ספר הרכבה· רבנו אליהו בחור הלוי אשכנזי
אות אל"ף
אֹבִידָה
אֹבִידָה עִיר (וְיוֹשְׁבֶיהָ) ([צ"ל: וְיֹשְׁבֵי בָהּ]) (ירמיהו מו ח)
מבנין הִפְעִיל מנחי פ"א אל"ף, ואל"ף שרשית נחה שלא כמשפט בהִפְעִיל, רק דרכה לנוח בבנין הקל, והראוי אַאֲבִידָה. וכן וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל (הושע יא ד) – הראוי אַאֲכִיל. ובאו כן לפגישת שני האל"פין. ויש אומרים שהוא בינוני מבנין הקל לנקבה, וחירק העי"ן במקום צרי, על דרך תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהלים טז ה), שהוא כמו תּוֹמֵךְ בצרי, כך אוֹבִידָה כמו אוֹבֵדָה. ואומר אני כי זה לא יתכן, כי היה צריך להיות בטעם מלרע – אוֹבִידָ֥ה, על משקל נֹטֵרָ֣ה אֶת הַכְּרָמִים (שה"ש א ו). אבל כשהטעם מלעיל הוא לשון זכר, כמו תַנּוּר בֹּעֵ֖רָה (הושע ז ד), כאשר בארתי בספר הבחור במאמר שלישי בעקר ח'.
אַבְרֵךְ
וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא מג)
יש אומרים שהוא צווי ליחיד מבנין הִפְעִיל, והאל"ף במקום ה"א הבנין, והרי הוא כמו הַבְרֵךְ על משקל הַשְׁלֵךְ. ויש אומרים שהוא עתיד מבנין הִפְעִיל, והאל"ף למדבר-בעדו על משקל אַשְׁלֵךְ, ופירושו: כל איש אמר 'אַבְרֵךְ ואקוד לפניו'. ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מן אַב ורֵךְ כמו שפירש רש"י ז"ל.
אֶגְאָלְתִּי
וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג)
מלה מורכבת מן אֶגְאַל – עתיד מבנין הקל למדבר-בעדו, ומן גָּאַלְתִּי, שהוא עבר מבנין הקל למדבר-בעדו. ויש אומרים שהאל"ף ראשונה תמורת ה"א, והוא עבר מבנין הִפְעִיל, כמו הִגְאַלְתִּי.
אָדוֹשׁ
אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ (ישעיהו כח כח)
מקור מבנין הקל בתוספת אל"ף, שלא כמנהג במקור רק בשמות. אם כן זה מורכב ממקור ומשם, האל"ף כדמות השם והחולם כדמות המקור; כי השם בשורק, כמו אָסוּךְ שָׁמֶן (מ"ב ד ב).
אֹהַבְתִּי
אֹהַ֣בְתִּי לָדוּשׁ (הושע י יא)
בא על משקל וְתֵרֶא אֹיַ֙בְתִּי֙ (מיכה ז י), וכן אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַ֙בְתִּי֙ (מיכה ז ח), והם בינוניים לנקבה מבנין הקל מנחי פ"א אל"ף, והרי הם כמו אוֹהֶבֶת, אוֹיֶבֶת. ויש אומרים שהיו"ד לכנוי המדבר-בעדו, ולא יתכן, כי הם בטעם מלעיל.
אוֹכִיל
וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל (הושע יא ד)
אפשר היותו על משקל אוֹבִיד מן אֹבִידָה עִיר (ירמיהו מו ח), כמו שכתבתי לעיל, ולפי זה יהיה וְאַט שם בענין נַחַת, כמו וַיְהַלֵּךְ אַט (מ"א כא כז). ויש אומרים שהוא שם, כמו אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר (בראשית מא מח), על משקל וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה (בראשית י כט), ולפי זה יהיה וְאַט עתיד למדבר-בעדו מבנין הִפְעִיל, כמו אַטֶּה, ולזה נוטה דעת רבינו שלמה ז"ל.
אֻמְלַל
אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל (נחום א ד) ואֻמְלַל יִצְהָר (יואל א י)
שניהם עוברים מבנין פֻּעַל הדגוש, ולמ"ד-הפֹעל כפולה בו כמו שנכפלה במלת וְנִפְלַל חָלָל (יחזקאל כח כג), והם פתוחים כמשפט העוברים. אבל שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל (ישעיהו טז ח) הוא קמוץ, כי הוא תואר במקום בינוני. וכן כִּי אֻמְלַל אָנִי (תהלים ו ג) בפתח, היה ראוי להיות בקמץ, כי הוא תואר בראיית אָנִי, ובא בפתח תמורת קמץ. ויש אומרים שהוא עבר על דרך וְנֵאשְׁאַר אָנִי (יחזקאל ט ח), ועוד אזכרהו במקומו.
אָרָה
אָרָה לִּי (במדבר כב ו)
הוא על משקל קָבָה לִּי (במדבר כב יא), והם צוויים ליחיד מבנין הקל מפעלי הכפל בתוספת ה"א, ומשפטן בשלמות: אׇרְרָה, קׇבְבָה, על משקל שׇׁמְרָה וזׇכְרָה, ונפלה האות האחת כמנהג. ועדין היו ראויים אׇרָּה, קׇבָּה, בחטף-קמץ ובדגש אחריו, ולפי שהרי"ש אינה מקבלת דגש נרחבה האל"ף שלא לחטוף על הרי"ש. וכן היה ראוי קָבָּה לי הבי"ת בדגש, ובא משך הקמץ תמורתו אף על פי שאיננה רפיונית, כמו שבאו וַיָּזֶד יַעֲקֹב (בראשית כה כט) ואַבְנֵי גָזִית (מ"א ה לא). ויש אומרים כי אָרָה צווי מבנין פִּעֵל הדגוש, ולולי הרי"ש היה בדגש, ותשלומה אַרְרָה על משקל סַפְּרָה נָּא לִי (מ"ב ח ד). ויש אומרים כי אָרָה וקָבָה על משקל הָבָה שהיה ראוי להיות הֲבָה, כך אלו היו ראויים להיות אֲרָה, קְבָה, על משקל גְּשָׁה נָּא (בראשית כז כא). ואָרָה שרשו נאר מן בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים (מלאכי ג ט), וקָבָה שרשו נקב מן וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ (ויקרא כד טז).
אֲרַיָּוֶךְ
אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי (ישעיהו טז ט)
ועל הנכון היה ראוי לומר אֲרַוֵּךְ, אלא שבא בשלמות למ"ד-הפעל, והיו"ד תמורת וא"ו עי"ן-הפעל. והוא"ו שהיא תמורת ה"א למ"ד הפעל גם היא הייתה ראויה להתחלף ליו"ד והיה בשלמות אֲרַיָּיֶךְ, ולפגישת שני יו"דין הפכו האחת לוא"ו. והיה לו לומר אֲרַיְּוֵךְ – היו"ד שואית והוא"ו בצרי, אבל נקמצה היו"ד ובא מלעיל בסגול על דרך הפסק להעמדת הטעם, כי הוא בשני פשטין – אֲרַיָּ֙וֶךְ֙. והוא עתיד מבנין פִּעֵל למדבר-בעדו בשלמות למ"ד-הפעל והפוך האותיות עם כנוי הנמצאת מנחי הלמ"ד, שרשו רָוָה.
אֵרוֹמָם
עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא (ישעיהו לג י)
יש אומרים כי משפטו בשלמות אֶתְרוֹמָם מבנין הִתְפַּעֵל מנחי העי"ן על משקל אֶתְבּוֹנָן (תהלים קיט צה), וצרי האל"ף תשלום הדגש הראוי ברי"ש להורות על תי"ו הבנין. או אפשר שהוא הִתְפַּעֵל מהכפולים, כי נמצא ענין רוממות בשני שרשים אלו – רום ורמם. ויש אומרים כי הוא עתיד מבנין נִפְעַל, כמו אִרוֹמָם, והצרי באל"ף להורות על נו"ן הנִפְעַל. ובא הרי"ש בחולם עם אות הכפל על דרך הבאים בחסרון הכפל, כמו אֶתּוֹם, יִתּוֹם, תִּתּוֹם, נִתּוֹם.
אֶשְׁתּוֹלְלוּ
אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב (תהלים עו ו)
והאל"ף תמורת ה"א באל"ף, כמו אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג), והוא עבר לנסתרים מבנין הִתְפַּעֵל מפעלי הכפל בקדימת פ"א-הפעל לתי"ו הִתְפַּעֵל, כמשפט אותיות השריקה שהם ז"ס שר"ץ, ושרשו שלל.
אֶשְׁתּוֹנָן
וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן (תהלים עג כא)
האל"ף תמורת ה"א, והוא עבר לנסתר מבנין הִפְעִיל. ופירושו: כל אחד ואחד מכליותי הִשְׁתֹּונֵן. אבל לפי זה צריך לומר שהכליות הם מהשמות הבאים בלשון זכר ובלשון נקבה, והיא המדה השלשה עשר מהשמות שכתבתי בפרק המדות.
אֶתְּקֶנְךָּ
כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ (ירמיהו כב כד)
משפטו בתשלום הפ"א אֶנְתְּקֶנְךָּ. והוא עתיד קל למדבר-בעדו מחסרי פ"א נו"ן, שרשו נתק, ודגש התי"ו מורה על חסרון נו"ן פ"א-הפעל, והנו"ן האחרונה היא נוספת. וכן כל כ"ף כנוי הנמצא הדגושה להבלעת נו"ן נוספת, כמו וִיחֻנֶּךָּ (במדבר ו כה), אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב א), הראוי: וִיחֻנֶנְךָּ, אַרְאֶנְךָּ. אבל לא יבא זה רק בהפסק. ואם תאמר למה כ"ף של אֶתְּקֶנְךָּ דגושה, והלא נו"ן הנוספת נכתבת, אשיבך כי הוא דגש קל, לפי שהוא אחר שוא, ואינו מורה על חסרון, רק בא לתפארת בעבור ההפסק. וכבר בארתי כל זה בפרק שירה בשיר חמישי.