אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן ו

סימן ה

אינו חוזר ומגיד:

א) עיין כתובות (דף יח ע"ב) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים וכו' ובגמרא שם אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון וכו' אמר לי' רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו' אלא אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' אבל אנוסים וכ' מחמת ממון וכ' דאין אדם משים עצמו רשע וכו' עיי"ש:

וראיתי להראב"ן ז"ל בחידושיו שם שהעתיק המשנה בזה הלשון והעדים שאמרו שבאו לקיים את השטר ודאי כתב ידינו שכל אחד אומר זה כתב ידי דהלכה כחכמים (עיין שם במשנה (דף כ) דפליגי רבי וחכמים בעד אחד אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי אם מצטרפין לעדות דס"ל לרבי דאין מצטרפין כיון שאין אחד מעיד על חבירו. וחכמים פליגי עליו) אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים. עכ"ל:

ולכאורה דבריו תמוהים דמה ענין פלוגתא דרבי וחכמים דלקמן לכאן ומה ראי' ממתניתין דהלכה כחכמים. דהא במשנתינו י"ל דכל אחד אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו. ורק שאמרו אנוסים וכו':

ורציתי לומר לפמ"ש הראב"ן (בסי' כז) דהא דאמר רבא בסנהדרין (דף ט) פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו. זה דווקא היכי דאין העד מעיד אלא על הרובע ולא על הנרבע אם מצטרף עם הנרבע להורגו משא"כ אם מעיד גם על הנרבע דלרצונו נרבע בכי האי גוונא אין מצטרפין דבכה"ג כיון שיש לו עד מסייע דלרצונו נרבע אמרינן דאדם משים עצמו רשע ושוב פסול להעיד יעיי"ש:

ונלע"ד שהביא ראי' לשיטת הראב"ן מגמ' סנהדרין (דף כה) גבי ביניתוס חד אמר קמאי דידי אוזיף בריביתא וח"א לדידי אוזיף ברביתא עיי"ש ומשמע דהאחר לא העיד שאוזיף בריבית להעד השני רק שאוזיף בריבות ומבואר דאילו הי' מעיד שאוזיף להעד השני הי' משים עצמו רשע בצירוף האחר. וה"נ בפלוני רבעני:

ותדע לך דלשיטת הסמ"ג דהלאו דלא יקום עד אחד הוא על העד שלא יעיד בדבר שאינו נאמן. וכ"ה לשון הרמב"ם בספר המצות (מצוה) שלא יעיד בעל עבירה שלא יעיד קרוב או פסול ומשמע דהאיסור על העד ובודאי דלקי ג"כ וכנראה מפשטות הש"ס פסחים (דף קיב) גבי טובי' חטא וכו' ויש לישב בזה דברי הרמב"ם בפרק כ' מה' עדות (הלכה א') או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ונמצאו אחד מהם קרוב או פסול אינם נענשים אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה ואינו מובן מפני מה נפסלו דהא הם פסולים קודם הזמה ובכה"ג ליכא דין הזמה וכמבואר בב"ק (דף עג) ולפי הנ"ל הא עברו על הלאו דלא יקום וגו' וז"ב. אמור מעתה ע"כ צ"ל דבהאי דפלוני רבעני אין האחר מעיד על הנרבע כלום דאל"כ הא עובר על הלאו דלא יקום וגו' כיון דמעיד על הנרבע יחידי ובזה לשיטת הסמ"ג נפסל לעדות ולוקה ודוחק לומר כיון דגם היא מעיד על עצמו שנרבע לרצונו אינו נפסל דמא שנא סוף כל סוף ע"א היא לגבי הנרבע וע"כ דאינו מעיד כי אם על הרובע. והרי יש בכאן שני עדים ושוב אינו עובר כנ"ל:

ולפ"ז מיושבים דברי הראב"ן דמתניתין דמוקי לה בגמרא באמרו אנוסים היינו מחמת נפשות דמחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע ואילו איירי מתניתין באמרו זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי אבל אנוסים היינו. וע"כ דמעיד גם על אונסו של חבירו ובכה"ג לא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון שיש לכל אחד עד מסייע על רשעו. ועל כרחך דאיירי רק שאמר כל אחד זה כתב ידי ואנוס הייתי ואין מעיד על חבירו כלום. ומוכח מזה דהלכה כחכמים. מדמשמע דרך משים דאין אדם משים עצמו רשע אינם נאמנים. וגם באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי נפשייהו רשיעי נאמנים. והרי אינו מעיד כי אם על כתב ידו ומוכח דהלכה כחכמים. שוב מצאתי שכ' קצת מזה בשו"ת חתם סופר אבן העזר (סי' נב) שכתב דהראב"ן לשיטתו למ"ש (בסי' כז) אלא שלא הביא כל הראיות שהבאתי והנה אם נימא כסברא הנ"ל לא תקשה ג"כ מה דאקשי לי' רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וזהו לפמ"ש הלבוש סוף חלק אה"ע דכל הטעם דהמגיד אינו חוזר ומגיד משום דמשוי נפשי' רשע שהעיד בתחלה עדות שקר ועבר על לאו דאם לא יגיד ובס' אמרי בינה כ"כ מסברא דנפשי'] א"כ לשיטת הראב"ן שכל אחד מעיד על חבירו ל"ש אין אדם משים עצמו רשע וה"נ ל"ש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ושפיר חוזרים ומגידים ומדאקשי' לי' רבא ע"כ דאוקי מתני' כהלכה גם באומר זה כתב ידי דהלכה כחכמים. ומקשה לי' רבא שפיר כיון דקא פסיק ותני ואפילו בזה אומר זה כתב ידי ובכה"ג ודאי אינם נאמנים ומבואר מזה דהלכה כחכמים דרשו ואתי שפיר דברי הראב"ן. אמנם בעיקר כוונת הראב"ן נראה לפי עניות דעתי לפי מה דמבואר בירושלמי שם הם אומרים אין זה כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידם הוא. תני ר"ח לא מעלין עדי השטר ולא מורידין אמר ר"י מתניתין אמרה כך אם יש עדים שהוא כתב ידם אינם נאמנים [משום דאין להם מיגו] בע"כ דאינם נאמנים. והובא הירושלמי הזה בראשונים שם יעיי"ש. שפירשו דמיירי שכל אחד אינו מעיד אלא על כתב ידו ולכך נאמנים האחרונים דהוי תרי לגבי חד:

והן הן דברי הראב"ן ז"ל דבע"כ איירי כחכמים דרבי. דאי לא כן למה אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים. והיינו שיש עדים שהוא כתב ידם כנ"ל ומשום דאין להם מיגו דאי בעי שתיק הא בידם להכחיש. ואכתי יש להם מיגו. ובע"כ דאיירי דכל אחד מעיד רק על כתב ידו. ולהכי ביש עדים שהוא כתב יד של כל אחד ואחד אינם נאמנים. דהוי תרי לגבי חד ומוכח דהלכה כחכמים דרבי וז"ב ופשוט:

ב) בתוס' בב"מ (דף ג ע"ב) בד"ה ומה הקשו בהא דאמרינן אם ירצה לומר מזיד הייתי ולכך אין שנים מחייבים אותו קרבן. דהא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דאינו רוצה להביא חולין לעזרה יעיי"ש:

וק"ל מירושלמי ריש פ' שני נזירין (הלכה א) דקאמר ויודין לי' בתרומה ופי' המפרש דבתרומה אם אכל בשוגג בתרומה אין יכולין לחייבו חומש דיכול לומר מזיד הייתי. והשתא תקשה הא אין אדם משים עצמו רשע והכא לא שייך תי' התוס' כמובן:

וכיוצא בזה תמה המוהרש"א במכות (דף ז) על מה שהקשו התוס' דהיכי משכחת לה דעדים יחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי. והקשה שם המוהרש"א דהא אין אדם משים עצמו רשע. עיי"ש:

אך לקו' המוהרש"א י"ל דמשכחת לה באומר מותר דגבי גלות אומר מותר פטור מגלות. ובכה"ג לא משוי נפשי' רשיעא. אך הכא גבי תרומה יקשה דאין אדם משים עצמו רשע וצ"ע:

ובעיקר הקושיא י"ל דבאמת כן כוונת הירושלמי דרבנן דפליגי אר"מ וס"ל דאין שנים מחייבים קרבן משום דיכול לומר מזיד הייתי דעכ"פ יודין [הכוונה דיהי' מודים לו בתרומה] לו בתרומה דלא שייך לומר דיכול לומר מזיד הייתי שהרי אין אדם משים עצמו רשע. והיינו דבשלמא גבי קרבן י"ל דפליגי עלי' דר"מ משום דיכול לומר מזיד הייתי ואינו רוצה להביא חולין לעזרה משא"כ לענין חומש דתרומה דבמקום קרבן יודו לי' דחייבים לו חומש. וי"ל עוד דהכא דהוי ענין ממון י"ל דגם רבנן מודו ודווקא לענין קרבן פליגי ואכמ"ל:

ג) הפרי מגדים יו"ד (סי' ה') הקשה לשאול אמאי כהנים שפגלו במקדש נאמנים וכן כה"ג ביום הכפורים. נימא אין אדם משים עצמו רשע וכן בשוחט בהמת חבירו לעבודה זרה דנאמן לאוסרה דנימא אין אדם משים עצמו רשע:

ונראה למה דאמרינן במנחות (דף מט ע"א) דאם נימא עקירה בטעות לא שמה עקירה לא משכחת לה פיגול בשוגג אלא באומר מותר דהא אי ידע דחטאת היא וקחשוב לשם שלמים מזיד היא יעיי"ש:

ולפ"ז ל"ש אין אדם משים עצמו רשע והיינו דמשכחת לה דאומר מותר ובכה"ג לא משוי נפשי' רשיעא דליכא למימר דאפילו היכי דידע יהי' אסור מטעם דפלגינן דבורי' וכמו בפלוני רבעני בסנהדרין (דף ט ע"א) דהא כתבו התוס' דבחד גופא לא פלגינן דבורי' וכמו דאמרינן ב"ב (דף קלד). מ"מ משכחת לה באומר מותר וז"ב:

ועפ"ז מיושב לי מה דיקשה לכאורה בהא דכתבו התוספות בגיטין (דף נג) דהמשנה דהכהנים שפגלו במקדש אתיא כרבי יהודה עיי"ש. וקשה דיקשה מה שהקשה השיטה מקובצת דאמאי במזיד חייב הא אין לוקה ומשלם. וכאן לוקין משום לאו דלא יחשב. ומה שתי' הש"מ דאין לוקין על לאו דלא יחשב משום דהוי לאו שאין בו מעשה. לא יתכן לרבי יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין:

ולהנ"ל י"ל דמתניתין איירי דידע דחטאת הוא ובאומר מותר וליכא משום הלאו דלא יחשב ועיין ברש"י ב"ק (דף ה) דעל מה דפריך ולחשב נמי מפגל כ' דשחט חטאת לשם שלמים. והפני יהושע הקשה שם דאמאי לא פי' כמו בכל מקום ובאמת הדבר מבואר במנחות כפירש"י. ומצאתי שהעיר בזה החתם סופר יו"ד (סי' פח) ועיי"ש שמתרץ קו' הפני יהושע שהי' קשה לרש"י דמה פריך דלמא בפלוגתא לא קמיירי דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין לא מחייב דאינו לוקה ומשלם עיי"ש ובאמת שיש לומר ביותר למה דאמרינן שם דלהכי לא תני ר"א עדים זוממים דסבר לה כר"ע א"כ גם ר"ח סובר כר"ע ור"ע סובר המקיים בכלאים לוקה ולדעת רש"י אפילו לא עשה גדר [ודלא כהערוך עיין תוספות מכות (דף ד ע"א) עיי"ש] וא"כ דלמא גם בזה סבר כר"ע דלאו שאין בו מעשה לוקין ומוכרח רש"י לפרש כה"ג ואכמ"ל:

ד) ועיין נדרים (דף צא) גבי אומרת טמאה אני לך דפריך אי ברצון מי יש לה כתובה. והקשו דת"ל דאין אדם משים עצמו רשע. ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' ר"מ) דה"נ הוי לאפרושי מאיסורא והוי כמו שכתבו התוס' לענין קרבן:

אמנם לפי הנ"ל בלא"ה לק"מ דהתם תלמידי רבא מקשו כן. ובודאי דס"ל כרבא דאומר מותר הוי מזיד ומ"מ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע. ולכך פריך רק משום דאין לה כתובה ודו"ק. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (סי' כג) שהקשה ג"כ קו' הפרי מגדים הנ"ל ועיין שם בחו"מ (סי' סא) ואכמ"ל:

והנה אם נימא דאומר מותר מקרי מזיד יש ליישב ג"כ מה שהקשה הגאון רע"א גיטין (דף נג) דהא דפריך מזיד נמי יפטור כדי שיודיע. ותמה הא במזיד ל"ש כדי שיודיע דאין אדם משים עצמו רשע. ולפי הנ"ל י"ל דפריך על מזיד דאומר מותר. דמדתני מזידים חייב משמע אפילו באומר מותר ואמאי דכה"ג יפטור כדי שיודיעו דכה"ג הוי מזיד ומ"מ רשע לא הוי: שוב ראיתי בס' ת"ח שהביא ירושלמי פ"ה דגיטין הלכה ה) דאמר שם בהדיא עד כדין כסבור שהוא חולין כסבור שמותר לטמאות מהו ומסיק דדינו כשוגג לר"י יעיי"ש. וא"כ נסתרים כל דברי הנ"ל. ועיין חתם סופר (סי' פח) שהקשה להרמב"ם דכתב דאם תרם מן הטמא על הטהור ולא ידע שאסור לתרום אין תרומתו תרומה וכבר קדמו בזה המל"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות (הלכה כה) ועיין בטו"ז יו"ד (סי' צ"ט) ובחוות דעת שם ואכמ"ל:

ה) ובכתובות (דף יט) אומר הי' ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. עיי"ש וכתב הרשב"א שם דהא דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע לאו דווקא בדבר שנפסל לעדות אלא אף בדבר שאינו נפסל לעדות לאו כל כמיני' לומר דלא עשה כדין יעיי"ש:

וראיתי בשב שמעתתא (שמעתתא ז' פרק ה) שהקשה על הרשב"א מהא דיבמות (דף כה) הרגתיו לא ישא את אשתו ופריך הא לאחר תינשא לימא תהוי תיובתא דר"י דאמר פלוני רבעני לרצוני רשע היא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והא אמר ר"מ וכו' גזלן דדבר תורה פסול לעדות אשה משמע דדווקא משום דנפסל לעדות הא לאו הכי משים עצמו רשע יעיי"ש:

וכזה ראיתי להגאון מקוטנא שליט"א שהקשה מהא דסנהדרין (דף כה) והא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות וכו' והתורה אמרה אל תשת רשע עד ות"ל דבלא"ה אין אדם משים עצמו רשע:

ואני שמעתי ולא אבין לה דהא מה דכתב הרשב"א הוא דווקא לרבא דס"ל אין אדם משים עצמו רשע ולכך אפילו במקום דלא נפסל לעדות מ"מ לאו כל כמיני' לומר שלא עשה כדין. משא"כ לר"י דס"ל אדם משים עצמו רשע ורק דאם הוא רשע שוב אינו נאמן דאל תשת רשע עד ונפסל לעדות [ועיין בנוב"י (סי' ע"ב) שהסביר דעת ר"י עיי"ש] ולדידי' ודאי דרק היכי דנפסל לעדות אבל היכי דאינו נפסל לעדות פשיטא דנאמן לר"י כיון דס"ל אדם משים עצמו רשע היכי דהעיד ג"כ על אחר וא"כ שם דקאי לר"י שפיר אמרינן דאם הי' גזלן נאמן לעדות אשה דשפיר נאמן לר"י כיון דס"ל אדם משים עצמו רשע. וכן שם בסנהדרין דלפי הס"ד דלא אמרינן פלגינן דבורי' ואדם משים עצמו רשע פריך שפיר דווקא משום דלוה בריבית פסול לעדות וזה פשוט וברור:

ו) ועיין במשנה למלך ה' מלוה ולוה שהקשה להפוסקים דהא דלוה בריבית פסול הוא דוקא היכי דכבר נתן הריבית א"כ מה פריך והא אמר רבא וכו' דהא בע"כ מיירי הכא דלא נתן הריבית דאי לא כן הוי נוגע בעדות. ונראה דלהנך פוסקים הא עכ"פ הלוה עובר על לפני עור דהא המלוה עובר משעת תשימה ורק משום לפני אין בו מלקות דהוי לאו שבכללות משא"כ לרבא לשיטתו דס"ל לוקין על לאו שבכללות שפיר מיפסל ודו"ק:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה