ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי
שער י · [מבוא לבנייני הפועל]
זה החלי לעשות קנין / ולבנות בנין / ולהודיע פשר ענין
פָּעַל – "שָׁמַר". תדע כי נסמכה דעת בעלי לשון הקדש חכמי הדקדוק לשקול כל הפעֻלות קלות וחמורות במאזני פָּעַל, וקראו לאות הראשונה מכל שרש ושרש 'פ"א פעל', ולשניה 'עי"ן פעל', ולשלישית 'למ"ד פעל'. כמו שָׁמַר – הש' פ' פעל, והמ' ע' פעל, והר' ל' פעל. וכאשר תחסר אות מן השורש, אם הראשונה תחסר יקרא 'מחסרי הפ"א', ואם השניה תחסר יקרא 'מחסרי העי"ן', ואם השלישית תחסר יקרא 'מחסרי הלמ"ד'. ואם תהיה האות החסרה מאותיות אהו"י, יקרא זה 'מנחי הפ"א' או 'מנחי העי"ן' או 'מנחי הלמ"ד'. ויש מי שקראם 'חֲלָקֵי הפ"א' והע' והל', אך אני כאשר ראיתי מן המורה הגדול ר' יהודה חיוג קרא אותם בלשון ערבי 'מעתלה', ופירושו מְחֻלּוֹת, שאין להם הרגשה בדבור כשאר אותיות, והם כמו חולים בחולי, שאינם נקראים בהרבה מקומות ונחסרים בהרבה מקומות מן המכתב, וימלאו חסרונם אחת מתנועות הגדולות כאשר אפרש במקומם, קראתי לאשר יחסר פ' השרש 'מְחֻלֶּה הפ"א', וכאשר יחסר הע' – 'מְחֻלֶּה העי"ן', וכשיחסר הל' – 'מחלה הלמ"ד'. וכאשר יחסרו הפ' והל' אז קראתי שמם 'מְחֻלֵּי הקצוות'. ולא יקרא 'מחֻלּה' בעבור חסרון אות אחרת כי אם בעבור אות אהו"י, לפי שארבעתם אלה תהיין נכתבות בהרבה מקומות ואינן נקראות, מה שאין כן בשאר אותיות. האל"ף יקרה לה חולי בראש התיבות ובסוף, כמו "אָמַר", "אָכַל", כאשר תאמר ממנו אית"ן שהם אותיות העתיד, תחסר הא' מן הקריאה באותיות ית"ן, אך הן נכתבות: "יֹאמַר", "תֹּאמַר", "נֹאמַר", ובא' תחסר מן המכתב, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי" (איוב י ב), "וְאֹכַל (את) פִּתִּי לְבַדִּי" (איוב לא יז), האל"פים אל"פי המדבר לעצמו כא' "אֶשְׁמֹר", "אֶעֱשֶׂה", ואל"פי השרש אינן נכתבות ולא נקראות אלא בהשמעת קול. וכן א' "יֹאמַר", "תֹּאמַר". ובא חסר עם הת': "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ" (ש"ב יט יד) – החולם עומד במקום אל"ף. ובסוף, כמו "קָרָא", "נָשָׂא", "מָצָא". ובעתיד: "אֶמְצָא", "אֶקְרָא", "אֶשָּׂא". והיו"ד יקרה לה חולי בראש, כמו "אֵשֵׁב", "אֵרֵד", "יֵשֵׁב", "יֵרֵד", "יֵשְׁבוּ", "יֵרְדוּ", הי' מהעתיד לשאינו נמצא, ויו"די השורש נחסרין מהמכתב ונסתרים בנחים שבין אות האית"ן והע'. ואלה ד' אותיות של אהו"י הם הנקראים 'אותיות הנוח', כי ינוחו ויסתרו בראש ובאמצע ובסוף, זולתי הה' שלא תסתר לעולם לא בראש ולא באמצע, אך תחסר בסוף, כה' "עָשָׂה", "בָּנָה", "קָנָה", "פַָּנָה", במלת "עָשׂוּ", "בָּנוּ", "קָנוּ", "פָּנוּ". והשלש אותיות או"י הם אותיות המשך, כי תבאנה להמשך עם התנועות, כמו א' "צַוָּאר", י' "שָׂרִיד וּפָלִיט" (יהושע ח כב), ו' "שׁוֹמֵר". ודע כי הפעלים השלמים, "שָׁמַר", "זָכַר", "עָמַד", "פָּקַד", שאין בם אותיות אהו"י ולא אות כפל ולא נו"ן, לא יתכן לחסר משלש אותיות השרש, כי ישחת ענינו ויהרס בנינו; אם יחסר מן שָׁמַר ש' או מ' או ר' אינן לשון שמירה. ותדע כי בבנין פָּעַל הקל שלש גזרות: פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל. פָּעַל – "שָׁמַר", "זָכַר". פָּעֵל – "יָבֵשׁ חָצִיר" (ישעיהו טו ו), "כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה" (שמות ז יד), "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (בראשית לד יט), הם לשון עבר. פָּעוֹל – "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה א), "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" (בראשית לב יא), "יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ" (ירמיהו נ כד), "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף" (דברים ט יט), הם לשון עבר. וג' גזרות אלה תמצאנה בשם התואר; פָּעָל – "חָכָם", "זָכָר", "רָשָׁע", אך השמות כולם קמוצים והפעולות קמץ ופתח. פָּעֵל – "חָמֵץ", "שָׁמֵן", "אָמֵן", "יָרֵךְ", "כָּתֵף". פָּעוֹל – "שָׁלוֹם", "אָמוֹן", "חָמוֹץ". וכאשר תאמר מן שָׁמַר – "שָׁמְרָה" לנקבה, כן תאמר מן "כָּבֵד" – "כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱלֹהִים" (ש"א ה יא), ומן "יָכוֹל" – "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב ג). ולרבים: "שָׁמְרוּ", "כָּבְדוּ", "זָכְרוּ","וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח" (במדבר ט ו). ובאתנח ובסוף פסוק איש אל משפחתו ישובו, כמו "אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָ֔רוּ" (במדבר ט כג), "וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵ֑דָה" (שופטים כ לד), "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח יד). ויש פעמים שתהיינה לאתנח או לסוף פסוק כשתי תפארות בתיבה אחת: "מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּֽוּ" (ישעיהו סג יט) בחולם ובדגש הל'; "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז) הד' בצרי והל' דגושה; "קָנֶה וָסוּף קָמֵֽלוּ" (ישעיהו יט ו) יש בו אחת, הצרי, והל' רפויה; "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא יז) בשתים, קמץ בש' ודגש בת', כי הוא מן "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם" (ירמיהו נא ל); "הִיא הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָ֔טָּה" (יחזקאל כא טז) קמץ ודגש בט'.