ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי
שער יא · חלק ששי
ממחלי ל' הפעל. "עָשָׂה", "קָנָה", "בָּנָה", "עָלָה", "פָּנָה" לזכר, ולנקבה "עָשְׂתָה", "בָּנְתָה", "פָּנְתָה", "קָנְתָה", הת"וין במקום הלמ"דין שהם ההאי"ן, והה' לנקבה, בשקל "שָׁמְרָה", "אָכְלָה". ויש מקומות שתבא י' במקום ה': "חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב), "דָּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ" (משלי כו ז עי"ש), בשקל "שָׁמְרוּ". וכן "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "קָנוּ", דינים עָשְׂיוּ, בָּנְיוּ, קָנְיוּ, כי כבד עליהם לאמר עָשְׂהוּ, בָּנְהוּ, קָנְהוּ. וכן "עָשִׂיתִי", "בָּנִיתִי", "קָנִיתִי", "פָּנִיתִי", היו"דין שלאחרי הע' הם במקום ה' שהיא הל', ודינם בתנועת הי': עָשַׂיְתִּי, בָּנַיְתִּי, קָנַיְתִּי, בשקל "שָׁמַרְתִּי", פָּעַלְתִּי. וכן עָשַׂיְנוּ בשקל פָּעַלְנוּ. הפועֵל: "עוֹשֶׂה", "קוֹנֶה", "בּוֹנֶה", "עוֹלֶה" לזכר, ולנקבה "עוֹשָׂה", "בּוֹנָה", "קוֹנָה", "פּוֹנָה", בחסרון הל', כי הה"אין הנכתבות הם לנקבות. והיה דינם עוֹשְׂיָה, בּוֹנְיָה, פּוֹנְיָה, קוֹנְיָה, בשקל "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שה"ש א ז), וכן "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה" (איכה א טז), "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת" (משלי ז יא), המ' והכ' בחירק, ואחדים הם. "עוֹשִׂים", "בּוֹנִים", "קוֹנִים", "עוֹלִים", לנקבות "עוֹשׂוֹת", "בּוֹנוֹת", "קוֹנוֹת", "עוֹלוֹת", דינם היה עוֹשְׂיִים, עוֹשְׂיוֹת, וכן כלם, בשקל "שׁוֹמְרִים", "שׁוֹמְרוֹת". והפעול: "עָשׂוּי", "בָּנוּי", "קָנוּי", "עֲשׂוּיָה", "בְּנוּיָה", "קְנוּיָה", "עֲשׂוּיִים", "בְּנוּיִים", "קְנוּיִים", "עֲשׂוּיוֹת", "בְּנוּיוֹת", "קְנוּיוֹת". והצווי: "בְּנֵה", "בְּנִי", "בְּנוּ", "בְּנֶינָה", ודינם בִּנְיִי, בִּנְיוּ, בשקל "שִׁמְרִי", "שִׁמְרוּ"; "בְּנֶינָה" דינו בְּנַיְנָה בשקל "קְרַבְנָה". והמקור: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ" (מ"א ח יג), וגזרה אחרת: "עֲשׂוֹת", "בְּנוֹת", "קְנוֹת", "עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט יב). וטועה האומר מן "וְעָדִית עֶדִי" (יחזקאל כג מ) – "לָעוּד נֶזֶם" (ראה בהקדמה לספר אותיות הנוח), כי היה לו לומר לַעֲדוֹת. ובא מהם בחלוף י' אית"ן: "וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי" (ירמיהו יח כג), כמו "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה יט). וכמוהו "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב יח), הי' הוא הל', ודינו תִּנְשֶׁה בתשלומו, כמו "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" (דברים כב ח), אך חסרו הנ' שהיא הפ' ושמו תמורתה הדגש שהיה דינו כדין חסרי נ' נח, כמו שמפורש במלת "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט). וכן "תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא" (ירמיהו מח ט), צ' "תֵּצֵא" היה דינו דגש להבלעת הנ' ונחלף לנח, ו"נָצֹא תֵּצֵא" פירושו עֹף תָּעוּף מן "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ" (ויקרא א טז) ומן "נָצוּ גַּם נָעוּ" (איכה ד טו). ואם תאמר הרי ת' "תֶּ֑שִׁי" בסגול והיא תנועה קטנה ושמה פתח קטן ואינה מביאה נח, דע כי עמה טעם שמושכת ומארכת הת' לתנועה גדולה, והיא אתנחתא. אית"ן: "אֶבְנֶה", "יִבְנֶה", "תִּבְנֶה", "נִבְנֶה", "יַעֲשֶׂה", פתוחה הי' בעבור הע', וכן "יַעֲלֶה", "יַחֲנֶה". ויש כאשר יהיה "יַעֲלֶה" מן הקל יהיה בודד מן עָלָה, וכן כאשר יהיה עובר יהיה מן הפעיל, כמו "אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה" (מ"א ג ד), ונקודם אחד. וכן "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב" (דברים לד א), "וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח כ); "וַיַּעַל מֹשֶׁה" דינו היה בחירק – וַיִּעֶל, לולי העי"ן, בשקל "וַיִּבֶן", "וַיִּפֶן"; "וַיַּעַל עֹלֹת" היה דינו וַיֶּעֶל – הי' בסגול, כמו "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו ד) שהוא מן "הִפְנָה" אחרים, "וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ" (דה"ב לו יג) מן "הִקְשָׁה", "וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה" (איכה ב ה) מן "הִרְבָּה", "וַיֶּגֶל אֶת (שארית) יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז ו) מן "הִגְלָה". ובה' היה דינם: וַיַּפְנֶה, וַיַּקְשֶׁה, וַיַּרְבֶּה, היו"דין בפתח להורות על בנין הפעיל, כמו "יַגְדִּיל", "יַשְׁלִיךְ", וכאשר חסרה הה' חזר הפתח הגדול לפתח קטון שהוא סגול. אך בבנין קל כאשר חסרו הה' נקדו אות ית"ן בחירק געיא עמו להאריך התנועה למלאות החסרון, כי במלת "יִבְנֶה" שני נעים ושני נחים, וכן במלת "יִבֶן" ב' נעים וב' נחים, הי' שהיא בחירק נעה והגעיא שבה מביאה נח, והב' נעה והנ' נחה. והא' בבנין קל לעולם בצרי להורות על בנין קל, כמו "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר" (דברים ט טו), ות' "ותרף" כמו "וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ" (זכריה ט ג) שהוא בחירק וגעיא, וכן "וַיַּעַל" שהוא מן הקל דינו היה בצרי או בחירק וגעיא. והפעול כאשר יסמך יהיה בשבא, כמו "בְזוּי עָם" (תהלים כב ז), ובמוכרת: "בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" (עובדיה א ב), שָׁתוּם – "שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד ג). ויש בלשון רָאָה: "וַיַּרְא" לשון ראייה, ובא מלשון כבד: "וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ" (מ"ב יא ד), כמו וַיַּרְאֶה הי' בפתח. ויש מהמדקדקים שאמרו כי "וַיַּרְא" שהוא מבנין קל כמו וַיִּרְאֶה היו"ד בחירק, ולא נמצא בשאר אותיות אית"ן זולתי בי' שנמצא "וַיַּרְא", ולא נמצא וָאַרְא, וַתַּרְא, וַנַּרְא, כי אם "וַתֵּרֶא", "וָאֵרֶא", "וַנֵּרֶא", כולם בסגול, ומה שלא נמצא לא יאמר, כי אם הנמצא בלבד. וכן אמרו כי נמצא "וַיִּשְׁתַּחוּ" ולא נמצא וָאֶשְׁתַּחוּ, וַתִּשְׁתַּחוּ לזכר לנוכח, וַנִּשְׁתַּחוּ, על כן לא נאמר אלא מה שנמצא, אלא אם יוסיף ה' יתקן הלשון, כמו "וָאֶשְׁתַּחֲוֶה", וכן כולם. ואין דעתי נוטה לזה, כי אם נמצא מאותיות אית"ן וגזרה אחת, אחריה רעותיה מובאות באותה גזרה. וכבר ביארתי לך היאך נשתוו "וַיַּרְא" שהוא מן רָאָה עם "וַיַּרְא" שהוא מן הֶרְאֶה באותיות ובנקוד, אך הענין יפריד ביניהם ויורה עליהם. וכן נשתוו באותיות "וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה" (ישעיהו נט יז) כמו "וַיָּעַט בָּהֶם" דנבל הכרמלי (ש"א כה יד), אך נקדתם איננה שוה, כי "וַיַּעַט כַּמְעִיל" פתוח כולו, כמו "וַיַּעַשׂ", "וַיַּעַן", ששרשם עָשָׂה, עָנָה, עָטָה, "וַיָּעַט בָּהֶם" ממחלי הע' והי' קמוצה, ולולי הע' היה כמו "וַיָּקׇם", "וַיָּשׇׁב", אך דרך חע"ר כך, כמו "וַתָּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי" (איוב לא ה עי"ש) שהת' קמוצה והח' פתוחה, ולולי הח' היה כולו קמוץ, כמו "וַתָּקׇם", "וַתָּשׇׁב". וכן "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ" (בראשית לח יד), "וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה" (בראשית ח יג), שהם עוברים ומבנין כבד, שוים עם "וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה" (שופטים ד יח), "וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה" (שופטים יד ח), שהם בודדים ומבנין קל, וכולן נִקוּדם אחד הוא העוברים והבודדים, והענין יורה עליהם. כי הבודדים מן "סָר", כמו "קָם", "שָׁב", והיה דינם "וַיָּסׇר" בקמצות, כמו "וַיָּשׇׁב", "וַיָּקׇם"; והעוברים מן "הֵסִיר", ודינם היה "וַיָּסֶר" בשקל "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ יח). ותדע ותשכיל ממוצא דבר כי מי אשר לא יבין מה יש בין בודד ובין עובר ואיזהו עובר ואיזהו בודד, לא נתקימה לשונו בידו ואפילו ידע כל הדקדוק, כי עליו כל כבודו תלוי, כי הרבה מלות תמצא שהם משרש אחד ומבנין אחד, והאחד בודד והאחד עובר, כמו נָטָה שנמצא ממנו בודד ונמצא ממנו עובר, הבודד "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ" (בראשית לח טז), והעובר "וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן" (שופטים ד יא), הם בצרי ומבנין קל, אך מבנין כבד: "וַיַּט אֶת לְבַב (ישראל)" (ש"ב יט טו), "אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע" (תהלים קמא ד), "וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד" (עזרא ט ט), הם פתוחים כי הם מן הִטָּה, ועוברים. וכן בשלמים נמצא עובר ובודד, הבודד "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה" (בראשית יב יא), "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד י), והעובר: "וְהִקְרִיב אֶת (עולתו)" (במדבר ו יד). והרבה בני אדם טבעו במצולת הפתיות אשר לא הכירו דרך האמת ולא ידעו בחור בטוב בדברם בבודדים כמו בעוברים, כמו האומר בתפלתו בנשמת כל חי "מֵקִיץ רְדוּמִים", כי כל "הֵקִיץ", "מֵקִיץ" שבמקרא כולם בודדים, ומי יתן והיו מקיצים משנתם בראותם כי כולם בודדים: "לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" (מ"ב ד לא), "וְאֵין רֹאֶה… וְאֵין מֵקִיץ" (ש"א כו יב), "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ" (דניאל יב ב), "עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ" (איוב יד יב), וכן "הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי" (תהלים לה כג) – העירה אחרים והקיצה אתה, וכן הוא אומר "הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח" (תהלים מד כד), ואין הפרש בין "עוּרָה" ו"הָקִיצָה", כי שניהם בודדים, אך העובר מן "עוּרָה" – "יָעִיר לִי אֹזֶן" (ישעיהו נ ד), "מֵעִיר", "וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד א). ועוד נמצא מבנין קל מלשון הֵעִיר עובר: כמו "לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ" (איוב מא ב), עניניו 'יעור אותו' בשקל "יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (תהלים קמ יב). ואם תאמר למה לא נאמר מן "הֵקִיץ" הקיץ אחרים – פֵייט אַבְלֵייר ב"ל, הרי נתברר כי שתי לשונות הם במקרא, אחת שהוא עצמו הישן כמו "מֵקִיץ", ואחר במעיר אותו משנתו, כמו שנמצאו שתי לשונות בענין שתייה והשקאה, כי ה"שׁוֹתֶה" הוא השותה מים או יין, וה"מַשְׁקֶה" הוא הנותן לו לשתות, ולא תוכל להחליפם לאמר מלשון שתייה הַשְׁתֵּנִי אלא "הַשְׁקֵני", ולא יאמר מַשְׁתֶּה אלא "מַשְׁקֶה", ולא שָׁקִיתִי, שָׁקִיתָ, במקום "שָׁתִיתִי", "שָׁתִיתָ", הרי שתי לשונות מועדות בלשון עבר, אחת לשותה ואחת למשקה, וכן שתי לשונות, אחת ל"מֵקִיץ" שהוא הישן, ואחת ל"מֵעִיר" אותו משנתו. ועוד שנית טועים באמרם "רְדוּמִים", כמו שטועים ב"מֵקִיץ", כי "רְדוּמִים" אין בעִברי אלא "נִרְדַּמְתִּי עַל פָּנַי" (דניאל ח יח), "מַה לְּךָ נִרְדָּם" (יונה א ו), אין בזה הלשון לא רָדַם, רוֹדֵם, רָדוּם, רְדוּמָה, רְדוּמִים, רְדוּמוֹת, ולא "אֶרְדַּם", כמו שאמר אחד הפייטים ביוצר של חנוכה, יִרְדַּם, תִּרְדַּם, בשקל תִּפְעַל, ולא אֶרְדֹּם, תִּרְדֹּם, בשקל אֶפְעֹל, "אֶשְׁמֹר", "יִשְׁמֹר", כי אם מבנינו הנודע: "וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם" (יונה א ה), ולולי הרי"ש היה דגוש, כמו "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כא ח). והיה להם לומר 'מעורר ישנים ומעיר נרדמים'. ועוד שלישית טועים שאומרים "מֵשִׂיחַ אִלְּמִים", כי ה"מֵשִׂיחַ" הוא הדובר עצמו, כמו "מֵשִׂיח לפי תמו" (כתובות כו א), "יָשִׂיחוּ בִי" (תהלים סט יג), "אָשִׂיחָה (בפקודיך)" (תהלים קיט טו), כמו "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט מו). ויש אומרים "מַשִּׂיחַ" השי"ן בדגש, וזה רע ומר מכלם, כי אז לא יהיה מלשון שִׂיחָה כי אם משרש נָסַח, כמו "יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" (תהלים נב ז), "בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ" (משלי טו כה), "וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה" (דברים כח סג), "מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח" (מ"ב יא ו), בשקל "מַטַּע יְיָ" (ישעיהו סא ג), "מַפַּל בַּר" (עמוס ח ו), שהם מן נָטַע ומן נָפַל. ועתה דע כי מה אשר הוסיפו בנשמת כל חי "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְזוֹקֵף כְּפוּפִים פּוֹקֵחַ עִוְּרִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים", אין זה בסדר הגאונים, כי כבר ברכנו בברכות בתחלה אלה הברכות, ומה צורך לִשנותם.
בנין פִּעל: "כִּסָּה", "גִּלָּה", "עִנָּה", "צִוָּה". "בִּלָּה בְשָׂרִי" (איכה ג ד) לזכר, "בִּלְּתָה" לנקבה, "בִּלּוּ" לרבים ולרבות, דינם בִּלְּיוּ. הפועֵל: "מְבַלֶּה", "מְבַלָּה", "מְבַלִּים", "מְבַלּוֹת". פעוּל: "מְבֻלֶּה", "מְבֻלָּה", "מְבֻלִּים", "מְבֻלּוֹת", ודינו מְבֻלָּיָה. והצווי: "בַּלֵּה", "בַּלִּי", "בַּלּוּ", "בַּלֶּינָה", ויתכן חסר כאשר נכתֹב. והמקור כמו הצווי. לנקבה: "כִּסְּתָה", "צִוְּתָה", לרבים ולרבות: "כִּסּוּ", "גִּלּוּ", "עִנּוּ", חסרי למ"ד, ודינם כִּסְּיוּ, גִּלְּיוּ, עִנְּיוּ. והפועֵל: "מְכַסֶּה", "מְגַלֶּה", "מְעַנֶּה", "מְגַלָּה", "מְגַלִּים", "מְגַלּוֹת", "מְעַנָּה", "מְעַנִּים", "מְעַנּוֹת". הפעול: "מְעֻנֶּה", "מְעֻנָּה", "מְעֻנִּים", "מְעֻנּוֹת". הצווי: "עַנֵּה", "עַנִּי", "עַנּוּ", "עַנֶּינָה", "גַּלֵּה", "גַּלִּי", "גַּלּוּ", "גַּלֶּינָה". והמקור כמו הצווי. הפעול: "מְכֻסֶּה", "מְכֻסָּה", "מְכֻסִּים", "מְכֻסּוֹת", בחסרון הל' כי הה' לנקבות, ודינו מְכֻסָּיָה בשקל "מְגֻדָּלָה". והצווי "כַּסֵּה", "גַּלֵּה", "כַּלֵּה", "כַּסִּי", "כַּסֶּינָה", "כַּלִּי", "כַּלֶּינָה", "כַּסּוּ", "כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות ה יג). ויתכן חסר: "כַּס", "גַּל", "צַו", "כַּל", "בַּל". והמקור: "כַּסֵּה", "גַּלֵּה", כמו הצווי, "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (את בנותי)" (שמות כב כב). וגזרה אחרת: "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ" (ישעיהו נח ה), "הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל" (תהלים עז י), "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה" (במדבר ז א), "כַּסּוֹת", "צַוּוֹת". ואין "גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם" (יהושע ה ט) מלשון גִּלָּה, אעפ"י שנמצא "גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז" (תהלים קיט כב), כי אם היה ממנו היה אומר גִּלִּיתִי, כמו "כִּסִּיתִי", "צִוִּיתִי", אך "גַּלּוֹתִי", משרש גָּלַל בשקל "סַבּוֹתִי", "דַּלּוֹתִי", "קַלּוֹתִי"; ואם תאמר מקור הוא כמו "צַוּוֹתוֹ", "עַנּוֹתוֹ", "צַוּוֹתִי", "עַנּוֹתִי", אם היה כן היה הטעם בת', וזה הטעם בל': "הַיּוֹם גַּלּ֛וֹתִי". אית"ן: "אֲכַסֶּה", "יְכַסֶּה", "אֲצַוֶּה", "יְצַוֶּה". ובחסרון ה': "אֲכַס", "יְכַס", "אֲצַו", "יְצַו יְיָ אִתְּךָ" (דברים כח ח), "אֲגַל", "יְגַל", כמו "אֲגַלֶּה", "יְגַלֶּה"; "אַעַן", "יַעַן", כמו "אֶעֱנֶה", "יַעֲנֶה"; "אֲכַל", "יְכַל", כמו "אֲכַלֶּה", "יְכַלֶּה"; "אֲבַל", "יְבַל", כמו "אֲבַלֶּה", "יְבַלֶּה". ויאמר כמו כן "אֲבַךְ", "יְבַךְ", "תְּבַךְ", "נְבַךְ", כמו "אֲבַכֶּה" מן "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא יד), "נָּשִׁים… מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח יד). וכן "אֲפַךְ", "יְפַךְ", "תְּפַךְ", "נְפַךְ", מן "וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים" (יחזקאל מז ב). וכן "אֲרַץ", "יְרַץ", "תְּרַץ", "נְרַץ", מן "בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים" (איוב כ י). וכן בצווים: "בַּךְ", "פַּךְ", "רַץ", כמו "גַּל", "כַּס", "צַו". ולרבים: "כַּסּוּ", "גַּלּוּ", "בַּנּוּ", "פַּנּוּ", כלם חסרים, כי דינם כַּסְּיוּ, גַּלְּיוּ, בַּנְּיוּ, פַּנְּיוּ, בשקל "דַּבְּרוּ", "גַּדְּלוּ". ודע כי יש הפרש במחלי הל' האלה בין בעלי הה' ובין בעלי הא', בעלי הה': "סִלָּה כָל אַבִּירַי" (איכה א טו), "כִּלָּה", "כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ" (חבקוק ג ג), כולם קמוצי הע'; ובעלי הא': "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" (במדבר כה יג), "וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד נב), כולם בצרי בשקל "דִּבֵּר" ו"שִׁבֵּר". והפעול מבעלי הה': "מְעֻנֶּה", "מְגֻלֶּה", "מְצֻוֶּה", "מְכֻסֶּה" בצרי; ומבעלי הע': "מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ" (ישעיהו נג ה) בקמץ. וכן בבנין קל נפרדו בעלי הה' מבעלי הא': "אֶרְאֶה", "אֶבְנֶה", "אֶקְנֶה", ומן הא': "אֶקְרָא", "אֶמְצָא", "אֶשָּׂא". ובעבר לרבים: "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "קָנוּ", "פָּנוּ", "מָצְאוּ", "קָרְאוּ", "נָשְׂאוּ". והפעול: "עָשׂוּי", "בָּנוּי", "קָרוּא", "מָצוּא", "אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ" (אסתר ה יב). ובאית"ן יש נכתבים בא' ואינם קמוצים: "יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב" (איכה ד א), כמו "יִבְנֶה", "יִקְרֶה", ומבעלי הא': "יִקְרָא", "יִמְצָא". וכן "נְסָה עָלֵינוּ" (תהלים ד ז) בה', ונקרא כמו בעלי הא': "קְרָא", "מְצָא". וכן "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה" (איוב ד ב) כתוב בה', ונקרא כדין בעלי הא', כמו "יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ" (במדבר ו כו), "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ" (איכה ג מא). ודין "הֲנִסָּה דָבָר" להיות כתוב בשי"ן, ופירושו: אם נשא דבר אליך, ידעתי כי תלאה, כי טורח יהיה לך, אך מי יוכל לשתוק ולעצור במליו. וכן בבנין הפעיל נפרדו בעלי הא' מבעלי הה', כי מבעלי הא' יאמר "הִמְצִיא", "הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ" (ויקרא ט יג), ומבעלי הה' יאמר "הִרְבָּה", "הִפְנָה".
בנין הפעיל: "הִרְבָּה", "הִפְנָה", "הֶרְאָה", בסגול ובחירק שוים. ולנקבה "הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל (אל) [לִפְנֵי] יְיָ" (ש"א א יב), "הִפְנְתָה לָנוּס" (ירמיהו מט כד). לרבים ולרבות: "הִרְבּוּ", "הִפְנוּ". והפועֵל: "מַרְבֶּה", "מַפְנֶה", "מַרְבִּים", "מַפְנִים". ומבעלי הא': "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" (איוב יב כג), ולנקבה: "מַרְבָּה", "מַפְנָה", "מַרְבּוֹת", "מַפְנוֹת". והפועל: "מֻרְבֶּה", "מֻפְנֶה", או "מׇרְבֶּה" בחטף קמץ, כמו "מׇפְנֶה" דיחזקאל (ט ב). ולנקבה "מֻרְבָּה", "מֻפְנָה", הה' לנקבה והל' חסרה, דינו מֻרְבָּיָה, מֻפְנָיָה, בשקל "מֻגְדָּלָה", "מֻרְבִּים", "מֻרְבּוֹת", "מֻפְנִים", "מֻפְנוֹת". הצווי: "הַרְבֵּה", "הַרְבּוּ", "הַרְבִּי", "הַרְבֶּינָה", "הַפְנֵה", "הַפְנוּ", "הַפְנִי", "הַפְנֶינָה". והמקור: "הַרְבֵּה הָעֵצִים" (יחזקאל כד י), כמו הצווי, או "הַרְבָּה" בקמץ – "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ" (בראשית טז י), או "הַרְבּוֹת", "הַרְאוֹת", הת"וים למ"די הפעלים במקום הה"אין, והו"וין למשך. ויש צווי בחסרון הל': "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (דברים ט יד), "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי" (תהלים נא ד); ויש מקור: "הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת (העיר)" (שופטים כ לח). וכאשר תבא האות בכל"ם על המקור יאמר "לְהַרְבּוֹת", "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יׇפְיָהּ" (אסתר א יא), "בְּהַרְאוֹת", "כְּהַרְאוֹת", "מֵהַרְאוֹת". ויש חסרי הה': "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות יג כא), "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ" (דברים א לג), "לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (במדבר ה כב), "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג יא), "וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ" (עמוס ח ד). אך "לַחֲנֹתְכֶם" (דברים א לג) מבנין קל בשקל "לַעֲשׂוֹתְכֶם", והוא בודד, ונפחתה ([נראה שצ"ל: ונפתחה]) הל' בעבור הח'. אית"ן: "אַרְבֶּה", "יַרְבֶּה", "תַּרְבֶּה", "נַרְבֶּה", ודינם אֲהַרְבֶּה, יְהַרְבֶּה. וכן דין הפועֵל והפעוּל: מְהַרְבֶּה, מְהֻרְבֶּה ועוד בהשלמת הל': מְהַרְבְּיִים, מְהַרְבְּיוֹת. אית"ן חסרי ל': "אֶרֶב", "יֶרֶב", "תֶּרֶב", "נֶרֶב", "וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה" (איכה ב ה), "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו ד), "וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד" (תהלים קה כד), "וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ" (דה"ב לו יג), "וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז ו), כולם אות האית"ן בסגול ובמתג עבור חסרון הלמ"ד. ונמצאו מלות בבנין זה שהם חסרות הל' ובשתי שבאים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" (בראשית ט כז), "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן" (בראשית כט י), דינם יַפְתֶּה – תרגום של "יַרְחִיב", יַשְׁקֶה. וכן נמצאו בבנין קל "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א), "וַיִיף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא ז עי"ש), "וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר" (מ"ב ט לג), היו"דין בחירק להורות שהוא מבנין קל והם בודדים, "וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ח יא), "וַיַּךְ יְיָ בָּעָם" (במדבר יא לג), "וַיַּט אֶת לְבַב (ישראל)" (ש"ב יט טו), כולם פתוחים והם עוברין מבנין הפעיל, ודינם "וַיַּזֶּה", "וַיַּכֶּה", "וַיַּטֶּה".
בנין נִפְעַל: "נִרְאָה", "נִבְנָה", "נִפְנָה", "נִקְנָה" לזכר, ולנקבה "נִרְאֲתָה", "נִבְנְתָה", "נִקְנְתָה", "נִפְנְתָה", הת' במקום ה' שרש, והה' לנקבה. ולרבים ולרבות: "נִרְאוּ", "נִבְנוּ", "נִקְנוּ", חסרי ל', ודינם נִרְאֲיוּ, נִבְנְיוּ, נִקְנְיוּ, בשקל "נִשְׁמְרוּ". ויש נפעל בעומד בו: "נִרְאֶה", "נִבְנֶה", "נִקְנֶה", "וְנַעֲוֵה לֵב" (משלי יב ח) בסגול לזכר, אך לנקבה בקמץ: "נִרְאָה", "נִבְנָה", "נִקְנָה", בשקל "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" (תהלים סח יד), "וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (ישעיהו נח י), "אֵין אֶבֶן נִרְאָה" (מ"א ו יח). ויש מלה זרה: "כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט ד) בקמץ, היה דינו בסגול – "נִרְאֶה". ויש אומרים כי "נִרְאָה" לשון עבר במקום עתיד, ורבים כמוהם במקרא, והיה דינו 'כי היום ה' יֵרָאֶה אליכם'. ותדע כי מה שהוא לזכר בנפעל שעבר הוא לנקבה בנפעל שעומד, כמו "נִרְאָה" לזכר בלשון עבר ובעומד בו לנקבה. ודע כי "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ ל) נחלקו עליו, יש אומרים ששרשו עָוָה ממחלי הה', וכאשר נסמך נחלפה הה' לת', "נַעֲוֶה" לזכר כמו "וְנַעֲוֵה לֵב", ולנקבה "נַעֲוָה" בקמץ, ובסמוך "נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת". ויש אומרים כי שרשו עָוַת מן "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א טו), "כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (קהלת ז יג), שהוא בשקל "אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ" (אסתר ה יא) בבנין חזק, וכאשר אמרו ממנו נפעל לזכר אמרו "נַעֲוָת", הת' ל' נפעל, והו' עי"נו של נפעל, וקמוצה בעומד בו בשקל "נַעֲמָן", "נִטְעֵי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז י), "נֶאֱמָן", וכאשר נסמך אמר "נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" הו' פתוחה – נַעֲוָת של המרדות. והצווי מבנין זה: "הִבָּנֵה", "הִבָּנִי", "הִבָּנוּ", "הִבָּנֶינָה". והמקור: "הִבָּנֵה" כמו צווי, או "הִבָּנוֹת", הפ' דגושה לנ' נפעל. ובאית"ן כאשר תהיה האות מן אחהע"ר תהיה בצרי, כמו "אֵרָאֶה", "יֵרָאֶה", "יֵעָשֶׂה", "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ" (ויקרא יג יד), "בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ" (יחזקאל מג יח), "(וביום) הֵעָלוֹת הֶעָנָן" (במדבר ט יז). ובחסרון הל': "אִבָּן", "אִקָּן", "יִגָּל", "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה כד), "אֵרָא", "יֵרָא", "אֵעָשׂ", "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (אסתר ה ו), "וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם" (דניאל יא ד), "וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה" (מ"ב ב ח).
בנין התפעל: "הִתְכַּסָּה", "הִתְגַּלָּה", ולנקבה: "הִתְכַסְּתָה", "הִתְגַּלְּתָה", וכן צווי לזכר בתוספת ה'. ולרבים ולרבות כאשר עבר: "הִתְכַּסּוּ", "הִתְגַּלּוּ", וכן בצווי. והפועֵל: "מִתְכַּסֶּה", "מִתְגַּלֶּה", ולנקבה "מִתְכַּסָּה", "מִתְגַּלָּה" בקמץ, ודינו בתשלום "מִתְכַּסְּיָה" בשקל "מִתְגַּדְּלָה" או מִתְכַּסֶּיֶת בשקל "מִתְגַּדֶּלֶת". והמקור: "לְבִלְתִּי הִכַּסּוֹת" (דמלאכי) חסר ת' והיא בלועה בפ', ודינו "הִתְכַּסּוֹת", והע' דגושה להכרת בנין התפעל. וכן "וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד ז), הפ' והע' דגושות, ודינו וְתִתְנַשֵּׂא, כי אם היה מהנפעל לא היה דגוש הע'. אית"ן: "אֶתְכַּסֶּה", "יִתְכַּסֶּה", "אֶתְגַּלֶּה", "יִתְגַּלֶּה". ובחסרון הל': "אֶתְכַּס", "אֶתְגַּל", "יִתְכַּס", "יִתְגַּל", וכן בצווי החסר: "הִתְכַּס", "הִתְגַּל". ויש מלה מורכבת מנפעל ומהתפעל, כמו "אֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז טו) שהוא בנפעל עומד בו לנקבה, ולזכר היה בסגול: נִשְׁתַּוֶּה, והפסוק מחסר הל' – לדלף טורד ביום סגריר אשת מדינים נשתוה, והעי"ן בו רפויה, כי נמשכה המלה אחרי בנין נפעל.
בנין פֻעַל החזק: "צֻוָּה", "וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ" (בראשית מה יט), "כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי" (יחזקאל יב ז), "אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה" (שמות לד לד).
בנין הׇפְעַל: "הׇגְלָה" לזכר, ולנקבה "הׇגְלְתָה", "וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה" (נחום ב ח), "הׇגְלוּ", "הׇגְלֵיתָ", "הׇגְלֵיתִי", וכאשר תהיה הפ' מאותיות אחה"ע תהפך לחטף קמץ: "הׇחֳלֵיתִי" (מ"א כב לד). אית"ן: "אׇגְלֶה", "יׇגְלֶה", "תָּגְלֶה", "נׇגְלֶה", דינם אֲהׇגְלֶה, יְהׇגְלֶה, תְּהׇגְלֶה, נְהׇגְלֶה.
בנין מרֻבּע. נמצא בחלק זה מלה אחת: "וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹסֵתִי" (ישעיהו י יג), שלא נוכל לדון אותו לבנין אחר, שאם היה מן הקל היה שָׁסִיתִי כמו "עָשִׂיתִי", ואם מהחזק היה שִׁסִּיתִי כמו "כִּסִּיתִי", ואם מההפעיל היה הִשְׁסֵיתִי כמו "הִרְבֵּיתִי", ואם מהנפעל היה נִשְׁסֵיתִי כמו "נִבְנֵיתֵי", ואם מההתפעל היה הִשְׁתַּסֵּיתִי כמו "הִשְׁתַּחֲוֵיתִי", ואם מן פֻעל ומן הׇפעל שלא נזכר פועלם היה שֻׁסֵּיתִי כמו "צֻוֵּיתִי" או הׇשְׁסֵיתִי כמו "הׇפְנֵיתִי", "הׇרְאֵיתִי". על כן נדינהו בבנין מרבע, והיה דינו שׁוֹסַיְתִּי, כמו "כּוֹנַנְתִּי", אך נעלמה הל' בו כדרך מחלי הל', ונחלמה הפ' כדרך כל בנין מרבע שהם חלומי הפ' ואין זר אתם, ויהיה כל בנינו כאשר הקדמנו במלת "כּוֹנַנְתִּי".