדומה לי שכן שמעתי מקשין ואפשר שמזה יהי' ראי' לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות על הנאה. ולכך גזרו על אכילה *) דאיכא מלקות לא על הנאה ועיין בספר דורש לציון כעין זה ראי' מפסחים (דף יא) עיי"ש:

אך יש לומר דאף דנימא דטעימא באיסורים הוי רק דרבנן. [ועיין בפ"מ שם שפקפק הא חיך אוכל יטעם ובפרק גיד הנשה (דף קג) אמרינן דעל הנאת גרונו לחוד חייב עיי"ש] מ"מ באסורי הנאה בודאי אסור מן התורה דלא גרע מהנאה. וא"כ בבשר בחלב לא מהני טעימא. בפרט בבשר בחלב דאסור גם שלא כדרך אכילה:

וניחא דצריך עכו"ם לטועמו דאין לתמוה כנ"ל דהוי ספיקא דרבנן ולקולא גם לדעת הרמב"ם דספק מותר מן התורה ואיסור דרבנן מותר טעימא ולהנ"ל י"ל דאיסור הנאה שאני:

אלא שיש לתמוה לפ"ז על הכו"פ שתי' קו' הש"ך והטו"ז שהקשו דאין עכו"ם נאמן מסיח לפי תומו אלא לעדות אשה. ותי' דעכו"ם טועמו ואם יאמר ששומן הוא טועמו ישראל דטעימה אסור רק מדרבנן ולגבי איסור דרבנן סמכינן אעכו"ם עיי"ש:

ולמ"ש דבאיסורי הנאה אסור טעימה באיסורין מן התורה קשה אמאי טועמו עכו"ם ואכמ"ל:

ג) והנה לפי דברי הכו"פ הנ"ל. נכון אתי ליישב מה ששמעתי מקשין על מה דאמרינן בכריתות (דף טז) דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות וקאמר שם הטעם משום דאפשר לברר איסורו ופירש"י שם שאם בקי יאמר שהוא חלב יבא אשם ודאי. וקשה דדי בחתיכה אחת גדולה והוא אכל רק כזית. וא"כ ג"כ אפשר לברר איסורו ולמה לי שתי חתיכות. ואין לומר דבאמת כן היא והא דבעי שתי חתיכות היינו אם אכל רק כזית ולא נשאר מהחתיכה כלום. דא"כ מה קאמר מה בינייהו. הא טובא איכא בינייהו והוא קושיא עצומה [ועיין ירושלמי פרק החולץ שמבואר באמת כן תיפתר שאכל חצי' והניח חצי' ועיין תוס' נדה (דף טז) יעיי"ש] ולהנ"ל מיושב היטב דבשלמא בשתי חתיכות אם יאמר עכו"ם על אחת שהיא שומן יכול אח"כ ישראל לטועמו. ואם יראה שהוא שומן. יודע שחתיכה השני' הוא חלב ובודאי חלב אכל. ומביא אשם ודאי. ואם יאמר העכו"ם שהיא חלב א"כ השני' היא שומן ויכול הישראל ג"כ לטעום השני' דלענין טעימה הרי סמכינן אעכו"ם והרי עכו"ם אומר שחתיכה זו חלב וממילא השני' שומן אבל בחתיכה אחת אי אפשר זה דאם יאמר העכו"ם שהוא שומן מוטב אבל מה נעשה שהעכו"ם אמר שהיא חלב ואין כאן מה לטעום. ולא יתברר האיסור דהא עכו"ם לא יכול לחייבו קרבן. ושפיר אמר דבב' חתיכות אפשר לברר איסורו והיינו ע"י טעימת עכו"ם וטעימת ישראל גם יחד ואתי שפיר ואכמ"ל ד) שיטת רש"י להלכה דטעם כעיקר לאו דאורייתא עיין חולין (דף צז ע"ב) והקשה בכו"פ (סי' צח) מהא דחולין (דף צז ע"א) מריש הוי קשיא וכו' אלא בשר בחלב מאן טעים לה דמה הי' הס"ד של רבא דלא ליםמך אקפילא בע"כ משום דטע"כ דאורייתא וא"כ היכי פשט מר"י הא התם הוי שאר איסורים וטעם כעיקר לאו דאורייתא לא כן בבשר בחלב ומה ראי' לבב"ח ועיי"ש שתי' דכילכית הי' מבושל בחלב ונפל לאילפיס של בשר וא"כ טעם כעיקר דאורייתא בב"ח עיי"ש ובזה יש לדחות הראי' שהביא הגרע"א ביו"ד (סי' קז) בשם הגאון בעל בית מאיר ז"ל שדג טמא שוה בטעמא עם דג טהור מדכ' רש"י באילפיס של בשר ואמאי לא פי' עם דגים דשכיח יותר ובע"כ משום דאמאי לטעמי' קפילא ובדג בין הדגים ל"ש טעימת קפילא דשוה בטעמא עיי"ש ולהנ"ל אין ראי' דרש"י לשיטתו דטע"כ לאו דאורייתא ע"כ פי' דאיירי באילפיס של בשר דבדג בין הדגים הא הוי שאר איסורים ומה ראי' מר"י וע"כ דאיירי בבשר אבל לעולם דדג טמא אינו שוה בטעמא עם דג טהור כנ"ל:

ה) ובשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' לג) הקשה עוד בשם הגאון אור חדש דלשי' רש"י דבכל התורה כולה טעם כעיקר לאו דאורייתא. מה ראי' מייתי בבכורות (דף ו) דחלב שרי מבשר בחלב. די"ל דצריך אזהרה לבשר בחלב לאסור אף הבשר משום טעם כעיקר דבבשר בחלב דאורייתא דאי רק משום אבר מה"ח הוי שרי הבשר דבשאר איסורים טעם כעיקר לאו דאורייתא:

ונראה דשיטת רש"י דכבוש הוא דווקא בחומץ וציר עיין חולין (דף קיא) ולדידי' בודאי לא בעי מעת לעת וכמ"ש הכו"פ (סי' קה). אך קשה מהא דפסחים (דף מד ע"ב) בשר בחלב חידוש היא דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי בשר בשולי' אסור ולשיטת רש"י הא אף בשאר אסורים כן אמנם י"ל בטעמא דרש דמטעם ביטול נגעו בה למה דחדית לן בכו"פ (סי' קה) דאי אפשר לומר דהבליעה והפליטה באו רק בסוף מעת לעת ורק דהולך לאט לאט מעתה הפי' בגמ' אי תרו לי' כולא יומא בחלבא שרי וזהו החידוש דנהי דבכה"ת כן מ"מ בכה"ת שייך ביטול משא"כ בבשר בחלב דהוי היתר בהיתר ולא שייך ביטול ומXמ בטל בכבוש וזה החידוש דבב"ח:

ולפ"ז מיושב מהאי דבכורות דשם דהי' סבור בס"ד דחלב לבד ג"כ אסור וא"כ שוב לא הוי היתר בהיתר ולא הוי חידוש וילפינן איפוא מבשר בחלב לכל האסורים דטע"כ דאורייתא. **) והא דכ' רש"י דבכה"ת טע"כ לא"ד היינו למסקנא דחלב לבד שרי והוי חידוש משא"כ לס"ד בכה"ת טע"כ דאורייתא ונכון:

ו) ואגב אכתוב דבתוס' חולין (דף ח ע"א) הקשו דאמאי ס"ל לרב דהשוחט בסכין של עכו"ם דקולף הא סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן עיי"ש: ונראה לפי דעת הי"מ בתוס' ע"ז (דף סו) דהיכי דמשהו אסור אף נותן טעם לפגם אסור דלא גרע ממשהו וכן צ"ל לפי שיטת הרשב"א דנותן טעם לפגם צריך להיות רוב נגדו וכן פסקינן ביו"ד (סי' קג) וא"כ היכי דלא מהני רוב אז אפילו נותן טעם לפגם אסור:

ולפ"ז רב לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטל וכיון דלא מהני רוב ה"ה נותן טעם לפגם אסור. ואין לומר דיקשה למה אמר רב דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דגם אינה בת יומא ניחוש שמא יבשלו בו מין במינו ואסור אפילו נותן טעם לפגם. י"ל דרב סובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וליכא למיחוש מה"ת משא"כ לדידן אסור אפילו אינה בת יומא:

עוד י"ל דהתוס' בע"ז (דף לו) כתבו דהא דסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן משום דהוי ס"ס שמא אינן ב"י ואת"ל ב"י שמא נשתמשו בו בדבר שפוגם עיי"ש אך הא הוי ס"ס משם אחד דלא אמרינן כמ"ש התוס' בכתובות (דף ט) ואמנם לשי' הסוברים דטע"כ לאו דאורייתא י"ל דסמכינן אס"ס כזה. וי"ל דרב סובר טע"כ דאורייתא ולא מהני ס"ס ומיושב קו' התוס' לנכון ואכמ"ל:

ז) ובפסחים (דף מד ע"ב) ור"ע טעם כעיקר מנ"ל. והקשה המוהרש"א דלימא דס"ל לר"ע נותן טעם לפגם אסור וא"כ ליכא חידוש בגעולי מדין וילפינן משם דטעם כעיקר אסור לר"ע עיי"ש:

ונראה דהרמב"ן עה"ת פ' מטות הקשה דאמאי לא אמר להם דין הגעלה במלחמת סיחון ועוג. ותי' דסיחון ועוג הוי משבע עממין והותר להם אפילו כתלי דחזירי ולא הי' צריך לדיני הגעלה אך במדין דלא הותר להם שפיר נאמר להם דיני הגעלה. עיי"ש:

אמנם הקשה ע"ז בדורש לציון דתינח אם נימא נותן טעם לפגם מותר שפיר י"ל כיון דבשבע שכבשו הותר להם כתלי דחזירי ונהי דאח"כ בשבע שחלקו נאסר להם כמבואר בחולין (דף יז) מ"מ בין כך וב"כ נעשה לפגם וממילא מותר מחמת דנותן טעם לפגם מותר אך אם נימא דנותן לפגם אסור הדרא קו' לדוכתא דהי' צריכין הגעלה משום שבע שחלקו. ותי' דהואיל ואשתרי אשתרי וכספק הש"ס בחולין שם ונפשט בעי' דר"י למ"ד נותן טעם לפגם אסור יעיי"ש:

ולפ"ז מיושב קו' המוהרש"א דע"כ ס"ל לר"ע נותן טעם לפגם מותר דהא איבעיא דר' ירמי' היא אליבא דר"ע. ואם נימא דלר"ע לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי יקשה קו' הרמב"ן למה לא נאמר להם דין הגעלה במלחמת סיחון ועוג ואי כנ"ל הא בשבע שחלקו לא הותר להם וע"כ דס"ל לצד זה לר"ע דנותן טעם לפגם מותר ושפיר פריך הש"ס לספק ר' ירמי' מנ"ל לר"ע טע"כ ומוכח מזה עכ"פ דנפשט ספק ר' ירמי' ודו"ק:

ח) שם יליף מגעולי מדין. מקשין העולם דלמא צותה תורה להגעיל כלי מדין משום בשר בחלב דלכ"ע טעם כעיקר דאורייתא ומבב"ח הא לא ילפינן דחידוש הוא עיי"ש ויש ליישב בפשיטות למה דקיי"ל דסד"א מה"ת לקולא א"כ א"צ הגעלה כלל כיון דלשאר איסורים א"צ הגעלה ואי משום שמא בישל בו העכו"ם בשר ואנחנו נבשל בו חלב הא ספקא דאורייתא לקולא מה"ת שוב מצאתי בס' מנחת אהרן שתירץ כן. אך הקשה הא ר"ע ס"ל ע"כ סד"א לחומרא דהא ס"ל בכריתות (דף טז) דח"א שני והא בהא תליא להמהרי"ט עיי"ש: אך י"ל דלמ"ד נותן טעם לפגם אסור ומה דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה היינו בסרוחה מעיקרא. וא"כ לפ"ז בקדרה ששימשה בה חלב או בשר א"כ הא הוי סרוחה מעיקרא ועיין שו"ת הגרע"א (סי' קפ"ג) וא"כ שפיר מוכח דטע"כ בשאר איסורים דאל"כ אלא משום בב"ח והיינו שמא בישל בו העכו"ם בשר ואנחנו חלב או איפכא ואז הוי סרוחה מעיקרא דהא גם קדרה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתה למ"ד נותן טעם לפגם אסור כמבואר בע"ז (דף ס"ז) ועיין בחוות דעת (סי' פז). ואי דהחשש שמא בישל בו בשר בחלב הא זה שוב הוי כשאר איסורים ומוכח דגם בשאר איסורים טע"כ דאורייתא וא"ש:

ובזה מיושב מה שעמד הגאון בדורש לציון דלמ"ד נותן טעם לפגם אסור יקשה קו' הרמב"ן למה לא צוותה התורה להגעיל במלחמת סיחון ועוג ואי דהותר להם בשבע שכבשו הא אח"כ בשבע שחלקו נאסר להם והי' בליעות מאיסור. ולהנ"ל הא כיון שהי' אז מותר ושנימא שחל אח"כ עליהם האיסור שוב הוי כסרוחה מעיקרא ולא חל איסור על סרוח מעיקרא ודו"ק:. ט) ובעבודה זרה (דף סו) כתבו התוס' דבחמץ אף שניהם כחושים אסור דמ"מ משהו מיהו איכא עיי"ש ומבואר מדבריהם דריחא חשוב כמשהו ולכן בחמץ דאסור במשהו אסור גם ריחא. וכבר הקשה הצל"ח מפסחים (דף עו) בשר שמן שצלאו עם בשר כחוש אסור הא אף בשניהם כחושים אסור דהא רב סובר מין במינו ל"ב וכל היכי דגם משהו אסור ה"ה שניהם כחושים כנ"ל ועיין בח"ס בסוף ספרו:

והנראה לפי מ"ש בכו"פ (סי' קח) דהא דריחא אסור הוא רק מדרבנן דלא ילפינן ממשרת דלא הוי דומיא דמשרת עיי"ש. וא"כ הא כתבו התוס' בחולין (דף צט ע"ב) גבי שאני ציר דזיעא בעלמא היא דלא הוי אלא מדרבנן הרי דבדרבנן ס"ל לר"י מין במינו בטל. וא"כ ה"נ בריחא. וא"כ א"א לומר בשניהם כחושים ומטעם איסור משהו דל"ב לרב דס"ל מין במינו ל"ב דהא בדרבנן בטל ודו"ק:

ועפ"ז מיושב נמי למה לא צוותה התורה דיני הגעלה בשעת מתן תורה דהא כל הכלים הי' אסורים שבשלו בו מקודם כל אסורים. ולהנ"ל א"ש דהא בשבת ניתנה תורה ומה שבשלו בו בערב שבת הוי נותן טעם לפגם דשרי ולמ"ד נותן טעם לפגם אסור הרי לדידי' אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וגם הא לדידי' קדירה בת יומא נמי פגמה והוי סרוח מעיקרא ושרי:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה