אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן מז

סימן מו

דין זונה לכהן:

א) בירושלמי יבמות פ"ו (הלכה ה') על הא דאמר ר"א פנוי הבא על הפני' עשאה זונה הדא אמרה כהן גדול שקידש אשה בביאה אינו כבא על הבעילה ועיי"ש במפרש שפירושו דחוק ואתיא מרחוק:

ונראה למה שהקשה המל"מ (בפ"א מה' מכירה הלכה א) לשיטת הפוסקים דאף דכסף אינו קונה עד שיכתוב שטר מ"מ אם נשבע שלא יכתוב אז אמרינן דהוי כהתנה שיקנה בכסף לחוד. א"כ מה קאמר בקדושין (דף י') גבי איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה נ"מ לכה"ג שקידש בביאה. דהא כתבו התוס' שם בד"ה כל דהיכי דמפרש שיקנה בהעראה קונה בהעראה א"כ לשיטת הפוסקים הנ"ל נימא דמחמת האיסור הוי כמפרש וכמו בנשבע שלא יכתוב כנ"ל. ותי' בדו"ח דשאני הכא דאיסור רק עליו ולא עליה והיא אינה רוצית להתקדש כי אם בסוף ביאה עיי"ש:

ולפ"ז לר"א דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה. ובודאי דגם בתחילת ביאה נעשית זונה דלא חילק בין ביאה לביאה וא"כ בזה שפיר אמרי' דמחמת איסור הוי כמפרש דהא בזונה גם היא מוזהרת כמו הוא כמ"ש התוס' בנדרים (דף צ) לדחות דעת הר"א ממיץ עיי"ש. ושוב מותר לקדש בביאה:

ומובן דברי הירושלמי הנז' מדר"א דס"ל עשאה זונה מוכח דכהן גדול מותר לקדש בביאה. *) דהא נעשית זונה בתחילת ביאה. וא"כ הוי כמפרש שיקנה בתחילת ביאה. ושפיר אמר הדא אמרה כה"ג שקידש אשה בביאה אינו כבא על הבעילה ודו"ק:

ב) עיין יבמות (דף נט) תיפוק לי' דהוי לי' זונה דפנוי הבא על הפנוי' הא עשאה זונה עיי"ש והעיר בשו"ת נוב"י תנינא אה"ע (סי' ה) דאמאי לא פריך על ר"א גופי' דאית לי' בבתולי' בין כדרכה ובין שלא כדרכה ותי' דאיצטריך קרא שלא יקדש הכהן גדול בביאה אפילו שלא כדרכה דקיי"ל דכל הבועל דעתו אגמר ביאה ושוב לא הוי זונה דהא בעל לשם אישות עיי"ש: ובזה י"ל מה שהקשה הש"מ בכתובות (דף ל) בהא דמשני איכא בינייהו בעילה לכהן גדול. הא ר"ע ס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וכמבואר בסנהדרין (דף נא) א"כ ת"ל דהוי לי' זונה עיי"ש:

ולפי הנ"ל ניחא דהא פי' התוס' דמיירי בכהן גדול שאנס את הבתולה וממילא דהוי בעילה עיי"ש וא"כ הא אמרינן בקדושין (דף מו) דמיירי בפיתה לשם אישות וממילא דלא הוי זונה:

אמנם כל זה לפלפולא אבל לקושטא דמלתא הא ליתא דבהדיא מבואר בירושלמי פ"ו דיבמות (הלכה ) על הך דר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה הדא אמרה כ"ג שקידש אשה בביאה אינו כבא על הבעילה. וע"כ הכוונה כיון דהיא זונה ע"כ שקידש אותה בתחילת ביאה ולא אמרינן בזה כל הבועל דעתו אגמר ביאה וכמו בנשבע שלא לכתוב שטר דקני בכסף לחוד. הרי דגם בבעל לשם אישות אמרינן דעשאה זונה אי נימא דדעתו אגמר ביאה ודלא כדברי הנוב"י הנז'. ועוד הא מבואר בקדושין (דף ט) דהני מילי אחר אבל בעל אותה בעילה בבעילה שלא כדרכה. וא"כ כיון דבהך ביאה נעשית אשתו וא"כ הא נעשית בעילה כנ"ל:

שוב נזכרתי דמה שבארתי דברי הירושלמי דמחמת איסור זונה בודאי דכיון לקדשה בתחילת ביאה. דזה נגד דברי הש"ס בבלי (דף י) בהך בעיא אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמר דנ"מ לכה"ג שקידש אשה בביאה. הרי דלא אמרינן דמחמת איסור בודאי דכיוון לקנותה בתחילת ביאה. וא"כ דברי הנוב"י יש להם מקום לדעת הבבלי הנז' ואכמ"ל ג) הנה הדין דאשת איש בחנק ונערה המאורסה בסקילה. ונראה דאם נבעלה שלא כדרכה למה דאמרינן בקדושין (דף ט) דאפילו למ"ד דלא נעשה בעילה היינו דאין אחר עושה בעילה בבעילה שלא כדרכה אבל הבעל עושה אותה בעילה בבעילה שלא כדרכה. א"כ אם בא עלי' אחר אחר הבעילה של הבעל היא בחנק כמו בבא על אשת איש אף שהיתה בעילתו של בעל שלא כדרכה וכזה שמעתי מח"א בהא דאמרינן ביבמות (דף נט) א"ר נבעלה שלא כדרכה הרי זו פסולה לכהונה ושקיל וטרי הש"ס ובסוף מסיק אלא אמר ר"ז בממאנת עיי"ש והיינו דאחר שכיבת הבעל נפסלה לכהונה גם בשלא כדרכה משא"כ אם נבעלה מאחר שלא כדרכה עכ"ד:

ולפ"ז יובן היטב תוספתא פ"י דסנהדרין בא עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בסקילה וכו' המקבלת את בעלה בבית אביה ועדיין היא בתולה הבא עליה הרי זה בחנק ואין לו הבנה. ולהנ"ל פירושו ברור דבא עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה והיינו שבאו עלי' שלא כדרכה דלא נעשה בעילה שפיר כולן בסקילה אבל המקבלת בעלה בבית אביה ועדיין היא בתולה הבא עלי' בחנק שחזקתו שנבעלה שלא כדרכה ובעל הא עושה אותה בעילה גם בבעילה שלא כדרכה כנ"ל ולכך היא בחנק כדין בא על אשת איש כנ"ל: ד) ואגב אכתוב בהא דפירש"י בכתובות (דף מו) בד"ה כשרי בתולים עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויעשו את בתך לבתולה גמורה עיי"ש ושמעתי מקשין הא בהכחשה עדיין הוי תרי ותרי ואף שכתבו התוס' בסנהדרין (דף ח) דלדעת ר"ת אם הוכחשו עדי הבעל משלם מאה סלעים. כבר כ' הר"ן שם דהיינו שהוכחשו את עצמם בחקירות משא"כ בהכחשה גמורה עיי"ש וא"כ קשה כנ"ל:

אך למה דמבואר בעירובין (דף לו) התם תרי חזקה עיי"ש ומבואר דבתרי חזקה גם בתרי ותרי מהני. וא"כ הכא הא יש לה ב' חזקות חזקת כשרות וחזקת היתר לבעל וכמ"ש התוס' בכתובות (דף ט):

ה) עיין כתובות (דף ט ע"א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ואמאי ס"ס היא ומוקי לה באשת כהן וכו'. והקשו התוס' בריש כתובות (דף ב ע"א) דאמאי תקנו דבתולה נשאת ליום הרביעי כיון דלכל נשים יש ס"ס ותי' משום אשת כהן דלא פליג רבנן עיי"ש:

אמנם לולי דבריהם ז"ל נראה דלפי מה דמסיק לקמן דמתניתין מיירי בטוען טענת דמים א"כ י"ל דלא הוי ס"ס דהנה נודע קו' הגאון מטשעכענאווי זי"ע [והובא בזית רענן ח"א] דתמה דמ"פ והא הא הוי ס"ס שמא אין תחתו וכו' והא דעת התוס' בב"ק (דף יא) דס"ס דסתרו אהדדי לא הוי ס"ס ומשום דממ"נ נעשה איסור וא"כ ה"נ אם נתיר משום ס"ס זו. ה"נ אם ימות לא תהי' זקוקה ליבם ונימא ס"ס להיפוך שמא אין תחתיו והוי מקח טעות ואינה זקוקה ליבם ושמא ברצון היא אסורה מחמת סוטה וכמבואר ביבמות (דף יא) וממ"נ נעשה איסור עיי"ש:

ונראה הא כל הטעם משום דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא א"כ אינו נאמן רק לגבי עצמו אבל לגבי יבם אינו נאמן לאסרו ושפיר הוי ס"ס ומיושב קו' הגאון הנ"ל:

וכל זה בטענת פתח פתוח אבל בטענת דמים הא הוי טענה מבוררת דבודאי זינתה ונאמן בלאו הטעם דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. וא"כ לא הוי ס"ס דהוי ס"ס דסתרו אהדדי ומיושב קו' התוס' אמתני' לא קשה מידי דהוי ס"ס ושפיר תקנו דכל נשים דנשאות ברביעי ודו"ק:

ו) ובעיקר קו' הגאון מטשעכענאוי נראה דלק"מ דלא שייך ס"ס דסתרו אהדדי אלא באדם ומשום דממ"נ יעשה איסור אבל בשני בני אדם נראה דהוי ס"ס אפילו בכה"ג דהוי כשני שבילין וראי' משבת (דף לד) אמרו לו שנים צא וערוב עלינו את העירוב לזה עירב בבין השמשות ולזה נאכל עירובו בין השמשות דשניהם קנו עירוב ואמרינן דלזה [שעירב בין השמשות] הוי יום ולזה [שנאכל בין השמשות] לילה. משום דספיקא דרבנן לקולא וידוע דס"ס וספיקא דרבנן חדא היא. הרי דאמרינן ספיקא דרבנן וס"ס גם בסתרו אהדדי בשני בני אדם. וה"ה הכא ולק"מ קו' הגאון הנ"ל. ובזה נדחה גם מ"ש הטורי אבן בר"ה (דף כט) לתרץ מה שהקשו דאמאי טומטם אינו מוציא את מינו דהא הוי ס"ס שמא היא זכר ושמא גם חבירו נקבה ותי' כנ"ל ועיין בשו"ת הגרע"א (סי' ו) מה שדחה דבריו ולפמ"ש הא בשני בני אדם אמרינן גם ס"ס בכה"ג:

והנה האחרונים הקשו דהיכי מצי לאסור עצמו עליה בטענת פתח פתוח הא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב ועונתה לא יגרע. ושויא אנפשי' חתיכה דאסורה היא רק מצד נדר עיי"ש ולק"מ דאם הוא מצד נדר הא קיי"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ושפיר מצי אסר עצמו עליה. וגם גבי נטילה אני מן היהודים קיי"ל דיפר חלקו עיין נדרים (דף צ) וה"נ כנ"ל: ז) הנה כבר כתבתי דלא הוי ס"ס אלא בטענת פתח פתוח ולא בטענת דמים משום דהוי ס"ס דסתרו אהדדי כנ"ל:

ונראה ליישב בזה קו' התוס' בכתובות (דף מו) בהא דפריך בשלמא לר"א בן יעקב היינו דכתיב ופרשו השמלה. והקשו התוס' דלאיזה תועלת היא פרישת השמלה דע"כ שיש עדים שזינתה דאי לא כן מה בכך דלא נמצא בתולים דס"ס אין להורגה בשביל כך ואי דיש עדים א"כ גם בימצא בתולים אין להכחיש העדים בשביל כך עיי"ש:

ולהנ"ל יש לומר כך דהא כבר הקשו האחרונים דלמה גזרה התורה במוציא שם רע ולו תהי' לאשה הא שויא אנפשי' חתיכה דאסורא עיי"ש:

אך באמת משכחת לה באשת ישראל דיש ספק ספיקא דמותרת מטעם שויא אנפשי' חתיכה דאסורא:

אמנם כל זה לענין טענת פתח פתוח אבל בטענת דמים דלא שייך ס"ס כנ"ל א"כ שוב שויא אנפשי' חתיכה דאסורא. ע"כ שפיר מהני פרישת השמלה דאם יש דמים על השמלה שוב שייך ס"ס כמו בפתח פתוח ומחיוב לקיימה מקרא דולו תהי' לאשה ואף שיש עדים שזינתה מ"מ הוי ס"ס כקו' הש"ס: ח) ביבמות (דף נו) אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה מתיב רבי זירא והיא לא נתפסה וגו' הא נתפסה מותרת הא אשת כהן כדקיימי קיימא. והקשה הרמב"ן שם דא"כ דבאונס לא מקרי זונה איך מפרישין המשנה דכתובות (דף טו) במעשה דתנוקת שירדה למלאות מים מן המעיין ונאנסה דאם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה וכו' והא התם אונס הוי יעיי"ש:

ולכאורה הי' נראה למה דאמרינן בכתובות (דף נא) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון. ורבא פליג על זה שם וכבר כתבו המפורשים דטעמא דידי' משום דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה וגם חזקת כשרות ולכן אף שרוב מתרצות לבסוף מותרת (וכבר מבואר בריב"ש (סי') דב' חזקות עדיפי מרובא] ועיי"ש בהפלאה שהאריך בזה יעיי"ש:

ולפ"ז בפנוי' דליכא רק חדא חזקה שפיר אסורה לכ"ע דחיישינן סופה ברצון ויותר י"ל דאפילו חדא חזקה ליכא וכמו שכ' בהפלאה דמותר מטעם לא אפשר ולא קמכוין ואזדא לה אפילו חזקת כשרות ושפיר אסורה מעתה י"ל דאפילו לרבא דס"ל דבאונס לא מקרי זונה היינו באשת איש דיש לה חזקות היתר לבעלה ואמרינן דגם סופה הי' באונס משא"כ בפנוי' מודה דמקרי זונה ואתי שפיר מתניתין דמיירי בפנוי' ובפנוי' י"ל דמקרי זונה כנ"ל דיש רובא דמתרצות לבסוף כנ"ל ושפיר לוקה משום זונה ומיושב קו' הרמב"ן ודו"ק:

ועיין באחרונים שכתבו דמה דאמרינן בכתובות (דף ט) ואי בעית אימא התם אונס הוי. היינו אם לא נימא כאבוה דשמואל. משא"כ לאבוה דשמואל שפיר אסורה לבועל דהא חיישינן שמא סופה ברצון. וגם לרבא י"ל דליכא חזקת היתר דהא נולד הספק בעודה אשת איש עיי"ש וזה ליתא דהא אמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. וא"כ כיון דלבעל מותרת שוב מותרת גם לבועל, ולפ"ז י"ל דבאונס מותרת לבועל כיון דלא נאסרה על בעלה. ובזה י"ל הא דהעיר המנחת חינוך (מצוה) בהא דאמר בירושלמי קינא לה משני בני אדם. דזה מן הנמנע וכמו שכתבו התוס' גבי שני נזירין. ולהנ"ל י"ל כיון דלבעלה אסורה מספק דלדידי' אפשר גם לבועל אסורה ודו"ק: ט) ואגב אכתוב מה שיש לעורר בקרא דלנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא וגו' והיינו משום דאנוסה הוי ות"ל הא בעינן שיתיר עצמו *) למיתה דאם התירה עצמה למיתה וגם היתה התראה לא שייך אונס:

ונראה דהא אבוה דשמואל ס"ל תחילתה באונס וסופה ברצון אסורה ומבואר דאלו היתה גם תחילתה ברצון היתה אסורה לכ"ע. אף דלא תלי ברצונה שגם אי לא היתה מתרצית היתה נבעלת בעל כרחה מ"מ אסורה אי הוא מתרצית וכ"כ הפלאה בריש כתובות דאפילו למ"ד יש אונס בגיטין דמ"מ היכי דאף אם לא הי' לו אונס ג"כ לא הי' בא לא מקרי אונס ודווקא דלא בא בשביל האונס והוא הי' רוצה לבא לולי דאיתנס וה"נ אסורה כיון דמ"מ היא מתרצית:

אמנם נראה דכל זה לענין לאוסרה על בעלה ומשום דמכל מקום מעל באשה וכמ"ש בשו"ת מהרי"ק דגם באומר מותר דבעלמא מקרי שוגג הכא נאסרה על בעל דלא כתיב ומעלה מעל בד' אלא ומעלה בו מעל עיי"ש אבל לענין מיתה בכה"ג אין ממיתין אותה דהא גם אי לא היתה מתרצית היתה נבעלת בעל כרחה וא"כ לא תלי ברצונה. ויש להוכיח זה מדברי רש"י ריש כתובות (דף ג) בהא דאמרינן דאיכא פריצות ופירש"י דעבדו ברצון ונאסרות על בעליהן. ואמאי לא פי' דמחייבות מיתה. אלא ודאי דרק לענין לאוסרה על בעלה חשוב רצון משא"כ מיתה אין ממיתין אותה כיון דס"ס היתה נבעלת שלא ברצונה. וא"כ י"ל דהכא נמי מיירי שזינתה ברצון וקיבלה התראה והיינו כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורסה והיינו הפי' דבשדה גם כי היתה צעקה אין מושיע לה לכן גם בנתרצית פטורה ממיתה:

ובזה יובן התרגום יונתן שם אלהן בעלה יפטרה בגיטא ולכאורה הא כיון דהיתה אנוסה ואונס בישראל מישרי שרי למה יפטרה בגיטא ולהנ"ל א"ש דרק לענין מיתה חשובה אנוסה כיון דבשדה מצאה וגם צעקה אין מושיע לה משא"כ לענין איסור נאסרה על בעלה ולכך יגרשה ודו"ק:

י) הדרן לדברי רמב"ן הנ"ל באות ג' יבמות (דף נו) שהקשה למ"ד דבאונס לא מקרי זונה. מהא דמס' כתובות (דף טו) במעשה דתינוקת שירדה למלאות מים מן המעיין ונאנסה אמר ר"י אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה וכו' והא התם אונס הוי וכו'. עיי"ש. וכבר כתבתי דס"ל כאבוה דשמואל דחיישינן שמא סופה הי' ברצון ותחילתה באונס וסופה ברצון אסורה ע"כ בעי רוב עיי"ש:

ומה מאד יתיישב לפי זה קו' התוס' יבמות (דף ס"ז) דהא ר"י ס"ל דחיישינן למעוטי ומה אהני לן רוב עיי"ש:

ולהנ"ל א"ש די"ל דהחשש שמא הי' סופה ברצון לא גרע מספק ושיטת הרמב"ם בפ"ט מטומאת מת (הלכה י"ב) דספקא דאורייתא מה"ת **) לקולא ורק מדבריהם ובאיסור דרבנן גם ר"מ מודה דלא חיישינן למעוטי ושפיר מהני רוב: ובזה יובן ירושלמי פ"א (הלכה ) על הא מתניתין מודה ר"י באנוסה. ואינו מובן הא לדעת התוס' אנוסה גרע דלא שייך בודקת ומזנה. וכבר עמד על זה השב שמעתתא שמעתתא פ' ולהנ"ל אונס לא הוי אלא איסור דרבנן או איסור עשה מכי תהי' אלמנה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה ובכה"ג מודה ר"י ואכמ"ל:

יא) ואגב אכתוב מה שכתב רש"י ז"ל בכתובות (דף ב) ד"ה לא שמי' מתי' וז"ל ולא הוי גיטה ואם רצתה תינשא לאחר וגם לכהונה נפסלת מהיום עכ"ל ואינו מובן דאם הוי גט לענין שמותרת להנשא פשיטא דנפסלת מן הכהונה וגם לאיזה ענין פי' רש"י כן:

אך נראה למה דאמרינן לקמן דמשום הכי אין אונס בגיטין משום צניעות ומשום פריצות ואמרינן דאפקיענהו רבנן לקדושין מיני' וא"כ יש להסתפק דאולי מותרת לכהן משום דהא מעולם לא היתה מקודשת דהא הפקיעו חז"ל ועיין בחדושי הרשב"א דאסורה לכהן מדבריהם אך רש"י ז"ל י"ל דס"ל דמותרת לבעלה הכהן ואולם הכא נפסלת מן הכהונה דהא אמרינן דשאני הכא דהוי לי' לאתנוי ואף אם נימא דבעלמא יש אונס הכא אין אונס ושפיר אסורה לכהן ואכמ"ל:

יב) ואגב אכתוב באור דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה (הלכה ) פסק דכל הני עבירות שאמרו יהרוג ואל יעבור אם עבר עליהם אין עונשין אותו מפני שעבר באונס אמנם בחלאים דאמרו בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וכו' פסק דאם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו. והקשו האחרונים ז"ל דידי' אדידי' דמה בין זה לאנסוהו לעבור על עבודה זרה דאם עבר שאינו נהרג מפני דאונס רחמנא פטרי' ה"נ אם הוא חולה וצריך לרפואה אין לך אונס גדול מזה עיי"ש ונראה למה דאמרינן בבבא בתרא (דף מח) אמר ר"ה תלוהו וזבין זביני' זבינא תדע דהא כל מידי לא הוי מזבין אי לאו דהוי אונס. ואפי"ה מהני ופריך דלמא שאני אונסי' דנפשי' מאונסא דאחריני. יעיי"ש:

הרי לך שיש חילוק בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחריני ואונסא דנפשי' לא מקרי אונס משא"כ אונסא דאחריני. ואפילו למאי דקיי"ל כר"ה דתלוהו וזבין זביני' זביני. **) הא הוי נמי אונסא דאחריני. ולהכי מהני בצירוף אונסא דנפשי' כנ"ל:

ולפ"ז יבואר החילוק דאם אנסוהו לעבור על עבודה זרה דאף דלכתחילה יהרוג ואל יעבור משום דהוי רק אונסא דאחריני לחוד. מ"מ אם עבר אינו נהרג עליו דמ"מ מקרי אונס בדיעבד. משא"כ בחולה שרוצה להתרפאות מעבודה זרה דהוי אונסא דנפשי' ואפי' בדיעבד לא מקרי אונס כה"ג וכמו דאמרו שם שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני כנ"ל:

יג) ועיין בכתובות (דף ט ע"א) התם אונס הוי. ואי בעית אימא כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וכו' עיי"ש:

ונראה דמזה הוציא הרמב"ם את דינו דקטנה שזינתה נאסרה על בעלה ולא אמרינן פיתוי קטנה אונס היא. וכבר הקשו על זה ועיין בהרב המגיד פ"ב מה' (הלכה) שהוציא זה מסוגיא זו דקשה קו' התוס' דהוי ס"ס יעיי"ש וזה דוחק מבואר:

אמנם י"ל כדבריו דמסוגיא זו הוציא דינו אך לא מטעמי' דלפ"מ דמבואר בסנהדרין (דף סח) דבת שבע קטנה היתה. ועיין בפני יהושע בפתיחתו לסדר נשים א"כ למה לי הטעם משום דהתם במעשה דבת שבע] אונס הוי או משום דכל היוצא וכו' ת"ל דבלא"ה היתה מותרת משום דקטנה היתה ופיתוי קטנה אונס היא וגם מה ס"ד דמקשה אטו לא ידע דפיתוי קטנה אונס וע"כ דלא אמרינן כן. ומזה פסק הרמב"ם דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס:

ונראה דאפי' אם נימא דפתוי קטנה אונס. מ"מ לא עדיף מאונס גופא דמבואר בפוסקים דהיכי דהביא עצמו לידי האונס דלא מקרי אונס ועיין בישועות ישראל (סי' כא). וא"כ בקינה לה ונסתרה הרי היא הביאה עצמה לידי האונס ולא מקרי אונס. ומה"ט נראה פירש"י ביבמות (דף נא) בהא דאמרינן אם ביאת הראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה. דלכך לא מיתסרה על הראשון משום דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה והתוס' שם תמהו על פירש"י ותי' דמיירי בקטנה ופיתוי קטנה אונס יעיי"ש. ולהנ"ל הכוונה דבקטנה דהוי אונס ולכן צריך קינוי וסתירה ואז גם בקטנה לא הוי אונס ואמנם הכא דלא הוי קינוי וסתירה לכן לא מיתסרה קטנה: ומיושב קו' המוהרש"ל בכתובות (דף ט) בהא דמשני דמעשה דבת שבע אונס הוי. א"כ מה קאמר דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה וכמעשה שהי' דהא התם הטעם דלא אסרוה משום דאונס הוי ולא משום שלא הי' קינוי וסתירה:

ולהנ"ל הכוונה וכמעשה שהי' שהיתה קטנה ולא הי' קינוי וסתירה משא"כ בעלמא בקינוי וסתירה גם בקטנה נאסרה ומשום דהיכי דהיא הביאה לידי אונס לא מקרי אונס וזה דאין אשה נאסרת על בעלה בקטנה אלא בקינוי וסתירה. ולכן גבי סוטה פסק הרמב"ם דנאסרת בקינוי וסתירה ושפיר קאמר התם אונס הוי ובעי קינוי וסתירה וכיון דלא הי' קינוי וסתירה לא נאסרה ודוק:

יד) ואגב אכתוב מה שראיתי בפני יהושע שם שפי' בקרא והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר דהפי' שטוען פתח פתוח עיי"ש ולדבריו י"ל גם בפי' הקרא דאם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה וכו' היינו שטוען פתח פתוח. אך באמת לבית שמאי אינו נאמן וכמ"ש הר"ן בנדרים (דף צ ע"א) דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דמשעבדא לי' ה"נ היא אינו נאמן. ובזה לא שייך תי' האחרונים דהרי יכול לגרשה דהא אליבא דב"ש אינו יכול לגרשה דהרי בעי ערות דבר גם ביעוד י"ל דאינו נאמן כיון דמשיעבוד לה. ועוד דהרי פריך בכתובות (דף מ ע"א) דנימא עשה דוחה ל"ת. ותי' דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. והכוונה כמ"ש התוס' שם בשם הר"ר עזריאל דהיא עוברת על הלאו ובדידה ליכא עשה. וא"כ ביעוד דיש מצוה לגבי דידי' ובדידה ליכא עבירה דהרי אסור רק משום דשויא אנפשי' חתיכה דאסורא ושייך עשה דוחה ל"ת. וכבר כ' המנחת חינוך (מצוה) דבקדושין לחוד אינו מקיים המצוה ושייך עשה דוחה ל"ת ועיין בירושלמי פ"ד דכתובות (הלכה ) ודוק:

טו) ודרך אגב אכתוב לבאר דעת הריב"ש דלא מקרי אונס אלא אונס הבא בע"כ שלא סיבב עצמו להאונס משא"כ היכי דהוא עצמו הי' הגורם והסיבה על האונס הבא לו ועיין בישועות ישראל (סי' כ"א) שהאריך בזה יעיי"ש: ובירושלמי פ"ט דנזיר (הלכה) ) כפפו רבו ונטמא מהו שילקה עיי"ש והיינו דלא מקרי אונס שלא הי' לו לדור בנזירות שלא מדעת רבו וכמו שפי' הפ"מ. ומוכח שיטת הפוסקים הנ"ל:

ובזה נראה ליישב שיטת הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות (הלכה כ) שכ' דאם נשבע שלא יאכל שבעה ימים אין אומרים יצום עד שיצטער ולא יהי' לו כח לסבול ואח"כ יאכל אלא מלקין אותו מיד ויאכל לאלתר עיי"ש והר"ן ז"ל בשבועות תמה עליו דבשלמא בשבועה שלא אישן ג' ימים מיד יצאה שבועתו לבטלה [דבע"כ ישן שלא מדעתו] משא"כ בנשבע שלא יאכל ז' ימים הרי שבועתו חלה וכשיסתכן ידחה שבועתו מפני סכנות נפשות. ומ"מ לא יאכל אלא שיעור שיוכל לעמוד עליו עיי"ש:

ולהנ"ל לא מקרי אונס כיון דהוא עצמו סיבב עליו את האונס שנשבע ולא הי' לו לשבע ובכה"ג לא פטרה התורה אונס וז"ב:

ועיין בס' ישועות ישראל שחילק דדווקא באונס מחלקינן בין היכי דהוא עצמו סיבב האונס לבין בא מאליו משא"כ בדחי'. ואטו אם אחד שתה משקין הרעים ונסתכן דלא ניתן שבת לדחות אצלו כיון דהוא הביא עצמו לידי כך. ומ"ש התוס' בעירובין (דף ק) דהיכי דע"י פשיעה בא [שהוא עצמו סיבב הדחי'] לא דחי היינו מדבריהם. והוכיח משבת (דף קלג) דפריך ואי איכא אחר לעבד אחר. ולמה לא פריך ולא לכוין. ואי מכוין לא דחי דהביא עצמו לידי דחי' עיי"ש:

והנה מה שהוכיח משבת הנ"ל הא כבר כ' בתרומת הדשן (סי' רס"ה) דאב אע"פ שאומר דלא מכוין מ"מ אי אפשר שלא יכוין בכך אבל אחר לא אכפת לי' עיי"ש הרי דבאב לא אפשר שלא יכוין ושפיר לא פריך ולא לכוין וז"ב:

טז) ובכתובות (דף נא) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון:

וראיתי בהפלאה שם שכתב דדוקא לענין איסור חיישינן. אבל מ"מ אינה מפסדת פרקונה. דאי לא כן אשת כהן שנאנסה תפסיד כתובתה דלמא הי' סופה ברצון עיי"ש. ונראה כוונתו דהא בהדיא תנן בשילהי נדרים (דף צ' ע"ב) האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה ומוקי לה באשת כהן דאונס אסורה לו ומ"מ נוטלת כתובה ומוכח ממתניתין דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה. הרי דלא חיישינן שמא הי' סופה ברצון כנ"ל והיינו משום דהוי כאיני יודע אם פרעתיך דכבר נתחייב לה משעת נשואין:

אך נראה דמשם אין ראי' דהא אמרינן בשבוי' הקילו. ופירש"י משום דלא חזינן שנבעלה ולא אמר אבוה דשמואל רק היכי דחזינן דנבעלה יעיי"ש: ולפ"ז אין ראי' מהך דנדרים להכא, דשם לא חזינן דנבעלה ומעצמה היא אומרת טמאה אני לך ע"כ מהימנא נמי שגם סופה הי' באונס משא"כ בהך דאבוה דשמואל דחזינן דנבעלה. י"ל דאינה נאמנת שסופה הי' באונס: ועיין שם בהפלאה שכ' לחלק דשאני אשת כהן שנאנסה דיש לה כתובה כיון דכבר נאסרת על בעלה בתחילת ביאה שוב אפי' אם סופה הי' ברצון אינה מפסדת כתובתה דהא לא עשתה מידי בסוף ביאתה ע"כ יש לה כתובה עיי"ש ויש לה כעין זה בהא דנדרים (דף צא ע"א) ואלא באשת כהן וברצון מי אית לה כתובה מי גרעה מאשת ישראל עיי"ש ויש לדקדק דלא קאמר בפשיטות מי אית לה כתובה ברצון ולמה צריך לדמותה לאשת ישראל. וכמו דקאמר באשת ישראל בפשיטות ברצון מי אית לה כתובה וה"נ באשת כהן ולמה צריך לומר משום דלא גרעה מאשת ישראל דג"כ לא תניא רק מסברא. ולהנ"ל הוי אמינא מסברא נהי דאשת ישראל אין לה כתובה היינו משום דאסרה עצמה לבעלה במה שהיתה ברצון. משא"כ באשת כהן דלא אסרה על עצמה בזה לבעלה דגם אי לא הי' רוצית ובאונס גמור הרי נאסרה והוי אמינא דכמו כן ברצון יש לה כתובה וע"ז קאמר דמי גרעה מאשת ישראל דהטעם משום שעבדה איסור ה"נ באשת כהן ואכמ"ל:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה