אור ברסלב
ספר זכרון שער ב › ל

ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי

שער ב · ל

א

למ"ד משרתת בראש התיבות במקורות ובשמות, במקור: "לִשְׁמֹר", "לִבְנוֹת", "לִקְנוֹת", הלמ"ד בחירק כאשר לא תבא על א"ח ה"ע; כי דרכה להפתח בבואה עליהם, כמו "לַעֲשׂוֹת", "לַעֲמֹד", "לַחֲמֹל", "לַהֲרֹג", ועל האל"ף בסגול, כמו "לֶאֱסֹף" "לֶאֱהֹב", וזה בבנין קל. אך בבנין חזק לעולם בשבא על כל האותיות, כמו "לְדַבֵּר", "לְחַבֵּר", "לְאַבֵּד", "לְהַלֵּךְ", ובבנין הִפְעִיל כמו כן בשבא: "לְהַגְדִּיל", "לְהַשְׁלִיךְ". ואם תחסר הה"א אז תפתח הלמ"ד, כמו "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג יא), "וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ" (עמוס ח ד). ותכנס על השמות, כמו "לַבָּיִת", "לַשָּׂדֶה", "לַמֶּלֶךְ", כאשר יהיה ידוע הלמ"ד פתוחה, כי דינם היה לְהַבַּיִת, לְהַשָּׂדֶה, לְהַמֶּלֶךְ, וכאשר חסרה הה"א נפתחה הלמ"ד ונדגשה אות שלאחריה כאילו היתה בה"א. ואם אינו ידוע הלמ"ד בשבא, כמו "לְמֶלֶךְ", "לְאִישׁ", "לְשָׂדֶה". ובידוע כאשר תהיה על א"ח ה"ע תהיה בסגול או קמוצה, כמו "לָאִישׁ", "לָעֶבֶד", "לֶחָכָם", ["לֶעָשִׁיר",] הלמ"דין בנקוד הה"אין שחסרו, כי היה דינם לְהָאִישׁ, לְהָעֶבֶד, לְהֶחָכָם, לְהֶעָשִׁיר. ויש למ"ד משמשת כמו 'בעבור': "לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ" (אסתר ז ד), "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי" (תהלים קי א), פירושו: בעבור דוד שר המשורר מזמור זה, וענין המזמור יורה עליו. ויש לשון שבועה: "לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה" (ישעיהו ח כ), "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ" (ש"ב ג יב). ויש למ"ד נחלפת בנו"ן: "אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם" (ש"א כז י), כמו אַן פשטתם. וכן יש נו"ן מקום למ"ד: "נֶגֶד נִשְׁכָּתוֹ" (נחמיה ג ל) כמו לִשְׁכָּתוֹ, "חֶרֶב נְטוּשָׁה" (ישעיהו כא טו) כמו לְטוּשָׁה, "אָבֵל הַגְּדוֹלָה" כמו אֶבֶן גדולה בספר שמואל (ש"א ו יח). ויש למ"ד שרש ותחסר ותתבלע בדגש במלת "יִקַּח", "תִּקַּח", שרשם לָקַח. ואין ל' מובלעת בדגש כי אם בשרש לָקַח שלא בחברתה, או בחברתה במלות אחרות, כמו "גֹּלּוּ אֵלַי" (ש"א יד לג), "שֹׁל תָּשֹׁלּוּ" (רות ב טז), "סֹלּוּ לָרֹכֵב" (תהלים סח ה). ויש אומרים כי יש מלה אחרת שתתבלע בה למ"ד שלא בחברתה: "וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד י), שהיה דינו נִלְתָּעוּ, כמו "מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים" (תהלים נח ז), ופירושו נעקרו המלתעות. ויתכן פירושו מלשון "תָּעָה לְבָבִי" (ישעיהו כא ד) ומן "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד" (תהלים קיט קעו), והיה דינו נִתְעוּ בשקל "נִבְנוּ", "נִקְנוּ", מן "יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל" דאיוב (לח מא), ודגשות התי"ו לענין סוף פסוק. ופתרונו היה טוב, לולי כי הוא נופל על השִנים ולא על הכפירים. ונמצאו במקרא דגושים לתפארת סוף פסוק ואתנח: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז), וכמוהו "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא יז), שהוא מן "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים" (ירמיהו נא ל). ויש בלשון לְקִיחָה מלות חסרות למ"ד ואין להם תשלומי דגש, כמו "יִקְחוּ", "תִּקְחוּ", וזה להקל, וכן במלת נָסַע – "יִסְעוּ", "תִּסְעוּ", ומשרש נָשָׂא – "יִשְׂאוּ", "תִּשְׂאוּ". והשם ממנו: "מִקַּח שֹׁחַד" (דה"ב יט ז), המ"ם בחירק, והקו"ף דגושה בעבור הלמ"ד, ודינו מִלְקָח בפלס "מִשְׁכָּן", "מִקְדָּשׁ". ויתכן לומר מַקַּח, המ"ם פתוחה והקו"ף בדגש, בשקל "מַפַּל בַּר" (עמוס ח ו), "מַטַּע יְיָ" (ישעיהו סא ג), דינם מַנְפַּל, מַנְטַע. והאומר מֶקַח המ"ם בסגול, מקח טעות הוא בידו, לפי שישקלנו בשקל "מֶכֶר" שהמ"ם בו שורש, ומ"ם מקח תוספת באותיות אמתינ"ה. וכאשר תתבלע אות בחברתה בבעלי הכפל, העי"ן תתבלע בלמ"ד, וכן כל דגש שבמקרא בעבור אות שקדם, מה שאין כן בנחים, כמו יֵרֵד, יֵשֵׁב, יֵדְעוּ, אוֹמַר, אוֹכַל.

תוכן העניינים

ספר זכרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה