אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן נג

סימן נב

טומאה וטהרה:

א) התוס' בחולין (דף ע"ב ע"א) בד"ה גזירה כתבו דהא דפליגי ר"י ור"ע אם עובר במעי אשה טמא היינו בהוציא את ידו וגם בכה"ג ר"י מטהר דאל"כ ת"ל דטומאה בליעה וגזירת הכתוב היא דעד שיהי' כילוד לא מטמא וכמו דדריש מעל פני השדה יעיי"ש:

אמנם בבהמה שמת עוברה בתוך מעי' דסברי רבנן דבין בטמאה ובין בטהורה טהור כתבו שם דאם הוציא ידו לחוץ דבטמאה טמא עיי"ש:

ולכאורה יש להבין טעמא דמלתא מהו דבאדם אינו מטמא עד שיהי' כילוד ובבהמה מטמא כל שאינו טומאה בליעה:

ונראה עפ"י דברי הספרי זוטא דבאמת מת עצמו אין בו טומאה עצמיות ורק שמטמא אחרים וכמו שעיר המשתלח. ולכן שאלו בן השונמית מה שיטמא ולא אמרינן שיטמא בעצמו כיון שנגע בעצמו והיינו דמת בעצם אין בו טומאה עצמיות שיטמא הוא עיי"ש:

ולפ"ז שפיר יש חילוק בין אדם לבהמה דבבהמה אם הוציאה ידה טמא מה שבחוץ דהא נבילה יש בה טומאה עצמיות ורק כ"ז דבליעה אינה מטמא משא"כ אם הוציא העובר את ידו מבחוץ. אבל באדם מה דמת מטמא הוא רק דמטמא אחרים אבל אין בו טומאה עצמיות וא"כ כשם ששעיר המשתלח ופרים הנשרפים אינן מטמאין רק אם יצאו לחוץ למחנה או חוץ לירושלים כל חד כדינו כן עובר במעי אשה כ"ז שלא יצא לחוץ אינו מטמא אף אם נגע במה שהוא בחוץ כיון דאין בו טומאה עצמיות. ולכן אינו מטמא עד שנולד כנ"ל: ובזה מיושב קו' הרוקח (סי' תסז) בהא דאמרינן רוב ארונות יש להם פותח טפח ולכן מדלגין היינו ע"ג ארונות. והקשה דהא הוי קבוע ולהנ"ל א"ש דכיון דהטומאה איננה עצמיות חשוב פירש:

אך לא משמע כן מדברי התוס' ישנים יבמות (דף סא) שכתבו בהא דאמרינן שם דלמא איקטול חד מישראל דמכאן נפקא לי' לר"ש דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאל"כ ניזול ב"ר. הרי דטומאת אדם חשוב ג"כ קבוע ובלא"ה יש לתמוה דהא הוי ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור ואכמ"ל:

ב) ואגב אכתוב בהא דאמרינן בנזיר (דף סא ע"א) על הקרא דלאביו ולאמו לא יטמא יצא עכו"ם שאין להם אב אילימא לענין ירושה וכו' עכו"ם יורש את אביו דבר תורה אלא במי שמוזהר על כיבוד מי כתיב כבד את אביך גבי נזיר. ותמהו התוס' אמאי לא פריך מידי ירושה כתיב גבי נזיר יעיי"ש: אמנם מה נאות היא ליישב למה שביאר חותני הגאון נ"י באור שמח בסוגיא דנזיר (דף מט) די"ל דהטעם שהתירה התורה טומאת קרובים הוא משום דיריש לי' וכמו דאמרינן ביבמות (דף פט) גבי אשתו קטנה דמטמא לה כיון דקרי לי' ולא עני מת מצוה עיי"ש:

וי"ל דלזה אמרה תורה לאביו לא יטמא גבי נזיר להורות דאף דהוי כמת מצוה מחמת ירושה אפי"ה נזיר לא יטמא לאביו מחמת גודל קדושתו ושפיר לא פריך מידי ירושה כתיב גבי נזיר דבאמת כיון דכתיב לאביו לא יטמא הוי כמו דכתיב ירושה דהא ה"ט דכהן מטמא לקרובים משום ירושה ונזיר אף דיורש אינו מטמא ולכך כתיב לאביו וגו' והוי כמו שכתב ירושה להדיא אבל על כיבוד שפיר פריך מידי כיבוד כתיב גבי נזיר ואתי שפיר ודו"ק: ג) ועיין שם דעכו"ם אין להם טומאה משום דכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכו' עיי"ש ויש להעיר מהא דאמרינן בחולין (דף פח) בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו וכו' לאפר פרה. ופריך ולחשב נמי עפר כסוי ומשני התם הכשר מצוה הנאה ליכא ופירש"י ז"ל דאפר פרה איכא הנאה דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמות משא"כ כסוי בלאו כסוי הוי משתרי בשר עכ"ל. ולש"ס דנזיר הנ"ל הא גם אפר הפרה כעפר כסוי דאם לא הי' לנו אפר ליכא טומאה דכל שאין לו טהרה אין לו טומאה ורק דרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות אבל אם לאו פרה לא הי' טמא וא"כ לחשוב נמי כסוי *) דמ"ש כסוי מאפר כנ"ל ולכן הנראה הכוונה לפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה (פ"ג דפרה משנה ג') בזה"ל הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא מעולם ובין איש אשר נטמא ואח"כ נטבל והזה עליו אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול במדרגה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור עיי"ש. והכוונה למה שביאר לנו רבינו בסוף מקוואות שאין הטומאה טש שתעבור במים וכו' והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא החזיק כאלו לא טבל יעיי"ש דברי נועם ולפ"ז במי שלא נטמא מעולם הרי חסר לו הכוונה ורק דאין לו טומאה אבל איננו במדרגת האיש אשר נטמא ונטהר בכוונה מעולה והכתוב שפט עליו שהוא טהור וזה דבעי למליף בנדרים (דף עו) בק"ו דמקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן דאינו דין שיציל על הטהורים מליטמא עיי"ש דכוון דאחר כוונת הלב הן הם הדברים. ואם כן אם כוונתו מועלת ליטהר ק"ו שיציל הכוונה ויפעול שלא יפעול בו הטומאה הרי דסגולת הטומאה להעלות את האדם במדרגה היותר גבוה. וזה מה דהרווחנו ע"י שניתנה לנו הטומאה משא"כ אם לא נתנה לנו הטומאה וא"כ מובן דעתה דיש לנו פרה אנחנו במדרגה גדולה בטהרה ולכן אמר שבשכר שאברהם אבינו ע"ה השפיל והקטין את עצמו זכו בניו למצות אפר פרה להעלותם למדרגה היותר גבוה בטהרה מה שאין כן ע"י הכסוי דם ודו"ק:

ד) הנה יש להסתפק בענין טומאת נבילת עיף טהור אם הענין טומאה הוא בתורת אכילה שגזירת הכתוב היא שאכילת נבילת עוף טהור מטמא ] ועיין בזבחים (דף קה) כל היכי דמטמא אדם במגע מונין לו ראשון ושני וכו' משמע בהדיא דנבילת עוף אינו מטמא במגע עיי"ש] או דלמא גם היא טומאת מגע אלא דאינו מטמא רק במקום מיוחד בבית הבליעה אבל הוא ענין טומאת מגע ג"כ ויש לפשוט ספק זה מדברי הר"ש במשנה פי"ז דכלים ומשנה מ"ד ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה והקשה הר"ש דהרי נבילת עוף טהור מטמא ותי' דהתנא לא איירי אלא בעושה מהם כלים ימדלא תירץ כמו שתי' הרמב"ם שם שכ' בזה"ל ולא יטעך ענין נבילת עוף טהור לפי שהוא חידוש ר"ל שהוא לא יטמא במגט כמו שאר הטומאות עכ"ל. ע"כ דס"ל להר"ש ז"ל דגם הוא טומאת שם אמנם שיטת הרמב"ם י"ל דהטומאה הוא רק הרחקה לא סור אבל טומאת מגע אאי) אין לה. ומזה נראה דהיכי דנתבטל כזית מונבילת עוף טשיר בשני זיתים של עוף השחוט ואכל שלשתן כיון דלאכול מותר דחד בתרי בטל שוב אינו וטמא ועיין בפנים יפות פ' חמור שלא כ"כ] דל"ש הרחקה בזה ומיושב בזה דברי רש"י בביצה (דף ז') גבי האוכל מנב לות עוף טהור מן הגיד דכ' רש"י ז"ל דקסבר אין בגידין בנותן טעם ומשמע דלמ"ד יש בגידין בנותן בנותן טעם מטמא טומאת נבילות. ותמה השער המלך דבהדיא תנן בהעור והרוטב דגידין מטמאין טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עיי"ש:

ולהנ"ל שאני טומאת נבילות עוף טהור דטומאה תלי באיסור אכילה וכי היכי דעובר על איסור אכילה למ"ד יש בגידין בנותן טעם ה"נ מטמא. משא"כ בטומאת נבילות דעלמא דלא תלי באיסור אכילה. ממעטין לטומאה גם למ"ד יש בגידין בנותן טעם דהא כתיב והנוגע בנבלתה ולא בגידין ועצמות ודווקא לענין איסור אכילה חייב שתים באוכל גיד הנשה של נבילה ולא לענין טומאה. משא"כ לענין נבילות עוף טהור דטומאה ואיסור המה לאחדים כל היכי שיש איסור יש טומאה ואכמ"ל:

ה) עיין חולין (דף קכט ע"א) חתכו ואח"כ חישב עליו דר"ש מטהר משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאסור לבני נח עיי"ש: ומזה יש להקשות על פירש"י פ"ק דבכורות (דף ט ע"ב) גבי שור הנסקל ופטר חמור שפירש דמיירי במפרכסת דלא ירדה עוד לטומאת נבילה ומש"ה מטמאה טומאת אוכלין. דהא מפרכסת אסורה לב"נ גבי פ"ח וכדקיי"ל בחולין (דף קכא) דקיי"ל כר"י דישנה לאברים וא"כ לר"ש אינה מטמאה טומאת אוכלין אף אם נימא דפ"ח מותר בהנאה אף לאחר עריפה:

אך י"ל דבאמת הא נ"מ בפשיטות לענין פחות מכזית דמצטרף לפחות מכביצה וכמ"ש רש"י לקמן וכמבואר להדיא בכריתות (דף כא ע"א) אך צ"ל דעכ"פ יקשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הא הוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וכמ"ש התוס' בב"ק (דף עז) דבכה"ג מטמא עיי"ש וא"כ ר"ש דסובר כ"ש למלקות לדידי' פשיטא דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ודו"ק: ו) ובש"ס דחולין (דף קב ע"ב) חישב לאוכלה מתה ואכלה חיה פטור דמחשבת אוכלין שמה מחשבה עיי"ש הנה מה דאמר מחשבת אוכלין שמה אכילה נראה דכוונו לזה להא דאמר רבא בנדה (דף נ) מחשבת חיים לא שמה מחשבה. וגם צריך לומר דבזה אין מחשבה מוציא מידי מחשבה כמו גבי טומאה. דהא אכלה חי' ובטלה למחשבה ראשונה. אך מה דאמר שם אלו אכל לי' אחר מחייב כו' זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו עיי"ש אם דמצינו בזבחים (דף מז ע"א) לרשב"א כל שאין כשר להצניעו כו' נתחייב זה במחשבה של זה. צריך לומר דשאני התם דהמחשבה של הבעלים מהני לחייב אף חבירו אבל הכא דהוא חושבו לאכול מתה חבירו שאכלו חי' שפיר חייב:

אמנם לפי זה יש לעיין בפסחים (דף כב ע"א) דפריך והרי אבר מן החי וכו' ותנן מניין שלא יושיט אדם וכו' ואבר מן החי לב"נ הא לכלבים שרי דלמא מיירי בצפור חי' ובעוף שהוא רק חשוב כדרך הנאתו כמ"ש התוס' שם (דף כד ע"ב) והוא חישב לאוכלו מתה דלדידי' לאו אבר מן החי הוא ולעכו"ם שפיר הוי אבר מן החי. ואולי דאם נימא דאבר מן החי אסור בהנאה לא מהני מחשבה דידי' דלאו בעלים הוא. אך זה ליתא דהא מצינו בבכורות שם גבי פטר חמור ושאר איסורי הנאה דמהני מחשבה דילי' ובפרט באבר מן החי דאי בעי שחיט לה ואכמ"ל:

ובחולין (דף קכז) ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדולעת אין מטמאין טומאת אוכלין וכ' רש"י ז"ל משום דאחר שהם יבשים הרי הן כעץ בעלמא ואין ראוין לאכילה ולפי זה קשה למה נקט שצמקו באיביהן הא אף אם צמקו לאחר תלישה אין מטמאין טומאת אוכלין ונראה פשוט דירקות הללו לאחר שצמקן נהי דאין ראוין לאכילה מ"מ ראוין לאכילת בהמה דמחתכין את הדולעין לפני הבהמה יעוין בתוס' חולין (דף טו) וא"כ הא כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב. ודעת הראב"ד דאף אם לא נטמא כיון דראוי הי' לקבל טומאה לא פקע מיני' תורת קבלת טומאה עד שיפסל מאכילת כלב ורק אם צמקו באיביהן ממ"נ קודם שצמקו הא מחובר הם ואינו מקבל טומאה ולאחר שצמקו הא שוב נפסל מאכילת אדם משא"כ אם צמקו בתלוש מקבלים טומאה הואיל וחזי לאכילת אדם ואכמ"ל: ז) ובסנהדרין (דף קיב) בהמת עיר הנדחת מה שתועיל לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמרו רחמנא ל"ש מיקטל קטלה ל"ש מישחט שחטה או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה עיי"ש ועיין מנחת חינוך (מצוה) דנפשטה האיבעיא מחולין (דף קמ) רנב"י אמר למעט צפירי עיר הנדחת למאי אי לשלוח וכו' אלא לשחיטה הרי אף דבקרא כתיב ושחט מ"מ מקרי זה ושחט ומוכח דמטהר מידי נבילה דאי לאו הכי לא מקרי ושחט עיי"ש:

אך לכאורה יש לדחות די"ל דדווקא בשחט בסכין איבעיא לי' משא"כ בשחט בקרומית של קנה. והיינו דדווקא בסכין דמקיים בזה המ"ע דהכה תכה וגו' לפי חרב משא"כ בקרומית של קנה [וכעין זה בב"ק (דף מא) ואימא ה"נ דבדק צור ושחט בו]. פשיטא לי' דמטהר מידי נבילה. וא"כ אין ראי' מהך דצפורי עיר הנדחת די"ל דאיירי בבדק צור ושחט בו. והאיבעיא היא בשחט בסכין כנ"ל:

אמנם באמת אין זה ברור אם בשחיטת הצפור דמצורע כשר בקרומית של קנה דהא התוס' בחולין (דף ג) שקלו וטרו אי בשחיטת קדשים בעי כלי שרת אף דשחיטה לאו עבודה דכשרה בזר ועיי"ש שהעלו דכלי בעינן אבל לא כלי שרת עיי"ש:

אבל בשחיטת הצפור הא מבואר בתורת כהנים (פ' מצורע) פלוגתא דרבי וריב"י אי בעינן כהן בשחיטתו [ועיין בס' מלא הרועים שהביא בשם הגאון הקדוש בעל קדושת לוי זצ"ל דתליא בפלוגתא אי יש שחיטה לעוף מה"ת דהא הטעם דלאו עבודה משום דנוהג ג"כ בחולין עיין זבחים (דף יד ע"ב) אמנם אי אין שחיטה לעוף מה"ת בחולין הוי בקדשים עבודה ולכך רבי לשיטתו דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת לא הוי עבודה ולכך כשר לדידי' זר גם בצפור מצורע] וא"כ בעי כלי שרת בצפורי מצורע וה"ה סכין ושפיר נפשטה האיבעיא ואכמ"ל:

ח) ואגב אכתב דברש"י כריתות (דף כד) כ' דקיי"ל צדיקים יוצאין מתוכן ערומים ומשמע בהדיא דגם מלבושין שלהן אסורין וכ"כ בעירוכין (דף ז) עיי"ש והוא תמוה דהא בהדיא מבואר כאן דמלבושין מותרים ומבעיא לי' רק בפיאה נכרית אי חשוב כמלבוש ועיין פנים יפות פ' מצורע שכ' דבע"ח של עיר הנדחת אינן נאסרין רק אחר מיתה וכדעת ר"ת גבי שור הנסקל ואכמ"ל: ט) ועיין בפי"ב דפרה (משנה ד) דאין כה"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו עיי"ש ויש להעיר בהא דשבועות (דף יז) טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת היא הא משכחת לה בכה"ג דאינו חייב על טומאת מקדש ועל שימש בטומאה פשיטא דחייב וצ"ע:

י) בתוספתא פ"ז דזבחים האוכל חטאת עוף הבא על הספק מטמא בספק בבית הבליעה עיי"ש ונראה אף אם אכל בעזרה דהוא רה"ר כמבואר בפסחים (דף יט) מ"מ כל שהוא בגוף אדם הוי רה"י וכמבואר בטהרות פ"ד גבי שני רוקין וכמ"ש התוס' בסוטה (דף כח) דנדה אף אם נולד ספק ראייתה ברה"ר מ"מ הוי ס' טומאה ברה"י עיי"ש בד"ה ברשות הרבים וא"כ הכא כיון דנבילת עוף אינו מטמא אלא בבית הבליעה ושם תמיד הוי רשות היחיד ולכן מטמא מספק ואין זה ענין להא דהמסוכן ברה"י והוציאו לרשות הרבים כיון דברה"ר לא נ"מ מידי דאינו מטמא בנגיעה וזה פשוט ואכמ"ל:

עוד נראה דבשו"ת נוב"י תנינא יו"ד (סי' קכ) העיר דנימא דבספק נבילה ברשות היחיד דהוי ודאי לטומאה דיהי' ודאי לאיסור ולהיפך ברשות הרבים:

ולכאורה יש להוכיח כדבריו מדברי הרמב"ם בפ"ד ממ"א כ' השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זה ספק נבילה ואסורה יעייש"ה וקשה אמאי לא נוקמוה בחזקת חי דבשעת שחיטה היתה חי' עדיין. וע"כ משום דלילה הוי רשות היחיד וכמ"ש התוס' ריש נדה וא"כ כיון דלענין טומאה הוי טמא מספק ה"נ לענין איסור אסור מספק עכ"פ:

ואף דבאמת אין ענין איסור לטומאה דאיסור מטומאה לא ילפינן. [ועיין בירושלמי פ"ו דנזיר מקום שבטלה טומאתה בטלה איסורה] מ"מ בנבילות עוף טהור דטומאתו בא מחמת איסורו וכיון דמחמת חזקת אינה זבוחה אמרינן דהוי נבילה לענין אכילה שוב ממילא מטמא ושפיר אמרינן דגם בעזרה דהוי רה"ר מ"מ כיון דאסור מספק ה"נ מטמא ואכמ"ל:

יא) במנחות (דף קא ע"א) ובכורות (דף ט ע"ב) ומודה ר"ש בבשר בחלב שמטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר ויש לעיין בדברי רש"י חולין (דף קכח ע"א) המשתחוה לחצי דלעת מה שתעשה יד לחברתה ופירש"י ותוס' דמבעיא לר"ש דס"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא מקבל טומאה מה שיעשה יד והכא הא הי' לו שעת הכושר. וי"ל בפשיטות דשעת הכושר היינו משראוי לקבל טומאה והכא הא כל זמן שהיא מחובר אינו מקבל טומאה ומיירי באשירה:

עוד י"ל למה דאמרינן שם (דף קכט) בתקרובות ע"ז של אוכלין כששימש מעשה עץ שימש ופירש"י שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה ונעשו כעצים הנעבדים וכעין זה בתוס' שבת (דף נח) גבי כפה שנתנו לספר כיון שנאסר בהנאה חשוב כשינוי מעשה א"כ נראה דע"ז גרע טפי ולא מהני אפילו שעת הכושר ואכמ"ל:

יב) והנה בהא דאמרינן מודה ר"ש בבשר בחלב הואיל והיתה לו שעת הכושר פירש"י הואיל ותרי לי' כולי יומא בחלבא שרי עד שיבשלנו אמנם רש"י בפסחים (דף כה) הביא רש"י דעת הי"מ דשעת הכושר דבשר בחלב היינו אחר שנעשה בשר בחלב ודחה רש"י דבריהם. אמנם כאן פי' כדבריהם והוא תמוה: ונראה דלכאורה קשה *) הא גם כלאי הכרם הי' לו שעת הכושר וכמו דאיתא בפסחים שם דאת אמרת כלאי הכרם עיקרן נאסרן הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם השרשה. והגם שי"ל כדעת התוס' מנחות (דף ו) שכתבו דהיין מן הענבים לא הי' לו שעת הכושר מ"מ אדקאמר מודה ר"ש בבשר לימא מודה ר"ש בכלאי הכרם שהיתה לו שעת הכושר דהיינו החרצן:

ולכן נראה כמו שבארתי במ"א דנהי דמשום כלאי הכרם לא נאסר עד שעת השרשה מ"מ משום איסור לא תאכל כל תועבה נאסר משעת הזריעה וא"כ הא משעה שנעשה כלאי הכרם לא הי' לו שעת הכושר משא"כ בפסחים שם דקאי לאיסי **) ואיסי ודאי לא ס"ל להך דלא תאכל כל תועבה דאל"כ למה לי' ק"ו ולא יליף מלא תאכל כל תועבה ואי דאין לוקין הא גם על הק"ו אין לוקין ובפרט לדעת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה שפיר אמרינן לדידי' דכלאי הכרם הי' לו שעת הכושר:

ולפ"ז שפיר הוכרח רש"י לפרש בפסחים דשעת הכושר לא מקרי אלא בהי' לו שעת הכושר אחר שנעשה בשר בחלב ובכה"ג בכלאי הכרם לא הי' לו שעת הכושר לר"ש משא"כ בפסחים דקאי לאיסי י"ל דגם זה חשוב שעת הכושר ואכמ"ל:

יג) ובחולין (דף קכח) המשתחוה לחצי דלעת מהו שתעשה יד לחברתה ופירש"י דהאיבעיא הוא אליבא דר"ש דס"ל דאסורי הנאה לא מקבל טומאה עיי"ש ויש להעיר הא אמרינן מודה בהי' לו שעת הכושר כמו בשר בחלב וא"כ בע"ז היכי דהשתחוה לחצי דלעת הא הי' לו שעת הכושר ואין לומר דמיירי דעבד לאילן והוי כמו אשירה דלא מקבל טומאה במחובר ואנן בעינן שיהי' לו שעת הכושר משראוי לקבל טומאה דמה"ט שור הנסקל לא חשוב הי' לו שעת הכושר משום דמחיים לא מקבל טומאה כמו שפירש"י במנחות (דף קא וצ"ע.:

יד) ואגב יש להעיר בהא דאמרינן במנחות שם הערלה וכלאי הכרם מטמאין טומאת אוכלין והתוס' בסוטה (דף כה) תמהו דנימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי עיי"ש:

ונראה דיש לומר דמיירי בחוץ לארץ דהוי רק מהלכה. ואינו בשריפה כמו שהוכיח במישור הפני יהושע בברכות (דף לז) וכלאי הכרם פשיטא כיון דמה"ת אינו עומד בשריפה מטמא טומאת אוכלין אך י"ל כיון דערלת חוץ לארץ קיי"ל דספוקי מספקי אהדדי ומותר ליתן לחבירו שאינו יודע שהוא ערלה א"כ הוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים:

ומ"מ י"ל דמיירי שהוא פחות מכזית אלא שצירף עמו פחות מכביצה אוכלין וכמו שפירש"י בהא דשור הנסקל ובפחות מכזית י"ל דאינו מחיוב לשורפו אך י"ל דהתוס' הקשו שפיר לר"ש לשיטתו דס"ל כ"ש למלקות ופשיטא דמחיוב לשורפו אף בפחות מכזית ואכמ"ל:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה