ספר הרכבה· רבנו אליהו בחור הלוי אשכנזי
אות הה"א
הֹגָה
כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה (ש"ב כ יג)
יש אומרים עבר לנסתר מבנין פִּעֵל המרובע, ושרשה הָגָה מן הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף (משלי כה ד). אבל לפי הכלל שנתתי בספר הבחור (מאמר ב עיקר ח) הבנין הזה בטול מעיקרו. ויש אומרים שהוא עבר מבנין הָפְעַל מנחי הקצוות, שרשו יגה, ופירושו: כאשר הוסר.
הֻדַּשְׁנָה
הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב (ישעיהו לד ו)
עבר מהָפְעַל לנסתרת מורכב עם הִתְפַּעֵל, על משקל אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד), ושם אבארם.
הַהֵימִיר
הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וכו' וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ (ירמיהו ב יא)
הַהֵימִיר – מלה מורכבת משני שרשים. מן ימר, לפיכך נכתבה היו"ד ה"א הבנין, מלשון תִּתְיַמָּרוּ (ישעיהו סא ו), ויהיה הֵימֵיר על משקל הֵיטֵיב; ומשורש מור, מלשון תמורה, ויהיה הֵמִיר על משקל הֵקִים. והרי כן דקדוקו: הה"א לשאילת התימה, עבר לנסתר מבנין הִפְעִיל, מורכב מנחי פ"א יו"ד ומנחי העי"ן.
הִזַּכּוּ
רַחֲצוּ הִזַּכּוּ (ישעיהו א טז)
הראוי הִזְדַּכּוּ, כי כן משפט ההִתְפַּעֵל כשפ"א-הפעל זי"ן, ודגש הכ"ף מורה על הדל"ת. ואף על פי שצריך הדגש בכ"ף לסימן הבנין, מכל מקום מאחר שנבלע הדל"ת בא הדגש במקום שני דברים – לחסרון הדל"ת ולסימן הבנין. ואמרו שהדגש אשר בזי"ן אינו מורה על חסרון, רק שלא יתכן קריאת הכ"ף הדגושה אם לא תדגש גם הזי"ן, כן דעת קצת המדקדקים. ולא יתכן בעיני כלל שיבאו בו כל הזריות הללו, רוצה לומר שדגש אחד יורה על שני דברים, ושהדגש שבזי"ן לא יורה על חסרון. והטוב שנאמר כי הוא מהכפולים, שרשו זכך, והוא צווי מבנין נִפְעַל, ודגש הזי"ן להורות על נו"ן הנִפְעַל, ודגש הכ"ף לחסרון הכפל. ואני כתבתי במאמר שני עקר ד (בספר הבחור) דעתי בבנין הִתְפַּעֵל כשפ"א-הפעל זי"ן, ומשם תראנו.
הִזִּילוּהָ
כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ (איכה א ח)
בא הזי"ן בדגש שלא כמשפט. ועל משקלו הדומה לו: הִסִּיתוּךָ (ירמיהו לח כב), ושם אבארהו.
הֶחְבְּאַתָה
הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים (יהושע ו יז)
עבר הִפְעִיל לנסתרת. יש אומרים שהוא בשני סימני הנקבה להפלגת החביאה. וכן נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ (ש"ב א כו), רוצה לומר הפלא ופלא. וכן השמות לפעמים בשני סמני הנקבה, כמו עֶזְרָתָה (תהלים מד כז), יְשׁוּעָתָה (תהלים ג ג), ודומיהם. ויש אומרים כי הֶחְבְּאַתָה ונִפְלְאַתָה הם מורכבים משני שרשים – מבעלי האל"ף ומנחי הלמ"ד. ולמ"דיהם בשניהם בפתח.
הֶחֳדַלְתִּי
הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי (שופטים ט ט) וחבריו שבענין (פסוק יא ופסוק יג)
בכולם החי"ת בחטף-קמץ תמורת חטף-סגול לתפארת, והוא מבנין הִפְעִיל, והיה ראוי להיות הֶחֱדַלְתִּי על משקל הֶאֱכַלְתִּי (שמות טז לב). ויש אומרים כי הוא עבר מבנין הָפְעַל, וסגול הה"א תמורת קמץ-רחב, והיה ראוי להיות הָחֳדַלְתִּי, כמו כִּי הָחֳלֵיתִי (מ"א כב לד), ואֶת במקום מִן. ולולי החי"ת גרונית היה הָחְדַּלְתִּי, על משקל הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיהו ח כא).
הֵחֵל
לְבִלְתִּי הֵחֵל (יחזקאל כ ט)
מקור מבנין נִפְעַל מפעלי הכפל, ולולי החי"ת היה הִחֵּל בדגש, על משקל הִמֵּס יִמָּס (ש"ב יז י). ויש אומרים שהוא מקור מבנין הִפְעִיל, וה"א הבנין נקודה בקמץ-קטן מקום קמץ-גדול, והראוי הָחֵל, על משקל הָתֵם (יחזקאל כד י).
הֶחֱשׁוּ
גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ (מ"ב ב ג)
עבר לנסתרים מבנין הִפְעִיל על משקל הֶחֱלוּ שָׂרִים (הושע ז ה). ופירש הפסוק: כשאמר להם כן אז החשו, פירוש שתקו. ויש אומרים כי הוא צווי לרבים מבנין הִפְעִיל, בא בפתח-קטן וחטף-סגול תמורת פתח-גדול וחטף-פתח, כי היה ראוי הַחֲשׁוּ על משקל הַעֲלוּ. ושרשו חשׁה מנחי הלמ"ד.
הֻטַּמָּאָה
אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד)
מלה מורכבת מבנין הָפְעַל והִתְפַּעֵל. כי אם היתה מבנין הָפְעַל לבד היתה הֻטְמְאָה, ומבנין הִתְפַּעֵל לבד היתה הִתְטַמָּאָה או הִטַּמָּאָה בדגש הטי"ת להבלעת תי"ו הבנין, ודגש העי"ן כדין כל הִתְפַּעֵל לסימנו. עכשיו שהוא הֻטַּמָּאָה מורכב משניהם. ואם לא היה בהפסק היה הֻטַּמְּאָה בשוא המ"ם. וכן הרכבה מלת הֻדַּשְׁנָה (ישעיהו לד ו), כאשר כתבתי במקומו.
הַיְחָבְרְךָ
הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת (תהלים צד כ)
עתיד מבנין פֻּעַל הדגוש. ונפל הדגש להקל, והרי הוא כמו הַיְחֻבַּר עִמְּךָ. כי לא יבאו הכנויים בפעולים או בפעלים עומדים כי אם בזה הדרך. ולפי דעת המדקדקים האומרים שנמצא מבנין מרובע, יהיה זה ממנו, והרי הוא כמו הַיְחוֹבְרְךָ בחולם. וכבר כתבתי בטול דעתם בספר הבחור במאמר שני בעקר ח.
הֻיְּדוֹת
עַל הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו (נחמיה יב ח)
הוא שם. ויש אומרים שהוא מקור מבנין הִפְעִיל מנחי הקצוות, שרשו ידה, והיה ראוי להיות הוֹדוֹת, כמו טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ (תהלים צב ב), ובא הדגש ביו"ד תמורת הנח, כמו דגש אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא (דה"א כ ח), אף על פי שנכתבה היו"ד, כי כן נכתבה וא"ו בנוּלְּדוּ שהיא פ"א-הפעל, ואף על פי כן נדגשה הלמ"ד לחסרון פ"א-הפעל. ויותר נכון לומר כי דגש יו"ד הֻיְּדוֹת הוא לפאר קריאתה, כי אינה דומה לוא"ו נוּלְּדוּ, כי הוא"ו אף על פי שנכתבה אינה נקראת והרי היא כאינה, אבל יו"ד הֻיְּדוֹת היא נקראת, אמנם לא היתה קריאתה נכרת על הביאור אם לא נדגשה.
הַיִּיטַב
הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ (ויקרא י יט)
יש אומרים שהה"א לתימה, ויש אומרים שהיא לידיעה, ובשני הפנים היא זרה. כי אם היא לתימה, היתה ראויה להיות בחטף-פתח ורפי אחריה, כמו הֲיִשְׁמוֹר; ואם היא לידיעה היא זרה, כי לא תבא ה"א הידיעה על העתידים לעולם.
הֻכַּבֵּס
הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע (ויקרא יג נה)
מלה מורכבת מבנין הָפְעַל והִתְפַּעֵל, והוא מקור. ואם היתה כולה מהָפְעַל היתה הֻכְבֵּס או הׇכְבֵּס על משקל וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ (יחזקאל טז ד), כי החטף-קמץ והקבוץ אחדים הם. ואם היתה כלה מהִתְפַּעֵל היתה הִכַּבֵּס או הִתְכַּבֵּס וכולי כמו שכתבתי במלת הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד).
הִמְסִיו
הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם (יהושע יד ח)
עבר מבנין הִפְעִיל. והיה ראוי הִמְסוּ על משקל הַזְנֵה הִזְנוּ (הושע ד יח), ובא עם היו"ד על דרך הארמי – אִשְׁתִּיו חַמְרָא (דניאל ה ד), וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג כא). ויש אומרים כי הִמְסִיו עבר לנסתר על משקל הִפְקִיד, והוא"ו במקום ה"א למ"ד-הפֹעל, כי שרשו מסה, והיו"ד היא למשך כדין כל הִפְעִיל.
הַנֵּחָמִים
הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים (ישעיהו נז ה)
יש אומרים כי הוא בינוני נִפְעַל מחסרי פ"א יו"ד, שרשו יחם, על משקל אַתֶּם נֵאָרִים (מלאכי ג ט), כי חסרי פ"א יו"ד וחסרי פ"א נו"ן הם שוים. ומשך הצרי לתשלום יו"ד השורש החסרה. ואם היה מנחי פ"א יו"ד היה הַנּוֹחָמִים, על משקל הַנּוֹעָדִים (במדבר יד לה). ואני כתבתי בטול הדעת הזה בספר הבחור במאמר שני עקר ו עיין שם. ונראה לי שיותר טוב לומר ששרשו חמם, והיה ראוי נְחַמִּים על משקל נְסַבִּים, ובא הנח שהוא הקמץ תמורת הדגש.
הֹרוֹ וְהֹגוֹ
הֹרוֹ וְהֹגוֹ (ישעיהו נט יג)
יש אומרים ששניהם מקורים מבנין הקל מנחי הלמ"ד, שרשם הרה, הגה, והחולם שבה"א הֹרוֹ וְהֹגוֹ הוא במקום קמץ, והראוי הָרֹה, כמו הָרֹה עָמָל (איוב טו לה), וכן והֹגוֹ כמו וְהָגוֹ. ויש אומרים כי הֹרוֹ מקור מבנין הִפְעִיל מנחי הקצוות, שרשו ירה. אבל וְהֹגוֹ הוא על כל פנים מהקל משורש הגה, ובא בחולם לזווגו למלת הֹרוֹ, כמו שמצאנו מלות אחרות הבאים שלא כדין לזווגם, כמו צְאֶינָה וּרְאֶינָה (שה"ש ג יא), שהיה ראוי צֵאנָה על משקל לֵכְנָה (רות א ח), אלא בא לזווגו למלת וּרְאֶינָה.
הֵרֹמּוּ
הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה (במדבר יז י)
צווי מבנין נִפְעַל או הִתְפַּעֵל, שרשו רום או רמם, כמו שכתבתי במלת אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י), כי דין אחד לשניהם.
הַשְּׁכוּנֵי
הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים (שופטים ח יא)
אין בכל המקרא מלה זרה כזאת, כי היא זרה בשלשה ענינים. האחד, שנכתבה ה"א הידיעה עם מלה סמוכה; השנית, כי היא סמוכה ואחריה בי"ת, והראוי שְׁכוּנֵי אֹהָלִים; והשלישי, כי מלת שָׁכֵן הוא פעל עומד, ואין דרכו לבא בו פָּעוּל, כמו שכתבתי בספר הבחור במאמר ראשון בעקר שני.
הָשַּׁמָּה
כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת (ויקרא כו לה)
מקור מבנין הָפְעַל עם כנוי הנסתרת, אף על פי שאין הה"א במפיק, ורבים כן ונמנין על פי המסרה. או אפשר שהה"א נוספת, ובלי ה"א היה הָשֵּׁם או הֻשֵּׁם בדגשות השי"ן לחסרון הכפל, כי שרשו שמם. ואף על פי שאין דגש מורה למטה ממנו, אלא לפי שאין מקור אחר לדגש שמוהו בפ"א-הפעל, ועכשיו שנתוספה בה הה"א יש מקום לדגש להכנס במ"ם, ומכל מקום הדגש שבשי"ן לא סר. והיה יכול לומר הוּשַׁמָּה השי"ן רפויה.
הָתְפָּקְדוּ
הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ (מ"א כ כז); לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם (במדבר א מז)
עוברים לנסתרים מבנין הָפְעַל מורכב עם בנין הִתְפַּעֵל. כי אם היה מבנין הָפְעַל לבד היה הָפְקְדוּ, ומבנין הִתְפַּעֵל לבד הִתְפַּקְּדוּ והה"א בחירק, עכשיו הורכב משניהם.