ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן ב
אכילת איסור לחולה:
א) ביומא (דף פג ע"א) טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. עיי"ש וראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה ) שנסתפק בנבילה ושביעית כיון דזה איסור לאו וזה איסור עשה עיי"ש:
ולענ"ד למה דמבואר בירושלמי שם (הלכה ) חלה וערלה צריכה רבה והיינו משום דערלה אסור בהנאה וא"כ חמור אפילו מאיסור מיתה ועיין בירושלמי פ"ב דפסחים דמבואר להדיא כן. וא"כ כיון דפירות שביעית לאחר הביעור אסור בהנאה וכמ"ש הרמב"ם דשורפין אותן וא"כ חמור מאיסור נבילה: ב) ואגב אכתוב הנה בירושלמי (פ"א דתרומות הלכה) אתם פרט לתורם דבר שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חבירו נשמיענה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו. אין תעבדיני' כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה עיי"ש. והנה בירושלמי לא הזכיר אם תרם רק אם מרחו:
ולכן נראה למה דפליגי בירושלמי (פ"ה דמעשרות הלכה ע"א) ) הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דלר"ל לא נטבל. ומ"מ בהפקר נטבל. חזינן דהעיקר הוא אם הוא של חבירו. ולא במה שאינו שלו. וכן מבואר בירושלמי (פ"ב דפסחים הלכה) עשה כרי והשתחוה לו ומרחו אין איסור קל חל על איסור חמור ותיפוק לי' דלא נטבל כלל דהא איסור הנאה הוי כהפקר כידוע ובע"כ כנ"ל כיון דאינו של חבירו כנ"ל ודו"ק:
ג) ובתוספתא דיומא טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה תרומה ונבילה מאכילין אותו תרומה. *) ואינו מובן דהא תרומה יש בה עון מיתה. וחמור מנבילה דרך לאו:
ונראה דהא בכל אכילה יש הנאת גרון והנאת מעים וכמבואר בחולין (דף קג ע"ב) אבל בתרומה מבואר בתוס' יומא (דף פ"א) דאחר שבא למעים כבר נתחללה ואין בה אלא הנאת הגרון דאח"כ היתר היא. ולכן נבילה חמורה דיש בה גם הנאת מעים משא"כ בתרומה ודו"ק:
ודע דאם יש לפנינו איסור אכילה ואיסור הנאה פשיטא דמאכילין אותו איסור אכילה ועיין רש"י חולין (דף קו) ד"ה חדא דבשר חזיר חמור מאיסור נבילה דיש בה שני איסורין. ודברי רש"י תמוהים דהא בטמאה ליכא איסור נבילה ואדרבא בנבילה יש בה ג"כ איסור עשה שאינה זבוח ואכ"מ: ועיין בפי' הר"ח [שנדפס בש"ס בווילנא] שגרס נבילה ושביעית מאכילין אותו נבילה. וכבר הבאתי שבמ"ח מסתפק בזה. ומ"ש שם (עיין אות א): ד ואגב אכתוב בהא שכתב הר"י הובא במג"א (סי' רט"ז) דבשר נבילה שנפלה לדבש כיון דדרך הדבש להפוך הבשר מותר עיי"ש שהמג"א הקשה מאפרוח טריפה דלמה צריך לומר אימתי גביל לכי מיסרח, אמנם י"ל דרבינו יונה לא אמר אלא גבי דבש דבורים דחזינן דהתורה התירה הדבש אף דיוצא מן הטמא מ"מ כיון דנשתנה מותר א"כ כמו כן אם נתערב בה בשר נבילה ונהפוך לדבש ג"כ מותר ועיין בירושלמי (סוף פ"א דערלה) ביצת אפר ע"ז שנעשה אפרוח וכן בשר הקדש שנעשה אפרוח דפליגי חזקי' וכהנא עיי"ש וי"ל הטעם דמותר ביצת ע"ז אף שגם הפרש של ע"ז אסור וכמבואר בע"ז (דף לז) ולא שייך א"כ הטעם שאמרו בביצת טריפה משום דהוי זה וזה גורם. אך הא בהקדש וע"ז היא במשהו וענין היתר זה וזה גורם כתב הר"ן דהוא משום ביטול **) והיכי דאסור במשהו הא גם זה וזה גורם אסור ועיין בריט"א שמפלפל בירושלמי פ"א דמעשר שני וברמב"ם פ"ג מה' מ"א (הלכה ) דביצת טריפה שנעשה אפרוח אסור ואכמ"ל:
ה) ראיתי להגאון מפלאצק זי"ע שנסתפק בחולה דהדין דמאכילין אותו הקל הקל אם עבר ואכל החמור אי מענישין אותו יעיי"ש ובקרית ספר (פי"ד מה' מ"א) מבואר להדיא דהא דמאכילין אותו הקל היא רק מדרבנן יעיי"ש: וקצת ראי' לדין זה מירושלמי (נזיר פרק כה"ג הלכה ע"א) כה"ג ונזיר שפגעו במת מצוה יטמא נזיר ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם ואמר שם עבר והחליף עובר משום לא תטמא אדמתך וכו'. ומבואר דמ"מ אינו לוקה וה"נ דכוותיה. ומה שפלפל שם בחולה ביום הכפורים דמאכילין אותו חצי שיעור. וא"כ כיון דחצי שיעור אכל בהיתר שוב אף אם אכל שיעור שלם אין עונשין אותו. זה מבואר בירושלמי (פ"ו דתרומות) אכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד אין תפתירנה כר"ל דאמר אכל חצי זית בהעלם אחד פטור והיינו דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת א"כ כל הזית חוץ ממשהו האחרון מותר מה"ת ומ"מ מביא קרבן. וה"נ ח"ש בשוגג וחצי זית במזיד וע"ז מסיים דמודה ר"ל בעתיד להשלים ואין ראי' לח"ז בשוגג וח"ז במזיד עיי"ש וה"נ לענין חולה אין מענישין אותו כיון דח"ז הראשון הי' היתר ואכמ"ל: ו) ואגב אכתוב מה שיש לעיין להלל דהיה כורך פסח ומצה ומרור כאחד ולכאורה למה לא אכיל להשלשה זיתים בכדי א"פ דהוי כאלו אכלם ביחד. אך נראה דאם נימא דבבת אחת לא מהני דמצות מבטלות זו את זו ה"נ באכל זה אחר זה ל"מ ***) וכעין זה בכריתות (דף טו) קצר וקצר מה לי אמר רבי אליעזר הואיל ואי אפשר להתערב וכו' עיי"ש:
ז) שמוע שמעתי מחכם שמסתפק לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל אם מונח לפניו חתיכה אחת כזית והוא ספק חלב ס' שומן. ועוד חצי זית פיגול והחולה צריך לכזית אם מאכילין אותו הכזית הספק או שמאכילין אותו חצי זית הודאי בצירוף חצי זית מזית הספק הנ"ל אם ח"ש חמור. או ספקא דאורייתא חמור. ע"כ:
ויש לפשוט הספק הזה מירושלמי פ"ו דתרומות (הלכה א) במזיד בספיקו בשוגג בודאי וכו' הדא אמרה השב מידיעתו חייב על שגגתו אמר אני פורש מכזית ואינו פורש מחצי זית וכו'. עיי"ש הרי אף דפשיטא לי' להירושלמי דבמזיד בספיקו לא חשב שב מידיעתו. מספקא לי' בחצי זית אי חשב שב מידיעתו. הרי דספקא דאורייתא חמור מח"ש ודאי:
אמנם באמת נראה *) דשוין המה דח"ש היא ח"ש הכמותי וספק דאורייתא היא ח"ש באיכות דהא צד א' מותר. וזה כוונת הברייתא יומא (דף עד ע"א) כל חלב לרבות כוי ח"ש דענינם א' היא דזה ח"ש בכמות וזה באיכות ועיין לשון הר"ן נדרים (דף פג) משום דחטאת עוף באה על הספק וכיון דקיל דעל הספק נמי באה אתיא נמי לחצי נזירות עיי"ש הרי דבני בקתא חדא נינהו: ומיושב בזה הא דפריך בכריתות (ח"י ע"ב) למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאת מהא דתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ומה פריך דלמא אתיא כמ"ד דאין ידיעה לח"ש ומצאתי אח"כ בס' מקור חיים בסוף הספר שעמד בזה. ולהנ"ל ניחא דלמ"ד דידיעת ספק מחלקת ה"ה דיש ידיעה לחצי שיעור דשוים המה ובפרט למה דכתבו התוס' בשבת (דף קה) ד"ה רבן כו' משום דכתיב או הודע לה כי אין ידיעה לח"ש עיי"ש ואכמ"ל:
ח) שם היכי דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' ומספינן לי' כי פליגי היכי דלא אפשר בחולין מר סבר תרומה חמורה ומר סבר טבל חמור וכבר נודע הקושיא דהא בידו להפריש דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי ויחזור ויבטלנו ואף לאמן דס"ל אין מבטלין איסור לכתחילה היא מה"ת מ"מ קיל מטבל ותרומה:
אמנם למה שחקר הרי"ט אלגאזי דבתרומה דבעינן שירי' ניכרין א"כ באין בו כזית אם יפריש לא מקרי שירי' ניכרין אפילו לרבי יוחנן דס"ל ח"ש אסיר מה"ת יעיי"ש:
ולפ"ז יש לומר דכך הכוונה דהיכי דאפשר בחולין היינו דאיכא יותר מכזית דגם אי יפרוש חטה אחת ישאר בו כזית ויהי' שירי' ניכרין כ"ע לא פליגי דמהקנינן לי' כי פליגי היכי דלא אפשר דהיינו דאם יפרוש לא ישאר כזית בזה פליגי אי תרומה חמורה או טבל חמור:
ועיין ירושלמי (פ"ב דיומא הלכה א) והרים אין והרים אלא בששייר אשר תאכל אין אכילה אלא בכזית הי' בכולו כזית ליטול מקצתו אין את יכול שאין בו כזית ליטול כולו אין את יכול שאין בו שיור עיי"ש. הרי דכזית דווקא חשוב שיור:
אמנם נראה עיקר דאף אם נימא דבעינן שיור כזית זה דווקא בחלה דפחות מחמשת רבעים קמח אינו חייב בחלה א"כ יכול להיות דהתורה הקפידה שיהי' דווקא בשירי' כזית אבל בתרומה דלא בעינן שיעור בטבל דידי' ואף פחות מכזית חייב בתרומה ומעשר הרי חזינן דהתורה לא הקפידה דווקא על השיעור בתרומה בודאי דלא יתכן לומר שהשיור יהי' דווקא בכזית דהא חזינן דאפילו דבכולו בפחות מכזית חייב בתרומה ומעשר בפרט דמה דבעינן שיהי' שירי' ניכרין מחלה דכתיב בי' מראשית וכמ"ש התוס' בחולין (דף קלו) ודין מינה דדווקא כי התם דבעינן שיעור לחלה אז י"ל דבעינן עכ"פ כזית בהשיור משא"כ בתרומה דגם בכולו ל"ב כזית מכ"ש שהשיור א"צ לכזית:
ויש לדקדק בש"ס דנקט הלשון במעשר דקאמר מאכילין אותו וא"צ לעשר ושביק תרומה וכבר עמד בזה בנוב"י:
ואולי למ"ש הרמב"ם בפכ"ג משבת (הלכה) דיש בתרומה ב' שבותין חדא משום מתקן ועוד משום מקדיש. וזה דווקא בתרומה דמקדיש את התרומה משא"כ מעשר ראשון ושני דמותר לזרים וחולין בעלמא הם לא שייך מקדיש ולכן נקט אין צריך לעשר דאפי' לעשר אין צריך. או כיון דמיירו דקוצץ מן המחובר והוי מוקצה. וא"כ לא הוי שירי' ניכרין כיון דגם השירים אסורים באכילה אך במעשר לא בעינן שירי' ניכרין וכמו שצידד הר"ש ולכך נקט הרבותא דאף במעשר א"צ לעשר ודו"ק:
ט ועיין באבני מלואים בתשובותיו (סי' יח) דמתרץ דבתרומה מה"ת אסור לבטל איסור לכתחלה דמבטל להו והתורה כתבה את משמרת תרומותי וכמו דאסור לטמאותה עיי"ש. ויש להעיר דבשלמא לטמאותה אסור דהא נשארת תרומה ורק שנטמאה אבל ע"י ביטול הא נהפך איסור להיות היתר ושוב איננה תרומה:
אך נראה כיון דתרומה אסורה בהנאה של כילוי. וא"כ הא נהנה בביטול ואסור להנות מתרומה. ועיין בירושלמי פ"ב דשבת מהו להוסיף בתוכו שמן חולין ומדליק ופי' שם הק"ע דהאיבעיא הוא כיון דתרומת חוץ לארץ מותר לבטלה ברוב וה"ה הנאת כילוי דאינו אלא מדרבנן מותר לבטלה ברוב ולפי מ"ש באמת אסור משום הנאה דזה גופא הוי הנאה ואכמ"ל: