ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן כו
גזילה ואבידה יאוש וש"ר:
א) עיין ב"ק (דף סח ע"ב) מוקי ר"ל מתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דמשלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה בשהקדישו בעלים ביד גנב עיי"ש וכבר הקשתי במ"א דר"ל סותר עצמו דבירושלמי פרק מרובה (הלכה ) בהא דמבעיא לן אי פדיון הוי כלקוח מותיב ר"ל ממתני' הנ"ל דגנב והקדיש ואח"כ טבח דמשלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה הרי דהקדיש לא הוי כמכירה. וקשה דהא ר"ל עצמו מוקי לה בשהקדישו הבעלים ביד גנב וא"כ לא הקדיש הגנב כלל וכבר כתבתי בזה: ונראה עוד למ"ש הקצות החושן (סי' שסא) דמה דפליגי ר"י ור"ל אי יאוש קונה אזלו לשיטתייהו במה דפליגי בב"מ (דף מז) אי מעות קונות מה"ת או משיכה. ור"י דס"ל מעות קונות לכך ס"ל דיאוש אינו קונה דבמה יקנה הא ליכא מעות בקנין יאוש ואי דבליכא מעות משיכה מה"ת כמ"ש התוס' בע"ז (דף עא) הא כתבו שם דרק בהיתרא אמרינן כן וא"כ בגניבה וגזילה הא לא שייך קנין מעות אבל ר"ל לשיטתו דמשיכה מה"ת שפיר קונה יאוש עיי"ש ובסוגיא דאוונכרי הארכתי בזה ליישב דברי רש"י שם:
ולפ"ז הא בירושלמי פ"ח דשביעית (הלכה) מהפך הגירסא *) דלר"י משיכה קונה ולר"ל מעות מה"ת וא"כ כמו כן לענין יאוש ס"ל לר"ל לגירסת ירושלמי דיאוש אינו קונה ושפיר מביא ראי' ממתני' הנ"ל משא"כ גמרא דילן דלר"ל משיכה ויאוש קונה שפיר אמר דמוקי לה בשהקדישו הבעלים ביד גנב ודוק: ב) ואגב אכתוב דבאחרונים תמהו לדעת התוס' ב"ק (דף עט) בהא דתניא גנב והקדיש משלם ד' וה' דווקא בקדשי בדק הבית אבל בקדשי מזבח אמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. א"כ מה ראי' מייתי ר"ל דפדיון אינו כלקוח מגנב וטבח ואח"כ הקדיש הא התם איירו בקדשי מזבח עיי"ש ולק"מ דהא ר"ל עצמו מוקי לה בב"ק (דף עו) בשוחט בעל מום בחוץ א"כ הוי קדשי בה"ב ודוק:
שוב מצאתי אחרי כתבי כל הדברים האלה בס' נועם ירושלמי שהקשה שם מר"ל אר"ל שהקשתי ולמ"ש הדברים נכונים:
ג) ואגב אכתוב מה שהעיר שם דלמה דמבואר בירושלמי פ"ג דכתובות דר"ש ס"ל כר"נ בן הקנה א"כ אמאי בקדשים שחייב באחריותם משלם ארבעה וחמשה דאמאי לא נימא קום לי' בדרבה מיני' דהא חייב כרת משום שחוטי חוץ. (ובאמת יקשה בהא דאמרינן במתני' ר"ש פוטר בשני אלו דא"כ גם ביום הכפורים יפטר לר"ש כיון דסובר כר"נ בן הקנה) יעיי"ש אך הא מבואר במכילתא פ' משפטים דאם גנב מוקדשין ושוחטן בחוץ חייב. ועיי"ש בהתורה והמצוה משום דיכול לישאל על הקדישו. ועיין בירושלמי דלכך נקט יום הכפורים משום דאין היתר לאיסורו עיי"ש וא"כ בשחוטי חוץ דיש היתר ע"י שאלה מודה ר"ש ואכמ"ל:
ד) ובגיטין (דף נה ע"ב) פריך הש"ס מהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ותני עלה בחוץ ענוש כרת ואי אמרת יאוש לא קני כרת מה עבידתי' עיי"ש:
והקשו תוס' שם ע"א בד"ה מה טעמא וכו' דלמה לא פריך מגופא דמתניתין אי יאוש אינו קונה אמאי פטור מד' וה' הא לאו דהקדש קא טבח ומכר עיי"ש:
ונראה למה שכתב הש"מ ב"ק (דף לג) בשם הרמ"ה דאף דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מ"מ היכי דאתי לרשותו לבסוף מהני ההקדש למפרע ולהכי בהקדישו ניזק מהני ההקדש לר"ע ולא אמרינן דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עיי"ש [ובחדושי הרי"ם אה"ע (סי' כ"ח) כ"כ מסברא דנפשי' עיי"ש] וכבר הבאתי ראי' לזה מדברי רש"י פסחים (דף לא) דאפילו אי מכאן ולהבא גובה מ"מ אין יכול לוה להקדיש דהוי אינו ברשותו וא"כ היכי מהני הקדשו אם סלקו בזוזי. וכבר עמד בזה הקצות החושן (סי' קיז) ולהנ"ל א"ש דבדאתא לידו ולרשותו בסוף מהני ההקדש למפרע וחידוש אצלי על החתם סופר חו"מ (סי' קסט) שנשאל בא' שנגנב לו חפץ והגנב מכרו לאחר. והבעל הבית הקדישו לעניים ואח"כ הוחזר לו אי מהני ההקדש למפרע. ולא זכר שם מדברי הש"מ הנ"ל ועוד דמסיק דל"מ ההקדש. ובלא"ה י"ל דהקדש עניים חשוב כמו מכירה וכמו דפליגי הפוסקים אי הקדש עניים אמרינן בי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט]:
ה) בסוכה (דף ל הביאו התוס' דברי הירושלמי דערלה דיש יאוש לקרקע. והקשו התוס' דהא משמע בכל דוכתי דאין יאוש מועיל לקרקע:
ונראה עפ"י שהקשה בים של שלמה על הרמב"ם שפסק בכל דוכתי דיאוש כדי לא קני ופסק דעורות של גזלן אם נתייאשו הבעלים מחשבה מטמאתן. ובע"כ משום דיאוש קני דהא ממעטינן משכבו ולא הגזול עיי"ש:
והברור בישוב קושיא זו דהא בלאו הכי תמהו התוס' בב"ק (דף סו) ד"ה דגזל דמהיכי תיתי לא יטמא מדרס אם גזל משכב דחברי' ודבר תימא היא יעיי"ש:
אמנם בתוס' רי"ד ביאר הדבר דהא קיי"ל כפה סאה וישב עליה אין מטמא מדרס דכתיב וכל הכלי אשר ישב עליו פרט לזה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וא"כ אם גזל משכב ויחדו לישיבה אינו מטמא דאחר שיבאו לידי הבעלים דלמא הבעלים ימלכו מלעשות ממנו משכב יעיי"ש ואינו ת"י: ולפ"ז לאחר שנתייאשו הבעלים ואין הבעלים מרדפין אחריו שוב לא שייך כנ"ל שימלכו עליו ויאמרו עמוד ונעשה מלאכתינו ושוב מהני מחשבת הגזלן ודכוותי' גבי ערלה דהא הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה וא"כ הא בעינן מחשבה וא"כ בגזלן שנטע מסתברא דפטור מן הערלה דהא אם יחזור ליד הבעלים יחשבוהו לסייג ולקורות ובפרט דמחשבה מוציא מיד מחשבה משא"כ בנתייאשו נהי דיאוש לא מהני לקרקע עכ"פ כיון שאין הבעלים מרדפין אחריו לא יבא ליד הבעלים לעולם ושוב מהני מחשבתו דהא הכא לא בעינן שיהי' בעצם שלו אלא שלא יבאו ליד הבעלים לבטל מחשבתו ומיושבים דברי הרמב"ם וקו' התוס' בחדא מחתא ואכמ"ל:
כ' הרשב"א דדווקא להקדיש אינו יכול דבר שאינו ברשותו אבל למכור יכול. וא"כ בעובדא דידי' מהני. [ועיין ישועות ישראל (סי' סו) שכ' דדינו של הרמ"ה אינו מוכרח] ויש ראי' איפוא לדברי הרמ"ה הנז': אך יש להעיר לפי"ז מה פריך הש"ס בב"ק (דף סח ע"ב) בהא דמוקי לה ר"ל בשהקדישו בעלים ביד גנב והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו והא י"ל דמיירו בשגבה לבסוף דמהני ההקדש למפרע לשיטת הרמ"ה הנ"ל:
אמנם הא תני לה בחוץ ענוש כרת א"כ ששחטו הגנב בחוץ הא נאסר בהנאה וע"כ דלא אתי לידו דאסורי הנאה הוי אינו שלו ולא מקרי בא לידו ועיין בחדושי הרי"ם גיטין (דף מא) שכ' נמי כעין סברא זו ושפיר פריך הש"ס: ומיושב ממילא קו' התוס' דבלא ותני עלה לא הוי מצי לאקשוי אמאי פטור מד' וה' הא יאוש אינו קונה. הא ל"מ ההקדש. דהא הוי מצי לאוקמא שהקדישו הבעלים ואח"כ טבח ומכר ולהכי משלם דאין לומר דאינו ברשותו די"ל דמיירו בשגבה לבסוף ולכך פריך הא תני עלה דשחטו בחוץ וא"כ ל"מ ההקדש גם אי הקדישו הבעלים ודוק:
והנה הי' מקום לומר דלכך פטור מד' וה' דאתיא כר"נ בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין ולכך פריך כרת מה עבידתי' הא יאוש אינו קונה אבל מהא דפטור מד' וה' ל"ק אי חייב כרת שפיר פטור. אך למה דמסיק בירושלמי כתובות פ"ג *) דאפילו לר"נ בן הקנה היכי דיש היתר לאיסורו אינו פטור. וא"כ הא על שחוטי חוץ מהני שאלה כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף קכ) וא"כ אינו פוטר ואכמ"ל:
ו) ובגיטין (דף לח) פירש"י שם בד"ה בחזקה וכו' דהשבאי קונה אותו ביאוש משעה שהפקירו רבו דיאוש הוי כהפקר. והקשה הפני יהושע דהא קיי"ל דיאוש כדי לא קני. גם היכי מועיל יאוש מצד הפקר הא אין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו כמו שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ונראה למ"ש הקצות החושן (סי' שסא) דלהכי אינו מועיל יאוש בגניבה משום דאין לו במה לקנות ולרבי יוחנן דס"ל מעות קונות ורק היכי דליכא מעות קונה משיכה מה"ת. ומ"מ כתבו התוס' בע"ז (דף עא) דכל זה היכי דבא לידו בהיתרא. וא"כ בגניבה וגזילה דאתא לידו באיסורא אינו מועיל יאוש דבמה יקנה הגנב והגזלן הגניבה והגזילה ההיא עיי"ש:
ולפ"ז כל זה במטלטלין. אבל עבדים שנקנים בחזקה שפיר קונה ביאוש וגם הא עכו"ם מישראל או להיפוך קונה בכסף לר"ל וה"ה לר"י במשיכה ושפיר קני השבאי את העבד ביאוש:
ומה שהקשה דאינו ברשותו י"ל למ"ש הש"א (סי' צב) וקצות החושן (סי' לז) דלגזלן בעצמו יכול להקדיש יעיי"ש וא"כ ניחא דמועיל יאוש בגניבה וגזילה ולא הוי אינו ברשותו ושפיר קנה השבאי את העבד כנ"ל: עוד י"ל דמש"ה מועיל יאוש בעבדים מטעם הפקר אף דהוי אינו ברשותו. למה דחדית לן הקצות החושן (סי' קיז) לדעת רש"י דקדושת הגוף יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ג"כ. ומה דאמרו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש דווקא קדושת דמים שאינם מפקיעים מידי שיעבוד משא"כ קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד יעיי"ש:
ולפ"ז הא קיי"ל דשחרור מפקיע ג"כ מידי שיעבוד. וכמו כן חל על דבר שאינו ברשותו כמו קדושת הגוף. וכמו שחל מה"ט על דבר שלא בל"ע וכמ"ש הפלאה כתובות (דף יא) ה"נ דבר שאינו ברשותו. וכמו דחל קדושת גוף מה"ט מחמת דחל על דבר שלא בא לעולם כמ"ש הקצות החושן הנ"ל: