אור ברסלב
ספר זכרון שער יא › חלק שמיני

ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי

שער יא · חלק שמיני

חלק שביעי

בבעלי הכפל. "וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ" (יחזקאל כט יט), דגושה הז' בעבור ז' אחרת שהיא אות הכפל, ומשקלו "כִּי הָיְתָה סִבָּה" (מ"א יב טו), "(ותעבר) [וַיַּעֲבֹר] הָרִנָּה" (מ"א כב לו), "אִישׁ מִדָּה" (דה"א יא כג). הפועֵל: "סוֹבֵב", "סוֹבֶבֶת", "סוֹבְבִים", "סוֹבְבוֹת". הפעול: "סָבוּב", "סְבוּבָה", "סְבוּבִים", "סְבוּבוֹת". הצווי: "סְבֹב", "סִבְבִי", "סִבְבוּ", "סְבֹבְנָה", הפ"אין בחירק, זולת "סְבֹב" הפ' בשבא, אך במוכרת "סְבֹבוּ", כמו "עִמְדוּ עֲמֹדוּ" (נחום ב ט). והמקור "סָבוֹב", כמו "זָכוֹר", "שָׁמוֹר". אית"ן: "אֶסְבֹּב", "יִסְבֹּב", "תִּסְבֹּב", "נִסְבֹּב". ורֹב בנין זה בא בחסרון אות הכפל, כמו "אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז יח) במקום תָּמַם, וכן "סַב" במקום סָבַב, ולנקבה "תַּ֫מָּה", "סַ֫בָּה" מלעיל, כמו "קָ֥מָה אֲלֻמָּתִי" (בראשית לז ז), "שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּךְ" (רות א טו). ולרבים ולרבות: "סַבּוּ", "תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (יהושע ג טז), "בָּזַזְנוּ לָנוּ" (דברים ב לה), פָעַלנוּ, זה בשלמים, ובחסרים: "בַּזּוֹנוּ לָנוּ" (דברים ג ז) בדגשות הז', "בַּזּוֹתִי" בשקל "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהלים קטז ו), "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם" (יהושע ה ט), "הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ" (איוב מ ד), "וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי" (קהלת ב כ). ויש מהם מלרע: "זַ֝מֹּתִ֗י בַּל יַעֲבָר פִּי" (תהלים יז ג), "חַמּוֹתִ֖י רָאִיתִי אוּר" (ישעיהו מד טז), "וְחַקּוֹתָ֥ עָלֶיהָ עִיר" (יחזקאל ד א). והפועֵל ושם התואר: "סָב" כמו "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א א), לרבים "תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ" (שמות כו כד), לנקבה "תַּמָּה", כמו "בִּכְרָה קַלָּה" (ירמיהו ב כג), "תַּמּוֹת". והצווי: "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי" (שה"ש ב יז) לזכר, ולנקבה "קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר" (ישעיהו כג טז), ולרבים "סֹבּוּ צִיּוֹן" (תהלים מח יג), ולרבות "סֹבְנָה" בשקל "שֹׁבְנָה (לכנה) אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" (רות א ח). והמקור: "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה" (דברים ב ג), כמו הצווי. אית"ן: "אֶסֹּב", "יִסֹּב", "תִּסֹּב", "נִסֹּב". ודע כי אין בין מחלי הע' ובעלי הכפל כי אם הדגש והחולם: "קוּמִי לֵכִי" (ש"ב יג טו) בשורק ורפי, "סֹבִּי עִיר" בחולם ודגש; אית"ן: "יָסֹבּוּ" בחולם ודגש, "יָקוּמוּ" בשורק ורפי, "אֶסֹּב" בחולם ודגש, "אָקוּם" בשורק ורפי. ובתוכם יתערב זר מבעלי הכפל: "יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא ו), "וְלָבוּר אֶת כָּל זֶה" (קהלת ט א), בשורק ורפי. וכן ממחלי הע': "יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו יב א) בחולם ורפי.

בנין פִּעֵל החזק: "סִבֵּב", "גִּלֵּל", כמו "גִּדֵּל", "שִׁבֵּר", כלו שלאנן ושלו כשלמים נשלם זה הבנין וכל הענין.

בנין הִפְעִיל: "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם" (עזרא ו כב), "הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן" (ישעיהו ח כג), "הֵדַק לְעָפָר" (מ"ב כג טו), וזה בחסרים; ובשלמים: הִסְבִּיב, הִקְלִיל, הִדְקִיק. ולנקבה "הֵסֵבָּה" בצרי או "הֵסַבָּה" בפתח, כמו "אַחֲרֵי הֵסַבּוּ אֹתוֹ" (ש"א ה ט). והפועֵל: "מֵסֵב", "מֵקֵל"; ולנקבה "מְסִבָּה", "מְקִלָּה", בשקל השם "מְגִלָּה"; "מְסִבִּים", "מְקִלִּים", "מְסִבּוֹת", "מְקִלּוֹת". ויש "מְסִבּוֹת" שם: "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ" (איוב לז יב). והפעוּל: "מוּסָב", "מוּסַבָּה", "מוּסַבִּים", "מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה" (במדבר לב לח). ויש הפרש עוד בין מחלי הע' ובין פעלי הכפל כאשר עבר וכן בעתיד – הצרי והחירק: "יָסֵבּוּ" בצרי מבעלי הכפל, "יָקִימוּ", "יָשִׁיבוּ" בחירק ממחלי הע', הֵסֵבּוּ עבר בצרי, "הֵקִימוּ", "הֵשִׁיבוּ" בחירק. ויש מלות במחלי הע' שיצאו ממלות הדבק, ואני רוצה להזכירם בכאן כדי להועילך, כי נסתרו מעיני הרבה מהמפרשים. "וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה" (דברים א מא) מלשון "הֵן לַייָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים י יד), "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לא טז), וכמהו "הִנֵּה", דגשותו בעבור חסרון י', ובמלת הֵן יש צרי להביא נח, אמר להם משה "וַתָּהִינוּ" – אמרתם "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ" (במדבר יד מ). וכן מצאנו פעֻלה ממלת "פֶּן": "נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה" (תהלים פח טז), אמר כי בכל עניני ועסקי הייתי מתירא פן יגרום החטא, והייתי אומר 'פן, פן' בכל שעה, לא אשען בזכותי פן יגרום עלי החטא מקרה ופגע. ומה שאנו אומרים בהגדה של פסח "כֻּלָּנוּ מְסֻבִּים", אין אני יודע איך יתכן דבר זה מבעלי הכפל מלשון סָבַב, כי אם היה מבנין קל היה אומר סְבוּבִים בשקל פעולים, ומן החזק מְסֻבָּבִים, ומן הפעיל מוּסַבִּין כמו "מוּסַבֹּת שֵׁם" (במדבר לב לח); ואם מלשון מֵסֵב שהוא הפועֵל, לא יתכן מְסֻבִּים בשורק כי אם מְסִבִּים בחירק, כמו מן מֵקֵל – "מְקִלִּים". כי לא נאמר בשקל מְסֻבִּים כי אם ממחלי הל' מבנין פִעֵל החזק: "מְצֻוֶּה", "מְצֻוִּים", "מְעֻנֶּה", "מְעֻנִּים", "מְגֻלֶּה", "מְגֻלִּים", "מְכֻסֶּה", "מְכֻסִּים". ושמא היה דעתם כולנו מוּסַבִּים, וטעו המעתיקים לכתוב וכתבו מְסוּבִּים, ואשר באו בעקבותיהם לא נתנו את לבם לחקור ולדרוש דרך האמת אם הלשון מבעלי הכפל אם בפועלים או בפעולים, כי הפועלים "מְסִבִּים" הס' בחירק והפעולים "מוּסַבִּים". ואם לא היה דעתם לאמר מבעלי הכפל, הרי לא נמצא בלשון המקרא ולא בלשון התלמוד "סִבָּה" עבר בשקל "גִּלָּה", "כִּסָּה", "צִוָּה", שהם לשון עבר מבנין חזק, עד שיאמר ממנו "מְסֻבִּים" כמו "מְצֻוִּים", "מְכֻסִּים", "מְעֻנִּים". ויש מלה אחת מבעלי הכפל בחירק במקום צרי, כי בהרבה מקומות החירק והצרי שוים, כמו "יָקִים" – "יָקֵם", "יָשִׁיב" – "יָשֵׁב", "יָסִיר" – "יָסֵר", "אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו" (שופטים ג כד), כמו "מֵסֵךְ" בצרי שהוא הפועֵל, כי הצרי יורה על בעלי הכפל, והחירק לא יורה עליהם בפועֵל, ומלת "מֵסִיךְ" כמו "מֵסֵךְ", ולשונו מלשון סִכּוּךְ וסכך, שהוא לשון צניעות, כמו שאמר "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" (ש"א כד ג), בשקל "לְהָסֵב (את המלוכה)" (דה"א יב כד) מלשון סָבַב. ואם נאמר כי דינו של "מֵסִיךְ" היה כן בחירק, אז נדון אותו מלשון סיכה ומשיחה מן "אָסוּךְ שָׁמֶן" (מ"ב ד ב), "וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי" (דניאל י ג), "וַיַּסֵּךְ (דוד)" (ש"ב יב כ), "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ" (רות ג ג). והמפרש "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי" (תהלים ב ו) מהם טועה, כי איננו כן אלא לשון שררה ומלכות מן "נְסִיכֵי (מואב) [סִיחוֹן]" (יהושע יג כא), "וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" (מיכה ה ד). והצווי מבנין זה שהקדמנו: "הָסֵב", "הָסֵבּוּ", "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ" (שה"ש ו ה), "הֲסִבֶּינָה", הפ' בחירק והע' דגושה ובצרי. והמקור "הָסֵב" כמו הצווי. אית"ן: "אַסֵּב", "יַסֵּב", "תַּסֵּב", "נַסֵּב", הס' בכולם בדגש. ואותיות אית"ן קמוצות, או פתוחות והפ' דגושה, כמו "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" (שמות יג יח). ויתכן שנאמר כי "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים" ממחסרי הנ' ששרשו נָסַב, כי הרבה מלות נשתוו בענין ומקצתם מבעלי הכפל ומקצתם מחסרי הנ', כאשר פירשנו במה שקדם. ומבנין זה "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט י), "וַיָּדֶק לְעָפָר" (מ"ב כג ו), "וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים" (מ"א ו לב) – שרשו רָדַד וענינו בענין וירַקּע, כי כן תרגומו של "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב" (שמות לט ג) – "וְרַדִּידוּ יָת טַסֵּי". וכולם מן "הֵסֵב", "הֵגֵל", "הֵרֵד", "הֵדַק", ובתשלומם יאמר הִרְדִּיד, וכן כולם.

בנין נִפְעַל: "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל" (במדבר לד ד), ויורה עליו "וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים" (ירמיהו ו יב) בשקל "וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (ויקרא כו כב), "וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם" (ירמיהו כה לז); ואלו היה מן נָסַב היה "וְנָסְבוּ" בלא דגש, כמו "וְנָפְלוּ". אך "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל (זפרנה)" (במדבר לד ד) יתכן משרש נָסַב כמו "וְתָאַר", "וְיָצָא". ודע כי בבנין זה בלשון עבר ג' גזרות: קמץ וצרי וחולם, קמץ: "נָסַב", "נָשַׁם", "נָדַם", "נָסַבּוּ", "נָשַׁמּוּ", "נָדַמּוּ", ודע כי אין לעולם אחרי קמץ דגש. ואם תאמר הרי "נָשַׁמּוּ", "נָסַבּוּ", "נָדַמּוּ", "לָמָּה", "שָׁמָּה", "יָמָּה", כולם קמוצים ודגש אחריהם, אין זה אחרי הקמץ, כי הטעם באות שבה הקמץ וכבר נפסק. אך אם היה טעמם מלרע, כמו שָׁמָ֫ה, יָמָ֫ה, לָמָ֫ה, אז היו רפויים, וכן כל "לָמָה" שבמקרא, כאשר הוא מלעיל יהיה דגוש וכאשר הוא מלרע יהיה רפה, ושניהם קמוצים, ולא יתכן שיהיה מלרע וקמץ ודגש. הצרי: "נָמֵס (לבי) בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב טו), "נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת" (מ"ב כ י). החולם: "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד ד). ושלש גזרות אלו כנגד ג' גזרות שזכרנו בבנין קל בשלמים וכן במחלי הע' בשעבר. ודין כולם נִסְבַּב, נִקְלַל, נִגְלַל, נִסְבְּבוּ, נִקְלְלוּ, נִגְלְלוּ. וכן "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (ישעיהו לד ד), "וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם" (זכריה ז יד), "וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם" (ירמיהו כה לז), דינם וְנִמְקְקוּ, נִשְׁמְמָה, וְנִדְמְמוּ. והצווי: "הִסַּבּוּ", "הִדַּמּוּ", "הִמַּקּוּ", או "הִסֹּבוּ", "הִדֹּמוּ", "הִמֹּקוּ", בחולם בשקל "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר יז י), הה' בצרי בעבור שהר' אינה מקבלת דגש. והמקור: "הִבּוֹז תִּבּוֹז (הארץ)" (ישעיהו כד ג), "הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ" (שם), שהם מן בָּזַז, בָּקַק, ובהשלמם הִבָּזֵז תִּבּוֹז, וכן הִבָּקֵק תִּבּוֹק, או הִבָּזֹז, הִבָּקֹק, בשקל "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר" (ירמיהו לח ג). והאית"ן בשני דרכים: "אֶסֹּב", "יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד י), או "אִסַּב", "יִסַּב", בפתח ובדגשות הס', בשקל "וַיִּשַּׁח (רום אנשים)" (ישעיהו ב ט), "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב א), ששרשם שָׁחַח, מָדַד, "אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם (ממעל)" (ירמיהו לא לז), "וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר" (קהלת יב ד), לולי הח' היה דגוש. וכן "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז ד), "יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י יח), דינם יִדָּלֵל, יִמָּכֵךְ, או יִנְדָּלֵל, יִנְמָכֵךְ.

בנין התפעל: "הִתְפַּלֵּל", "הִתְפַּלַּלְתִּי", "וְהִֽתְפַּֽלֲל֣וּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם" (מ"א ח מח) רפוי העי"ן אשר לא כדת, אך בעלי הכפל דינם כך במלת "הִתְפַּלְלוּ" והדומים לו כאשר תהיה ה' מעמדת במתג ואות הכפל הראשונה בשבא ובפתח, כמו התבה שזכרנו. הצווי: "הִתְפַּלֵּל", "הִתְפַּלְּלִי", "הִתְפַּלְּלוּ", "הִתְפַּלֵּלְנָה". המקור כמו הצווי: "לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ" (ש"ב ז כז). אית"ן: "אֶתְפַּלֵּל", "יִתְפַּלֵּל", "תִּתְפַּלֵּל", "נִתְפַּלֵּל", "יִתְפַּלְּלוּ", "תִּתְפַּלֵּלְנָה". ויש מלה מורכבת מבנין התפעל ומבנין מרבע: "מִתְגֹּלֵל בַּדָּם" (ש"ב כ יב), "בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז ח), "עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי" (שמות ט יז). והמקור: "לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת" (תהלים קמא ד), "לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ" (בראשית מג יח).

בנין פֻּעַל: "קֻלַּל", "קֻלְּלָה", "קֻלְּלוּ". האית"ן: "אֲקֻלַּל", "יְקֻלַּל", "תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם" דאיוב (כד יח), "וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" (תהלים עח סג), "הָעִיר הַהֻלָּלָה" (יחזקאל כו יז) – הה' במקום 'אשר', ופתרונו 'אשר הללה', כה' "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" דיהושע (י כד), "אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ" דשמואל (ש"א ט כד), "הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" דעזרא (י יד), שהם במקום 'אשר'.

בנין הֻפְעַל: "הֻסַּב", "הֻסַּבָּה", "הֻסַּבּוּ", דינם הֻסְבַּב, הֻסְבְּבָה, הֻסְבְּבוּ, כמו "הֻשְׁלַךְ", "הֻשְׁלְכָה", "הֻשְׁלְכוּ". אית"ן: "אֻסַּב", "יֻסַּב", כמו "עַל כַּמֹּן יוּסָּב" (ישעיהו כח כז), דגשות הס' בעבור ו' המשך, ודינו יֻסְבַּב, כמו יֻשְׁלַךְ.

בנין מרבע: "סוֹבֵב", "סוֹבְבָה", "סוֹבְבוּ". והפועֵל: "מְסוֹבֵב", "מְסוֹבֶבֶת", "מְסוֹבְבִים", "מְסוֹבְבוֹת". והפעול: "מְסוֹבָב", "מְסוֹבָבָה", "מְסוֹבָבִים", "מְסוֹבָבוֹת", כל הפעולים והפעולות בקמץ, והפועלים והפועלות בשוא. והצווי: "סוֹבֵב" בשקל "כּוֹנֵן", "סוֹבֵב" צווי ועבר אחדים הם, "סוֹבְבִי", "סוֹבֵבְנָה". והמקור: "סוֹבֵב יְסוֹבֵב". אית"ן: "אֲסוֹבֵב", "יְסוֹבֵב", "תְּסוֹבֵב", "נְסוֹבֵב", "יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ" (תהלים נה יא), "תְּסוֹבְבוּ", לעולם בנין זה חָלוּם. וכן מה שבא ממנו שלא נזכר שם פועלו, כמו דנחום האלקושי "שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד" (ג יז), ולרבים "נוֹדְדוּ" כמו "כּוֹנְנוּ", ובמוכרת "נוֹדָדוּ" כמו "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח יג).

קְרָא וּשְׁנֵה וְשַׁלֵּש סִפְרְךָ זֶה / וְרַבֵּעַ וְחַמֵּשׁ בּוֹ וְשַׁשֵּׁה
וְיַגַּע אֶת בְּשָׁרֶךָ וְתוֹעִיל / וְאַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וְיִקְשֶׁה
וְשִׂימֵהוּ כְּחוֹתָם עַל לְבָבָךְ / וְלֹא תִשְׁכַּח דְּבַר סוֹדוֹ וְתִנְשֶׁה
וּבִמְצוּלוֹת תְּבוּן תָּבֹא, וְלִשְׁמֵי / יְקָר תִּמְשֹׁךְ לְךָ מִשָּׁם וְתִמְשֶׁה
וְיוֹם וָלֵיל תְּהִי הוֹגֶה סְתָרָיו / בְּשִׂמְחַת לֵב וְאַל תִּדֹּם וְתֶחְשֶׁה
וְאָז תָּבִין יְסוֹד עִבְרִי כְּדָתוֹ / אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֵינוּ לְמֹשֶׁה

תוכן העניינים

ספר זכרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה