אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן נה

סימן נד

טומאת לידה:

א) הרמב"ם ז"ל פסק בפ"י מה' אסורי ביאה (הלכה יא) דהמפלת גוף אטום מטמאה בלידה עיי"ש והקשו עליו הא מבואר בנדה (דף כד ע"א) דתליא אי טריפה חי' או אינה חי' וכיון דהרמב"ם פסק בפ"י מה' שחיטה (הלכה א) ופ"ד מה' מ"א (הלכה ט) דטריפה אינה חי' למה פסק דמטמא בלידה: ונראה דהא אמרינן ביבמות (דף קכ) רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל עיי"ש ומבואר מזה דטריפה זה דנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה שאני משאר טריפות דבשאר טריפות כמו ניטל הכבד וכדומה עושה קלקול בכל הגוף אכן טריפות זה אין עושה קלקול בכל הגוף ורק מחמת כאב המכה ע"כ אם נחתך באופן שאינו מרגיש הכאב כמו בסכין מלובנת שוב לית לן בה וכמו דאמר שם ר"ש בן אלעזר הואיל דיכול לכוות ולחיות. וא"כ בודאי אם נולד כך לא גרע מסכין מלובנת דבודאי יכול לחיות לרבא. וא"כ הא אמרינן שם איזה גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ינטל מן החי וימות רבי זכאי אומר עד הארכובה והיינו שנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה כמו שפירש"י ובכה"ג לרבא חי יחי' ושפיר פסק הרמב"ם דטמאה לידה:

ובזה ניחא מה דהשמיט הך דינא דרבא שם דושטו נקוב דטמאה לידה וכ' הלח"מ שם הטעם דהרי טעמא דרבא משום דקסבר טריפה חי' וכמו שפירש"י ותוס' שם והא הרמב"ם ס"ל טריפה אינה חי' עיי"ש והיינו דבזה אין לומר כהנ"ל דלא גרע מסכין מלובנת דהא מבואר בחולין (דף ח ע"א) גבי שחט בסכין מלובנת דפריך והא איכא צדדים ופירש"י דשריפה כנקב היא דנקובתו במשהו וטריפה הרי דגם בסכין מלובנת אם עושה הנקב ע"י הליבון טריפה וא"כ אמאי טמאה לידה ואכמ"ל:

ואגב אכתוב במ"ש הרוקח הובא במגן אברהם (סי' שמג) דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס לאוהל המת משום דהוי ס"ס שמא נקבה ושמא נפל עיי"ש משמע דבלאו הכי היתה אסורה לכנוס משום טומאה וא"כ קשה בהא דנזיר (דף ד) דשקיל וטרי הש"ס אי נזיר שמשון מותר לטמא למתים ותיפוק לי' דהא המלאך הזירה מכל טומאה שלא תאכל כל טמא ואמאי לא הזהירה שאסורה לכנוס באוהל המת. וע"כ דמותר לטמא למתים וצ"ע:

הפרי מגדים בפתיחתו לטריפות (סי' כט) הקשה על דברי הרמב"ם דאם יש ספק אי ילדה קודם שנתגיירה או אח"כ דמביאה קרבן ואינו נאכל הא לשיטת הרמב"ם דמחוסר כפורים שאכל קודש או נכנס למקדש אינו חייב כרת א"כ נוקמוה אחזקת עכו"ם וכמו שדקדק הרמב"ם דלהכי גבי חלה חייב משום דיש ס' עון מיתה משמע דבלא"ה הוי מוקמינן לי' אחזקה וא"כ ה"נ כנ"ל: ולענ"ד י"ל דל"ש חזקה דזה לא שכיח שישכחו הב"ד זמן הגירות דהא גר צריך שלשה עיין יבמות (דף מד) וקדושין (דף סב) ומ"ש הרמב"ם ז"ל דגבי חלה משום שיש עון מיתה היינו דאי לא כן הוי אמינא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. ואמנם כיון דבספק כרת מודה הרמב"ם וכמ"ש הכ"מ פ"ט מטומאת מת (הלכה יב) וא"כ ה"ה ספק מיתה בידי שמים הוי ככרת ובלא"ה נראה דהא הקשו התוס' בב"מ (דף ק) גבי המחליף פרה בחמור דנוקמא בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה. ותי' דחזקת מרא קמא עדיף עיי"ש וביאר בשב שמעתתא (שמעתתא ד) פי"ב משום דהוי תרתי לריעותא דחזקת מרא קמא לא איתרע וחזקת מעוברת הא איתרע והוי כההוא דמקוה שנמדד ונמצא חסר עיי"ש:

ולפ"ז הכא דחזקת עכו"ם איתרע ג"כ ולא שייך לאוקמא אחזקת עכו"ם דמה אילמא האי חזקה מהאי חזקה. אמנם בחלה שפיר הוי מוקמינן לי' אחזקה לולי שיש עון מיתה וביולדות אף דליכא עון מיתה מ"מ הא ליכא חזקה דיש חזקה כנגדו והיינו חזקת מעוברת וברור:

ב) ואגב אכתוב ליישב קושית תוס' בקדושין (דף כט) ד"ה אותו דתמהו התוס' דל"ל קרא דאותו ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג דאינו נמול אלא לשמונה עיי"ש:

ונראה לפי מה דאמרינן בשבת (דף קלה) כל שאין אמו טמאה לידה אינו נמול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וגו' וטמאה וגו' וביום השמיני וכו' [וצ"ל לפ"ז דרב שזבי בב"ב (דף קכז) שאמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר וכו' עד שיהי' זכר משעת לידה פליג על ר"א דשבת הנ"ל דאל"כ למה איצטרך קרא הא בלאו הכי אינו נמול ואינו מטמא ואפשר דלא סבר כר"ש דמסיק התם תיובתא] עיי"ש:

ובב"ב (דף קכז) טומטם שנקרע ונמצא זכר אינו נמול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וגו' עד שיהי' זכר משעת לידה עיי"ש:

ולפ"ז שפיר צריך קרא דאותו דנ"מ באותן שאינן נמולין לשמונה. ונראה נמי דנמולין בלילה כיון דאינן בכלל הקרא דביום השמיני. ובן שמונת ימים. א"כ לא מוכח לדידהו דאינן נמולין רק ביום ומיושב קו' התוס' לנכון:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה