ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי
שער י · ועתה אבאר סדר הבנין הקל
"שָׁמַר" לזכר, בין הש' והמ' נח כמו אל"ף, ואם היתה נכתבת א' המשך היה שָׁאמַר. לנקבה "שָׁמְרָה", לרבים ולרבות "שָׁמְרוּ", דרך אחד הוא לזכרים ולנקבות בכל הבנינים. "שְׁמַרְתִּיךָ" לזכר, "שְׁמַרְתִּיךְ" לנקבה; "שְׁמַרְתַּנִי" לזכר, "שְׁמַרְתִּינִי" לנקבה; "שְׁמָרַנִי" לזכר, "שְׁמָרַתְנִי" לנקבה; "שְׁמָרָהוּ" לזכר או "שְׁמָרוֹ", ולנקבה "שְׁמָרַתְהוּ", או "שְׁמָרַתּוּ" בדגשות בחלוף ה' בת' להבלעת ת' הנקבה בת' הנחלפת, בעבור כי הה' אין לה חוק דגש; "שְׁמָרוּנִי" אחד לזכרים ולנקבות; ולרבים "שְׁמַרְתִּיכֶם" ולנקבות "שְׁמַרְתִּיכֶן"; ורבים לאחד "שְׁמַרְנוּךָ", לנקבה "שְׁמַרְנוּךְ", "שְׁמַרְנוּכֶם", "שְׁמַרְנוּכֶן"; "שְׁמַרְתּוּנִי" "שְׁמַרְתּוּנוּ", אחד לזכרים ולנקבות. פועֵל: "שׁוֹמֵר", "זוֹכֵר" לזכר, "שׁוֹמֶרֶת" לנקבה, "שׁוֹמְרִים", "שׁוֹמְרוֹת". הפעוּל: "שָׁמוּר", "שְׁמוּרָה", "שְׁמוּרִים", "שְׁמוּרוֹת". הצווי: "שְׁמוֹר" לזכר, לנקבה "שִׁמְרִי", ויתכן בחטף קמץ: "שׇׁמְרִי", כמו "לְכִי אַתְּ מׇלְכִי עָלֵינוּ" (שופטים ט י); ולרבים "שִׁמְרוּ" בחירק, ויתכן בחטף קמץ: "שׇׁמְרוּ", כמו "מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ" (יחזקאל לב כ), ובחירק: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם" (שמות יב כא); ולנקבות "שְׁמֹרְנָה". ודע כי יתחבר בצווי הרבים לרבים: "שִׁמְרוּם", ולא יוכל לחבר הנקבות כי אם בשתי מלות: "שְׁמֹרְנָה אוֹתָם". ודע כי הצווים בזה הבנין ו' חלקים: "שְׁמֹר", "זְכֹר", "קְרַב", "לְבַשׁ", ולא יחליפם פְעֹל לפְעַל, לא יאמר זְכַר, שְׁמַר, ולא קְרֹב, לְבֹשׁ. ודע כי הצווי רודף אחר האית"ן, אם האית"ן "אֶשְׁמֹר" הצווי "שְׁמֹר", ואם האית"ן "אֶקְרַב", "אֶלְבַּשׁ", הצווי "קְרַב", "לְבַשׁ". ויש אשר נמצאו משתי גזרות אלו, כמו "וַיִּדַּר יַעֲקֹב" (בראשית כח כ) ו"יִדֹּר נֶדֶר" (במדבר ל ג), ויתכן הצווי "נְדַר" או "נְדֹר", וכן "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה יב), "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו ג), הצווי מהם "שְׁבֹת" או "שְׁבַת". ויש צווי בתוספת ה': "שׇׁמְרָה", "זׇכְרָה", וזה מן "שְׁמֹר", "זְכֹר", אך מן פְּעַל, "שְׁמַע", "שְׁלַח" בחירק – "שִׁמְעָה", "שִׁלְחָה (את) הַנַּעַר" (בראשית מג ח), ובא בינם זר: "קׇרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט יט), שהיה דינו בחירק. ויש שנים אחרים זרים מן פְּעֹל: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ" (במדבר יא טז), "עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה" (איוב לג ה), שהם מן "אֱסֹף", "עֲרֹךְ". וכן "נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי" (תהלים קמא ג), שהוא כמו "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ" (תהלים לד יד). ויש צווי פְּעָלָה, כמו "הַעְמֵק שְׁאָלָה" (ישעיהו ז יא), "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (דברים לג כג), "אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה" (דניאל ט יט). ויש אחד מלרע: "רְפָאָ֥ה נַפְשִׁי" (תהלים מא ה), גם הוא צווי. ויש צווי פָּעוֹל: "שָׁמוֹר", "זָכוֹר". ודע כי הצווי לנקבה, אם מגזרת פְּעֹל – פְּעֹלְנָה, כמו "שְׁמֹר" – "שְׁמֹרְנָה", ואם מפְּעַל – פְּעַלְנָה, "שְׁלַח" – "שְׁלַחְנָה". והמקור כמו הצווי: "שָׁמוֹר", "זָכוֹר", ויש בשבא: "כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה" (מ"ב ט כה), "עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל" (שופטים ד כ). ויש בשקל פׇּעְלָה: "שׇׁמְרָה", "וּלְדׇבְקָה בוֹ" (דברים יא כב). ויש פִּעְלָה: "לְיִרְאָה אֹתִי" (דברים ד י). ויש פְּעַל: "לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב" (בראשית לד ז), "שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן" (ישעיהו נח ט). ויש פְּעָלָה: "רְגָזָה בֹּטְחוֹת" (ישעיהו לב יא). הרי נמצאו הצווין והמקורות בשש גזרות. והצווי מן פְּעַל לנקבה כאשר יהיה באתנח או בסוף פסוק יהיה "שְׁלָחִי", "שְׁמָעִי", ולזכרים "שְׁמָעוּ", "שְׁלָחוּ", ומגזרת פְּעֹל: "שְׁמֹרוּ", "זְכֹרוּ", ולנקבה "שְׁמֹרִי", "זְכֹרִי". אית"ן: "אֶשְׁמֹר", "יִשְׁמֹר", "תִּשְׁמֹר", "נִשְׁמֹר", האל"ף בסגול, ית"ן לעולם בחירק. הא' היא המדבר בעבור נפשו, והי' לשאינו נמצא, והת' לנוכח, והנ' לרבים הנמצאים. והא' משמשת לעולם ליחיד והנ' לעולם לרבים, והי' והת' ליחיד ולרבים: "יִשְׁמֹר", "יִשְׁמְרוּ", "תִּשְׁמֹר", "תִּשְׁמְרוּ". ודע כי במקום י' לזכרים ת' לנקבות: "יִשְׁמֹר" האיש, "תִּשְׁמֹר" האשה, "יִשְׁמְרוּ" האנשים, "תִּשְׁמְרוּ" הנשים. ולא נהגו במקרא מנהג זה כי אם בשני מקומות בלבד: "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת" (יחזקאל לז ז), "וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ" (ירמיהו מט יא). אך בשאר מקומות אחדים לנוכח ושלא לנוכח: "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה" (רות א יג) לנוכח, ושלא לנוכח: "וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מ"א ג כב), "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר כז א). ויתכן להוסיף ה' בעתיד: "אֶשְׁמְעָה", "אֶשְׁמְרָה", "יִשְׁמְעָה", "יִשְׁמְרָה", ולרבים: "נִשְׁמְעָה", "נִשְׁמְרָה", "נִשְׁלְחָה". ובמוכרת מגזרת פעֹל: יִפְעֹלוּ – "יִשְׁמֹרוּ", ומגזרת פעַל: יִפְעֲלוּ – "יִשְׁלְחוּ", "יִשְׁמְעוּ". ומאשר דברנו כי אותיות ית"ן מבנין קל לעולם בחירק כאשר לא יהיו על אותיות אחה"ע, אבל עליהם יהיה פתוח ית"ן: "יַחֲמֹד", "יַעֲבֹר", "יַהֲלֹךְ", "יַהֲרֹג", "יַהֲרֹס". ועל א' יהיו כל אותיות אית"ן בסגול: "אֶאֱסֹף", "יֶאֱסֹף", "תֶּאֱסֹף", "נֶאֱסֹף", "יֶאֱרֹב", "תֶּאֱרֹב". ויש מלות שיש י' על ע' והע' פתוחה, ויש בשבא. זה הכלל: כל לשון עזיבה הי' והע' פתוחות, כמו "יַעַזְבֶךָּ", "יַעַזְבֶנּוּ", "יַעַזְבֵם", "אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים לח כב); וכל לשון עזרה לעולם הי' פתוחה והע' בשבא, כמו "יַעְזְרֶךָּ", "יַעְזְרֵנוּ", "יַעְזְרֵהוּ", "יַעְזְרֻכֶם". ועזיבה במוכרת בפתח או בשבא.