ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי
שער יא · חלק שני
במחלי הפ"א. "יָשַׁב", "יָרַד", "יָלַד", "יָדַע". מקצתם בודדים ומקצתם עוברים, "יָשַׁב", "יָרַד" בודדים, ולא יכנסו עליהם הכנויים, לא יאמר יְשַׁבְתִּיךָ ולא יְרַדְתִּיךָ, כמו שיאמר "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג יב), "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב ז). ויש הפרש בין שניהם, כי "יְדַעְתִּיךָ" אינו כמו "הוֹדַעְתִּיךָ", כי "יְדַעְתִּיךָ" עובר לשני – ידעתי אותך, יש בו ידוע ויודע. אך "הוֹדַעְתִּיךָ" עובר לשלישי, המודיע, והדבר, והשלישי לאשר יודיענו. ואין הפרש בין "יְלַדְתִּיךָ" ובין "הוֹלַדְתִּיךָ" בדבר הזכר, כי "וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר" (בראשית י כד) כמו "הוֹלִיד", ואין לשון הולדה באשה. ולנקבה "יָשְׁבָה", ולרבים ולרבות "יָשְׁבוּ". ובשלש דרכים לשון האיש והאשה שוים, הדרך האחת לשון עבר לרבים, כמו "שָׁמְרוּ" וחבריו אחד לזכרים ולנקבות, והשנית המקורות אחד לזכרים ולנקבות, והשלישית כל דבר שהאנשים מדברים והנשים מדברות בעבור עצמם, או היחיד והיחידה, אחד הוא: "אֶשְׁמֹר", "נִשְׁמֹר", "שָׁמַרְתִּי", "שָׁמַרְנוּ". והפועֵל: "יוֹשֵׁב", "יוֹשֶׁבֶת", "יוֹשְׁבִים", "יוֹשְׁבוֹת". ואין צריך פעוּל בתיבה הזאת, כי ה"יוֹשֵׁב" הוא היָשׁוּב כאשר פירשתי. הצווי: "שֵׁב", "רֵד", "דַּע" – פתוח בעבור הע', וכמו כן מן נָתַן – "תֵּן", ומן לָקַח – "קַח". ולנקבה "שְׁבִי", "רְדִי", "דְּעִי", "קְחִי", "תְּנִי". לזכרים "שְׁבוּ", "רְדוּ", "לְכוּ". לנקבות "שֵׁבְנָה", "רֵדְנָה", "לֵכְנָה". ודע כי נשתוו הצוויים במחלי הפ' ובמחלי הלמ"ד: "רְדוּ", "שְׁבוּ", "דְּעוּ", כמו "בְּנוּ", "קְנוּ", "פְּנוּ". וכאשר יבאו בהפסק דבר יהיו "שֵׁבוּ", "לֵכוּ", כמו "הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ" דירמיה (יג יח), אך "בְּנוּ", "קְנוּ" לא ישתנו לעולם. וכן בלשון נקבה: "רְדִי", "שְׁבִי", כמו "בְּנִי", "קְנִי", "עֲשִׂי", "רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא" (ירמיהו ב כג). ותוסיף ה' בצווי: "רְדָה", "שְׁבָה". וכאשר יהיה בהפסק דבר יהיה "רֵדָה", כמו "מְהֵרָה רֵדָה" דמלכים (מ"ב א יא). ובא על דרך זרות "דְּעֵה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כד יד עי"ש) בצרי, בשקל "בְּנֵה", "עֲשֵׂה", והיה דינו דְּעָה בקמץ גדול, כמו "רְדָה", "שְׁבָה", אך יש מקומות שישתנו התנועות, כמו "וְאֶשְׁעָה" (תהלים קיט קיז) בקמץ מן שָׁעָה, כמו "וְאֵדְעָה" מן יָדַע, והיה דינו "וְאֶשְׁעֶה" כמו "וְאֶקְנֶה", "וְאֶבְנֶה". ויש צווי מאלה מחלי הפ' בקמץ אשר לא כדת: "הָבָה נֵרְדָה" (בראשית יא ז), "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" (בראשית כט כא), היה דינו הֲבָה, כמו "רְדָה", "שְׁבָה", בשבא הה' הראשונה. וכן "קָבָה לִּי" (במדבר כב יא), היה דינו קְבָה, כמו "תְּנָה אֶת נָשַׁי" (בראשית ל כו), "גְּשָׁה", כי "קָבָה" שרשו נָקַב מן "יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם" (איוב ג ח). וכן תמצא רבים שהם מבעלי הכפל ומחסרי נ' וענינם אחד, כמו נָקַב וקָבַב, מן "וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג כז), "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל" (במדבר כג ח), "וַיִּקֹּב" (ויקרא כד יא) יתכן שיהיה שרשו קָבַב, בשקל "וַיִּסֹּב" [מן] סָבַב, או נָקַב, בשקל "וַיִּדֹּר" – נָדַר. ויכול להיות "וַיִּסֹּב" מן נָסַב, כי יש שרש נָסַב מן "וְנָסַב הַגְּבוּל" (במדבר לד ה), "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" דיחזקאל (מא ז) – וּפָעַל, כמו "וְיָצָא הַגְּבוּל" (יהושע טו יא), "וְתָאַר הַגְּבוּל" (יהושע טו ט) ואינו וְנִסְבַּב הגבול. וכן שני שרשים מן נָקַל וקָלַל, נָתַם ותָמַם, מן "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד ח) ששרשו נָתַם, בשקל "וַיִּגְּשׁוּ", "וַיִּדְּרוּ", "וַיִּפְּלוּ", ויש תָּמַם מן "תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (יהושע ג טז), שהוא תָּמְמוּ. ויש נָדַם ודָמַם, מן "יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו טז) נָדַם, מן "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" (ש"א יד ט) דָּמַם, ורבים כהם. וישתוו שני צוויים: "שְׁבוּ" מן יָשַׁב, וכן "שְׁבוּ" מן "וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם" (שופטים ה יב), והניקוד אחד, אך ענינם יפרידם. וכאשר יאמר לנקבות צווי מן יָשַׁב, יאמר "שֵׁבְנָה", ומן שָׁב – "שֹׁבְנָה בְנֹתַי" (רות א יא), ומן שָׁבָה – "שְׁבֶינָה", כמו "צֶאנָה וּרְאֶינָה" (שה"ש ג יא עי"ש). הא׳ מן "צֶאנָה" נחה ואינה נקראת, כי משקלו "שֵׁבְנָה", והא' היא הל׳, ואין בה יכולת להראות בשבא לבדה כמו ב׳ "שֵׁבְנָה", והם חסרי הפ׳, ו"רְאֶינָה" ו"עֲשֶׂינָה" חסרי הל׳, והי׳ היא במקום הה׳. ואמר רבי׳ שמואל הנגיד ז"ל כי "שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה" (ישעיהו נא כג) שרשו יָשַׁח, כמו רְדִי מן יָרַד, וכן הוא "וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ" (מיכה ו יד) שהוא בשקל "וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" (תהלים פה ח), שהיוד׳׳ין בסגול והם שורש בם, והם שמות. והשיב עליו אבן גנאח ואמר כי "שְׁחִי" בשקל "בְּנִי", "קְנִי", ו"יֶשְׁחֲךָ" אע"פ שהי׳ בסגול הסגול הרי הוא מקום הפתח, והיה דינו וְיַשְׁחֲךָ – יַשְׁחֶה אותך, בשקל "וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ" (בראשית כח ג) – יפרה אותך. והמקור "יָשֹׁב אֵשֵׁב" (ש"א כ ה), "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג כ), ("וְיָלַד שָׁקֶר" (תהלים ז טו)) ["וְיָלׇד אָוֶן" (איוב טו לה עי"ש)] בחטף קמץ. ויש מקור בשקל אחר: "שֶׁבֶת", "לֶדֶת", "רֶדֶת", "לָשֶׁבֶת", "לָלֶדֶת", "לָרֶדֶת", "דַּעַת", "לָדַעַת" – פתוח בעבור הע', "צֵאת" בהעלמת הא'. וכן מלשון לָקַח, נָתַן: "קַחַת" – פתוח בעבור הח', "תֵּת" מן נָתַן חסר ל', כי דינו תֶּנֶת בשקל "רֶדֶת", "שֶׁבֶת", בחסרון הפ', וכאשר יאמרו "תֵּת" חסר הפ' והל', ואין שם מהשרש כי אם ת' בלבד, והת' האחרת היא הנוספת כאשר תחסר הפ'. ויש מלה אחרת זרה בלשון נָתַן, והיא "לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית" דמלכים (מ"א ו יט), הל' יורה עליו שהוא מקור או שם, כי אותיות בכל"ם לא יבאו על אית"ן לעולם, כי לא יאמר לְתַעֲשֶׂה, לְתִשְׁמֹר, לְתִתֵּן, אלא "לִשְׁמֹר", "לַעֲשׂוֹת", "לָתֵת", שיהיה דינו לָתֶנֶת כמו "לָשֶׁבֶת". ועתה נאמר ממלת "לְתִתֵּן" דינו היה לְתִנְתֵּן, והנ' הכתובה היא הל', והת' שעליה היא הע', והפ' שהיא נ' נבלעת בדגשות הת' שהיא הע', והת' הראשונה היא תוספת השמות, ויהיה תִּנְתֵּן שם דבר בשקל "וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ" (שמות כח ד), והחירק והפתח שוין בת' אמתינ"ה, כמו "תִּכְלָה" – "תַּכְלִית". ודע כי האית"ן מחסרי הנ' כמו נָתַן איננו כדין מחסרי הנ', כי אם כדין מחלי הפ', "אֶתֵּן", "יִתֵּן", "תִּתֵּן", כמו "אֵשֵׁב", "יֵרֵד", "תֵּלֵד", שהם בצרי, כי אם היה כדין מחסרי הנ' היה אֶתֹּן, יִתֹּן בחולם, כמו "יִפֹּל", "יִדֹּר", או אֶתַּן, יִתַּן בפתח, כמו "יִגַּשׁ", "תִּגַּשׁ". ובעבור שהפ' והל' הם הנו"נין, שבו בהבלעה בשקל מחלי הפ'. וכן אמר במקור "לְקוֹל תִּתּוֹ" (ירמיהו י יג), נבלעת הלמ"ד בשקל "שִׁבְתּוֹ", "רִדְתּוֹ", "תִּתּוֹ" דינו תִּנְתּוֹ. אית"ן: "אֵשֵׁב", "יֵשֵׁב", "תֵּשֵׁב", "נֵשֵׁב", ובתוספת ה': "אֵשְׁבָה", "יֵשְׁבָה", אותיות אית"ן בצרי בעבור חסרון הפ'. ודע כי יש הפרש בין "וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ" (בראשית לד כא) ובין "וְיָשְׁבוּ", ובין "וְיֵדְעוּ", "וְיָדְעוּ", כי היו"דין במלות "וְיָשְׁבוּ", "וְיָדְעוּ" הקמוצים, פ"אי הפעלים, ומשקלם וּפָעֲלוּ, בשקל "וְזָכְרוּ", "וְשָׁמְרוּ", והיו"דין אשר במלות "וְיֵשְׁבוּ", "וְיֵדְעוּ" הצרויין, הן הן יו"די העתיד והפ"אים בנחים הנסתרים שבין אות העתיד והע'.
בנין פִּעֵל החזק. "יִשֵּׁב", "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ" (יחזקאל כה ד), "יִדַּעְתָּה הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ" (איוב לח יב), "יִשְּׁבָה" לנקבה בשקל "דִּבְּרָה" לרבים ולרבות, "יִשְּׁבוּ" כמו "דִּבְּרוּ", ודגשות הע' בעבור י' המשך. הפועֵל: "מְיַשֵּׁב", "מְיַשֶּׁבֶת", "מְיַשְּׁבִים", "מְיַשְּׁבוֹת". והפעוּל: "מְיֻשָּׁב", "מְיֻשָּׁבִים", "מְיֻשָּׁבָה", "מְיֻשָּׁבוֹת", כולם דגושי ע' כמו השלמים, וכל הבנין כמוהו. והצווי: "יַשֵּׁב" כמו "דַּבֵּר", ואיננו כמו "יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם" (תהלים קמז יח) ששרשו נָשַׁב, ודגשות הע' לחסרון הנ', והוא בשקל "וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה" (בראשית ב כא), "יַגֵּד", "יַגֵּשׁ", שהם מבנין הפעיל, והצרי והחירק שוים: "יַגֵּד" – "יַגִּיד", "יַפֵּל" – "יַפִּיל", ודגשות ש' "יַשֵּׁב" שהוא צווי להכרת בנין פִּעֵל החזק ובעבור אות המשך. והמקור: "יַשֵּׁב", כמו הצווי. אית"ן: "אֲיַשֵּׁב", "יְיַשֵּׁב", "תְּיַשֵּׁב", "נְיַשֵּׁב", ובתוספת ה': "אֲיַשְּׁבָה", "יְיַשְּׁבָה".
בנין הפעיל: "הוֹשִׁיב", "הוֹרִיד", הו"וין הן פ"אי הפעלים והיו"דין למשך. ולנקבה "הוֹשִׁיבָה", "הוֹרִידָה". לרבים ולרבות: "הוֹשִׁיבוּ", "הוֹרִידוּ". הפועֵל: "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה" (תהלים סח ז), "מוֹרִיד", לנקבה "מוֹשִׁיבָה", "מוֹרִידָה", או "מוֹשֶׁבֶת", "מוֹרֶדֶת", ובאתנח או בסוף פסוק "מוֹשָׁבֶת", "מוֹרָדֶת", כמו "הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָֽקֶת" (מ"ב ד ה). שרשו יָצַק מבנין הוֹצִיק, והו"ו היא הפ'. פעוּל: מוּצָק, מוּצֶקֶת, מוּצָקִים, "שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת" (זכריה ד ב) בשורק, ובפועלת בחולם, כמו "מוֹצָקֶת". והצווי: "הוֹשֵׁב", "הוֹרֵד", "הוֹצֵק", לנקבה: "הוֹשִׁיבִי", "הוֹרִידִי"; "הוֹשִׁיבוּ", "הוֹשֵׁבְנָה". והפעול מזה השורש והפעול ממחלי הע' שוים: "מוּשָׁב" מן יָשַׁב, ו"מוּשָׁב" מן שָׁב, "הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם" (בראשית מג יב), "מוּדַעַת זֹאת" (ישעיהו יב ה). והצווי: "הוֹשֵׁב", "הוֹרֵד", "הוֹדַע", פתח בעבור הע'. וישתוה לו "אוֹ הוֹדַע" (ויקרא ד כג), אלא שהוא לשון עבר מבנין הָפְעַל שלא נזכר פועלו. ואחדים הם הצווי ואשר עבר: "הוֹשִׁיבוּ" צווי, "הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן" (איכה ב י) עבר. אית"ן "אוֹשִׁיב", "תּוֹשִׁיב", "יוֹשִׁיב", "נוֹשִׁיב", הו"וין במקום י', והיה דינם אַיְשִׁיב, יַיְשִׁיב, תַּיְשִׁיב, נַיְשִׁיב, בשקל יַפְעִיל, ודינם בה' הפעיל: יְהַיְשִׁיב, יְהַפְעִיל, וכן כל הבנין דינם בתוספת ה' הפעיל. ויש גזרה אחרת בזה הבנין אשר נשתנו פעלותיו ושמושיו: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם" (ירמיהו ז ג) צווי, "הֵיטִיבוּ (את) [כׇּל] אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (דברים ה כה) עבר, כמו ש"הוֹשִׁיבוּ" ו"הוֹרִידוּ" אחדים בצווי ועבר. והפועֵל: "מֵיטִיב", ואיננו כמו "מֵקִים", "מֵשִׁיב", שהם ממחלי הע', כי "מֵקִים", "מֵשִׁיב" אין י' אחרי המ', ו"מֵיטִיב" יש בו י' שיורה עליו שהוא ממחלי הפ'. ועוד כי כאשר יאמר מן "מֵקִים", "מֵשִׁיב" לרבים, יחסר הנח מן המ', ויאמר "מְקִימִים", "מְשִׁיבִים", "מְשִׂימִים", כל המ"מין בשבא, בעבור כי לא יהיה הצרי במלת "מֵקִים" שרש כי אם בעבור אות המשך שחסר והיא יו"ד, והיה דינו מַקְיִים בשקל מַפְעִיל, "מַגְדִיל", וכאשר חסרו אות המשך ואמרו מֵקִים, שמו צרי במ"ם בעבור היותו במקום הנוסף, אך כאשר רִבּוּהוּ ואמרו "מְקִימִים" לא חששו לצרי שהוא בעבור המשך. והנה במלת "מֵיטִיב", כאשר רבוהו לא נפל הצרי מן המ', ואמרו "הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם" (שופטים יט כב), "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד" (משלי ל כט). ויש כאשר בא האית"ן מהם בתנועות שני יו"דין, י' אית"ן וי' השרש: "יְיֵלִיל מוֹאָב" (ישעיהו טז ז), "וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב" (איוב כד כא), "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח ו), משני שרשים. ויש כאשר יניחו האחת: "וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב" (במדבר י לב), ודע כי "טוֹב" ו"יֵיטִיב" משני שרשים. ויש מלה ממחלי הפ' בגזרה אחרת בחירק י' אית"ן: "אִירַשׁ", "תִּירַשׁ", "יִישַׁן", "תִּישַׁן", "יִירָא", "תִּירָא", ואלה מבנין קל, ובא מהם מבנין פִּעֵל החזק: "יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל" (דברים כח מב), הי' השבאית תורה עליו שהוא מבנין חזק, וכל כל אותיות אית"ן כלם בשבא, ומבנין הפעיל: "הוֹרִישׁ", "אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ" (שופטים יא כד).
בנין נפעל: "נוֹשָׁב", "נוֹשָׁע", "נוֹלָד", "נוֹשְׁבוּ", "נוֹשְׁעוּ", "נוֹלְדוּ". ובמוכרת: "לֹא נוֹשָׁ֑בוּ" (יחזקאל כו יט) בקמץ, "וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָֽעוּ" (תהלים עז כ). וכן לנקבה: "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת" (ויקרא ד יד), ובמוכרת "וְנוֹדָעָה" "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּייָ" (ישעיהו מה יז) פתוח והוא עבר, "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל" (תהלים לג טז) קמוץ ועומד בו. ולרבים: "נוֹשָׁעִים", "נוֹלָדִים" קמוצים, והווי׳׳ן בהם פא"י פעלים. ואין בו פועֵל ולא פעוּל. ויש צווי: "הִוָּדֵעַ", "הִוָּשֵׁעַ", ההאי"ן בחירק והווי"ן קמוצין. וכמוהם באית׳׳ן: "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל ד), "אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ" (דברים טו יט), הווי"ן דגושין להבלעת נ׳ נפעל, כי לא תֵרָאֶה לעולם בפועל עתיד, ונראתה במקור בלבד, כאשר זכרנו במלות "וְנַעְתּוֹר לָהֶם" (דה"א ה כ), "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" (אסתר ט א), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג יג). המקור כמו הצווי: "הִוָּשֵׁב", "הִוָּדֵעַ". ויבא אית"נו בתוספת ה׳: "אִוָּדְעָה", "יִוָּדְעָה".
בנין התפעל: "הִתְיַלֵּד", "הִתְיָעֵץ" – בי', ובי׳: "הִתְוַּדֵעַ", "וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח" (מיכה ו ב) באית"ן. והפועֵל: "מִתְוַכֵּח", "מִתְיָעֵץ", אין לו פעול, כי הפועל הוא הפעול. והצווי: "הִתְוַכֵּח", "הִתְיָעֵץ", לנקבה "הִתְוַכְּחִי", ולרבים "הִתְוַכְּחוּ", "הִתְוַכַּחְנָה" לרבות, ובתוספת ה׳ לזכר: "הִתְוַכְּחָה". והמקור כמו הצווי. והאית"ן: "אֶתְוַכֵּח", "יִתְוַכֵּחַ", "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר א יח) רפוי הע׳ שלא כדת התפעל, וכן "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג ד). ודע כי בבנין התפעל תמצא הפ' פעמים י׳ ופעמים ו׳, אך בנין נפעל לעולם הפ' ו׳ אין זר אתם, וכאשר תסתר ת׳ התפעל כדרך בנין נפעל, דגשות הע׳ יורה על התפעל, ואם הע' מאותיות אחהע"ר אשר לא נמצא בהן דגש, אם הפ' ו׳ ולא נודע אם מנפעל או מהתפעל, יגיד עליו רעו, אם נמצא מהתפעל ולא נמצא מנפעל תדינהו בו, וכן אם נמצא מנפעל ולא מהתפעל. ואם נמצא משניהם תדינהו לרוב מאיזה בנין נמצא רבם. וטעה האומר כי "יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט יג) מבנין נפעל, כי אם היה כן היה יִוָּרֶה בו׳, כמו בלשון יִרְאָה "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל ד). וכן אומר כי "וַיִּיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח יב) מבנין התפעל, ודינו וַיִתְיָחֵל, והוא מלשון תוחלת, ולא בא תוחלת מבנין נפעל כי אם מבנין פִעֵל רֻבם: "כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" (תהלים לג כב) – פעלנו מבנין חזק, "וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי" (איוב כט כג) כמו "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים" (דברים כ ה), "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵ֑לּוּ" (איוב כט כא) כמו "הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּֽרוּ" (דברים יח יז) שהם במוכרת, ודגשות הל׳ בעבור שהוא באתנח, והוא בשתי תפארות. ובא מבנין הפעיל: "הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם" (איוב לב יא), "הוֹחִילִי לֵאלֹהִים" (תהלים מב ו), ומבנין נפעלה: "וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה" (יחזקאל יט ה), ומהתפעל: "וַיִּיָּחֶל עוֹד", דגשות הי׳ השנית בעבור ת׳ התפעל, ודגשות הי' הראשונה כדרכם לעולם אחרי ו׳ פתוחה דגש. והשם ממנו "תּוֹחֶלֶת" בשקל "תּוֹלֶדֶת". ובא ממנו ממחלי העי"ן "וַיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח י) כמו "וַיָּקֶם", וכן "וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ" (שופטים ג כה) כמו "וַיָּקִימוּ".
בנין הׇפְעַל שלא נזכר פועלו: "הֻלַּד", "הֻלְּדָה", "הֻלְּדוּ", "יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה" (בראשית מ כ) – מקור. אית"ן: "אֻלַּד", "יֻלַּד", "תֻּלַּד", "נֻלַּד", דינם בה׳ אֲהֻלַּד, יְהֻלַּד, תְּהֻלַּד, נְהֻלַּד. ומבנין זה "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה" (ישעיהו יד יא), דינו יְהֻצַּע בשקל יְהֻפְעַל. ואין כמוהו "יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד ג), כי זה פעל שעבר והי׳ שרש, וי׳ "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה" י' העתיד.
בנין פֻעַל שלא נזכר פועלו: "יֻלַּד", "יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ כג), "יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד ג), הי' שבו פ' פעל, והדגשות לחסרון ו׳ המשך. ודגשות צ׳ "יֻצַּע רִמָּה" (ישעיהו יד יא) לחסרון פ' פעל, כי הי' לעתיד.
בנין מְרֻבָּע: "יוֹשֵׁב", "יוֹשְׁבָה", "יוֹשְׁבוּ". נלמד בנין זה מן "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב כג), אעפ"י שנאמר בו כי הוא נרכב מן "יָשַׁבְתְּ" ומן "יוֹשֶׁבֶת", כמו "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (שם) מן "קֻנַּנְתְּ" ומן "מְקֻנֶּנֶת". וכן נאמר במלת "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא). אך יתכן היותם שניהם מבנין מרבע, ויהיה כל שמושם כאשר זכרנו בשמוש "שׁוֹפֵט" ומן "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו).