אור ברסלב
ספר הרכבה אות הוא"ו

ספר הרכבה· רבנו אליהו בחור הלוי אשכנזי

אות הוא"ו

אות הה"א

וָאַבֶּדְךָ

מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז)

עתיד מבנין פִּעֵל, ותחסר אל"ף אית"ן, והאל"ף הכתובה היא פ"א-הפֹעל. והראוי בתשלומו וָאֲאַבֵּדְךָ על משקל וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג לג), והוא מבנין פִּעֵל הדגוש. ויש אומרים כי לא נכון לדקדקו כן, כי לעולם פִּעֵל הדגוש בחסרי הפ"א ונחי פ"א ונחי העי"ן שלם הוא. גם לא יוכל דגש אחד להשלים חסרון אות והוראת הבנין, כי אין דגש אחד מורה שני דברים, כאשר כתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר ה'. אבל יותר טוב שנאמר כי וָאַבֶּדְךָ עתיד מבנין הִפְעִיל, כמו וְאַאֲבִידְךָ, ונבלעה האל"ף פ"א-הפֹעל בכח הדגש. וכן מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ (מ"א ה כה) – כמו מַאֲכוֹלֶת.

וְאֶמְאָסְאךָ

וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן (הושע ד ו)

אל"ף אחרונה נוספת כאל"ף ראשונה וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח). ואני אומר כי הוא מורכב מן מאס ומסס. כי מן מאס היה אומר וְאֶמְאָסְךָ, ומן מסס בשלמות וְאֶמְסַסְךָ, ובא האל"ף תמורת הסמ"ך השניה, כמו שתבא ביִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם (תהלים נח ח) במקום הסמ"ך הראשונה.

וְאֵסָעֲרֵם

וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם (זכריה ז יד)

מורכב מן אֶסְעֲרֵם מן הקל ומן אֲסָעֲרֵם פִּעֵל הדגוש. ויש אומרים שהוא מורכב מן אִסָּעֵר מבנין נִפְעַל, ובא הצרי תמורת הדגש כמו שכתבתי במלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י), ומן אֶסְעֲרֵם מהקל, ותהיה ההרכבה משני בנינים עומדים. והמ"ם כנוי הנסתרים תתפרש כמו בָּם או עִמָּם, כמשפט הכנוים בפעלים עומדים. והיותר נכון שהוא מהקל, כמו וְאֶסְעֲרֵם, ולהרחיב על העי"ן ננקדה הפ"א בקמץ והעי"ן בחטף-פתח, וגם האל"ף ננקדה בצרי להמשיך המלה ולהאריכה יותר.

וָאֶקְרָאֶה

וָאֶקְרָאֶה לְךָ (ש"א כח טו)

סגול האל"ף השנית תמורת קמץ, ודינו וָאֶקְרְאָה, על משקל אֶשְׁמְרָה (תהלים לט ב), והה"א נוספת, והוא עתיד מבנין הקל.

וְאַשְׂמְאִילָה

וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית יג ט)

יש אומרים ששרשו שׂמל, ואם כן היא מלה זרה מאד בהיות אות נעה נוספת בין שתי אותיות השרשיות. וכן וְכִי תַשְׂמְאִילוּ (ישעיהו ל כא), וכן לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר (עזרא י טז) – היו"ד נוספת ונעה, כאשר אבארם במקומו. ובכל מקום שהאל"ף נחה בה במקום וא"ו, כמה שנאמר מן שורש תמל – תְּמוֹל, כך היה ראוי לומר מן שׂמל – שְׂמוֹל, אלא שנהפכה הוא"ו לאל"ף. ויש אומרים כי הוא של ארבע אותיות שרשיות ושרשו שׂמאל, והוא יותר נכון.

וּבִתְקוֹמְמֶיךָ

וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (תהלים קלט כא)

תואר בתוספת תי"ו, והנפרד ממנו תְּקוֹמֵם, על משקל תְּחוֹלֵל מן שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיהו נא ב). ויש אומרים שהוא כמו וּבְמִתְקוֹמְמֶיךָ, ובנפול המ"ם נשארה תנועתה על אות השרות, וכן נפלה המ"ם מן אֶת לֹצְצִים (הושע ז ה) ומן לְמַעַן שׁוֹרְרָי (תהלים ה ט) על דעת קצת, ולא על דעתי. אלא אני אומר שזאת המ"ם נפלה כדי שלא יהיו ארבע אותיות נוספות בראש המלה, והוא בינוני לרבים מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן.

וְדִיגוּם

לְדַיָּגִים רַבִּים… וְדִיגוּם (ירמיהו טז טז)

עבר לנסתרים מפִּעֵל הדגוש, ודינו וְדִיְּגוּם בדגש היו"ד, על משקל קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ (אסתר ט כז). ויש אומרים שהוא עבר מבנין הִפְעִיל הראוי בתשלומו וַהֲדִיגוּם, על משקל וַהֲקִימוּם, ונפלה ה"א הבנין כמו שנפלה מן בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים (דניאל ט ב). ואני כבר נתתי טעם בכל אלה שנפלה מהם ה"א הבנין, עיין בספר הבחור במאמר שני בעקר ח' בסימן ב'.

וְהֶאֶזְנִיחוּ

וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת (ישעיהו יט ו)

אל"ף נוספת, ומשפטו והִזְנִיחוּ, עבר לנסתרים מהִפְעִיל. ויש אומרים שנהגו במדה זאת מנהג לשון הקדש בה"א הבנין, ומנהג לשון ארמי הבא באל"ף במקום ה"א הבנין, כמו אִשְׁתִּיו חַמְרָא (דניאל ה ד), אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי (דניאל ז טו) ודומיהם. וי"א שהה"א נוספת, והאל"ף תמורת ה"א הבנין, כמו שכתבתי במלת אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג). ויש אומרים שהה"א לשאלת התימה, כמו הֶהָשֵׁב אָשִׁיב (בראשית כד ה), ולפגישת שני הה"אין החליפו ה"א הבנין לאל"ף, וסגול האל"ף תמורת חירק. ואומר אני כי זה לא יתכן, כי לא תבוא וא"ו השימוש על ה"א התימה, כאשר בארתי בפרק השמושים.

וְהַזּוּרֶה

וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה (ישעיהו נט ה)

הסגול תמורת קמץ, כי הוא פעול מנחי העי"ן, שרשו זור, והה"א לנקבה וסגול לפניה, כמו וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (זכריה ה ד), והראוי וְהַזּוּרָה, על משקל הָיְתָה שׂוּמָה (ש"ב יג לב).

וְהֵטִבֹתִי

וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם (יחזקאל לו יא)

יש אומרים שהוא מורכב משני שרשים – מן יטב ומן טוב. אם היה מן יטב היה וְהֵטַבְתִּי, כמו הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת (ירמיהו א יב), ומן טוב היה וַהֲטִיבוֹתִי, והוא עבר מבנין הִפְעִיל. ויש אומרים כי היא מנחי העי"ן לבד, והורכבה משני משקלים, מן הֵטַבְתִּי ומן הֲטִיבוֹתִי, כי אלו שני משקלים נמצאים בהִפְעִיל מנחי העי"ן, כאשר בארתי במאמר שני עקר ח.

וְהֻמְּכוּ

וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן (איוב כד כד)

כמו וְהֻמַּכּוּ – עבר לנסתרים מבנין הָפְעַל מפעלי הכפל, מן וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם (תהלים קו מג), על משקל הֻסַּבּוּ. וקודם הדגש כמו שקדם בוַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי (דברים לד ח), יִדְּמוּ כָּאָבֶן (שמות טו טז) ודומיהם. ויש אומרים כי הדגש במקומו הראוי לו ושרשו נמך, בדברי רבותינו ז"ל: מָקוֹם נָמוֹךְ (ברכות י ב) על משקל קָרוֹב רָחוֹק. אף כי יוכל להיות הנו"ן בנָמוֹךְ מבנין נִפְעַל מפעלי הכפל, כמו שנאמר נָגוֹז מן נָגֹזּוּ וְעָבָר (נחום א יב), וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם (ישעיהו לד ד), כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני עקר יא

וְהֻנִּיחָה

וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ (זכריה ה יא)

מלה מורכבת מן הוּנְחָה – עבר מבנין הָפְעַל, ומן הִנִּיחָה – עבר מבנין הִפְעִיל. הרי שהיא מורכבת מן האב ותולדתו, והוא מנחי קצוות ([אולי צ"ל: מנחי היו"ד])) שרשו ינח.

וַהֲפִתִּיתָ

וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ (משלי כד כח)

היו"ד תמורת וא"ו, והראוי הֲפִתּוֹתָ על משקל הֲסִבֹּתָ (מ"א יח לז), והוא הִפְעִיל מפעלי הכפל – שרשו פתת. ויש אומרים שהה"א לתימה במקום אִם, כאלו אמר וְאִם פִּתִּיתָ, מהדגוש משורש פתה מנחי למ"ד. וכבר כתבתי בטול דעת זה בסוף מלת וְהֶאֶזְנִיחוּ (ישעיהו יט ו).

וְהוֹשְׁבוֹתִים

וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים (זכריה י ו)

מלה מורכבת מן הוֹשַׁבְתִּים מנחי הפ"א משורש ישב, ומן הֲשִׁיבוֹתִים משורש שוב מנחי העי"ן. ושני הענינים נכונים בו.

וְהִשְׁלַכְתֶּנָה

וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה (עמוס ד ג)

יתכן היות הה"א שבסוף נוספת, כמו הִשְׁלַכְתֶּן, עבר לנמצאת מבנין הִפְעִיל. ולא יתכן בעיני, כי לא תבא ה"א נוספת בעוברים. ויותר נכון לומר כי הורכבה מהִשְׁלַכְתֶּן עבר לנמצאות ומן תַּשְׁלֵכְנָה עתיד לנמצאות מבנין הִפְעִיל.

וְהָשַׁמּוּ

פְּנוּ אֵלַי וְהָשַׁמּוּ (איוב כא ה)

יש ספרים שהשי"ן דגושה, ואם כן קמצות הה"א קמץ-חטף, והוא עבר לנסתרים מבנין הָפְעַל מפעלי הכפל, ודגשות השי"ן יורה עליו. ודגשות המ"ם לתפארת ההפסק, כי אין צווי בבנין שלא נזכר פועלו. ובספרים מדויקים השי"ן לא נדגשה, ואם כן קמץ הה"א קמץ-רחב, ויהיה צווי הִפְעִיל, והשי"ן פתוחה מקום צרי, כמו הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ (יחזקאל כא לה), שהוא כמו הָשֵׁב בצרי.

וְהִתְגֹּעֲשׁוּ

וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ (ירמיהו כה טז)

הוא"ו ההפוך, והוא פעל עבר לנסתרים מבנין הִתְפַּעֵל מורכב עם בנין פֻּעַל מהשלמים. וכן על דרך זה יִתְגֹּעֲשׁוּ (ירמיהו מו ח), כאשר יתבאר. ואומר אני כי באה כן לזווגה למלת הִתְהֹלָלוּ.

וְהִתְשׁוֹטַטְנָה

וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת (ירמיהו מט ג)

צווי לרבות מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן. ומן הדין יהיה מוקדמת השי"ן לתי"ו הִתְפַּעֵל, לולי כובד קריאת וְהִשְׁתּוֹטַטְנָה, תי"ו דגושה ושתי טי"תין יחד המתדמות לתי"ו דגושה במבטא, לכן הקדימו תי"ו הבנין לפ"א-הפעל, אף כי היא מאותיות ז"ס שר"ץ אשר מנהגם להקדימה לתי"ו הבנין. וכבר הארכתי בביאור זאת המלה בביאורי לספר מהלך (שער הפעלים) אשר חברתי זה חמשים שנה.

וַיַּאת

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת (ישעיהו מא כה)

עתיד לנסתר מבנין הקל מנחי הקצוות, שרשו אתה. ובא בחסרון ה"א, הראוי יֶאֱתֶה, כמו כְּסוּפָה יֶאֱתֶה (משלי א כז), או יֵאתֵה בנוח האל"ף, כמו עָדֶיךָ תֵּאתֶה (מיכה ד ח). ואפשר שנאמר כן ביתר האותיות – אַאת תַּאת נַאת, או לא נאמר רק זאת, וגם לא זולתי הוא"ו, כמו שאבאר במלת וַיַּרְא (מ"ב יא ד) עיין שם.

וַיַּבְּשֵׁהוּ

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד)

חסרה יו"ד האית"ן, ויו"ד הכתובה היא פ"א-הפֹעל, וי"א שהיו"ד הכתובה היא יו"ד האית"ן, ויו"ד פ"א-הפֹעל חסרה, והוא יותר נכון, כי מנהג לחסר אות מהשרשיות ולא מהשמושיות, ובהעדרה הוטלה תנועתה על יו"ד האית"ן, והראוי וַיְּיַבְּשֵׁהוּ, ולפגישת שני היו"דין חסרו האחת, והוא מבנין פִּעֵל הדגוש. ויש אומרים כי לא יתכן היותו מבנין פִּעֵל הדגוש, לסבה שכתבתי במלת וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), ויותר נכון לגזור שהוא מבנין הִפְעִיל והשוא תמורת חירק, כשוא וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם (ירמיהו ט ב), וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים (ש"א לא ב), הראוים וַיַּדְרִיכוּ, וַיַּדְבִּיקוּ, כך היה ראוי וַיַּבִּישֵׁהוּ. ובתשלומו היה וַיַּיְבִּישֵׁהוּ, ודגשות הבי"ת להבלעת יו"ד השרש, כמו כִּי אֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג), בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה) – בכלם הדגש במקום יו"ד השרש.

וַיַּגֶּה

וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ (איכה ג לג)

דקדוק המלה הזאת כדקדוק וַיַּבְּשֵׁהוּ הקודם. כי יש אומרים שראוי וַיַּיְגֶּה, והיא מנחי הקצוות, שרשו יגה. וראיתי בספרים הרבה שנכתבה באל"ף בסוף – וַיַּגֶּא. וכן כתב רבי אברהם בן עזרא: וַיַּגֶּא – האל"ף תחת ה"א.

וַיַּדּוּ

וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג)

דקדוקו כשתי המלות הקודמות. וכן יַדּוּ גוֹרָל (יואל ד ג), ושם אבאר שתיהן יחד.

וַיְהִי וכן וַיְחִי

תמצאם מבוארים במלת יְהִי.

וַיָּחֶל

וַיָּחֶל… שִׁבְעַת יָמִים (בראשית ח י)

עתיד מבנין פִּעֵל הדגוש. והראוי וַיְיָחֵל, ותחסר יו"ד האית"ן, והנכתבת היא פ"א-הפֹעל. ויש אומרים ההפוך, והוא הנכון, כמו שכתבתי במלת וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), וַיַּגֶּה (איכה ג לג). ויש אומרים שהוא הִפְעִיל מנחי העי"ן ושרשו חול, מן וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שופטים ג כה), על משקל וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ (בראשית יד טז). ויש אומרים שהוא כמו וַיִּיָּחֶל (בראשית ח יב), כאשר אבאר אחר כך, ובא על משקל וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ (ישעיהו סד ה), כאשר אבאר גם כן במקומו.

וַיִּיָּחֶל

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים (בראשית ח יב)

עתיד מבנין נִפְעַל על משקל יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט יג). ובשניהם היה ראוי לההפך יו"ד השורש לוא"ו ולומר וַיִּוָּחֵל, יִוָּרֶה, כמנהג נחי פ"א יו"ד. ויש אומרים כי וַיִּיָּחֶל מבנין הִתְפַּעֵל, ונקמצה היו"ד שלא כמנהג בבנין הִתְפַּעֵל על הה"א ועל החי"ת, כי אין בם כח להוריד הדגש, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר שני. ואל תתמה שהיו"ד לא נהפכה לוא"ו, כי יש מהם רבים בהִתְפַּעֵל שלא נהפכה, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר ו.

וַיֶּחָלְקֵם

וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד מַחְלְקוֹת (דה"א כג ו); וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד וְצָדוֹק (דה"א כד ג)

עתיד לנסתר מבנין הקל מהשלמים עם כנוי הנסתרים, והיו ראויים וַיַּחַלְקֵם על משקל וַיַּהַרְגֵם (מ"א ב ה), היו"ד בפתח-גדול, ונהפך לפתח-קטן והרחיב החי"ת יותר, באה בקמץ-גדול תחת פתח-קטן.

וַיֵּחַמְנָה

וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת (בראשית ל לח)

מלה מורכבת מסימן הזכרים וסימן הנקבות. כי לזכרים לבד היה וַיֶּחֱמוּ, ולנקבות לבד היה וַתֵּחַמְנָה, על משקל וַתֵּלַדְנָה (יחזקאל כג ד). וכיוצא בה וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב), מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה (דניאל ח כב) – שלשה אלה בסימני הזכרים והנקבות. ואמרו במסורת: שלשה מילין אנדרוגִנוס, חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים, והם אלו שכתבתי. והרי דקדוק וַיֵּחַמְנָה כך הוא: עתיד לנסתרות מורכב עם הנסתרים מבנין הקל מנחי פ"א יו"ד, שרשו יחם, ומשך הצרי להמשיך יו"ד פ"א-הפֹעל.

וַיַּכְּתוּם

וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה (במדבר יד מה); וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם (דברים א מד)

שניהם מבנין פִּעֵל מחסרי הפ"א, שרשם נכת, ודינם בתשלומם: וַיְנַכְּתוּם, וַיְנַכְּתוּ, ובהעדר הפ"א הוטלה תנועתה על יו"ד האית"נית. ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והוא כמו וַיְכִתּוּם, והשוא תמורת חירק, כמו וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם (ירמיהו ט ב), כי הוא עתיד מפעלי הכפל שרשו כתת, ונקדם הדגש הראוי בלמ"ד-הפֹעל להיות בעי"ן-הפעל, כמו וַיִּתְּמוּ (דברים לד ח), וַיִּקְּדוּ (בראשית מג כח) וזולתם. והיה ראוי להיות וַיַּכֵּתּוּ על משקל וַיַּסֵּבּוּ (שופטים יח כג).

וְיֹלַדְתְּ

וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא, שופטים יג ה, שופטים יג ז, ישעיהו ז יד)

מורכב מן וְיוֹלֶדֶת – בינוני לנקבה, ומן יָלַדְתְּ – עבר לנקבה נמצאת מבנין הקל, על משקל יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן (ירמיהו כב כג), שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם (ירמיהו נא יג). ויש אומרים ששלשתם בינוני לנקבה בלי הרכבה, ועי"ן-הפֹעל בפתח-גדול תמורת פתח-קטן, ולמ"ד-הפֹעל בשוא תמורת סגול להריץ המלה, כמו שבאו רבים כן להריץ, כמו אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ (משלי ל ו), וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא א) ודומיהם. ויש אומרים שהוא עבר מבנין הִפְעִיל, והוא כמו וְיוֹלֶדֶת (אולי צ"ל: וְהוֹלַדְתְּ), והומרה ה"א הבנין ליו"ד, כמו וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), שהוא כמו הוֹדַעְתִּי. ועוד יש בו דעת אחרת, ואכתבנה במלת יוֹדַעְתִּי.

וַיַּסֵּבּוּ

וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם (שופטים יח כג), וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן (ש"א ה ח)

בשניהם הסמ"ך והבי"ת דגושים שלא כדין, כי לא יבאו ב' דגושים להבלעת אות אחת. וכבר זכרתים בספר הבחור במאמר שני עקר שנים עשר.

וְיִסְּרֵנִי

וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם (ישעיהו ח יא)

עבר מבנין פִּעֵל מחסרי פ"א יו"ד, והצרי ברי"ש במקום פתח, והראוי וְיִסְּרַנִי על משקל פִּקְּדַנִי. ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין הקל, והיו"ד הכתובה היא יו"ד האית"ן, ויו"ד השרש נבלעת בדגש הסמ"ך, על משקל וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ (ישעיהו מד יב) – שרשו יצר.

וַיַּרְא

וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ (מ"ב יא ד)

זה לבדו מבנין הִפְעִיל על זה המשקל. ושאר וַיַּרְא הם מבנין הקל, כמו וַיַּרְא בָּלָק (במדבר כב ב), וַיַּרְא יַעֲקֹב (בראשית לא ב) ודומיהם, והיו ראויים להיות וַיִּרְא – היו"ד בחירק והרי"ש בשוא, על משקל וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז), ונקדו היו"ד בפתח כדי להבדיל בינו ובין וַיִּר מן יָרָה הַחֵצִי (ש"א כ לו). ולא עשו כן בשאר אותיות אית"ן לומר אַרְא, יַרְא, תַּרְא, נַרְא, גם זולת וא"ו ההפוך לא נאמר יַרְא כי אם וַיַּרְא, לפי שהשתמשו בזו המלה הרבה. ואומרים קצת המדקדקים כי נוכל לומר גם כן מבנין הִפְעִיל אַרְא, יַרְא, תַּרְא, נַרְא, והם כמו אַרְאֶה, יַרְאֶה. ויש אומרים שלא נכון לומר כן בהִפְעִיל, רק עם וא"ו יו"ד – וַיַּרְא.

וַיָּרֶב

וַיָּרֶב בַּנָּחַל (ש"א טו ה)

עתיד מבנין פִּעֵל. ותחסר אל"ף פ"א-הפֹעל, והראוי וַיְאַרֵב. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והראוי וַיַּאֲרֵב. ולדעת שניהם נקמצה היו"ד להמשיך אל"ף פ"א-הפֹעל הנעדרת. ונראה לי כי יותר טוב לומר כי הוא עתיד מבנין הִפְעִיל מנחי העי"ן, ושרשו רוב מלשון מריבה שהוא מזה השרש, והוא על משקל וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים (מ"א ז כא). ולזה נוטה דעת רש"י ז"ל, והוא לפי מדרש חכמינו ז"ל (שבת נו ב).

וְיֶשְׁחֲךָ

וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ (מיכה ו יד)

שם משרש ישח, על משקל וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ (תהלים פה ח). ויש אומרים שהוא עתיד לנסתר מבנין הִפְעִיל עם כנוי הנמצא מנחי למ"ד ה"א, שרשו שָׁחָה, ובא פתח-קטן תמורת פתח-גדול, והראוי וְיַשְׁחֲךָ, על משקל וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ (בראשית כח ג).

וַיֵּרֹמּוּ

וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים (יחזקאל י טו)

דקדוק המלה כדקדוק מלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י) אשר כבר בארתי, ומשם תראנה.

וַיַּשְּׁרֵם

וַיַּשְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה (דה"ב לב ל)

עתיד לנסתר עם כנוי הנסתרים מבנין פִּעֵל. והראוי וַיְיַשְּׁרֵם, כאשר כתבתי במלת וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), כי דין אחד לשניהם ובמסורת מצאתי: וַיַּישְּׁרֵם לית ומלא ודגש, אם כן דינו להכתב בשני יו"דין, וכן הוא בספרים מדוייקים.

וַיִּשַּׁרְנָה

וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת (ש"א ו יב)

מלה מורכבת מזכרים ונקבות, כאשר בארתי במלת וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל לח). ודקדוק וַיִּשַּׁרְנָה כך: עתיד מבנין הקל מחסרי פ"א יו"ד, שרשו ישר, ודגש השי"ן בהבלעת יו"ד פ"א-הפֹעל, כמו בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה). ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין פִּעֵל, ודגש השי"ן לסימן הבנין, ודגש היו"ד שהיא פ"א-הפֹעל להבלעת יו"ד העתיד. והדקדוק הראשון יותר נכון לפי דעת רבי יהודה ב"ר דוד חיוג' בספר הנוח בשרש ישׁר, ולא כן דעתי, והוא הישר.

וַיִּשְׁתַּחוּ

וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (בראשית יח ב)

מלה משונה בדקדוק. והוא עתיד מבנין הִתְפַּעֵל מנחי למ"ד-פעל של ה"א, ובאה על הרוב בהכפל למ"ד – אֶשְׁתַּחֲוֶה, יִשְׁתַּחֲוֶה – הוא"ו היא במקום למ"ד-הפֹעל, והה"א היא למ"ד-פעל אחרת, וכשתפול הה"א נשארה הוא"ו נחה עם שורק במקום למ"ד-הפֹעל, אבל לא יבא זה רק לזכר הנסתר ולנקבה הנסתרת, כמו וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ (מ"א א טז).

וַיֵּתֵא

וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם (דברים לג כא)

עתיד מבנין קל מנחי הקצוות, שרשו אָתָה. הצרי שביו"ד מורה על אל"ף פ"א-הפֹעל, והאל"ף שבסוף במקום ה"א למ"ד-הפֹעל, והראוי וַיֶּאֱתֶה, כמו כְּסוּפָה יֶאֱתֶה (משלי א כז), עיין במלת וַיַּאת (ישעיהו מא כה).

וְלָנֶה

וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (זכריה ה ד)

הסגול במקום קמ"ץ, והה"א לנקבה. והראוי וְלָנָה על משקל וְסָרָה (ש"א טז כג). וכבר זכרתיה במלת וְהַזּוּרֶה (ישעיהו נט ה).

וַנָּבֶל

וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ (ישעיהו סד ה)

עתיד למדברים-בעדם מבנין נִפְעַל, והראוי וַנִּנָּבֶל, ובנפול הנו"ן פ"א-הפֹעל הוטלה תנועתה על נו"ן האית"ן. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והראוי וַנַּבֵּל בדגש עי"ן-הפֹעל לחסרון הפ"א החסרה, ובא משך הקמץ בנו"ן האית"ן תמורתו, כמו וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד (בראשית כה כט), שהיה ראוי וַיַּזֵּד על משקל וַיַּפֵּל, וַיַּגֵּשׁ, בראיית נָזִיד.

וְנָבְלָה

וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם (בראשית יא ז)

עבר לנסתרת מן הקל מחסרי פ"א נו"ן על משקל וְנָפְלָה. ויש אומרים כי הנו"ן למדברים-בעדם, והוא עתיד קל מהכפולים – וְנָבוֹלָּה בדגש הלמ"ד בחולם, על משקל וְנָבֹזָה בָהֶם (ש"א יד לו), ובנפול הדגש מהם תבא פ"א-הפֹעל בשוא, כמו וְרָחֲבָה וְנָסְבָה (יחזקאל מא ז), וְנָבְקָה רוּחַ (ישעיהו יט ג) כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר שני בעקר יא. ויש אומרים שהוא עתיד למדברים-בעדם מבנין הִפְעִיל בתוספת ה"א מפעלי הכפל, והראוי וְנָבֵלָּה – הלמ"ד בדגש לחסרון הכפל.

וְנִוַּסְּרוּ

וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים (יחזקאל כג מח)

מלה מורכבת מן נוֹסְרוּ עבר לנסתרים מבנין נִפְעַל, ומן הִתְוַסְּרוּ, או הִוַּסְּרוּ בהבלעת תי"ו הִתְפַּעֵל בדגש הוא"ו שהיא במקום יו"ד השרש, שרשו יסר.

וְנִכַּפֵּר

וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם (דברים כא ח)

מלה מורכבת מן נִכְפַּר – עבר לנסתר מבנין נִפְעַל, ומן הִתְכַּפֵּר – עבר לנסתר מבנין הִתְפַּעֵל, כמו שכתבתי במלת וְנִוַּסְּרוּ הקודמת.

וְנֵאשְׁאַר

וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח)

מלה מורכבת מן נו"ן האית"ן סימן המדברים-בעדם, ומן אל"ף האית"ן סימן המדבר-בעדו. ובא בסימן המדברים-בעדם לתפארת, כנו"ן נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א כו), וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר (דניאל ב לו). ואומר אני כי הדקדוק הזה לא יתכן, בעבור הוא"ו הנקודה בשוא, כי היא וא"ו ההפוך, ולא תבא לעולם בשוא על העתידים. לכן טוב לומר שהנו"ן היא נו"ן הנִפְעַל, והאל"ף נוספת כאל"ף וְאֶמְאָסְאךָ (הושע ד ו) שבין הסמ"ך וכ"ף הכנוי כמו שכתבתי, והוא כמו וְנִשְׁאַר אָנִי, על דרך אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי (איכה ג א).

וְקָאם

וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ (הושע י יד)

האל"ף הנחה היא עי"ן-הפֹעל, ודקדוקה כתבתי בספר הבחור מאמר שני עקר ז'. וכן וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה.

וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ (זכריה יד י)

האל"ף היא עי"ן-הפֹעל, אבל היא נעה כמו שכתבתי גם כן שם.

וְקָבְנוֹ

וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם (במדבר כג יג)

שרשו קבן, והוא צווי מהקל, כמו וְקָבְנֵהוּ, על משקל זָכְרֵהוּ. ויש אומרים שלא נכון לחדש שורש קבן שלא נמצא בשום אופן, כי יש לזה הלשון שני שרשים אחרים: קבב, ונקב מן וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ (ויקרא כד טז), ואולי גם כן קבה, הרי ג' שרשים. לכן טוב הוא שנאמר כי וְקָבְנוֹ שרשו קבב והנו"ן נוספת, או תמורת הכפל כנו"ן לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ (ישעיהו כג יא), כִּי לֹא תָמְנוּ (איכה ג כב), בשניהם הנו"ן במקום הכפל, הראוי מָעֻזְזֶיהָ, תָּמְמוּ, כך וְקָבְנוֹ כמו וְקָבְבוֹ. ויש אומרים שהנו"ן והוא"ו כנוי הנסתר, והראוי וְקַבֶּנּוּ, אלא שנפל הדגש מן הכפל ומן הכנוי ובא בחולם, כמו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע (משלי ה כב), ועל כל פנים הוא צווי מהקל עם כנוי הנסתר מפעלי הכפל.

וּקְיוּ

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ (ירמיהו כה כז)

היו"ד תמורת אל"ף, והיה ראוי להיות וְקֹאוּ על משקל בּוֹאוּ, צווי לרבים מהקל מנחי העי"ן ולמ"ד, מן וְלֹא תָקִיא (ויקרא יח כח), שרשו קוא. ויש אומרים כי וּקְיוּ מן שרש קאה מנחי הלמ"ד, כמו כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי (ויקרא יח כח), שהוא על משקל עָשָׂה בָּנָה, ויהיה הָאָרֶץ לשון זכר כמו שנמצא בשאר מקומות, ויהיה אם כן וּקְיוּ על משקל וּרְאוּ (שמות יד יג), ויהיו שני שרשים בענין אחד.

וְרָאֲמָה

בארתיה למעלה אחר מלת וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד).

וַתָּבֹאתי

וַתָּבֹאתי לִקְרָאתִי (ש"א כה לד)

כתיב ביו"ד, וקרי וַתָּבֹאת בלא יו"ד, והיא אחת מן מ"ג מילין דכתיבין ביו"ד בסוף ולא קריין. והיא מלה מורכבת מן תָּבֹאִי – עתיד לנקבה נמצאת, ומן בָּאת – עבר לנמצאת מן הקל. ויש אומרים שהתי"ו האחרונה היא במקום ה"א הנוספת הנכתבת במלת וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה (ישעיהו ה יט). ורבי יונה (הרקמה שער ז) כתב כי התי"ו מקום יו"ד סימן הנמצאת. ותמיה אני על דבריו, והלא נכתבה בו יו"ד אחר התי"ו, וצריך עיון.

וַתִּזְנִי

וַתִּזְנִי שָׁם (ירמיהו ג ו)

עתיד קל מנחי למ"ד ה"א, והיו"ד תמורת ה"א למ"ד-הפֹעל, כי ענין הפסוק לנסתרת, כמו שכתוב: הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ. וכן ביו"ד תמורת ה"א: אַל תֶּמְחִי (ירמיהו יח כג). ויש אומרים שהיו"ד לנמצאת, כי רבים בפסוק אחד נמצא ונסתר, כמו שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם (מ"א כב כח).

וַתַּזְרֵנִי

וַתַּזְרֵנִי חַיִל (ש"ב כב מ)

עתיד מבנין פִּעֵל, והראוי וַתְּאַזְּרֵנִי, ובנפול האל"ף פ"א-הפֹעל הוטלה תנועתה על התי"ו. ויש אומרים שהוא מבנין הִפְעִיל, והראוי וַתַּאֲזִירֵנִי, כמו שנפל המחלוקת במלת וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז), וַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד) והדומים להם, כמו שכתבתי בכל אחת מהן. ורבי יהודה (אותיות הנוח מאמר ג) כתב כי שרשו זרה, והוא הִפְעִיל מנחי הלמ"ד על משקל וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי (תהלים יח לו), וכן כתב רבינו יוסף קמחי (ספר הגלוי עמ' 69).

וַתֵּתַצַּב

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב ד)

המלה הזאת זרה מאד. כי היה ראוי וַתִּתְיַצַּב, ובא תי"ו הִתְפַּעֵל אחר פ"א-הפֹעל שלא כמנהג, רק כשפ"א-הפֹעל אחת מאותיות ז"ס ש"ץ, כמו שכתבתי במקומו, וצרי תי"ו האית"ן מורה על יו"ד השרשית. ואין להקשות למה לא נקדו תי"ו הבנין עם צרי להורות על יו"ד השרש שראוי אחריה כמשפט, ואמרו וַתִּתֵּצַב. התשובה בזה, כי צריך הצד"י בדגש כדין הִתְפַּעֵל שהעי"ן דגושה, ואם היה צרי לפניה לא היה יכול הדגש לבא, כי אין דגש אחר נח, לכן אמרו וַתֵּתַצַּב. ודקדוק המלה כן: וַתֵּתַצַּב – עתיד לנקבה נסתרת מבנין הִתְפַּעֵל, התי"ו הראשונה מן האית"ן ונקודה בצרי להבלעת יו"ד השורש, ודגש הצד"י להוראת הבנין, שרשו יצב מנחי פ"א יו"ד, וראוי וַתִּתְיַצַּב.

תוכן העניינים

ספר הרכבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה