תולדות אדם - שער הגדול · (כט)
ובענין מאכלות אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ג מא, ב) בזה הלשון, תא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאבא שריא עליה, ואחזי גרמיה דלאו חלקיה באלהא עילאה, ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה. ואי יפוק הכי מהאי עלמא, אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה, ודנין ליה כבר נש דאיהו געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא אחרא. ועל דא כתיב ונטמתם בם בלא 'א', דלא אשתכח אסוותא לגעוליה ולא ממסאבותיה לעלמין. ווי להו ווי לנפשייהו דלא יתדבקון בצרורא דחייא לעלמין, דהא אסתאבו. ווי לגרמייהו, ועלייהו כתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. מאי דראון, סרחונא. מאן גרים לון, ההוא סטרא דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, ואי אתדבקן בסטרא דשמאלא הא פגימין לסטרא דא, ופגמין לגרמייהו ופגמין לנפשייהו, ופגימין בעלמא דין ובעלמא דאתי. כל שכן מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא, דכלא אחיד דא בדא, וכתיב כי עם קדוש אתה לה' אלקיך וגו', עד כאן. הנה בארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פגים לסטרא דא והיא סטרא דימינא, שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא, והוא צד הקדושה והטהרה סוד האצילות, ואם כן הרי הטהרות והטמאות נוגעות לגבוה גם כן. ומזה בא הרבה במדרשו של רשב"י ע"ה, ובפרט בפרשת נגעים ובפרשת עריות, ומהם בזה הלשון, ר' חייא אמר ר' יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דישתכח לעילא, ועילא לא אשתכח אלא כד אתשכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תליא האי בהאי והאי בהאי, ע"כ:
ל
ואמרם וכי מה אכפת ליה להקב"ה וכו', הא לא נתנו המצות וכו', אינו נגד מה שכתבנו, אבל יתבאר ויובן ממנו לחכמי לב כי העבודה צורך גבוה גם כן. כי הכוונה להם ע"ה באמרם וכי מה אכפת ליה להקב"ה - הוא על אדון יחיד שורש השרשים, דיליה לא אכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם גם כן ומה שידומה להן, כי אין צדקת האדם ומריו נוגע לו כלל, כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד. אמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים, ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש, צורך גמור הוא. ולהעיד על זה ולהשלים הכוונה בו ולהורות שזה כן, באו כל המצות והעבודות, ונצטווינו בהם לזאת הכוונה, ועשייתן והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם, והוא יחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה גם כן. ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם, הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי. והוא אמרם (ויק"ר יג, ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדביקות בשם המיוחד על ידי המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם, ובין השם המיוחד: