ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
תשק"ף · אות ש - שכירות
[דף מט טור ג] גרסינן בפרק שור שנגח את הפרה כשם שקרקע ניקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה והוא הדין לשואל שאם נתן כליו ותשמישיו לתוכו הרי זו חזקה כההיא דגרסינן בירושלמי דקידושין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנה כדלקמן או כדכתב בחזקת הבתים כיון שצבר לתוכו קנה אמ' שמואל ובלבד שיהו ראויין לציבור. ומסתברא דהו' הדין למטלטלין דאין נקנין אלא במשיכה. ולא במעות משום גזיר' שמא יאמרו נאבדו ולא טרח. גרסינן בקידושין דף כ"ו מעשה ברשב"ג וזקנים שהיו באין בספינה ואמ' עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לו וכו' עד ונטלו שכרן זה מזה ש"מ דשכירות נקנה בכסף וש"מ מכי שכרו כחצירו דמי וקנה מה שבתוכה באגב. אבל בלא אגב לא קני. והא דאמרי' גבי בהמה בשוכר את מקומו מסתברא דאמר ליה אגב דאי ס"ד בשכירות לחודיה קני וכחצירו משוינן ליה כי קא מיבעי' לן שדה במכר ומטלטלין במתנ' מהו. ואמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון לרב יהושע ומקומו מושכר לו למה ליה למימר ומקומו מושכר לו תיפוק ליה דקנ' משום שכירות דהוה ליה כשוכר את מקומו אלא לאו ש"מ דלא קני אלא באגב וש"מ כי מקנינן אגב ארעא לא בעינן דליהוו במתנה אלא בשכירות כל דהו קנו מטלטלין אגביה. ורבי יהושע ששכרה לרבי אלעזר בן עזריה כשנתן לו רשות רבן גמליאל. דהא קיימא לן אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אלא אם כן נתנו לו הבעלים רשות. גרסינן בפ' השואל המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח בימות החמה שלשים יום [דף מט טור ד] ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים י"ב חודש וחנות אחד כרכים ואחד עיירות י"ב חודש רשב"ג אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים ואפילו צריך להודיע קתני והכי קאמר המשכיר לחבירו סתם אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג עד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום מעיקרא וכתב בעל הלכות גדולות דליתה לדרשב"ג בחנות ותנן התם כשאמרו ל' יום וכשאמ' י"ב חודש לא אמרן אלא להודיעו וכשם שהמשכיר צריך להודיע כך השוכר צריך להודיע דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא גברא מעליא. אמר ר' אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מאותן שלש שנים אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח אמר רב הונא אם בא לרבות בדמי' מרבה והוא דאייקור בתי. ירושלמי תני לינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין ואין פחות משלשים יום לשכיר' ואם השכירו זמן ידוע והגיע זמנו אפילו בתוך ימות הגשמים מוציאו מאי טעמא כיון דידיע זמנו בטבת או בשבט כאילו הודיעו דמי. תשובה לרבינו האיי ראובן דאוגר דרתא לשמעון בכך זוזי לשתא ולא אדכר כמה שני ודר ביה שמעון חדא שתא ושלשה ירחי אמר ליה פוק מינה דבעינא לאוגורה ללוי דאנא סתמא אוגרית ושמעון אמר ליה לא נפיקנא מינה עד מישלם שתא הכין חזינא דלענין שכירות יד בעל הקרקע על העליונה ומצי לאיגורי לאחרינ' דליכא בלישנא דא בכך וכך זוזי לשתא טפי מן הדא שתא דכל דבר שבסתם יד בעל השטר על התחתונה וכן בתר מישלם שתא ליכא שכר קצוב ובעירעור ארעא יד שוכר על העליונה ואם שכר יותר שנים מקצבת הדמים אין על השוכר אלא לפי הקצבה ואם הוא פחות מן הקצבה נותן לו כמה ששוה שכר באותה שנה ובאותו מקום פשיטא נפל ביתא משכיר [דף נ טור א] אמר ליה לא עדיפת מינאי ור"ש משמע דסבירא ליה דוקא בסתם אבל לזמן ידוע לא מצי זבנה אורתא יהבה במתנה לא עדיפת מגברא דאתיא מיניה כלליה לבריה חזינא אי אפשר לאודועיה ולא אודעיה איבעי ליה לאודועיה ואי לא אפשר לאודועיה אמר ליה לא עדיפת מינאי וההוא דהוה ליה חמרא וקדיש לההיא איתתא ויהביה גו ביתיה אזל לביתיה ושדר ליה גיטא וגירשה אזלא היא ואגר אגירי מיניה וביה ואותביה בשבילא ואמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו ואפילו ביתא דקיימא לאגרא ואיתתא דעבידא לאיגורי פטורה דאמר ליה דמית עלאי כאריא (אדבא) [ארבא]. ירושלמי המשכיר בית לחבירו ורצה למוכרו אמר ר' אמי לא עלתה על דעתו שימו' ברעב ור' אילא ורבי זעירא אמרי הכל קנוי לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד ימלא אוקלוסים דידיה אתא עובדא קומי ר' נסא ולא קביל עליה מה פליגי ולא אלא ברתיה דמשכיר הוה ממשכנה גביה חד רומי ולא הוו ליה דמי לאפוקה והורי כר' אמי שימכר וגרסינן בפסחים פרק מקום שנהגו בעון קומי ר' אמי נצרך לדמיו מהו אמר ליה לא עלתה על דעתו שימות ברעב ורבי זעירא ורבי אילא דאמרי תרוייהו מסתיוסים כאומנות הוא ונקנית במקח וכו' ביומוי דרבי מנא הוה כומריא בציפורין והוה בניהון דציפורא משכונין גביה מדאתי מיזל לון אפיק ר' מנא בריה כההיא דרבי אמי אמר לא דאנא סבר כוותיה אלא בנין דציפוראי דלא יחלטון בניהון המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת נגר ומנעל ובכל דבר שהוא מעש' אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושה ת"ר המשכיר חייב להעמיד דלתות לפתוח חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה שוכר חייב בסולם ובמרזב ולהטיח את גגו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ומקום מזוזה [דף נ טור ב] על השוכר דאפש' בגובתא דקניא הזבל של בעה"ב ואין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה ואסיקנא בחצר דמשכיר ותורי דאתו ליה מעלמא מסייע ליה לר' חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ודוקא בחצר המשתמרת וכן הילכתא ושברפת ושבחצר הרי אלו של בעה"ב אמר רב ששת זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה. גרסינן בריש גמרא דפסחים המשכיר בית לחבירו בשלשה עשר בניסן על מי לבדוק ואסיקנא אמר להו רב נחמן תניתוה המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר. על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק איכא מרבוותא דאמרו משום דמפתח לחודיה קני. כדאמרינן בפרק שור שנגח המוכר בית לחברו כיון שמס' לו מפתח קנה אלא בתר חזקה. והוה ליה כמד"א לך חזק וקני כדאמר התם היכי דמי. אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה. לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני ואי מסר לו מפתח כמד"א לו לך חזק וקני. ואי אחזיק בתר הכי קני. ואי לא אף על גב דאחזיק לאו כלום הוא. עד דאמר ליה לך חזק וקני. ומסירת מפתח לא הוי אלא שמירת מפתח כדאמר בע"א גבי יין נסך. ובתשובה לר' אלפס המוכר בית לחבירו ומסר לו מפתח ולא קנו מידו אם רצה לחזור חוזר. ירושלמי בפ"ק דקידושין המשכיר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנה. ר' יודה בן פזי בעי מסר לו מפתח מהו אמר ר' זכריה חתניה דר' לוי מחלוקת ר' שמעון וחכמים דתניא תמן המוס' מפתח לעם הארץ הבית טהור שלא מסר אלא שמירת מפתח ותניא ר' שמעון מטמא. וקיי"ל כרבנן ובפ"ק דפסחים גרסי' בירוש' ובעו מיניה מר' נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק וכו'. והמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק. ואסיקנא דלא הוי מקח טעות. [דף נ טור ג] והמשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעבר' לשוכר. השכיר לו לחדשים ונתעברה. נתעברה למשכיר. מעשה באחד ששכר מרחץ לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמר יחלוקו את חודש העיבור. אמר רבי אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר. קא סבר תפוס לשון אחרון. ושמואל אמר בבא באמצע חודש עסיקינן ור' נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואף על גב דאתא לבסוף כוליה למשכיר. ואף על גב דאפיך מיפך ואמר מדינר לחודש. מי"ב זהובים לשנה. לא אמרינן תפוס לשון אחרון וכולו למשכיר וקי"ל כרב נחמן דמספקא ליה אי אמרינן תפוס לשון אחרון או לא והכי אמרינן בחזקת בעליה וגבי מטלטלין כגון איסתירא מאה מעי. מאה מעי איסתירה הלך אחר פחות שבלשונות. דמספיקא לא מפקינן ממונא. ואי תפס לא מפקינן מיניה ודוקא מילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל מילתא דעבידא לאגלויי לא דהא קי"ל בפ' המקבל פירות בחזקת המקבל. בעו מיני' מר' ינאי השוכר אומר נתתי והמשכיר אומר לא נטלתי. על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא. אי לאחר זמנו תנינא. דתנן כל שלושי' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר ל' יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. לא צריכה דאתי יומא דמשלם זמניה מי עביד איניש דפרע ביום משלם זימניה או לא אמר ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמו רבנן שבוע' עליה אבל הכא שוכר מהימן ובשבועה. אמר רבה אמר רב נחמן האי מאן דאוגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטר לשוכר. פרשי [דף נ טור ד] רבוותא דליכא זמן בשטרא ואמר ליה נקיטת לך חמש נאמן. דאמר ליה האי דכתבית לך שטרא כי היכא דלא תחזיק עלי הוא. ומפרשי לה שאכלה שלש שנים. וכגון שמיחה דליכא למימר דמהימן שוכר משום מיגו דאי בעי אמר לקוח היא בידי. ואיכא למימר שאכלה ב' שנים. ואי נמי לאחר ג' שנים. דכיון דאפיק שטר שכירות לא אמרינן מיגו. ואיכא נוסחא דכתב בהו פרעתי דחמש שנים שוכר הוא דקאמר ליה הכי. ומהימן דאמר ליה הא דכתבית לך שטרא כי היכי דלא ליחזיק עלי הוא. והמשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית. אם היה קטן לא יעשנו גדול. גדול לא יעשנו קטן. אחד לא יעשנו שנים. שנים לא יעשנו אחד. ולא יוסיף ולא יפחות חלונות אלא מדעת שניהם. ואפי' דקאי אגודא דנהרא דאמר לו בית כזה אני משכיר לך. אבל אמר לו בית זה ונפל אינו חייב לבנותו. ואי אמר לו בית סתם שנים יעשנו אחד. והוא שקרוי בית. גרסינן פרק השותפין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בכירה גדולה משתמש בזיזיה ובכותליה עד ארבע אמות. ובעובי הכותל מקו' שנהגו אבל תרבץ אפרני לא ורב נחמן אמר אפי' תרבץ אפרני אבל רחבה שאחורי הבתים לא. ורבא אמר אפילו רחבה שאחורי הבתים וכן הילכתא. וגרסינן בפ"ב דבבא קמא אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר. שנ' ושאיה יוכת שער. ורב יוסף ואיתימ' רב הונא אמר בית דמיתבא יתיב. מאי ביניהו. איכא ביניהו דמשתמש ביה בתיבנא וציבי. וכתב רב אלפס דוקא [דף נא טור א] בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דגברא עביד למיגר מאי טעמא זה נהנה וזה לא חסר. אבל בחצר דקיימא לאגרא אף על גב דגברא לא עביד למיגר חייב. דהא חסריה. ומסתברא טעמא דחצר דלא קיימ' לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר לאו משום דזה לא חסר הוא אלא משום דשאיה יוכת שער. דזה נהנה וזה נהנה הוא. והיכא דבעל הבית משתמש ביה בתיבנא וציבי דליכא משום ושאיה יוכת שער. צריך להעלות שכר. ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא:
כתב בכך וכך בשבת וכו' איך פלוני בר פלוני אמר לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלוני דצביתי ברעות נפשאי ואגרי ליה ביתא פלן בסימנהא ובמצרנהא בכך וכך דינרין בשתא וקבילית מיניה אגר ירחא קמא וקביל עליה למיפרע לי אגרא דילי בכל ירחא וירחא ולא יהא לי רשותא ולא לכל מאן דאתי מחמתי לאוסופי עליה אגר ביתא דכתב לעיל עד דמטי זמניה ולא לאפוקי מגו ביתא. כי יהב לי אגרא. ואף על גב דאיצטריכו לי זוזי לזבוניה וכדו השתא סלקית נפשאי מההיא ביתא לגמרי עד מישלם זמניה. ועלי ועל ירתאי בתראי לפצויי ליה ולסלוקי מעליה ומעל ירתיה כל מאן דיקום ויטעון ויערער עליה ועל מאן דאתי מחמתיה ולאוקומי בידיה ובידא דאתי מחמתיה עד מישלם זימנא. ושכירות דא שרירא וקיימא דלא להשנאה ודלא למיהדר ביה לעלם בביטול כל מודעי. וחומר ואחריות שטרא דנן כחומר כל שטרי שכירות דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא וכו':