ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן לו
דבר שאינו ברשותו:
א) עיין ב"ק (דף לג ע"ב) הקדישו ניזק איכא בינייהו דלר"ע קדוש ויש להעיר הא בידו להפקירו דנגח ואח"כ הפקיר פטור. ודעת הרמב"ן במלחמות בסוגיא דלמפרע גובה דהיכי דבידו של הלוה להקדיש לא מהני הקדישו של המלוה דאי דמר לאו דמר וא"כ ה"נ כיון דבידו להפקירו איך יכול להקדישו. ואין לומר דהכא יהי' חייב משום דינא דגרמי [גם דעת הא"מ (סי' צו) דבכה"ג אינו חייב משום דינא דגרמי לפי דעת הרמב"ן גבי טמון באש עיי"ש] הא גם הוא יפסיד חלקו דבשור תם קיימינן וגם הוא יפסיד ל"ש קנס כמ"ש התוס' ב"ב:
אך י"ל דזה כוונת רש"י בסוגיין שכ' דאיירי בשור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים. דבכה"ג דאינו מפסיד מידי א"כ אם יפקירו יהי' משלם משום דינא דגרמי משא"כ בשוה יותר דאז גם הוא מפסיד ל"ש קנס [ועיין בתומים (סי' קיז) דמה"ט פסק הרמב"ם דאינו משלם פחת שחיטה אף דדעת הרמב"ם דהמזיק שיעבודי' של חבירו חייב משום דאינו אלא קנסא וכל היכי דגם הוא מפסיד ל"ש קנס וכתוס' ב"ב הנ"ל] וא"כ פטור ושוב לא מהני ההקדש אפילו לר"ע:
ב) והנה בשיטה מקובצת שם **) תמה דאפילו לר"ע הא אינו ברשותו להקדיש עיי"ש:
ונראה שמזה ראי' לשיטת הריב"ש שהביא הקצות החושן (סי' קיז) דקדושת הגוף חל על דבר שאינו ברשותו. ובזה ניחא נמי מ"ש רש"י דאיירי בשור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים. ולהנ"ל אי שוה יותר הרי הם שותפים בו ואינו יכול להקדיש אלא קדושת דמים עיין קדושין (דף ז) א"כ לא מהני אפי' לר"ע מטעם דאינו ברשותו כנ"ל:
ג) ועיין קצות החושן שם תמה לשיטת הריב"ש דקדושת הגוף יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו א"כ מה פריך בב"ק (דף סח ע"ב) ומי קדוש והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י וכו' והא קדושת הגוף יכול להקדיש ותי' הא ר"ל מוקי לה בשוחט בעל מום בחוץ בקדם מומין להקדישן וא"כ לא הוי אלא קדושת דמים עיי"ש. ויש לתמוה עליו הא בגיטין (דף נה ע"א) אמרינן ותני עלה בחוץ ענוש כרת מבואר דאיירי בקדושת הגוף דאי לא כן לא שייך כרת. ועוד אי מיירי בקדושת דמים א"כ לחייב ג"כ משום מכירה וכמ"ש התוס' בב"ק (דף עט ע"א) ד"ה גנב והוא מפורש בברייתא שם גנב והקדיש משלם ד' וה':
ד) ואגב אכתוב דבירושלמי פ' מרובה (הלכה ) בהא דמבעי' שם אי פדיון הוי כלקוח דקובע למעשר ומותיב ר"ל מגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר. ואי הקדיש כמכירה לחייב משום ההקדש. וקשה לי טובא הא ר"ל בעצמו מוקי לה בב"ק שם שהקדישו בעלים ביד גנב. א"כ הגנב לא הקדיש וצ"ע:
ה) עיין תוספות כתובות (דף נט ע"ב) ריש העמוד ד"ה שדה שתמהו דמשמע מהכא שאינו יכול להקדיש שדה הממושכן ובב"מ (דף עג ע"ב) אמרינן רב מרי בר רחל משכן לי' נכרי ביתא אזיל נכרי זבני' לרבא וכו' הרי דיכול למכור ביתא הממושכן עיי"ש ויש להעיר הא קיי"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון שוב מצאתי בהפלאה שהעיר כן. ותי' דהטעם דלא קנה משכון משום דעיקר קרא מיירי שלא בשעת הלואה דליכא דהוי מלוה ואף אי מלוה קונה מ"מ הפקעת הלואה מותר וליכא במה לקנות משא"כ בקרקע עיי"ש:
ובזה י"ל בהא דעבודה זרה (דף עה ע"ב) איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכין לי' נכרי כסא דכספא ואיטבלה ושתי בה ולא ידענא אי משום דסבר משכנא כובינא דמיא וכו' עיי"ש ולכאורה הא ישראל מעכו"ם לא קנה משכון. ולהנ"ל הדבר מבואר דהא התוס' בב"מ (דף מח) מסופקין אי סבר רב אשי מעות קונות או משיכה קונה ושפיר גם מר בר רב אשי מסופק אי נימא מעות קונות אז אינו קונה משא"כ אי משיכה י"ל דמשכנתא כזביני דלפ"ז גם ישראל מעכו"ם קנה משכון:
ויש לעיין מהא דע"ז (דף נג) בצורף ישראל פליגי וא"כ איך אמרי' במתניתין משכנה רבי אומר ביטל *) הא ישראל מעכו"ם לא קני משכון ויש לומר דמזה ראי' למ"ש התוס' שם (עב) ד"ה דאי דמיירי שנשתקעה ויש לפלפל בזה הא בכה"ג דליכא מעות לכ"ע משיכה קונה וכמ"ש התוס' בע"ז (דף עא) ואכמ"ל ו) ובעיקר קו' התוס' הנ"ל יש לומר דמשכון חשוב דבר שאינו ברשותו כמ"ש רש"י בפסחים (דף לא) דאפילו לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ אין בידו של הלוה להקדיש ועיין בקצות החושן (סי' קיז). וא"כ הא דעת הרשב"א דאף דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מ"מ יכול למכור. וא"כ נהי דלא מצי לאקדושי שדה ובית הממושכנין מ"מ יכול למכור ושפיר מכר האי נכרי ביתא לרבא. אך יש להעיר דא"כ למה אמרינן בפסחים שם דכל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע ל"פ והא עכ"פ יהני המכירה: אמנם יש לתרץ קו' התוס' למ"ש הריב"ש (סי' שכח) דקודם מתן תורה הי' הדין דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וא"כ ה"ה דנכרי מקנה דבר שלא בא לעולם **) ושפיר מהני המכירה של העכו"ם אף דהוי אינו ברשותו [ועפי"ז יש לומר בהא דישראל אמרו נעשה ונשמע הא הוי מחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה. ולהנ"ל י"ל דקודם מ"ת דמחייב בדבר שלא בא לעולם ה"ה דבר שאין לו קצבה וכמ"ש בעה"ת הובא באחרונים] כנ"ל משא"כ ישראל שפיר א"י להקדיש ולמכור שדה ובית הממושכנין דהוי אינו ברשותו ואכמ"ל ז) ובנדרים (דף טו) והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב שארה וגו' לה והקשה הר"ן הא קיי"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד עיי"ש ונראה כמ"ש הגאון רע"א בדו"ח דדווקא בשיעבוד דרבנן דמטלטלי לא משתעבדו אלא מדרבנן וגם אי הקנה לו בקנין אגב קרקע זה ג"כ רק מדרבנן אבל בשיעבוד דאורייתא לא מהני קונם עיי"ש. וא"כ קו' הש"ס שפיר כיון דמשתעבד לה מדאורייתא לא מצי מדיר לה. וזה דדייק הש"ס הא משתעבד לה מדאורייתא:
ומיושב ג"כ קו' התוס' גיטין (דף מא) בד"ה הקדש וכו' שהקשו דהיכי אמרינן [בב"ק (דף לג ע"א) עיי"ש] הקדישו מוקדש משום דר' אבוהו ת"ל דהקדש מפקיע מידי שיעבוד עיי"ש ולהנ"ל הא התם מה"ת משתעבד. ובזה מובן היטב מה שמחלקים הפוסקים בין קרקע למטלטלין. ולהנ"ל הא בקרקע שיעבודא דאורייתא ואינו מפקיע מידי שיעבוד:
ויובן בזה כוונת המוהרש"א בכתובות (דף ע) בהא דפריך שם וכיון דמשיעבד לה היכי מצי מדיר לה וכתבו התוס' בד"ה המדיר דמשמע מתוך פי' רש"י שיש בלשון הזה איסור תשמיש והקשו דלמה לא פריך על תשמיש וע"ז כ' המוהרש"א דעל עונה דאורייתא לא מצי לאקשוי ורק על מזונות פריך דהוי דרבנן עיי"ש ואינו מובן ולהנ"ל הכוונה כנ"ל דעל דאורייתא לא קשה דבאמת ע"ז אינו חל ורק על מזונות דרבנן דמפקיע מידי שיעבוד מייתי דמ"מ אינו יכול להדיר לה. ומצאתי הדבר מבואר בירושלמי פ"ז דכתובות (הלכה א) וכי יש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות מדברי תורה עיי"ש הרי חזינן דאם מזונות מדברי תורה לא מצי מדיר לה משום דמשתעבד לה אך כיון דמזונות דרבנן אתי קונם ומפקיע *) מידי שיעבוד דרבנן. ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם דבדידה לא אמרינן אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה ויש בזה אריכות דברים עיין שם בפני משה ואכמ"ל: ח) ואגב אכתוב מ"ש התוס' בגיטין (דף מא ע"א) ד"ה בהיזק וכו' דאם שחררו רבו שנו כיון דאינו שלו אלא מדרבנן הוי היזק שאינו ניכר עיי"ש. דיש ליישב בזה קו' המוהרש"ל דלדידן דקיי"ל דאחים שחלקו לקוחות הן ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות א"כ איך גייבינן מיורשין [וקצת י"ל הא קיי"ל שיעבודא דאורייתא ומדרבנן שוב אמרינן ברירה] עיי"ש ולפי הנ"ל יש לומר דהא באמת עמדו בזה הריט"א והקצות החושן לפי דעת הפוסקים דאם מכרו היורשין ואי אפשר לגבות מלוקח חייבים משום מזיק שיעבודו של חבירו א"כ בבכורות (דף מח) אמאי אין חייבים אפילו לר"מ. אמנם לפמ"ש התומים (סי' לח) דר"מ ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא א"כ הוי היזק שאינו ניכר ולא מחייב וא"כ לדידן דקיי"ל שיעבודא דאורייתא שפיר חייבים משום מזיק שיעבודו של חבירו ושפיר גייבינן מיורשין היכי דא"א לגבות מלוקח ואכמ"ל:
ט) בשיטה מקובצת ב"ק (דף לג) התעורר בהא דאמרינן שם הקדישו ניזק איכא בינייהו והא עכ"פ אינו ברשותו וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' וזה לפי שאינו ברשותו עיי"ש:
ובאמת דלדעת הריב"ש שהביא הקצות החושן (סי' קיז) דקדושת הגוף יכול להקדיש אף מה שאינו ברשותו ודווקא קדושת דמים דילפינן מביתו מה ביתו ברשותו והתם קדושת דמים עיי"ש וא"כ לק"מ שיטה מקובצת הנז'. ועיין רשב"ם ב"ב (דף מג) נראה מדבריו דיכול למכור דבר שאינו ברשותו ודווקא להקדיש אינו יכול עיי"ש ובאמת שיש קצת ראי' לדבריו מגמ' הנ' דהא אמרינן ואי ניזק מוכרו אינו מכור מני ר"י משמע דלר"ע שפיר מכור אף דהוי דבר שאינו ברשותו כנ"ל. ועיין בקצות החושן (סי' לז) ובהגהות הגאון רע"א שם:
והנה בש"מ תי' דהיכי דגבאו לבסוף מהני אף שהקדיש בעוד שלא הי' ברשותו ובמנחת חינוך (מצוה נא) תמה ע"ז הא הוי דבר שלא בא לעולם. וכן הניח בצ"ע בהגהות רע"א עיי"ש:
עוד קשה לי מהא דב"ק (דף סח) גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם וכו' ואינו משלם ד' וה' ומוקי לה כגון שהקדישו בעלים ביד גנב ופריך ומי קדיש והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו'. ומה פריך הא שם בא לבעלים לבסוף ומהני שפיר ההקדש למפרע וצ"ע: