אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן א

אכילת דמאי:

א) קיי"ל דמאכילין את העניים ואת האכסנים דמאי עיין סוכה (דף לה ע"ב) יעיי"ש ודעת הרמב"ן הובא בריטב"א שם דכמו כן מאכילין אותן תרומת מעשר של דמאי. ומה דאמרינן שם של דמאי ב"ש פוסלין היינו תרומת מעשר של דמאי דגם בטבל יוצאין דחשוב לכם דאי בעי מפריש ממ"א עיי"ש: ונ"ל להוכיח מהירושלמי מי סוכה שם מתניתין דלא כב"ש דתני של דמאי ב"ש פוסלין ושל מעשר שני לא יטול כו' ופי' הקרבן עדה דהכוונה דמשום הכי של דמאי פסול מפני שמכשירו וכמו במעשר שני וס"ל דמשום הכי גם בדיעבד פסול יעיי"ש ובאמת זה דבר חדש דנימא דאסור להכשיר טבל שלא מצינו רק בתרומה ומעשר. והא אמרינן בירושלמי (פ"ד דע"ז הלכה ט) בדין היא שיהי' מותר לטמאות טבלו וכו' תרומה צריכה שימור ואין טבל צריכה שימור כו' ונתן לאהרן הכהן ראה שינתן לאהרן בכהונתו עיי"ש הרי דאפילו לטמאות בידים מותר ומנ"ל דאסור אפילו להכשיר דאם לטמאותה מותר כ"ש להכשיר שהיא רק גרם טומאה:

ועוד מבואר להיפוך מירושלמי שהביאו התוס' בעבודה זרה (דף נט) ריב"י שלח לי' לרשב"ג אתרוג ואמר לי' זה בא לידי מקסרון ולמדתי ממנו שלשה דברים שהוא ודאי ושהוא טמא. הרי דמותר לטמאות טבל. ועוד מבואר שם בתוס' דבכוונה מרביצין עליו מים שלא יכמוש. והא אסור להכשיר טבל לירושלמי הנ"ל:

אמנם לדברי הרמב"ן הנז' אשכחנא פתרא לכל. דבמשנה באמת הכוונה דתרומת מעשר של דמאי וא"כ שפיר קאמר דב"ש פוסלין מפני שמכשירו דתרויייהו מעשר של דמאי ודאי דאסור להכשירו משא"כ בטבל גמור. ויש לכאורה ראיה ברורה לשיטת הרמב"ן הנ"ל דמאכילין לעניים תרומת מעשר של דמאי וכאמור:

אולם כ"ז לפי' הק"ע הנ"ל אבל לקושטא דמלתא הפי' במתני' של דמאי ב"ש פוסלין משום דס"ל אין מאכילין לעניים דמאי:

אך מ"מ יש להוכיח כדעת הרמב"ן הנ"ל. דכבר נודע דעת הטור דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן. וכבר הקשה הגאון רע"א כמה קושיות לשיטתי' ואחד מהם מהא דאמרינן דשל טבל פסול משום דהוי כאתרוג של שותפין ומוכח דצריך ליתנו לכהן בחנם. וכבר ביארו האחרונים דזה תליא בפלוגתא אי חיישינן לתקלה דרש"י פי' הטעם דצריך ליתנו לכהן משום דחיישינן שישהנו גבי' ויבא לידי תקלה עיין סוטה (דף מח). עיין עליהם: ולפ"ז י"ל במתניתין דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלו. והיינו דמתניתין ע"כ מיירי בתרומת מעשר של דמאי הא של טבל כשר כדעת הרמב"ן הנ"ל וב"ש לשיטתייהו אזלו דס"ל (בבבא קמא דף קטו) דחיישינן לתקלה, ע"כ חשוב אינו שלו דצריך ליתנו לכהן בחנם ושפיר פסול משום דאינו שלו וב"ה לשיטתייהו דלא חיישינן לתקלה ושפיר הוי שלו ע"כ כשר ומוכרח שיטת הרמב"ן ממתניתין הנ"ל, ואפשר לומר דגם להטעם הנ"ל משום שמכשירו י"ל גם כן דב"ש וב"ה אזלו בזה לשיטתייהו דב"ש לטעמייהו דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכדאיתא במכות (דף יט) ולכן שפיר אסור להכשיר אפי' טבל כמו דאסור להכשיר תרומה משא"כ ב"ה סברו דמותר להכשיר טבל:

ומיושב קושייתי הנזכרת מהירושלמי דלדידן דקיי"ל כב"ה מותר להכשיר טבל משא"כ לב"ש [והקרבן עדה פי' כן לב"ש ולב"ש לשיטתייהו שפיר אסור] ודו"ק:

ב) ואגב אכתוב דבספר עמודי אור העיר בהא דאמרינן מפני שמכשירו ות"ל כיון דהמים נוטפין על האתרוג הוי חציצה וכמו גבי בגדי כהונה שכ' המל"מ (בפ"ב מה' עבודת יום הכפורים הלכה ב) דמש"ה עלה ונסתפג משום חציצה עיי"ש:

ולדידי י"ל הא קיי"ל כל לנאותו אינו חוצץ. כדאיתא בסוכה (דף לז) וה"נ הרי בכוונה מרביצין עליו מים שלא יכחוש ולא יהי' נאה. וכבר הקשו בהאי דשוכר דצפהו זהב פסול. הא כל לנאותו אינו חוצץ עיי"ש והנה אין לומר דלא גרע מאויר דאם הרחיק פיו מהשופר ג"כ פסול וא"כ לא גרע מאויר דהא בעינן שיהי' נוגע ממש. זה אינו. דהא אמרינן בבכורות (דף ט) מין במינו אינו חוצץ. והא בחולין (דף ע) מבעיא לן אי אויר רחם מקדש. והשתא אם נימא דלא מקדש אלא דבעינן נגיעה ממש א"כ מה בכך דהוי מין במינו הא מ"מ לא עדיף מאויר דאינו מקדש וע"כ דכל דאינו חוצץ הוי כנוגע ממש ועדיף מאויר וכן משמע בשילהי חולין דבעי ביצים על גבי ביצים מהו אי חוצץ ועיי"ש בתוס'. ושם אמרינן דבעינן כנפיהם נוגעות בקן וא"כ מה בכך דאינו חוצץ דאפי' אי אינו חוצץ ס"ס לא הוי נוגע ומה מבעיא לי' ויש להעיר הא דלא מזכיר בכ"מ גבי טבילה מין במינו אינו חוצץ. ומשמע לכאורה דבעי נגיעה במים ולכך לא מהני הא דמין במינו אינו חוצץ ואכמ"ל:

ג) הדרן להנ"ל דשיטת הרמב"ן דכשם שמאכילין לעניים דמאי כן מאכילין אותן תרומת מעשר של דמאי וכבר כתבתי בזה מה שיש להוכיח כדבריו: ובעיקר הדבר נ"ל דתליא בפלוגתא דבן תימא ורבנן ביומא (דף פג) אי טבל חמור או תרומה חמורה דאם נימא דתרומה חמורה א"כ הא לא מצינן רק בטבל ומנ"ל בתרומה החמורה מטבל. *) אבל לבן תימא דטבל חמור א"כ אם מאכילין אותן טבל החמור כ"ש תרומה הקלה אך לפי זה יקשה לבן תימא דמה טעמא מאכילין לעניים דמאי הא יותר טוב להפריש ולהאכילו תרומה כיון דטבל חמור מתרומה וכמו גבי חולה:

ולכן נראה למ"ש התוס' יומא (דף נה בד"ה הלוקח) וז"ל ועוד דכל כמה דלא הפריש לא השיב לי' גזל עיי"ש. וא"כ אם יפריש יהי' עוד לאו דגזל: אמנם זה תליא באשלי רברבי דלשיטת רש"י בסוטה (דף מח) דתרומת מעשר של דמאי צריך ליתנו לכהן בחנם שפיר הוי גזל אבל לשיטת הטור יו"ד (סי') דמוכרו לכהן א"כ לא הוי גזל. וא"כ לשיטת הטור הדרא הקושיא לדוכתא דיפריש תרומה ויאכילן לעניים התרומה עם החולין. ואך למ"ש דהדבר תליא אי חיישינן לתקלה דבודאי צריך ליתנו לכהן בחנם לב"ש דס"ל דחיישינן לתקלה ודעת הטור מוכרח לדידן דלא חיישינן לתקלה כנ"ל וי"ל דבן תימא ס"ל דחיישינן לתקלה ושפיר הוי גזל ע"כ מאכילן טבל: ומיושב ג"כ בזה מה שהקשה גדול א' לשיטת הרמב"ן מהא דפריך בירושלמי (פ"ז דדמאי הלכה ב) גבי מזגו לו את הכוס ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה עיי"ש והרי כיון דמותר לעניים שוב הוי כמו דמאי דמותר לטלטל דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי':

ולפי מ"ש דבזה פליגי תנאי י"ל דפריך הירושלמי לאידך תנא ואכמ"ל: ד) ועיין חולין (דף ז ע"א) דלא גזרו על תערובות דמאי יעיי"ש: ולכאורה קשה לי מהא דאמרינן במנחות (דף לא ע"א) פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי וכו' ואמר לי לך קח מן השוק. ופירש"י ז"ל דטבל ממש של דמאי נתערב לו. והא בכה"ג מותר דלא גזרו על תערובות של דמאי ומצאתי בספר אמרי בינה שעמד בזה:

ונראה לכאורה ראי' מזה למה שראיתי בכתבי הגאון בעל ישועות ישראל ז"ל בחדושיו לה' מעשרות דהא דלא גזרו על תערובות דמאי הוא דווקא בלקח מעורב מעם הארץ דבכה"ג לא גזרו חכמים אבל בלקח טבל דמאי מעם הארץ כיון דכבר חל עליו גזירת חכמים להפריש ממנו תרומות ומעשרות שוב אף אם נתערב אח"כ אוסר תערובתו. וא"כ כאן דאמר דנתערב לו טבל בחולין בכה"ג שפיר גזרו:

ועפ"ז ניחא לי הא דמצינו דתרומת מעשר של דמאי צריך ג"כ אחד ומאה לבטלו. ולכאורה למ"ש הרמב"ן והובא בריטב"א סוכה (דף לה) דמאכילין לעניים תרומת מעשר של דמאי כמו דמאכילין להם דמאי. הרי דתרומות ומעשרות לא חמירו מהטבל עצמו ולמה לענין ביטול חמור תרומות ומעשרות מטבל עצמו דבזה לא גזרו על תערובתו ובזה גזרו. וע"כ דגם בדמאי כה"ג דנתערב אצל חבר גזרו וא"ש:

ועיין בשו"ת חתם סופר חלק ו' (סי' יא) שביאר דפירות של ע"ה אף אם קמי' שמיא גלי' שנתעשרו מ"מ אסורין מדרבנן כל שלא נתברר לו שכבר נתעשרו. אלא אם באמת לא נתעשרו אע"ג דבעלמא כל הסומך עצמו על הרוב אין בו עון אף אם נזדמן לו איסור כמו גבי רוב בהמות כשרות מ"מ הכא החמירו ועשאו כטבל גמור של תורה יעיי"ש:

והנה כבר הבאתי מה שיש להקשות ע"ד רמב"ן דדעתו דכשם שמאכילין לעניים דמאי כך מאכילין להם תרומות ומעשרות של דמאי. והרי בירושלמי בפ"ז דדמאי הלכה ב) פריך ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה והא כשם שמותר לטלטל דמאי משום דחזי לעניים כך יהי' מותר לטלטל תרומת מעשר של דמאי דהא חזי לעניים לשיטת הרמב"ן הנז' וכבר כתבתי בזה:

אמנם באמת בירושלמי (פ"ג דדמאי הלכה) משמע להדיא דאין מאכילין לעניים דמאי עיי"ש כך מחליקין להם *) ומודיעין אותן עיי"ש וכן לא נזכר כלל בירושלמי פלוגתת ב"ש וב"ה אי מאכילין לעניים דמאי. וע"כ צריך לומר דהא דמותר לטלטל דמאי הוא משום דאי בעי מפקיר לדמאי גופי'. ובית הלל לדעת הירושלמי ס"ל דאף לאחר מירוח הפקר פוטר וכמו שהאריך בזה השעה"מ (בפ"ח מה' לולב). והביא דברי הירושלמי פ"ג ממעשר שני דמשמע דיש פלוגתא בזה בין ב"ש ובין ב"ה אי הפקר פוטר לאחר המירוח וא"כ בתרומות ומעשרות פשיטא דאין מטלטלין לשיטת הירושלמי ואכמ"ל: ה) ובבבא מציעא (דף נה ע"ב) וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה עיי"ש ובתוס' שם תמהו דלמה פריך דווקא על תרומת מעשר של דמאי דבכל דוכתי אמרינן כן. יעיי"ש:

ונראה למה דאמרינן בר"ה (דף לד ע"ב) דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן ולכן הולכין למקום שתוקעין אף דהא דאורייתא והא דרבנן עיי"ש וכאן הא אם אחד אכל ס' תרומה הדין דיפריש והוא לעצמו ואפילו לרבי מאיר דס"ל נתינה מקדש זה דווקא היכי דזקוק ליתנו וכמבואר בירושלמי (פ"ו דתרומות הלכה ו) והכא בתרומות מעשר של דמאי אף שניתקן בשביל הספק מ"מ מחיוב ליתן להכהן ואינו נוטל דמיו וכ"כ הריטב"א. עיי"ש. וכן משמע להדיא בירושלמי (פ"ב דערלה הלכה ו) וזה כפי שיטת הרמב"ם פ"ט מה' מעשר הלכה ה) דתרומות מעשר של דמאי נותנו לכהן בחנם ועיין מל"מ שם (בהלכה ב) וה"ה בתשלומי תרומת מעשר של דמאי. הרי דחזינן דודאי דרבנן עדיף מספק דאורייתא מה דלא מצינו כן בעלמא. ולכך פריך וכי וכו' וע"ז משני דמצינו דר"מ מחמיר בדרבנן יותר מבספק דאורייתא דהא ספק ממזר מותר מה"ת ומ"מ אם לא אמר בפני נכתב הולד ממזר ואכמ"ל:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה