ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי
שער יא · חלק חמישי
ממחלי העי"ן. "קָם", "שָׁב", "שָׂם", מהם עוברים ומהם בודדים: "קָם", "שָׁב" – בודדים; "שָׂם", "נָד" – עוברים. והם קמוצי פ' בעבור נח להביא הע'. לנקבה: "קָ֫מָה", "שָׁ֫בָה", "שָׂ֫מָה", הטעם בפ' מלעיל. ולרבים: "קָ֫מוּ", "שָׁ֫בוּ", "שָׂ֫מוּ", כמו כן מלעיל. אך "שָׁב֫וּ", "בָּנ֫וּ", "קָנ֫וּ", שהם ממחלי הל', טעמם מלרע, לבד אם תהיינה על מלה זעירה, כמו "בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּ֣נוּ לָ֔ךְ" (יחזקאל כז ה), שהוא מן "בָּנָה" והוא מלעיל, "וְלֹא־עָ֣שׂוּ חֶ֔סֶד" (שופטים ח לה עי"ש), הטעם בע' "עָשׂוּ" בעבור שהטעם בח' "חֶסֶד". ובאו מאלה מחלי הע' מלרע שלא כדרכם, והוא "כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּוֹר" (בראשית מ טו). ונמצאת מלה אחת מלשון בינה בבנין קל בשקל "קָם", "קַמְתָּ": "בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב), וישמש ממנו כל הבנין: "בָּן", "בָּ֫נָה" מלעיל כמו "קָ֥מָה אֲלֻמָּתִי" (בראשית לז ז), "בָּ֫נוּ" בשקל "קָ֫מוּ", "בָּן", "בָּנָ֫ה" מלרע כמו שם התואר "מְבִינָה", "בָּנִים" כמו "מְבִינִים", "בָּנוֹת" כמו "מְבִינוֹת", והם בשקל "קָם", "קָמִים", "קָמוֹת". והפעול יהיה "בּוּן", "בּוּנָה", "בּוּנִים", "בּוּנוֹת", כמו "עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה" (ש"ב יג לב), "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב" (משלי יד יד), "שׁוּבֵי מִלְחָמָה" (מיכה ב ח), "נוּגֵי מִמּוֹעֵד" (צפניה ג יח), "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים" (במדבר לב יז), האחד "חוּשׁ". וכל הפועֵל והפעוּל בפעלים הבודדים הם שם התואר עצמם, כמו "עוֹמֵד", "יוֹשֵׁב", "עוֹלֶה", "יוֹרֵד", "קָם", "שָׁב", "חָשׁ", כמו "עָמוּד", "יָשׁוּב", "קוּם", "שׁוּב", "חוּשׁ". והצווי: "קוּם", "שׁוּב", "חוּשׁ". ולנקבה: "קוּמִי", "שׁוּבִי", "חוּשִׁי", ולרבים: "קוּמוּ", "שׁוּבוּ", "חוּשׁוּ". ולרבות: "קֹמְנָה", "שֹׁבְנָה", "חֹשְׁנָה". והמקור: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ" (בראשית יח י), "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז טו). אית"ן: "אָקוּם", "יָקוּם", "תָּקוּם", "נָקוּם". ומן "בַּנְתָּה לְרֵעִי": "אָבוּן", "יָבוּן", "תָּבוּן", "נָבוּן". וכן נמצאת מלה אחת מבנין קל: "וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא טו), השורק יורה עליו שהוא מבנין קל, ואם היה בחולם אז היינו דנים אותו מבנין מרובע מן "יְכוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", אך הוא בשורק, על כן נדין אותו כמו "יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (תהלים קמ יב), "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ" (בראשית מט יט). וכן יבנה ממנו בנין "כָּן", "כַּנְתָּ", "כַּנְתִּי", "כָּ֫נָה" לנקבה בשקל "שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּךְ" (רות א טו), כָּ֫נוּ לרבים ולרבות בשקל "קָ֫מוּ" מלעיל. וכן יאמר "כָּן", "כָּנָ֫ה" מלרע, כי זה הפרש לנקבה בין שעברה ובין שעומדת, כמו "וְרָחֵל בָּ֗אָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט ט), זה לשון עבר ותרגומו "אָתַת" שכבר באה, "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה" (בראשית כט ו), באותה שעה היתה באה ובעומד בו, והתרגום "אַתְיָא". והצווי: "כּוּן", "כּוּנִי", "כּוּנוּ", "כֹּנָּה" בדגשות נ' הנקבות להבלעת נ' השרש. אית"ן: "אָכוּן", "יָכוּן", "תָּכוּן", בשקל "אָקוּם", "יָקוּם", "יָכוּנוּ", "תָּכוֹנָּה" בשקל "תָּקוּמְנָה", ודגשות נ' הנקבות לצורך נ' השרש. והמקור: "שׁוֹב" בחולם – "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ" (בראשית יח י), "קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי" (ירמיהו מד כט), "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז טו). ויש "שׁוֹב" שנתחבר ללשון ישיבה: "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו מב י). ונמצא מקור מלשון ישיבה שנתחבר ללשון תשובה: "אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ יְרוּשָׁלִַם" (ש"ב טו ח) דאבשלום. ואם היה יָשֹׁב תֵּשְׁבוּ או שׁוֹב יְשִׁיבֵנִי אז היה נכון. ויש מפרשים כי הם הפוכים הפ' לע' והע' לפ': אם שָׁיוֹב יְשִׁיבֵנִי, אם יָשׁוֹב תֵּשְׁבוּ. ויתכן פירוש אחר, כי כאשר אמר ירמיהו לשארית הגולה כאשר נהרג גדליה בן אחיקם כי "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ", היה יודע כי על כל פנים ישובו למצרים ולא ישארו בארץ ישראל, על כן אמר להם "אִם שׁוֹב" כי ישובו, אך "תֵּשְׁבוּ" היה להם טוב. ואבשלום כאשר אמר "אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ יְרוּשָׁלִַם", יושב היה בירושלם והלך לחברון שימלוך שם, ודעתו לשוב לירושלם, ורמז לשני ענינים בזה וגם בזה. ודע כי בבנין קל זה ג' גזרות, ושלשתם מבנין קל. הגזרה הראשונה רב הבנין שהוא "קָם", "שָׁב", "שָׂם", כאשר הקדמנו. והשנית "מֵת", "זֵד", "לֵץ", שהם שם התואר והם בלשון עבר, כי נמצא מֵת בעבר: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת" (יהושע א ב), למה לא אמר מָת קמוץ, וכן שם התואר "לֵץ", "זֵד", למה לא אמר לָץ, זָד, כמו "קָם", "שָׁב", שהם שם התואר, כמו "הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקוֹב" (ירמיהו ל יח), "הִנְנִי קָם". והגזרה השלישית: "הַבֹּקֶר אוֹר" (בראשית מד ג), "כִּי טוֹב (לכם)" (שמות יד יב), ולא אמר אָר, טָב, כמו "קָם", "שָׁב", ולא אמר אֵר, טֵב, כמו "מֵת" בצרי.
עתה אבאר לך למה נחלקו ג' גזרות אלו בבנין קל, כי כאשר נחלקו בשלמים כן נחלקו במחלי הע'. יש בבנין קל בשלמים ג' גזרות: פָּעַל – "שָׁמַר", "זָכַר"; פָּעֵל – "חָפֵץ", "יָבֵשׁ", "כָּבֵד", "זָקֵן"; פָּעֹל – "יָכוֹל", "יָגוֹר", "יָקוֹשׁ". כן "קָם", "שָׁב", מגזרת פָעַל, "אָכַל", "שָׁמַר"; וכן "מֵת" "זֵד", "לֵץ", מגזרת פָּעֵל, "יָבֵשׁ", "כָּבֵד", "חָפֵץ"; וכמו כן "אוֹר", "טוֹב", מגזרת פָעֹל, "יָכוֹל", "יָגוֹר". והיה דינם קָאַם מן פָעַל, או קָיַם; מָיֵת מן פָעֵל, "כָּבֵד", "חָפֵץ"; טָאוֹב, אָאוֹר או אָיוֹר, מן פָעוֹל, "יָגוֹר", "יָקוֹשׁ", "יָכוֹל".
בנין פִעֵל החזק: "קִיַּם (את) דִּבְרֵי הַפֻּרִים" (אסתר ט לב), "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט כז). ראיתי בני אדם שכותבין ב' יו"דין במלת קִיֵּם, וטעות הוא בידם, וכן כאשר כותבים "נָכוֹן וְקַיָּם" (ברכות ק"ש), כי בנין זה דרך אחת לו בין בשלמים בין במחלים, כאשר תמצא בשמוש השלמים כן תשמש בזה.
בנין הפעיל: "הֵקִים", "הֵשִׁיב", היה דינם בתשלומים הִקְיִים, הִשְׁיִיב, בשקל "הִגְדִּיל", "הִשְׁלִיךְ", בי' השרש ובי' המשך, בתנועת י' השרש והנחת י' המשך כי' "הִגְדִּיל", וראו להניח י' השרש ולחסר י' המשך, ושמו במקומה צרי בה' הפעיל אשר היא ה' "הֵקִים" למלאות חסרון י' המשך, וכן עשו בכל מה שחסר י' המשך. ולנקבה "הֵקִימָה", "הֵשִׁיבָה", "הֵשִׂימָה", לרבים ולרבות "הֵקִימוּ", "הֵשִׁיבוּ". והפועֵל: "מֵשִׁיב", "מֵקִים", המ' בצרי למלאות חסרון י' המשך, והיה דינם מַשְׁיִיב, מַקְיִים, י' השרש בחירק וי' המשך נחה והמ' פתוחה. "מְקִימָה", "מְקִימִים", "מְקִימוֹת", וכולם דינם כאשר פירשתי. והפעול: "מוּקָם", "מוּשָׁב", והיה דינם מֻשְׁיָב, מֻקְיָם, בשקל "מֻשְׁלָךְ", "מֻגְדָּל". ו"מוּשָׁב" שהוא פעול והוא מלשון ישיבה היה דינו מֻיְשָׁב, הי' שהיא הפ' מוקדמת, ו"מוּשָׁב" שהוא מן שָׁב הי' מאֻחרת – מֻשְׁיָב, והשורק שבו בעבור המשך. והצווי: "הָשֵׁב", "הָקֵם", "הָרֵם". ויש צווי חסר ה' מבנין הפעיל: "שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ" (בראשית לא לז), "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ" (איוב יז ג). וכן יאמר "קִים", "שִׁיב", כמו "הָקֵם", "הָשֵׁב", וכן "שִׂים" במקום "הָשֵׂם", כי אם היה מן הקל היה אומר שׂוּם, כמו "קוּם", "שׁוּב". וכן נמצא "בִּין תָּבִין" (משלי כג א) בחסרון ה' הפעיל, "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט ב) דינו "הֲבִינוֹתִי", "מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ" (איוב לג יג) דינו "הֲרִיבוֹתָ". וכן מלשון עבר: "הֵבֵאתִי", "הֵרַמְתִּי", "הֵנַפְתִּי", דינם "הֲבִיאוֹתִי", "הֲרִמוֹתִי", "הֲנִיפוֹתִי", הו"וין למשך במקום הצרי שיש בה' למשך כמו כן. וכן בבנין קל בשני דרכים בעתיד הנקבות: "תָּבֹאנָה", "תְּבוֹאֶינָה", "תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן" (יחזקאל טז נה), "תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (יחזקאל טז נה), "וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים" (ש"א ז יד). והצווי: "הָקֵם", "הָקִימִי", "הָקֵמְנָה". והמקור: "הָקֵם" כמו הצווי – "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב ד). אית"ן: "אָקִים", "יָקִים", "תָּקִים", "נָקִים", "אָקֵם", "אָשִׁיב", "אָשֵׁב", וכן כולם. "יָשִׁיבוּ", "יָקִימוּ", ולנקבות בשני דרכים: "תָּקֵמְנָה", "תְּקִימֶינָה", "תָּרֵמְנָה", "תְּרִימֶינָה", "הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם" (ירמיהו מד כה), ודרך אחרת: "יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְיָ" (ויקרא ז ל). וכן בנין זה חסר ה' הפעיל בעתידים בכל בנינו.
בנין נַפְעוֹל: "נָבוֹן", "נָכוֹן", "כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז" (משלי ג לב), "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן" (ש"ב יט י) מלשון דין, וכן אמרו רבותינו ז"ל "דיו לבא מן הדין להיות כַּנָּדוֹן" (משנה בבא קמא ב ה) בחולם, "וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר" (קהלת יב ו). צווי: "הִבּוֹן", "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד יב), ולנקבה "הִבּוֹנִי", "הִכּוֹנִי", ולרבים "הִבּוֹנוּ", "הִכּוֹנוּ", ולרבות "הִבּוֹנָה", "הִכּוֹנָּה" בדגשות נ' הנקבות לנ' השרש, וכולם דגושי הפ' לחסרון נ' נפעל, ודינם היה בתשלומים כמו השלמים – "הִשָּׁמֵר", כן הִבָּוֵן, הִכָּוֵן, הה"אין בחירק והכ' והב' בקמץ, ותנועת הע' בצרי שהם הו"וין. והמקור כמו הצווי: "הִכּוֹן", "הִבּוֹן". אית"ן: "אֶכּוֹן", "יִכּוֹן", "תִּכּוֹן", "נִכּוֹן". ואם הפ' אות אחהע"ר שאינם מקבלות דגש, אות האית"ן תהיה בצרי, כמו "בְּתׇפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ" (יחזקאל כט ז), "כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד א). ויש מי שאמר כי "נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (זכריה ב יז) הנ' נ' נפעל, ובעבור שנמנע דגשות הפ' על כן הנ' בצרי והוא מבנין נפעל, ונתחלפה תנועת הקמץ לצרי כדרך התחלפות התנועות, וזה בעבור הע'. וי"א כי הנ' של "נֵעוֹר" שרשו מן "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא לח), ומלשון רבותינו שאמרו "חמור נוֹעֵר" (ברכות ג א). ואם תאמר כי "נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" על הקדוש ברוך, אומר כן, נמצא לאריה בשתי לשונות: "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא" (ישעיהו ה כט), ואמר "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא לח), וכן אמרו "יְיָ מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג" (עמוס א ב), ואמר "כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (זכריה ב יז), והוא מגזרת פָעֹל כמו "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה א), וכמו כן בעבור הע' נתחלפה התנועה.
בנין התפעל, בא ממנו בהתחלפות ת' התפעל בט': "וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט ד), מלשון "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א א), "צִיר אֱמוּנִים" (משלי יג יז); "הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ" (יהושע ט יב) מן "צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב לט), ששרשו צָיַד בשקל "שֵׂיבָה", וכאשר יתחברו "צֵדָה", "שֵׂבָה" לכנויים, יאמר "צֵדָתוֹ", "שֵׂבָתוֹ", "וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מ"א ב ו). אך "שֵׁנָה", "דֵּעָה", "עֵצָה", כאשר יתחברו לכנויים יסור הנח שבין הע' והל', כי אינם שרש, ויאמרו "שְׁנָתִי", "שְׁנָתוֹ", "עֲצָתִי", "עֲצָתוֹ", ומן "דֵּעָה" – "דַּעְתִּי", "דַּעְתּוֹ", בעבור הע', אך "שֵׂיבָה", "צֵידָה", לא יסור בעבור כי הי' הוא הע'. "הִצְטַיֵּד", "הִצְטַיְּדָה", "הִצְטַיְּדוּ", "הִצְטַיֵּר", "הִצְטַיְּרָה". הפועֵל: "מִצְטַיֵּר", "מִצְטַיֶּרֶת", "מִצְטַיֵּד", "מִצְטַיֶּדֶת". הצווי: "הִצְטַיֵּר", "הִצְטַיְּרִי", "הִצְטַיְּרוּ", "הִצְטַיֵּרְנָה", "הִצְטַיֵּד", "הִצְטַיְּדִי", "הִצְטַיְּדוּ", "הִצְטַיֵּדְנָה". המקור: "הִצְטַיֵּר", כמו הצווי. אית"ן: "אֶצְטַיֵּד", "יִצְטַיֵּד", "אֶצְטַיֵּר", "יִצְטַיֵּר", אוֹ "אֶצְטַיְּרָה", "אֶצְטַיְּדָה", בתוספת ה'.
בנין הֻפְעַל: "הֻקַם עָל" (ש"ב כג א), "הוּשַׁב כַּסְפִּי" (בראשית מב כח), ובמשקלו מן יָרַד – "הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט א), אך הו' בהוּקַם למשך השורק, וק' הוא הפ', והו' ב"הוּרַד" היא הפ' בעבור י' יָרַד. ואם באו בתשלומים יהיו "הוּקַם", "הוּרַד" – הוּקְיַם, הוּיְרַד, בשקל "הֻשְׁלַךְ". ודע כי "הוּקַם", "הוּרַד" שניהם פתוחים, כי כן דרך "הוּרַד" פתוחה הר', כי אם היה בתשלומו כמו הוּפְעַל, היה הוּיְרַד הר' פתוחה, וכן כאשר יאמר הוּקְיַם הק' בשבא והי' פתוחה. ואם חזרה הק' מן השבא לפתח לא הפסידה כלום, לא ירדה כי עלתה. והמקור: "הֻקֵם הוּקַם", מסברת "הֻגֵּד הֻגַּד" (יהושע ט כד). אית"ן: "אוּקַם", "יוּקַם", "יוּקְמוּ", "תּוּקַמְנָה".
בנין מְרֻבָּע: "כּוֹנֵן" – "כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית" (ישעיהו נא יג), ולנקבה "כּוֹנְנָה", "כּוֹנְנוּ" לרבים ולרבות. והבנין הזה שלם בכל פעלתו ואין בודד במועדיו, כי כלם יש להם פעוּל ופועֵל. על כן טעו המפרשים "עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם" (איוב יז ד) כענין לא תְּרוֹמְמֵם, כי אינו כן, אלא "לֹא תְרֹמֵם… לְחֵלֶק יַגִּיד" (שם פסוק ה), לאותם שיגידו דברי חלקות לרעים. הפועֵל: "מְכוֹנֵן", "מְשׁוֹבֵב", "מְקוֹמֵם", אות הכפל אינו שרש בהם כי אם תוספת לעשותו מרבע, כי אין שרש "מְכוֹנֵן" כָּנַן, ולא שרש "מְקוֹמֵם" קָמַם, כי אם קוּם, כּוּן. ויש מבנין זה הרבה מבעלי הכפל, כמו "מְסוֹבֵב", "מְגוֹלֵל", הו' משך, ושרשם סָבַב, גָּלַל, ואינו כמו "מְקוֹמֵם" וחבריו, כי הו"וין שרש והם עי"ני הפעלים, והאות הכפולה תוספת. ויש מלות שלא נוכל לדין מאיזה הם, כמו "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו יז), יתכן מן "רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו ו א), "יָרוּמוּ סֶלָה" (תהלים קמ ט), כמו "יָקוּמוּ", ויתכן היותם מבעלי הכפל מן רָמַם, כי נמצאו מהם בדגשות המ' בעבור מ' אחרת, כמו "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר יז י), "רוֹמּוּ מְּעַט" (איוב כד כד), שהוא בשקל "וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ" (בראשית מט כג), ששרשו רָבַב. והפעוּל: "מְכוֹנָן", "מְרוֹמָם". והצווי: "כּוֹנֵן", כמו פעל עבר, "כּוֹנְנִי", "כּוֹנְנוּ" לרבים, "כּוֹנֵנָּה" לנקבות בדגשות נ' הרבות בעבור נ' שהיא תוספת הכפל. המקור: "כּוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", כמו עבר וצווי. אית"ן: "אֲכוֹנֵן", "יְכוֹנֵן", "תְּכוֹנֵן", "נְכוֹנֵן". ויש מורכבים מבנין זה ומן התפעל: "יִתְבּוֹנָן", "יִתְכּוֹנָן", "יִתְקוֹמֵם", וכל בנין זה אינם חסרי ו' וכולם חלומי פ'. ויש מזה פּוּעַל שלא נזכר פועלו: "כּוֹנַן" פתוח, "כּוֹנְנָה", "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח יג), וכן "חוֹלַל", "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי" (תהלים נא ז), "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח כד). ומזה שלא נזכר פועלו: "שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד" (נחום ג יז), והוא מבעלי הכפל, אך "חוֹלָלְתִּי" מלשון חִיל, וכן "חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (איוב לט א), "מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא ט), הו"וין עי"ני הפעלים והלמ"דין האחרונות תוספת הכפל בבנין מְרֻבע.