ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן לח
דבר שאינו שלו:
א) עיין חולין (דף מא) פריך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהמטמא והמדמע ומנסך ותי' דאית לי' שותפות בגוה. והקשו מזה לשיטת התוס' תמורה (דף ל) דכל איסור שאין ניכר קודם התערובות אמרינן ברירה עיי"ש א"כ ה"נ נסמוך אברירה כיון דאיסורו רק מכח תערובות וכבר העיר בזה גם הגאון רע"א בחדושיו ועיין ב"ח (סי' ד) עיי"ש ובפשיטות י"ל דלק"מ די"ל דהני אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל אין ברירה ולכך אסור:
ובזה י"ל דרב ושמואל דפליגי במנסך אי מנסך ממש או מערב לשיטתייהו אזלו בזה דרב לשיטתו דס"ל ביבמות (דף פג) דאדם אוסר דבר שאינו שלו, ולדידי' ליכא לתרוצי דמיירי באית לי' שותפות דהא ס"ל ברירה ע"כ סובר כנ"ל *) אמנם שמואל דס"ל שם אין ברירה ע"כ סובר ביבמות שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואכמ"ל:
ב) ועיין תוס' ב"מ (דף ל) גבי העושה מלאכה וכו' שהקשו דבעי נחותא דבעלים ותי' באית לי' שותפות וכבר העיר הגרע"א דבלא"ה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיי"ש. ובאמת דלתי' התוס' הלזה ניחא מה דלא אמרינן לצעורי קא מכוין דע"כ מיירי בישראל דבעכו"ם ל"ש חייב בדיני שמים. אמנם לתי' השני קשה דלמה לא נימא לצעורי. ונראה פשוט דבעושה להנאתו ל"ש לצעורי ודווקא שוחט בהמת חבירו לע"ז וכמו דאמרינן דלאזוקי קא מכוין משא"כ הכא מכוין להנאתו ואכמ"ל:
והנה לדעת התוס' בב"ק (דף ק ) דהיכי דגם הוא מפסיד לא שייך שלא יהי' כל אחד הולך וכו' וא"כ קשה לרבי יוחנן דס"ל היזק שא"נ לא שמי' היזק למה חייב בשותפות אך י"ל דהא הקו' למ"ד א"א אוסר דבר שאינו שלו ורבי יוחנן הא ס"ל בחולין שם דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולק"מ לדידי' אך דלפ"ז יש להבין דגם למ"ד אדם אוסר לק"מ דהא כתבו התוס' דהקו' היא למ"ד מנסך ממש. וא"כ י"ל נמי דמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל מערב ורב דס"ל מנסך הא ס"ל ביבמות דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומה קו' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואטו גברא אגברא קרמינן ונראה דגם למ"ד מערב תקשה דמשמע לי' דאפילו מערב מיעוט ברוב ובאמת כה"ג בטל בסתם יינם. ורק הא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ולמי שנתבטל עבורו אסור. וא"כ הא הקשו התוס' ביבמות שם דאם נתן איסור לתוך תבשיל נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותי' דדווקא בדבר שתלוי במחשבה עיי"ש וא"כ הכא דנפל ממילא מותר ורק משום דנתכוין לבטל שוב שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקו' הש"ס שפיר גם למ"ד מערב ודוק היטב: ג) ואגב אכתוב בהא דאמרינן בסנהדרין (דף לג) בעירבן בעל הבית עם פירותיו והקשו התוס' דאמאי יהי' חייב לא יהי' אלא כמטמא בידים הא בשוגג פטור ותי' דהוי כמזיד שהי' לו לדקדק בהוראה עיי"ש ויש לעיין הא אמרינן בירושלמי בסוגיא דהמטמא והמדמע דאם סבור שמותר לטמאותה דינו כשוגג וא"כ מה בכך שטעה בדין מ"מ חשוב שוגג ועיין בנוב"י מהדו"ת חו"מ (סי' סא) שכ' דעיקר דין דמנסך בשוגג פטור כדי שיודיע היינו באומר מותר דאי ידע שחייב מיתה אלא שלא ידע שנאסר בניסוך זה לא שייך כדי שיודיע וגם בסבור שהוא שלו לא שייך כדי שיודיע דהא כיון דחשוד דידע דחייב מיתה חשוד נמי על לפני עור עיי"ש הרי דאומר מותר כשוגג ועיין יו"ד (סי' צט) בטו"ז לענין מבטל איסור לכתחילה דאומר מותר כשוגג יחשב ובלא"ה יש לעיין בדברי התוס' דלס"ד דלא ידע שאיירי שנשא ונתן ביד א"כ ע"כ לר"מ אתיא ור"מ הא ס"ל בגיטין (דף נד) דקנסינן שוגג אטו מזיד וכעין זה הקשו התוס' בעמוד הקודם. ויש ראי' מזה דאומר מותר עדיף משוגג וכמ"ש הטו"ז שם דאפי' למאן דקנס שוגג אטו מזיד מ"מ אומר מותר לא קנסינן לי' ואולי י"ל דדיין שאני דשגגת תלמיד עולה זדון והוי כמזיד. ובזה מיושב מה שהקשה לי ידידי האברך וכו' מו"ה יצחק מאיר נ"י לדעת הטו"ז שם דאפילו שלא ידע מי שנתבטל בשבילו אסור א"כ בבבא דמה שעשה עשוי דמיירי בעירב עם רוב פירות של בעה"ב יהי' אסור ולהנ"ל לענין ביטול דינו כשאר אדם ולא חשוב מזיד ואכמ"ל: ד) עיין חולין (דף מא) בחצי קנה פגום. והקשה בכו"פ (סי' כא) דלרב אדא בר אהבה דס"ל בחולין (דף כח) דושט ולא קנה וס"ל בע"ז (דף נד) דאדם אוסר דבר שאינו שלו. במאי מוקים לה דלדידי' לא מתוקמא בחצי קנה פגום דהא ס"ל ושט ולא קנה עיי"ש:
ונראה דבכו"פ (סי' ד) תמה דמה מקשה הש"ס מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דאי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא לחייב דמחתך בעפר בעלמא היא דהא יש לאוקמא בשוחט להר דהעובדה בסייף ולא נאסרה. וכן הקשה בהגהות הגאון רע"א בלקוטים:
אך נראה דיש להקשות לרב דס"ל בשבת (דף עה) דשוחט חייב משום צובע ואמר שם דאף משום צובע וא"כ אמאי לא תני ד' דשוחט בשבת לבד חייב שתיים משום נטילת נשמה ומשום צובע. וצ"ל הא מבואר שם דאמר רב צובע במאי ניחא לי' כי היכי דליתווס בית השחיטה דמא ולייתי אינשי ולזבני' מיני' וא"כ הכא דאסור בהנאה אינו חייב משום צובע:
ולפ"ז הא ר"ה תלמיד רב *) ובכל דוכתי פריך מרב על ר"ה ועיין בסנהדרין (דף ו) וא"כ אי אפשר לאוקמא בשוחט להר דאינו נאסר דא"כ יקשה אמאי לא חשוב שחייב ד' אף משום צובע כיון דלא נאסר בהנאה משום ע"ז: ומיושב ממילא קו' הכו"פ הנ"ל מרב אדא בר אהבה די"ל דמוקי לה בשוחט להר דאינו נאסרה בהנאה וא"כ לק"מ דמחתך בעפר היא. ואי דלא תני ד' י"ל דס"ל כשמואל דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה ומיושב היטב: ה) ובעיקר קו' הכו"פ הנ"ל דלוקמא בשחט להר דהעובדה בסייף ואינו נאסר יש לתרץ עוד דהנה יש להקשות למה דמוקי לה בחצי קנה פגום א"כ הוי מום ומצאתי קו' זו בלקוטי הגאון רע"א וניחא לי' דהא אין תמות וזכרות בעופות ועיין חולין (דף כג) עיי"ש וא"כ ניחא דליכא למוקמא בשחט להר דא"כ למה נקט חטאת ליתני זבח עיין בגמ' ואכמ"ל יותר ודו"ק: ו) ואגב אכתוב במה שהקשו התוס' בפסחים (דף ע"ג) דאמאי לא אמר דתיקן להוציא מידי נבילה וכמו דאמר גבי השוחט ונמצא טריפה בסתר עיי"ש ונראה פשוט דל"ש תיקן להוציא מידי נבילה דהא גם בלא שחט כלל לא היתה נבילה ורק למ"ש רש"י בחולין (דף כ) דכל שוחט מכי שחיט פורתא אם לא גמור הוי נבילה וא"כ בסוף השחיטה הוא מתקן וא"כ בשוחט חטאת בשבת למאי דמוקי לה בחצי קנה פגום ובמשהו בעלמא גמור השחיטה ל"ש תיקון להוציא מידי נבילה:
ונראה הא דמדמה שחיטה לטבילה לענין כוונה עיין חולין (דף לא) היינו כמו דבטבילה צריך כוונה להסיר הטומאה מעליו כן בשחיטה מכי שחט פורתא הוי נבילה אם לא גמר ולכך צריך כוונה בגמר השחיטה ובפרט למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נראה דא"צ כוונה רק בגמר וגם דרך סכין לנועצה בכותל ולא שחיט רק סימן אחד ואח"כ גמר שחיטתו עד שלא שהה שיעור שהי' כשר ולפ"ז בעוף בחצי קנה פגום י"ל דא"צ כוונה דלא דמי לטבילה ואכמ"ל: ז) ועיין בכתובות (דף לד) כיון דשחט בה סימן אחד אסרה עיי"ש ועיין בפתח הבית שהעיר דלמא ס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו יעיי"ש ועיין בשער המשפט (סי' שנ) מ"ש בזה:
ולענ"ד **) הא מבואר בתוס' שבת (דף נח) דאיסור הנאה חשוב כמו שינוי וחשוב שלו ושוב מצי לאסור וכעין זה בב"ק (דף סז) הגנב והגזלן הקדשן הקדש דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכתבו שם הרשב"א והריטב"א אף דאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו דיאוש לא קני מ"מ כיון דאי חל ההקדש שוב הוי שלו ומהני הקדישו וה"נ דכוותי' ומה"ט נראה דאם גזל נר חנוכה שפיר יצא כיון דהשמן נאסר בהנאה שוב הוי שינוי מעשה וקני מטעם שינוי ועיין ברש"י ע"ז (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דכתיב וכיון דנפיק לחולין וקנינהו בהפקרא והוי להו דידהו ומזה משמע דבשל הפקר אינו יכול לאסור וכן מבואר בהר"ש (פ"ז דכלאים משנה ה') הזורע כרמו בשביעית אינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואכמ"ל: