אור ברסלב
ספר זכרון שער ב › א

ספר זכרון· רבנו יוסף קמחי

שער ב · א

שער ב

אל"ף ליחיד המדבר לנפשו, אחד לזכר ואחד לנקבה, כגון "אֶעֱשֶׂה", "אֶשְׁמֹר". ויש אל"ף נוספת בראש השמות וכן בסוף, כאל"ף "אֶזְרוֹעַ", "אֶקְדָּח", "אֶשְׁכָּר", "אֶתְמוֹל". וסימן האותיות הנוספות בראש השמות: אמתינ"ה. והא' שהיא בסוף השמות, כמו "אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא" בתרי עשר (יואל ד יט), "שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן" דמלכים (מ"א א יט), כי יכולים להיות בלא אל"ף, כמו "גְּדִי", "צְבִי". ויש אל"ף נוספת בסוף הפעולות עם ו' הקבוץ, כמו "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" דיהושע (י כד), "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח יב), והם על מנהג לשון ערבי שכותבים עם ו' הקבוץ לעולם א' בכל דבריהם: אכלוא, פעלוא. ויש אל"ף שורש, כמו אָמַר, אָכַל, אָהַב, ובעתיד נעלמת מן הקריאה אך נשמעת בקול, כמו "תֹּאמַר", "יֹאמַר", "נֹאמַר". ויש כשהיא נעלמת מן הקריאה ומן הכתיבה אך נשמעת בקול, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ" (איוב י ב) – האל"ף הנכתבת היא למדבר והחולם מקום אל"ף השורש, "וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי" (איוב לא יז), "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ" (ש"ב יט יד), "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א ב) – החולם מקום פ"א הפעל, "אַל תֹּבֵא" (משלי א י) – החולם במקום פ"א הפעל, והאל"ף אשר בסוף במקום ה"א. "אוֹבִידָה" (ירמיהו מו ח) – נהפכה אל"ף לו"ו, ודינו "אַאֲבִידָה" בשקל "וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב לג לג). "וַיָּרֶב בַּנָּחַל" (ש"א טו ה) דינו וַיֵּאָרֶב, והוטלה תנועת האל"ף תחת היו"ד. וכן "הָבֵרוּ הַחִצִּים" (ירמיהו נא יא) חסר אל"ף, ודינו הַאֲבִירוּ מלשון אֵבֶר. "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב" (משלי ח יז) דינו אֶאֱהָב בשני אל"פין, וכן אֶאֱמֹר, אֶאֱסֹף, אַאֲמִין, אַאֲזִין. וכמוהו "וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב ה) דינו וָאַאֲחֵר, והצרי שבאל"ף מביא נח נעלם הכרת האל"ף הנעלמת פ"א הפעל נשמעת בקול ואינה נכתבת, ואינו כמו "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר" (בראשית לד יט) שהוא לשון עבר והאל"ף פ"א הפעל והוא מבנין חזק, והאל"ף שהיא בשתי נקודות בעבור החי"ת שאינה מקבלת דגש, כי היה דינו כמו "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ" (איכה ב ט). וכאשר תהיה אל"ף עי"ן הפעל, כאל"ף "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ" (הושע י יד) שהיא בעבור יו"ד השרש שהיא במלת יָקִים ובעבור וי"ו יָקוּם, וכמו אל"ף "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ" (זכריה יד י) שהיא בשבא ופתח והיא בעבור יו"ד השרש שהיא במלת יָרִים ובגלל וי"ו יָרוּם, היא תחסר מן המכתב, כמו "רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו ו א), "קָמְתִּי" (מיכה ז ח), כי זאת האל"ף תחסר מן המכתב ותראה בקריאתה במשמעת קול כאלו היא נכתבת. אך כאשר תהיה האל"ף עי"ן הפעל, כמו שָׁאָה, שָׁאַג, שָׁאַל, אינה נופלת מן המכתב, כי אז היה משנה הענין. ובא מלשון שְׁאֵלָה חסר אל"ף: "יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ" בשמואל (ש"א א יז), "כָּל שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל" (דה"א יב לט), והנח שבשי"ן מביא אל"ף. ויש מפרשין מלשון שִׁלְיָה, כמו "וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת" (דברים כח נז). ויש מלה מזו הלשון שנשתנו תנועותיה: "מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי" (איוב ו ח). וכאשר תהיה למ"ד הפעל אל"ף, כמו קָרָא, מָצָא, נָשָׂא, לא תחסר מן הכתיבה ומן הקריאה כאשר תהיה על התיבה אות אחרת, כמו "קָרְאוּ", "מָצְאוּ", "נָשְׂאוּ", "קָרְאָה", "מָצְאָה", "נָשְׂאָה". ועברו זרים בתוכם והמה שנים: "קֹרִאים אֶל יְיָ וְהוּא יַעֲנֵם" (תהלים צט ו), "חֹטִאים לַייָ לֶאֱכֹל עַל הַדָּם" (ש"א יד לג), האל"פים נכתבות ואינם נקראות, כי החירק בעי"ן, והם נקראים כמו "עוֹנִים", "בּוֹנִים", והיה דינם להקרא בשקל "שׁוֹמְרִים", כי בעלי האל"ף דרכם כדרך השלמים והפרש יש בינם ובין בעלי הה"א, כאשר אפרש בבניני הפעלים.

תוכן העניינים

ספר זכרון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה