אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן נא

סימן נ

חצי שיעור:

א) בירושלמי שבת פרק הזורק (הלכה ו) תני אין מתעסקין בחלבים ועריות איך עבידא אמר הרני קוצר חצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור [דהוי מתעסק] אבל אמר הרני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב עיי"ש:

ולכאורה קשה הא בכה"ג אינו חייב דלא הוי שב מידיעתו וכמו דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות הלכה א) אמר הרני פורש מכזית ואיני פורש מחצי זית נעשה כאכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד עיי"ש:

אך נראה דזה תליא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל בשבת (דף סט) בשוגג בכרת והזיד בלאו דלר"י הוי שוגג דהא אף דס"ל לרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת מ"מ לא גרע מהזיד בלאו דחשוב לר"י שוגג ה"נ אם הזיד בח"ש ובזה נראה דהמשך דברי הירושלמי הנ"ל דכלפי שאמר תחילה דהזיד בלאו ושגג בכרת חייב קאמר אח"כ דגם בכה"ג דהוי מזיד על ח"ש ושוגג על שיעור שלם דחייב. אבל הירושלמי דתרומות דאזיל אליבא דר"ל וכמו דאמר שם אין וסבור רבב"ח כר"ל דאמר ר"ל אכל חצי זית בהעלם אחד פטור ושפיר לא חשוב לדידי' שב מידיעתו. ושלא תקשה הא בלא"ה ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ גם אי נימא דהזיד בלאו ושגג בכרת לא חשוב שב מידיעתו הא לא הזיד כלל כיון דח"ש אינו אסור. ע"ז אמר מודה ר"ל באסורי הנאה ומודה ר"ל ביום הכפורים ומודה ר"ל בעתיד להשלים ומשכחת לה בכה"ג היכי דח"ש אסור ולא הוי שב מידיעתו לר"ל לשיטתו ודו"ק:

ובזה מיושב מה ששמעתי מקשין בהא דפריך הש"ס בשבת (דף סט ע"א) דידע לה לשבת במאי ולמה לא משני דידע השיעור ולפי הנ"ל ניחא דזה לא הוי שב מידיעתו *) ועיין יומא (דף פ) ואכמ"ל:

ב) והנה הא דאמרינן בכריתות (דף יח) דעל פלגא דשיעורא אין יום הכפורים מכפר נראה דהיינו דווקא לר"ל דס"ל ידיעת ספק מתחלקת לחטאת וסובר דח"ש מותר מה"ת וא"כ אין כאן עבירה משא"כ לר"י:

ג) ובעיקר פי' דברי הירושלמי הנז' נראה לפע"ד עוד לפמ"ש בשו"ת הרי"ם יו"ד (סי' ט) בהא דתנן בכריתות (דף יח) הי' לפניו שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן שתיהם במזיד חייב. דהא דלא תנן שתיהם בשוגג דחייב קרבן וכמ"ש הרמב"ם היינו כיון דהאי תנא סובר דבא ישראל ואכל הראשונה לא מקרי איקבע איסורא. א"כ שוב אף בשוגג פטור דלא הוי שב מידיעתו. משא"כ הרמב"ם דס"ל דבכה"ג חשיב איקבע איסורא שפיר חייב קרבן יעיי"ש: ולפ"ז זה ביאור הירושלמי אין יסבור כר"ל דאמר ר"ל אכל שני זיתים בהעלם אחד פטור והיינו שאחת הי' חלב ואחת הי' שומן ופטור אף בשוגג והיינו כנ"ל כיון דאם הי' ידע שספק הוא הי' אוכל לא מקרי שב מידיעתו. ה"נ פטור (והנה זה לא תקשה דלר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת איך יתחייב קרבן באכל כזית בכדי א"פ דהא אינו פורש מחצי זית. דכבר ביאר בשב שמעתתא שמעתתא א' פ"ג דאפילו אם רק דרבנן אסור מקרי שב מידיעתו כמבואר בשבועות (דף יח) עיי"ש. אך קשה מהא דירושלמי ריש ברכות (הלכה א) אמר ר"י בר בין קצר חצי גרוגרת בע"ש בין השמשות וקצר חצי גרוגרת בשחרית וחצי גרוגרת במוצאי שבת בין השמשות ממ"נ חייב. והא ר"י בר' בין סובר כר"ל וכמבואר והא כ' הבה"ג בה' יום הכפורים דהנ"מ בין רבי יוחנן לר"ל [אי ח"ש אסור מה"ת או מדרבנן] היינו בח"ש מכוי ושאר ספיקות דלר"י אסור דספקא דאורייתא לחומרא ולר"ל ספקא דרבנן לקולא. *) וא"כ בקצר חצי גרוגרת בין השמשות הי' מותר מחמת ס' ואולי י"ל דהירושלמי איירי לענין מיתה וא"ש] ואכמ"ל:

ד) ואגב אכתוב מה שיש לעיין ביומא (דף עד ע"א) דפריך ממתניתין דתנן אסור ומוקמינן לה בחצי שיעור וע"ז פריך דהניחא לר"י אלא לר"ל מה איכא למימר. ואמאי לא מוקי כר"ש דס"ל כ"ש למלקות. ולא אמרו כזית אלא לקרבן וה"נ כרת לא מחייב בפחות מכזית שהרי סתם אמר כ"ש למלקות ולכך לא תני ענוש כרת [ויש להעיר במכות (דף יז) דאמר רב ביבי אמר ר"ל מחלוקת בחטה [דהוי ברי'] אבל בקמח דברי הכל כזית דא"כ איך אמר ר"ל בשבועות (דף כג ע"ב) במפרש ח"ש ומוקי לה כר"ש דאמר כ"ש למלקות דהרי לא אמר ר"ש כי אם בחטה לר"ל עצמו לשיטתו] ומה פריך הש"ס. ואולי דמזה נראה דביום הכפורים ר"ש מודה ודו"ק:

והנה נראה דאף דס"ל לר"ש דלקרבן בעי שיעורא מ"מ י"ל דגבי מעילה לר"ש דחייב קרבן אף בפחות מפרוטה כיון דאנן קיי"ל הזיד במעילה באזהרה וכשם שחייב מלקות אפחות מפרוטה דהא כ"ש למלקות ה"נ קרבן דקרבן תלוי בלאו וכמ"ש התוס' שבועות (דף כא). דמה"ט חייב בשבועות בטוי קרבן בפחות מכשיעור וה"נ במעילה ודו"ק:

ה) ודרך אגב ראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאו"ח (סי' נג) חידש דנזיר בהשלמת ימי נזירתו לא שייך חזי לאצטרופי ומה"ט אמר בשבועות (דף כא) אהיתרא קא משתבע ודעתי' אמשהו יעיי"ש וראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה ) שתמה ע"ז דהא נזיר אף לאחר ל' אסור ביין עד שיביא קרבנתיו וכל דקדוקי נזירות עליו כמבואר בנזיר (דף מה) יעיי"ש:

ונראה דלק"מ דהא דנזיר אסור ביין בסוף ימי נזירתו עד הבאת קרבנותיו הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואחר ישתה הנזיר יין וכמבואר בירושלמי פ"ד דנזיר הלכה ה) משניתק מל"ת לעשה. וכמו דאמרינן במנחות (דף סח ע"ב) עד הביאכם למצוה אבל הלאו נפקע בהשלמת ימי העומר. וכיון דרק עשה ואין בו מלקות **) ל"ש איסור ח"ש דחזי לאצטרופי היינו למלקות אך מ"ש הנוב"י דשייך חזי לאצטרופי אם ידור עוד בנזירות צ"ע דהא מבואר בשבועות (דף כב) דשתי שבועות אין מצטרפות וה"נ שתי נזירות כיון דכל אחד הוא נזירות בפני עצמו אין מצטרף ואכמ"ל:

ו) ובעיקר פלוגתא דר"י ור"ל כבר כתבתי במ"א ***) ונראה עוד דתליא בהא דפליגי בירושלמי פ"א דפיאה (הלכה א) אי שיעורין הלכה למשה מסיני או שהן מדבריהם ולכך סובר ר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך לכתוב לו השיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין [ואגב אכתוב דמדברי ירושלמי הזה יש ראי' למ"ש הטו"ז יו"ד (סי' קיז) דהיתר שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו מדאמרינן שם ראית כ"ש חכמים הם שאמר שתי כסף אמר לי' ויש כעין זו ועיין במפרש] ועיין בארצות החיים שיישב בזה מה שלא הביא הרמב"ם דינו של ר"א וא"כ י"ל דר"ל סובר שהם מדבריהם ויש לתמוה מירושלמי הזה למ"ש הרמב"ם בהקדמתו דבהלכה למשה מסיני לא שייך פלוגתא וצ"ע:

ז) ובחולין (דף לג) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה וכו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרים בו ועיי"ש דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכתבו התוס' שם בד"ה אחד דליכא לאקשוי מאבר מן החי דלעכו"ם אסור במשהו בשר וכו' ולישראל בעי כזית דהא ס"ל לר"י דח"ש אסור מה"ת ולא שייך מי איכא מידי וכו' דגם לעכו"ם לא שרי עיי"ש והוקשו ע"ז מהא דסנהדרין (דף נט) דפריך והרי גזל דב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה. וקשה הא דעת הרמב"ם בפ"א מגזילה דח"ש בגזל אסור וכתב הה"מ דח"ש דגזילה כדין ח"ש באיסורין. וא"כ מה פריך הש"ס הא כתבו התוס' דכיון דלר"י אסור ח"ש לא שייך תו מי איכא מידי וא"כ הא ח"ש בגזל אסור מה"ת ולא שייך תו מי איכא מידי דהא גם לישראל לא שרי ול"ש מי איכא מידי עיי"ש:

ונראה דהקו' אליבא דרבי יוסי בן חנינא דהוא מרא דשמעתתא דסנהדרין הנ"ל [דאמר כל מצוה וכו'] ולשיטתו מקשה שפיר דבנזיר (דף כט) איתא רבי יוסי בן חנינא אמר ר"ל כדי לחנכו במצות ופריך הש"ס והא מייתי חולין בעזרה. ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא עיי"ש:

והנה התוס' בפסחים (דף כב ע"א) תמהו לפירש"י דהא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו הנאתו אבל אכילתו לכ"ע דאורייתא מה משני בנזיר הנ"ל קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאכתי קשה היאך הקרבן נאכל יעיי"ש:

ואמרתי דבאמת קשה הא בידו לאכול *) פחות מכשיעור. לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת. וצ"ל דהא כיון דלס"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא הוי איסורי הנאה ומודה ר"ל באיסורי הנאה כדאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות וא"כ שפיר משני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי דקשה היאך הקרבן נאכל דלענין איסור אכילה שוב יש עצה ע"י כ"ש. ומיושב קו' תוס' לנכון:

הרי לך דס"ל לרבי יוסי בן חנינא דח"ש מותר מה"ת. וא"כ שפיר אמר בסנהדרין הנ"ל כל מצוה וכו' ושפיר פריך לדידי' והרי גזל דהא ס"ל ח"ש מותר וה"ה ח"ש בגזל ומקשה שפיר [אך למה דמסיימו התוס' דלר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ע"כ לית לי' הכלל דמי איכא מידי לא יתכן זה דממ"נ הא ר"י דסובר אסור ל"ש מי איכא מידי ולר"ל הא לא אמרינן מי איכא מידי וצ"ע:

ח) ואגב אכתוב בהא דשבועות (דף כג ע"א) נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ובתוס' הקשו הא חצי שיעור אסור מה"ת והיכי שייך אהיתרא קא משתבע עיי"ש והתוס' הקשו דהא ח"ש אסור מה"ת והיכי שייך אהיתרא קא משתבע יעיי"ש:

ונראה למה דאיתא בירושלמי פ"ו דנזיר (הלכה א) ענבה שחלקה תפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל. והיינו דזה מקרי ברי' וכשנתחלקה שוב אין שמו עליו **) וא"כ ח"ש מותר בי' דלא שייך תו חזי לאצטרופי. ומיושב מה דפשיט מר"ל דקאמר טעמא דפריש ולא מרבי יוחנן ולימא טעמא דכלל וכבר עמד בזה הגאון רע"א דלרבי יוחנן מותר משא"כ לר"ל דהוי ברי' כנ"ל:

אך הש"ס לא ס"ל כירושלמי הנז' דהא אמרינן במכות ברית נשמה חשובה ומה"ט אין ראי' מירושלמי שהביאו התוס' בברכות (דף לח) דעל ברי' אע"פ שאין בו כזית מברכין מדמברכין על זית ולהנ"ל אין ראי' דהירושלמי לשיטתו דחטה חשובה ברי'. כנ"ל:

אולם י"ל למ"ש המ"א (סי' רי) דמש"ה זית לא הוי ברי' משום דיש בו גרעין עיי"ש וא"כ נזיר דחייב אף על הגרעונים שוב חשוב ברי' ודו"ק: ט) ובהיותי בסוגיא דחולין הנ"ל אכתוב בהא דקאמר הרוצה לאכול וכו' א' עכו"ם וא' ישראל מותרים בו. וי"ל בזה דמש"ה לא אמר תיובתא דרב אחי ב"י דהא לדידן דקיי"ל דבשר מן החי נלמד מבשר בשדה טריפה כמו דס"ל לרבי יוחנן בחולין (דף קב) י"ל דאין עכו"ם מוזהר בי'. [וכבר תמה הלח"מ על הרמב"ם דמנ"ל באמת דב"נ מוזהר על בשר מן החי] וא"כ בשלמא ריאה י"ל דמקרי אבר אף שהוא בלא עצם משא"כ בשר מבית השחיטה שפיר י"ל דאינו מוזהר כנ"ל:

אמנם מדקאמר ש"מ מר"ל וכו'. ור"ל הרי לית לי' מי איכא מידי כמ"ש התוס' שפיר קשה גם מברייתא הנ"ל לרב אחי ב"י דהא ר"ל ס"ל לקמן דבשר מן החי יליף מלא תאכל הנפש עם הבשר דילפינן מיני' גם אבר מן החי ופשיטא דב"נ מוזהר ומזה מוכח דלא כרב אחי ב"י:

י) ואגב אכתוב במ"ש התוס' בשבועות (דף כד) בנשבע שלא יאכלנה ושייר פחות מכזית דמ"מ עבר על השבועה יעיי"ש שהכריחו זה והדבר מבואר בירושלמי ריש פרק שבועות שתים שבועה שלא אוכל ככר זה ואכל חסר כ"ש על דעתי' דר"ע פטור וע"ד דרבנן חייב עיי"ש וצ"ע שלא הביאו הירושלמי: יא) עיין כריתות (דף יח) דאין יום הכפורים מכפר על חצי שיעור עיי"ש ונראה דמ"מ אם אכל כזית איסור אמרינן מיגו דמכפר על ח"ש איסור הנ"ל על ח"ש משום יום הכפורים דהא מבואר בשבועות (דף כח) דאין מביאין קרבן על ח"ש ומ"מ מבואר בשבת (דף עב) דאם אכל כזית וחצי זית ונודע לו וחזר ואכל חצי זית בהעלמו של ראשון דאינו מצטרף דהחצי זית הראשון כבר נתכפר בהקרבן שהביא על הכזית והיינו משום מיגו דמכפר על הכזית מכפר על החצי זית ה"נ דווקא באכל חצי זית מהיתר אין יום כפור מכפר משא"כ באכל מאיסור ואכמ"ל:

יב) ואגב אבאר בדברי הירושלמי פ"ד דיבמות (הלכה ב) שהקשה שם על רב דס"ל דבעי חתיכה אחת משתי חתיכות משום כדי שיהי' אפשר לברר איסורו מהא דתנן ספק בן ט' לראשון וכו' חייבים אשם תלוי. וכקו' הבבלי בכריתות (דף יז) ומתרץ בירושלמי כיון שהי' בידו להערות ולפרוש והי' אפשר לברר והוי כמו שישראל אכל את הראשון ובא עכו"ם ואכל את השני'. וצריך לבאר מ"ט לא תירץ כן בבבלי על הקושי' הנזכרת כן:

ונראה דבאמת הא הוי טעה בדבר מצוה ואמאי חייב קרבן. וצ"ל כמ"ש התוס' דבהעראה מקיים המצוה עיין שם ביבמות (דף כ ע"א) גבי גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וא"כ בגמר ביאה הא לא הוי טעה בדבר מצוה. אמנם כל זה לשיטת ש"ס שלנו אבל לשיטת הירושלמי פ' ר"א דמילה (הלכה ו) לענין ציצין שאין מעכבין את המילה דלר"י דסובר טעה בדבר מצוה פטור אם שכח והוציא את הלולב לרה"ר אף שכבר יצא בהגבהה פטור וכן במצה אם הוציא יותר מכשיעור וא"כ ע"כ המשנה אתיא כמ"ד טעה בדבר מצוה חייב וא"כ שפיר תי' כנ"ל משא"כ לש"ס דילן דחייב על הגמר י"ל דעל העראה פטור ואין לומר כיון דעל העראה פטור ה"נ על הגמר דתחילתו באונס וסופו ברצון היא. דנראה דתחילתו באונס וסופו ברצון לא אמרינן אלא לגבי דידה דלא עבדה מעשה אבל לא לגבי דידי' וכמ"ש הפנים יפות בפ' תצא ועיין בנוב"י תנינא אה"ע (סי' קנ) ובהפלאה כתובות (דף נא). עיי"ש:

ובזה מדוקדק היטב המשנה דנקט הלשון חייב בקרבן ולכאורה חייבין מבעיא לי' ואף דבמשנה נקט חייבים מ"מ בכריתות איתא חייב בקרבן. ולהנ"ל מדוקדק היטב דהיא פטורה משום דעל העראה הא הוית טעה בדבר מצוה ועל הגמר שוב הוי תחילתו באונס וסופו ברצון ע"כ פטורה לגמרי משא"כ הוא חייב על הגמר:

ובעיקר הדבר דנראה מהירושלמי דאף אם כבר יצא בהגבהה פטור משום טעה בדבר מצוה. י"ל כמו שהקשה בדו"ח דמה פריך בסוכה (דף מב) והא מדאגבי' נפיק בי' הא מ"מ הוי כהנחה בלא עקירה עיי"ש וי"ל דזה כוונת הירושלמי. ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם שלא הביא מסקנת הש"ס כשהופכו דלירושלמי הנ"ל גם היכי דכבר נפיק הוי טעה בד"מ והיינו כנ"ל משום דהוי כהנחה בלא עקירה ואכמ"ל:

יג) ובשבועות (דף כג ע"ב) במפרש אליבא דרבנן ובסתם אליבא דר"ע. והיינו משום דר"ל לטעמי' דס"ל ח"ש מותר מה"ת לכן חלה השבועה עליו עיי"ש בריטב"א ובתוס' שם:

וק"ל מתוספתא ריש פ"ב שבועה שלא אוכל ואכל פיגול נותר וכו' שבועה שלא אשתה ושתה יין של ערלה ושל כלאי הכרם חייב. וע"כ דאיירי במפרש כמו שמתרץ מתני' דשבועות הנ"ל. והא בירושלמי דתרומות פ"ו מודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת והיינו דלא גרע מהנאה כנ"ל. ומהאי טעמא נראה לי נמי דמודה ר"ל בתרומה כיון דאסור בהנאה של כילוי דאסור מה"ת לדעת התוס' ביבמות (דף סו) עיי"ש ובזה מיושב נמי מה ששקיל וטרי הש"ס בחולין (דף פט ע"ב) דאיך חל גיד על מוקדשין. וקשה הא על גיד חייב אע"פ שאין בו כזית. ועל חצי שיעור חל השבועה וה"ה איסור אחר. ולפי הנ"ל ניחא דבאיסור הנאה אסור ח"ש ואין איסור אחר חל ולפ"ז יקשה כנ"ל דבשבועה שלא אוכל ואכל פיגול וכו' וכן בשבועה שלא אשתה ושתה יין של ערלה וכלאי הכרם וכו' אמאי חל השבועה הא איסורי הנאה הן ובאסורי הנאה מודה ר"ל דאסור מה"ת וצ"ע:

יד) ובעיקר הדבר נראה מש"ס דילן דפליג בהא אירושלמי וס"ל דגם באסורי הנאה הדין כמו באסורי אכילה. דאל"כ קשה למה לי קרא בפסחים (דף כג ע"ב) *) דחלב מותר בהנאה ת"ל מדצריך קרא לאסור ח"ש ממילא מוכח דמותר בהנאה. וכן מוכח ברמב"ם פי"א מה' טומאת צרעת (הלכה ) דהאוכל כזית מצפור השחיטה עובר בל"ת ועשה והיא מש"ס דילן חולין (דף קמ) יעיי"ש [ויש לעיין בהא דפריך הש"ס שם ואי בשחיטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו לרבות השחיטה והא נ"מ לענין ח"ש דמחמת העשה עובר גם בח"ש וכמ"ש הפרי מגדים לענין עשה דוזבחת ועיין במנחת חינוך פ' שמיני (מצוה ע"א) משא"כ מחמת הלאו מותר למ"ד ח"ש מותר מה"ת וגם למ"ד אסור יש כמה אופנים דל"ש ח"ש אסור גם למ"ש החוות דעת סי' ק"י דבלשון עשה אסור ס' מה"ת יש נ"מ שפיר] והא כיון דאין לוקין על זה א"כ מה נ"מ בין כזית לפחות מכזית דלא גרע מהנאה דגם בפחות מכזית נהנה: אמנם מדברי רש"י מנחות (דף נד) מוכח כירושלמי הנ"ל דבהא דפריך אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פיגול ונותר וטמא אלא אי אמרת דרבנן פיגול ונותר בדרבנן מי איכא ופירש"י ד"ה וכן דאי דאורייתא נ"מ לענין כרת שאם יש בו כזית חייב כרת וכו' והרי בלא"ה נ"מ לענין איסור לר"ל [דאזדא הקו' אליבי'] דס"ל ח"ש מותר מה"ת ובכזית אסור וע"כ דלר"ל בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ומה נ"מ בין כזית לפחות אם לא לענין כרת כנ"ל. טו) ובעיקר פלוגתא דר' יוחנן ור"ל נראה דאזלו לשיטתייהו דרבי יוחנן אמר טעמא דחזי לאצטרופי. וכבר חקרו בפירושה דהאי מלתא עיין פמ"ג בפתיחתו לבשר בחלב ובכל האחרוני' דמהו הכוונה:

ונראה דאזלו לשיטתייהו דבמנחות שם איתא דבשר העגל שנתפח רב ורבי חייא ורב יוחנן אמרו משתערין לכמות שהן שמואל ור"ש ברבי ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו ומסקינן דכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן ודעת הרשב"א דזה דווקא לשמואל ור"ל אבל לרב ורבי יוחנן מה"ת אסור ולוקה עליו אם תפח והיינו דהא דתנן בטהרות הניחן בגשמים ותפחו חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא הוא ענין בפני עצמו דאף בפחות מכזית מעיקרא אם תפח בגשמים חייב. והא דפריך מיני' לר"ל היינו מכח ממ"נ פריך דאף אם נימא דקאי ארישא דהי' בו מעיקרא כשיעור מ"מ משמע מיני' דאין דחוי באיסורין וכ"ש אם היא ענין בפ"ע דקשה לר"ל דס"ל דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן דהא תנן דחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא עיי"ש:

ולפ"ז זה פירוש חזי לאצטרופי וכו' דלכאורה הא אכתי לא איצטרף. ולהנ"ל הכוונה אם יהי' תפחו בגשמים. ור"י לשיטתו דגם דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' אסור ולוקה. וא"כ שפיר חזי לאצטרופי לכזית ע"י שיהי' נתפחים בגשמים כנ"ל ויהיו לכזית. ור"ל לשיטתו דכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן. ע"כ סובר ר"ל דאסור ח"ש מדרבנן וז"ב:

ובזה יונח לנו דברי הרשב"א בחדושיו שכ' לתרץ קו' התוס' שבועות הנ"ל שהקשו דמה פריך ורבי יוחנן אמאי לא אמר כר"ל דלימא רבי יוחנן לטעמי' דס"ל ח"ש אסור מה"ת. ע"כ לא מוקי במפרש ח"ש דעל ח"ש הא לא חל. וע"ז תי' הרשב"א דפריך משום דשמואל ג"כ בזה כרבי יוחנן דמוקי מתני' בכולל עיי"ש ולכאורה דברי הרשב"א תמוהים דמנ"ל לאקשוי דלמא גם שמואל ס"ל כרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת ע"כ אזיל בזה בחדא שיטה עם רבי יוחנן והוכרח לאוקמא מתני' בכולל כמו רבי יוחנן:

ולהנ"ל אתי שפיר דלמ"ש ע"כ שמואל ס"ל כר"ל מדס"ל במנחות שם כר"ל דכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן. וא"כ קשה שמואל אמאי מוקי מתניתין בכולל דהא הוא ס"ל דח"ש מותר מה"ת וע"כ משום דמוקי כדברי הכל ודוק:

ועיין בחולין (דף צח) משמע ג"כ דס"ל לר"ש ברבי ח"ש מותר מה"ת גבי בהא דאמר שם אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ג ופירש"י בניחותא קאמר ומיירי בח"ש ועיי"ש ולמ"ש מהך דמנחות מוכח דס"ל ח"ש מותר מה"ת ולכך שיער במ"ג וא"ש:

טז) עיין בר"ש פ"ב מטבול יום (משנה ג') שהוכיח מהך דחולין (דף צח) דח"ש עי"ת אסור מה"ת דהא פריך והא אמר רבי יוחנן ח"ש אסור מה"ת והא התם הוי ע"י תערובות עיי"ש:

ולענ"ד יש להוכיח מהך דנדרים (דף סח) איבעיא להו בעל מגיז גייז או מקלש קליש ומה נ"מ באשה שנדרה מתרי זיתים. ואמאי לא אמר בנדרה מחד זית דאם נימא מקליש קליש אסור ואם נימא מגיז גייז מותר כיון דהיא ע"י תערובות:

וכן יש ראי' ממה שכתב הכו"פ (סי' קי) בהא דאמרינן כל לרבות ח"ש וכו' דהיינו אם תייש בא על הצבי' או איפכא דכל זית חלב הוי חצי של חי' וחצי של בהמה ונמצא דגם זית שלם לא הוי אלא ח"ש עיי"ש ומוכח דח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת:

ובזה מיושב מה שהקשו [וראיתי' בשו"ת שואל ומשיב שהקשה כן בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל] בהא דפסקינן דאם נשבע שלא יאכל עפר או חרצן דהוי ספק אי אמרינן דעתי' אכ"ש והקשו דהא בלא"ה מלקות ליכא ואיסור בלא"ה אסור כדין ח"ש ולאיזו צורך העתיקו דין זה. ולהנ"ל נ"מ ע"י תערובות. ובלא"ה למה שחידש לן בהגהות רע"א יו"ד (סי' סז) דאם אכל ס' חלב מיפסל מספק ואף דאינו לוקה כמו בלא התראה יעיי"ש [ובישועות יעקב חו"מ (סי' לד) השיג עליו בזה עיי"ש] וא"כ נ"מ אם אכל ח"ש דמיפסל מצד ס' דמצד ח"ש ודאי דאינו נפסל. גם י"ל דנ"מ באם נשבע על עפר זה ונשאר ח"ש דאם מצד ח"ש לא חזי לאצטרופי דשני שבועות הא אין מצטרפין ומטעם ספק איבעיא אסור ואכמ"ל:

יז) ובהיותי בזה אכתוב מה ששמעתי שהעירו דהיכי מדמה הש"ס בשבועות (דף כג ע"ב) נבילות וטריפות לאוכלין שאינם ראוין. וביומא (דף עד) ר"ל דדוקא בפיגול ונותר וטמא חייב ביום הכפורים והא הוי אוכלין שאינם ראוים דפטור ביום הכפורים:

אך י"ל למה דאמרינן בבכורות (דף לז) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו עיי"ש ומתבאר שם דיש משני מיני אסורים דיש מין איסור אשר נפשו של אדם קצה בהן כגון נבילה מחמת חולי [ועיין בע"ז (דף כו) ובהוריות (דף י"א) בתוס' שם] ושקצים ורמשים ובהני הטעם דיחזור להם את הדמים משום דלא נהנה ואפילו מכר בשוגג וגם אפילו בהני אסורים שראוים לאכילה כמו טבלים וכדומה מ"מ מחזיר להם את הדמים מחמת קנס ובזה יתפרשו דברי רש"י שם אשר לכאורה סותרים אהדדי ועיין שם ברי"ט אלגאזי:

ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' שבועות לא הי' אלא משקצים. ורמשים וגם סתם נבילות קתני ומשמע אפילו בנתנבלו מחמת חולי דהוה כשקצים ורמשים דלא נהנה ובזה נראה לי דצדקו דברי הריב"ש בתשובה שדעתו דאיסור דרבנן חשיב ראוי' דהא חזינן דבאיסור דרבנן אם מכר אינו מחזיר לו הדמים וכמבואר ביו"ד (סי' קי"ט):

והנה הרמב"ם בפ"י מהלכות תרומות נזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש וי"ל הכוונה דגם על הנזירות הי' שוגג וא"כ נהי דגם על שאר אסורים אמרינן נפשו של אדם קצה בהם כמו שהעלה הרי"ט אלגזי מ"מ הא בתרומה גלי קרא דחייב על השוגג קרן וחומש. ואמנם היכי דנתערב איסור אחר דלא גלי בי' קרא שוב אמרינן דנפשו של אדם קצה ולא חשוב נהנה. ועיין במנ"ח (מצוה רפ"א) שהקשה דא"כ אמאי באכל תרומה ביום הכפורים חייב וכבר שמעתי מח"א שיישב זה לפי שיום הכפורים הוי רק איסור גברא והמאכל בעצמותו היתר הוא וכן חמץ ומה"ט תרומת חמץ חייב קרן וחומש משא"כ נזירות י"ל דהוי איסור חפצא כנ"ל וכל זה בשוגג אבל במזיד יש חילוק בין אסורים המאוסים כמו שקצים ורמשים לבין שאר אסורים וקושית הגמרא דשבועות משקצים ורמשים ואכמ"ל:

יח) ויש להעיר בדברי רש"י פסחים (דף לו) דהאוכל. נבילה ביום הכפורים היינו בשוגג והא בלאו הכי לא מיקרי אכילה דבשלמא על יום הכפורים גלי קרא דחייב קרבן משא"כ בנתערב עמו איסור אחר ועי' בשו"ת חתם סופר (סי' קפ) ומהאי טעמא י"ל דבתרומת חמץ חייב דעל חמץ חייב קרבן משא"כ בנזיר דאינו מביא קרבן וא"כ בנבילה ויום הכפורים למה חייב ואולי דלר"ש לטעמי' דס"ל דשלא כדרך אכילה אסור לא שייך זה ואכמ"ל:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה