ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
שער שני הכשר הבשר · שער ב - הלכות שחיטה
[דף יט טור ג] שער שני הנחלק לג' חלקים
הראשון שוחט אדם. השני שוחט סכין. השלישי בנשחט והוא סידר לו' סדרים הראשון הכשר שחיטה עצמה. השני הכשר הבשר מאיסור דם וגיד וחלב ובכ"ח. השלישי מחוסר זמן שאינו ראוי לשחיטה. רביעי על הטריפות שאינן ראוין לשחיטה. חמישי סימני בהמה חיה ועוף הנשחטין. ששי כסוי הדם:
הראשון - שוחט אדם
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקולו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ופרשנו בגמרא בו' דרכים הא' בחולין שנעטה"ק ולא אצטרוכי לן לפרושי אליבא דהלכתא. הב' והג' פירשו אביי ורבא בכותי לאביי בישראל עע"ג מותר לכתחלה לדבא אפילו יוצא ונכנס ואף על גב דתניא כוותייהו ליתא כדגרסינן א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר"נ וב"ד נימנו וגמרו על שחיטת כותי ואסרוהו ואפילו ישראל עע"ג קבליה מיניה ר"ז ואפי' רב אמי ורב אסי דאכלו אחר גזירה חזרו וגזרו עליהם דר' יצחק בר יוסף שדרי' ר' אבוהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל אין כאן שמורה [דף יט טור ד] הלך ר"י בר יוסף וסיפר דברים לפי ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים וכן הלכתא ודין כותי הכי כתב ר' אלפס פ"ק דגיטין. ה"ד פרשה רב אשי בישראל מומר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר לאכול נבלות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא מומר לאכול נבלות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ואף על גב דעלתה בקושיא בכולן ששחטו הלכה כרבא דהא מסייע ליה מתניתן דלקמן הכל שוחטין ואפי' כותי ואפי' ישראל מומר ומסקנא מומר לאותו דבר ושנויא מומר לע"ג וכדרב ענן ליתא דהא איתותב ועוד דקי"ל דחמורה ע"ג שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וה"ה לחילול שבת בפרהסיא ומדרב ענן ליתא לשנויא דשני' מעיקרא שנויא היא והלכתא כרבא ומומר לאכול נבלות לתיאבון מותר לאכול משחיטתו וה"ה מומר לאכול חלב ודווקא בדק אבל לא בדק לא דמטרח לא טרח ואיהו נמי לא מהימן ואם לא בדק ונמצאת סכינו יפה מותר ואי ליתא לסכין אילו אחרים רואין אותו שחיטתו פסולה ודווקא לתיאבון אבל להכעיס מועד לנבל הוא ואפילו נמצאת סכינו יפה אסור והיכא דאחרים רואין אותו אית מ"ד [דף כ טור א] שחיטתו כשרה ומסתבר כיון דמועד לנבל הוא ה"ה כשחיטת כותי וא"י דאפי' ישראל עע"ג פסולין וע"כ ל"פ רב אחא ורבינא במומר להכעיס ח"א מין הוא וח"א מומר הוא ה"מ לעניין יי"נ ולענין מורידין ופליגו במומר לד"א אי הוה מומר לדבר אחר או לא אבל במומר להכעיס דכ"ע מומר הוא לאותו דבר כרשע דחמם שהוא רשע לעדות ממון. החמישי פריש רבינא כל המומחין אעפ"י שאין מוחזקין שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר ואם לאו אסור דל"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. הששי לישנא בתרא דאמר ה"ק הכל שוחטין כל המוחזקין שוחטין מוחזקין אעפ"י שאין מומחין כגון ששוחט לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף אבל אם לא שחט ב' ג"פ לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. א' מרבוותא מאן דפריש כל"ק דרבינא וכתב רב אלפסי ז"ל היכא שראה א' ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא לקמן הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשליח צא ושחוט והלך ויצא ושחט חזקתו שחוט אלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ק' לך הא דאר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה התם כגון דאתיליד ביה ריעותא כלומר בהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת ואם נולד בה ספק ריעותא ול"ד לספק שהה ספק דרס דאמר כל ספק בשחיטה פסול דוודאי לא דריס דרוב מומחין. ומסתבר ראה דקאמר רבינו לא דייק דהיכא שראה א' ששחט ואזל ליה לעלמא אפי' ללישנא קמא דרבינא דבעי מומחין כשרה כדגרסינן וכולן ששחטו אהאי אילימא אחש"ו עלה קאי אלא אשאין מומחין בבדקו אותו סגי דליתא קמן למיבדקיה וכי אחרים רואין אותו ואיתא לקמן ולא ידעינן אי [דף כ טור ב] גמיר אי לא ללישנא קמא דרבינא מומחה בעי ואעפ"י שמוחזק בודקין אותו וללישנא בתרא לא בעי וכיון דמוחזק לא צריך למבדקיה. ואף על גב דאין אחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וא"כ ל"ל ראה. ודקאמר רבינו דאזיל ליה לעלמא ל"ד דס"ל רוב מאש"מ הן אפי' איתא קמן קאמר. מדאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כלומר ל"ת אם שחט בודקין אותו דאפי' איתא קאמר ל"צ למיבדקיה ומדאמרינן נמי בלישנא בתרא דרבינא אם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ש"מ מדאמר הכי תו לא צריך בדיקה ואף על גב דאיתא קמן מיהו מסתברא כמאן דפ' מומחין הן וסוגיא דשמעתא הכי אזלי דאמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ופרכינן ה"ד אי דידע ביה דגמיר ל"ל ראה אי דידע דלא גמיר פשיטא אלא דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין א"ש מומחין הן מי לא תניא מצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוט ש"מ מלתא פסיקתא הכי היא. ועוד דר"נ קאי כוותיה דאמרינן אר"נ ב"י לא דכ"ע רמא"ש מומחין הן ובבית כ"ע ל"פ וכו'. והלכך היכא דשחיט ולא ידעינן אי גמיר אי לא אף על גב דאיתא קמן א"צ למבדקיה והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקים כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דווקא דידעינן ביה דלא גמיר ואף על גב דמוחזק אסור דזימנא דישהה וידרוס ולא ידע אבל אי לא ידעינן ביה אי גמיר אי לא קי"ל רוב מצויין א"ש מומחין הן. ודק"ל לרבינו הא דקי"ל בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דרובא דאורייתא אזלינן בתר רובא ובכשרות נשחטה וסמוך מיעוטא לחזקה ל"ל דכיון דרוב מומחין הן ליכא חזקה דאיסורא וליכא למיסמכינהו אהדדי דהא בתר שחיטה אזלא חזקת דאיסור אמ"ה דאי בתר שחיטה אשכחן חזקה הל"ל סמוך מיעוטא לחזקה אלא השתא דנשחטה ל"ל הכי. [דף כ טור ג] ואיצטריך לברורי אי בעינן מוחזקין אי לא דהא רבינא ס"ל מומחין הן בעינן מוחזקין ורבינו אלפסי לא פי' אי הלכה כרבינא בלישנא בתרא או לא ומסתברא דהלכתא כרבא ואביי ורב אשי ורבה בר עולא דס"ל מומחין ולעלופי לא חיישינן כדאמרינן במסקנא דשמעתא כולהו. כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחין אין שאין מומחין לא רוב מומחין הן להך לישנא דאמרי מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן הלכך מומחין ומוחזקין הן ואפי' ליתא קמן דליבדקיה כשרה ותו גרסינן בראה א' ששחט ה"ד אי דידע דלא גמיר לימא רמאשמ"ה ש"מ דלא בעינן מוחזקין (והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקי כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דוקא דידעינן ביה דלא גמיר ואף על גב דמוחזק אסור דזמנין דשהה ודרס ולא ידע אבל אי לא ידעינן בי' אי גמיר או לא רוב מצויין א"ש מומחין הן ודק"ל לרבינו) והלכך אי משתכח חיותא או עופא ולא ידע אי אשתחיט שפיר כשרה דרוב מצויין א"ש מומחין הן ודווקא בעיר שרובה טבחי ישראל כדמוכח בפ' אלו מציאות אבל בעיר שרובה א"י לא. ודווקא דאשתכח בביתו דישראל אבל באשפה [דף כ טור ד] אסור כדגרסינן הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים ר"י אוסר ור"ח מתיר ומסקנא בבית כ"ע ל"פ דשרי באשפה שבשוק כ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית וכו' ומסתברא דהלכה כר"י וכדתי' ר"נ ורבינו יעקב דאמר אבדו דווקא דמאן דשחטו סבר ייאוש בעלים היא אבל מצאו אימר דבעה"ב היא ואזרקי' לא דייק לן מדתני רישא הרי שמצא תרנגול שחוט בשוק והא דקתני אבדו אורחא דמילתא קתני. וגרסי' נמי מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו וכו' ואתה מוצא בהלכה ד' דרכים הא' ידעינן דגמיר אף על גב דלא מוחזק מותר לשחוט לכתחלה ולעלופי ל"ח כדרבה בר עולא וכרבא ורב אשי דפליגו אדרבינא. השני ידעינן ביה דלא גמיר אף על גב דמומחה אסור לאכול משחיטתו מדר"י א"ש ואוקים ששחט לפנינו ב' ג"פ מ"ד הא אתחזק קמ"ל וקי"ל כוותיה ואית מרבוותא דאמר לית הלכתא כוותי' משום דפסק הלכתא כל"ק דרבינא דאמר מוחזקין אעפ"י שאין מומחין ולאו מילתא היא כדפרישית. הג' לא ידעינן אי גמיר אי לא אי מומחה אי לא לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואפי' אית קמן לא בדקינן דרוב מאש"מ [דף כא טור א] ומוחזקין הן כדפרישית. הד' ידעינן ביה דלא גמיר ואמרינן רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה מר' חייא בר אשי א"ר ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה ואסקינן דידע דלא גמיר וכגון ששחט לקמן חד סימן שפיר דאמרינן האי איתרמויי איתרמי ליה ואידך שמא שהה שמא דרס ולא מתכשרי אא"כ ראהו מתחלה ועד סוף וכן הלכתא. ונשים ועבדים שיודעין הל' שחיטה שוחטין לכתחלה דתנן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים ובטמאים ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים בבשר ואעפ"י שאין אחרים רואין אותן חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד שחיטתן פסולה ואם אחרים רואין כשרה דיעבד אבל לכתחלה אפי' אחרים רואין אותן אין שוחטין כדגרסינן שמא קלקלו לא קתני. אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין [דף כא טור ב] להן חולין לכתחלה כלומר אפי' אחרים רואין אותן. ודווקא שא"י לשחוט אבל יודע לשחוט ואחרים רואין אותן שוחטין לכתחלה כדתניא בסוכה קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג וחרש שאמרו דווקא שאינו שומע ואינו מדבר. כדגרסינן חרש שדברו חכמים בכ"מ זה שאינו שומע ואינו מדבר. ותניא מדבר ואינו שומע זה חרש. שומע ואינו מדבר זה אלם. זה וזה ה"ה כפקח לכל דבריהן. והלכך מדבר ואינו שומע. שומע ואינו מדבר. לכתחלה לא ישחוט. ואם שחט שחיטתו כשרה. כדגרסינן בברכות מחלוקת בק"ש. אבל בשאר מצות ד"ה יצא. ותנ"ה לא יברך ברהמ"ז בלבו. ואם בירך יצא. וגרסינן בתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. השיכור והערום והאלם והסומא ובעל קרי וגרסינן בירושלמי ערום ובעל קרי מפני הברכה ואית מ"ד מדבר ואינו שומע [דף כא טור ג] שוחט לכתחלה ולא נהיר. וערום ובעל קרי אין שוחטין לכתחלה מפני הברכה והאידנא דבטלי לטבילותיה בעל קרי שוחט לכתחלה ואפי' לרבוותא דאמרי לא בטלי' לטבילותי' אלא לד"ת אבל לתפלה לא. ומסת' דטבילותא במנהגא תליא מילתא כדגרסי' בירושלמי ואתינא לה בשער מילה ושיכור אית דמדמו ליה לסומא ולכתחלה לא ישחוט ומסת' דמותר לכתחלה. וה"ה כשוחט בלילה ואבוקה כנגדו כדתניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. כללו ש"ד ה"ה כפקח לכ"ד ודווקא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע ה"ה כשוטה לכ"ד ואפי' דיעבד שחיטתו פסולה. ושוטה כדאיתא במס' חגיגה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו. ותניא נמי איזה שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו. וקי"ל כר"י דאמר אפילו בא' מהן והוא דקעביד ליה דרך שטות. וקטן עד י"ג שנים ויום א' לזכר ויב"ש ויום א' לנקבה. תניא ר' הושיעא בר זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה. ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמ"ל הלכה כר' נתן. והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה. וה"ה אם יש בסכין כמלא צואר חוץ לצואר בהוליך ולא הביא סגי כדאיתא לקמן אלא דרבותא אתי לאשמעינן דאע"ג דליכא בסכין שיעורא. והבאתו מכח כח שריא ודווקא זרק דאתא מכח גברא אף על גב דלית ביה כוונה. אבל נפלה סכין ושחטה אעפ"י שהלכה ובאה כדרכה פסולה. כדתניא וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא ואפילו אחרים רואין אותו ושחיטתו כראוי פסולה דלא גרע מכותי. נבלה [דף כא טור ד] אין איסור הנאה לא וקי"ל אסורה באכילה אבל בהנאה מותרת דהוה כר"י ופליג עלה דר"א דלא אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ג ול"ח שמא מין הוא. דא"ר חייא בר אבא אר"י א"י שבחו"ל לאו עע"ג הם. אלא מנהג אבותיהן בידיהן וה"מ דלא שמעינן ליה דחשיב. אבל שמעינן אסור בהנאה ומסת' אף על גב דיי"נ מזבח גמרינן כדאי' בפ"ב דע"ג ה"ט דסתם יינם של עובדי כוכבים אסורין בהנאה וסתם זבח מותר משום דגזרינן על סתם יינם משום חתנות ואסרוהו בהנאה ביי"נ של עובדי כוכבים דלא למשוך בתרייהו דמשום חששא דיי"נ דהוא מיעוטא לא אסיר סתם לכ"ע מ"ד אגבינות בית אינוקי לרבנן ומשום חתנות הוא דאסור כדאמרינן על יינם משום בנותיהן אבל הכא ליכא למיסר סתם דהא. איכא הרחקה מאיסור נבילה דאורייתא ופת נמי משום דלא אשכחן ביה ע"ג כדאשכחן ביי"נ ישתו יין נסיכם ושלקות נמי משום ה"ט לא אסרו בהנאה. והשוחט לכותי אף על גב דשמעי' דחשיב מותר בהנאה דזה עובד וזה מחשב לא אמרינן דאר"י א"ש הלכה כר"י ועובדא נמי דההיא טייעא דאמר להו דמא ותרבא לדידן וכו' ומסתברא אף על גב דלא אכיל מיניה ישראל כיון דשחיטה ראויה היא בעי ברכה בשחיטה וכיסוי דע"כ ל"פ גבי כיסוי אלא בשוחט לעבודת כוכבים והשוחט ונתנבלה בידו דלא ראויה אבל ראויה בעי ברכה והיכא דשחט סי' א' ישראל וסי' אחד כותי פסולה אלא אפי' שחט סי' א' כותי וסי' א' ישראל שחיטתו פסולה שהרי נעשה מעשה טריפה ביד כותי והיכא דשוחט כותי חצי קנה וגמר ישראל שחיטה ע"י שלא נעשה מעשה טריפה ביד כותי כשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום. ואפי' למ"ד [דף כב טור א] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בהא מודו מדגרסי' בפ"ב דחולין לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמר בפנים. ולא קאמר כגון ששחט מיעוט סי' בחוץ וגמרו בפנים ש"מ כשרה לכ"ע אבל וושט אפי' שחט כותי כ"ש ומירק ישראל פסולה אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. וה"ג בתוספתא ישראל ששחט ומירק כותי שחיטה ע"י שחיטתו פסולה שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשרה כותי ששחט ומירק ישראל שחיטה ע"י שחיטתו כשרה שחט דבר שאינה עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרו מותר באכילה ישראל וכותי שהיו אוחזין בסכין ושחטו אפי' א' מלמעלה וא' מלמטה שחיטתו כשרה וכן הלכתא. השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ואוקי כשאבוקה כנגדו אבל לכתחלה לא ישחוט שמא ישחוט רב שחיט שחיטה כשרה כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחלה כדתנן לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה והשוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקי בשוגג כר"י דאמר בשוגג יאכל למ"ש במזיד יאכל לאחרים ולא לו. רב חנן בר אמי כי מורי רב דריש כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה ש"מ לית הלכתא כר"י הסנדלר אלא כר"י ומסתברא האי דמורי כר"מ דסתם מתניתין כר"מ במעשרות דתנן המעשר בשבת [דף כב טור ב] בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מיהו כי דריש בפירקא דריש כר"י ורבינו אלפסי ותשובת הגאון דאייתי ראיה מרב אחא ורבינא דפליגו במעשה שבת וקי"ל כדברי המקיל ומעשה שבת דרבנן ליתא דא"כ היכא מקשה ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והא ר"י הסנדלר מעשה שבת דאורייתא ס"ל וכי פליגו אליבא דר"י הסנדלר פליגו ומסת' דאליבא דד"ה פליגו דמ"ד מעשה שבת דאורייתא דכתיב כי קדש היא לכם אלא לר"י מחללין אמרת ולא לאחרים כדכתיב בסיפא דקרא כל העושה בו מלאכה ור"מ נמי דריש ושמרתם את השבת כי קודש היא בשבת היא קודש ולא בחול והאי דפריש טעמא דר"י ולא פריש טעמא דר"מ ור"י משמע דשנוייא דשני ס"ל כר"י הסנדלר ואיצטריך ליה טעמא דר' יוחנן למוכח שחיטה שאינה ראוייה ומעשה שבת דאורייתא דאי דרבנן שחיטה ראוייה היא. וכיון דדריש רב בפירקא דריש כר"י משום ע"ה הלכה כר"י אבל בירושלמי גרסינן לישנא אחרינא שמואל כר"י הסנדלר רב כי הוה מורי בחבורתא מורי כר"מ וכד הוה דריש בציבורא מורי כר"י הסנדלר. אמר ר' שמואל בר ביסנא בר' יוסי בנו של ריב"ב הוה לן דתני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב כ"ד חייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ועשאן בין [דף כב טור ג] בשוגג בין במזיד אסור ומשמע דהירושלמי ס"ל הלכה כר"י הסנדלר. וכ"כ רבינו שרירא ע"כ ל"פ רב אחא ורבינא אלא דמר סבר דאורייתא ומ"ס דרבנן. אבל תרווייהו ס"ל דאסור הלכך הלכה כר"י הסנדלר וכ"פ רבינו הגאון ז"ל ואי לא דמסתפינא מרבוותא הוה גרסינן בגמרא דילן כי דריש בפירקא דריש כר"י הסנדלר. ור' יהודא טעמא היא בספרא כי היכא דאמינא בההיא דכתיב בפרק במה מדליקין הלכות הקודש כרומה ומעשרות והקדש הן הן גופי תורה ונמסרו כו' שהיא טעות בספרים ולישנא דבני מערבא הכי אי' הלכות הקודש וחטאת והכשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה הלכות הקודש התניא אם אמר הפרשתי לתוכו רביעית קודש נאמן חטאת דתנן הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתניא ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורים הן והא בפ' מכשירין ובגמרא דילן תניא נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו. וטעו הסופרים בין הכשרות ומעשרות ובהאי נוסחא נמי טעו והלכך הלכה כר"י הסנדלר לגי' הירושלמי ולגי' דילן כר"י וחזינן מאן דפסק בשוגג כר"י ובמזיד כר"י הסנדלר משום דרב אחא ורבינא אליבא דר"י הסנדלר וליתא ואנן כותבין מאי דס"ל מה שכתבתי למעלה דרב אלפסי פי' כר"י הסנדלר נראה כי ט"ס הוא דהא וודאי בפ' כירה כר"י פסק והדין עמו דבתר דקי"ל דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המקיל דפלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר ור"י בשל סופרים וקי"ל דבשל סופרים הלך אחר המקיל ור"י הסנדלר ליתא וכר"מ לא פסק דר"מ ור"י הלכה כר"י אפי' בברייתא כדמוכח בפ' אעפ"י. ואף על גב דרב מורי להו לתלמודא כר"מ ואשכחן סתמא דמעשרות [דף כב טור ד] כוותיה ליכא למיסמך עלייהו דהתם בפ' מי שהוציאו ל"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י מאי אמרת הך סתמא דמעשרות הא אשכחן סתמא אחרינא בהשוחט בשבת אליבא דר"י ואפי' לר' כדקאמר התם ונסבין חברייא למימר דר"י היא וההיא דר' חייא בר אבא בפ' כירה דדריש כר"מ אימר דלא שמיע ליה דיוקא דסתמא דחולין למימר ר"י היא. ועוד בעירובין דאיהו נמי לא ס"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין ס"ל. ובפי' הגאונים הפרש בין הלכה למטין ונראין ור"י בן מגש לפירושם בפ' יש נוחלין מעתה קורין טעות על הרב ונתבררו במה שביררו ובשבת וביוה"כ אסורין באכילה ביומא ולמ"ש בכ"ש ומ"ש ר"ת דאפי' מבשל ל"ב בכ"ש והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר ליתא והבאתי לי ראיה מהא דגרסינן בפ"ק דשבת לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין כו' ואם עשו כן למו"ש אסורים בכדי שיעשו והכא ליכא איסור אלא גזרה שמא יחתה בגחלים הלכך אתו ליה איסורא בדבשיל דאורייתא בעי' בכדי שיעשו כר' יעקב מדנקט ר"פ בכ"ש ברישא ביש מאותו המין במחובר לקרקע דאי איתא דבעי' בכ"ש בסיפא הול"ל למיתני והא דתנן במכשירין מצא בה ירק למכר אם רוב א"י לוקח מיד אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיצא ממקום קרוב התם נמי איסורא דאורייתא הוא באיסור תלישה והבאה מר"ה והוצאה מרה"י לר"ה ולפי דפירש רבינו אלפסי גבי חלילי אא"כ שהה במ"ש שיעור שיבואו ממקום קרוב משום ה"ט נמי איתא אלא דרש"י פירש וחיישינן לקולא והמבשל לחולה בשבת [דף כג טור א] מותר לבריא באומצא וכגון שהיה לו חולה מבעו"י דלית בי' מוקצה. וצרפתי אמר כיון דקי"ל בשבת כר"ש דל"ל מוקצה אף על גב דלא הו"ל חולה מותר ובמסת' כיון דבמוקצה מחמת איסור הוה הלכה כר"י כדגרסינן בפ' מי שהוציאו פליגי בה ר' אחא ורבינא ח"א בכל השבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור וקי"ל בכל דוכתי רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וכן פי' רבינו האי ז"ל והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל משום מוקצה ליכא דהא ראוי לכוס. וש"מ חטים שנטחנו ע"י א"י ביום טוב לית בהו משום מוקצה. אר"י א"ש הטבח צריך שיהא לו ג' סכינים. א' ששוחט בה. וא' שמחתך בה בשר. וא' שמחתך בה חלבים. ואר"י א"ש ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. רב חנניא משמי' דרב אמר אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית. ואידך הני שכיחי וכל אדם בקי בהן. וכתב רגילין לפרש שידע לאמן את ידיו בכתיבה ור' יעקב פי' שידע לעשות ולכתוב שטרות. והואיל ונפק מפומייהו יסדתי שם (מעשי') כתב השטרות וקצת מהלכותיהן בחיבור ספר זה. אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך הכלי. אבל שוחט לתוך אגן של מים עכורין אבל שאינן עכורין לא דאמרינן לבבואה קשחיט. ואם רוצה לשחוט בתוך הכלי נותן עליו עפר או מים ושוחט וכן נהגו. היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט מוציא ידיו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה. ובה"ג מאן דמסגי בספינה ובעי למישחט חיותא אסור לקבולי דמא במנא ואיתלי' לי' דוכתא במכותא למישחט לגניה עלי גודא דספינתא. וכד שחיט לה לא ליזול שחיטת דם בחד זימנא בגווייהו דגודא דמחזי כמאן דשחיט לשרא דימא אלא ברישא נפל דמא. ואי שחיט להדיא לגו מיא אסור למיכל מהאי חיותא. אין שוחטין לגומא כל עיקר משום בחוקותיהם לא תלכו. והרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת לגומא ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין ואם [דף כג טור ב] עשה כן צריך בדיקה אחריו. ומסקנא דשמעתא מיהו דלית הלכתא כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. דסתם מתניתין מחלוקת בברייתא היא וסתמא טובא דלא כרב. וה"ג בירושלמי בכלאים מתניתין פליגי עליה דרב פשתן שצבעה בחרת לא יעשה ממנה אימרה מפורסמת בכרים וכסתות מותר. מתניתין פליגי על רב נתפזרו מעות לפי ע"ג לא יהא שוחה ומלקטן שלא יראה כמשתחוה לע"ג ואם הוא מקום צנוע מותר מתניתין פליגי על רב פרצופין שהן מטילות מים בכרכים לא יתן פיו על פי' שלא יהא כמנשק לע"ג ואם הי' מקום צנוע מותר. מתניתין פליגי על רב אין שוחטין לתוך גומא. אבל עושה אדם גומא בתוך ביתו. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. מתניתין פליגי על רב ביב שהוא קמור תחת רה"ר אין שופכין מים לתוכו בשבת ותני עלה אם הי' מזחילין מותר בעינות גשמים צינורת מקלחין אסור. ותני בר קפרא אם הי' מקום צנוע מותר אלין פליגו על רב ולית להון קיום. ושמעינן מכולהו דלית הלכתא כרב. וגבי צינור שעלה בו קשקשין שמיעכו ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש. אבל ר' אלפסי מיהא דע"ז כדאיתא במס' שבת. ב"ה פסק כהאי מתניתין וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא ואנן כתבינין מאי דסבירא לן:
השני - שוחט סכין
אמר ר"ה מנין לבדיקת סכין מ"ה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. ואר"י לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא. ואי לא סר סכינו קמי חכם ר"ה אמר משמתינין לי' רבא אמר מעבירין אותו ומכריזין על בישרי' דטריפה הוא ורבינא אמר אי לא נמצאת סכינו יפה ממסמס לי' כפרתא דאפי' לכותי לא מזדבן ומסתב' דרבינא מוסיף הוא כלומר בנמצאת סכינו יפה משמתינין ואי לא מעבירין ומכריזין וממסמיסן ליה כפרתא ואית מ"ד דרבינא ס"ל בנמצאת סכינו יפה פליגי דהיכא דלא נמצאת סכינו יפה לא קאמר רבא דמכריזין דטריפה דאפי' לכותי לא מזדבן אלא אפי' בנמצאת סכינו יפה אמר מעבירין ליה ולא נהיר וכ"כ רב אחא הא דנמצאת סכינו יפה. הא דלא נמצאת סכינו יפה [דף כג טור ג] ממסמס לי' כפרתא והאי דאחמור רבנן בבדיקת סכין משאר הוראות כגון בדיקת הריאה וכיוצא בה משום דילמא אתי לזלזולי וכו' דאפשר לאשתמוטי בבדיקות אבל מילי אחרינייתא לא אפשר לאשתמוטי. ועכשיו אין ת"ח מקפיד על כבודו שכולם ראשים בעיניהם ואין ראוי לשמתו ולהעבירו אלא אורויי מורי לי' ואי עביד עביד. השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה הכל שוחטין לעולם שוחטין בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה ושנים והצפורן מפני שחונקים בפ' א"צ מהו להראות סכין לחכם רב מרי ברי' דרב בוסא שרי לרבנן אסרו וקי"ל כרבנן ופי' קמאי שמא יוליכנו חוץ לתחום להראות לחכם ורש"י משמע דרמי לדין ואין דנין ביום טוב וסכין שנפגם בעיו"ט אסור לתקנו ביום טוב מותר לתקנו דקי"ל כר"י דאמר כתיב היא וכתיב לכם ול"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט וכ' ר' אלפסי ז"ל סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב. ה"מ דפסקה אגב דוחקא. ודווקא אגב רחייא אגב דיקולא אבל משחזת לא ומסתב' אגבי דיקולא דאמרינן משחזת של עץ. ואגב רחייא משחזת של אבן ובין של עץ ובין של אבן מותר. דהלכה כר"י ואין מורין כן והלכתא אם מצא סכין יפה ושחט והכין שדרי ממתיבתא ששאלתם אין משחיזין וקאמר ד' לישנא אמר ר"פ ל"ש אלא משחזת של אבן וכו' לקולא וא"ד לחומרא ואית דמתני להא אסיפא אבל משיאה ע"ג חברתה ואר"י א"ש לקולא ולחומרא לית הלכתא כהדין לישנא אלא מותר לחדד הסכין אפי' בשל אבן כר"י דמתיר במכשירי א"נ דקאמר דהשחזה דלא כר"י וקאמר לי' רבא לר"ח דרשינן משמך דהלכה כר"י א"ל וכו' ואף ר' יוסף דקא מעבר אפומא דרחייא מכל אלין טעמא ליתא למתניתן. השוחט במגל יד בצור. מגל יד יש לו שני פיות צדו א' כסכין וצדו א' כמגל השוחט דיעבד אין לכתחלה לא. בשלמא מגל יד דלמא אתי ליעבד באידך גיסא ש"מ מיהו סכין שנעבד בה פגימה אעפ"י שנשתייר בה שיעור אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא איכא גזירה אאידך גיסא כ"ש הכא דבההיא גיסא גופא איכא למיגזר ואי איכא עלי' בלתא דפרסא שרי וצור וקנה לכתחלה לא ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ואסיקנא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ור' היא דא"ר כהנא השוחט במחובר לקרקע ר' פוסל ור"ח מכשיר ופלוגתייהו במחובר מעיקרא ר' פוסל בדיעבד ור"ח מכשיר אפי' לכתחלה והאי דקמיפלגי בדיעבד להודיעך כחו דר' דהלכה כוותיה ובכל שוחטין בין בצור בין בקנה בתלוש וד"ה שוחטין לכתחלה ובכל שוחטין [דף כג טור ד] בין בתלוש בין במחובר לר' חייא ולית הלכתא אלא כר' ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרא ובין תלוש ולבסוף חברו דתניא השוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה וכו' הי' צור יוצא מן הכותל או שהי' קנה עומד מאליו ושחט בה שחיטתו פסולה קשיא רישא אסיפא אלא לאו ש"מ שאני בין מחובר מעיקרא בין תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי ולא איפשיטא אליבא דר"א היא דאמר לענין הכשר זרעים תנאי היא אליבא דר"פ לא אשכחן תלוש ולבסוף חברו דהוה מחובר ולענין שחיטה לא קמיבעי' ליה וסוגיין כר"פ ואתה מוצא ג' דרכים הא' בתלוש שוחטין לכתחלה ואפי' שן תלושה וצפורן תלושה דאמר רבה בר"ה שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה והא דתנן חוץ ממגל והמגירה והצפורן והשנים מפני שהן חונקין שן אשן לא קשיא הא בחדא הא בתרתי צפורן אצפורן לא קשיא הא בתלושה הא במחוברת בתלושה שוחטין לכתחלה. הב' תלוש ולבסוף חברו לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה כדתנן נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. וא"ר ענן ל"ש אלא כשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל הסכין למטה וצואר בהמה למעלה ל"ח שמא ידרוס ודווקא בהמה אבל עוף דקליל אפי' סכין למטה וצואר למעלה ודווקא תלוש ולבסוף חברו ואין בו יניקה אבל אילן מחובר ע"י יניקה לא אקרי תלוש ולבסוף חברו דהא אפלגי בה בפ' כל הצלמים אי הוה מחובר אי לאו ואף על גב דתלוש ולבסוף חברו לענין ע"ג הוי תלוש. הג' מחובר מעיקרא דאפי' דיעבד שחיטתו פסולה והא דקאמר בקנה שוחטין לכתחלה אוקמינן בסימנא דאגמא שקורין בוד"א אבל בקרומות של קנה לא דתניא ה' דברים אמרו בקרומות של קנה. אין שוחטין בה וכו' ירושלמי מפני שרוח רעה שורה בהן והלכך אם שחט שחיטתו כשרה וי"מ מפני שמעלין קרדומות חדין ונוקבין ודיעבד נמי פסולה השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא פסולה ל"ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא. ואיבעית אימא הא והא בסרנא דמיא. ול"ק הא בכח ראשון הא בכח שני והלכתא בסרנא דפחרא לא ישחוט לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה. בסרנא דמיא בכ"ר דיעבד אין לכתחלה לא בכ"ש אפי' דיעבד נמי פסולה. חוץ ממגל קציר והמגירה ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגורה פירש"י ואפי' כולן מסוכסכות וקיימא ארישא דסכינא נידן כמגורה שעוקץ פגם ראשון מחלשת את העור והבשר. והפגם שני בא לסימן וקורע ושאין בה אלא [דף כד טור א] פגימה אחת אוגרת פסולה ומסוכסכת כשרה. ומסת' דכולן מסוכסכות והוליך ולא הביא ה"ה כשוחט במגל קציר דרך הליכתה דכשרה והכא באוגרת הוא דקאמר ואם יש ב' או ג' פגימות ה"ה כמגל לענין נבלה ואם יש בה פגימה אחת אוגרת פסולה ואסורה באכילה אבל מטהרתה מידי נבילה. ה"ד אוגרת וה"ד מסוכסכת אוגרת משתי רוחות כשתוליך הצפורן על הסכין מראש הסכין עד סופה או מסוף הסכין לראשה אוגרת בה מכל צד פסולה אוגרת כגון שתחגור בו צפורן מסוכסכת מרוח א' הצפורן אוכל מרוח א' והשני החלק במשחזת ופריך משני רוחות מפני שהעוקץ הראשון שהוא כלפי ראש הסכין בהליכתה מחלשת עור ובשר ועוקץ השני כלפי שוחט קורע ונוקב מרוח א' נמי חורפא מחלשת מורשא בזע דקיימא ארישא דסכינא עוקץ הפגימה עומדת בראש הסכין למעלה וכשמגיע לעוקץ לא נחלש העור והבשר ובהוליך ולא הביא אבל עומדת באמצע הסכין אי' הוליך ולא הביא פסולה וכן בראש הסכין והוליך והביא או הביא ולא הוליך פסולה וכן הלכתא והכי אסיקנא אמרת משמי' דרבא מסוכסכות פסולה והא אמר רבא מסוכסכות כשרה ל"ק כאן שהוליך ולא הביא כאן שהוליך והביא ה"ה דאית ליה לשנויי כאן בראש הסכין כאן באמצע הסכין ואית דמפרשי דקיימא ארישא מורשא קיימי ארישא חורפא אקתא אבל הפגומה בכ"מ שעומדת קאמר וכשהוליך ולא הביא לא פגע במורשא דליבזע אלא מורשא קמא דמחליש וליכא מורשא בתרא דבזע וה"ה אי קיימא מורשא אקתי' דסכינא והביא ולא הוליך לא מפסלי אבל בהוליך והביא א"נ דקיימא ארישא והביא ולא הוליך ואסיפא בהוליך ולא הביא פסולה. וא"ד ג' מדות בסכין הא' אוגרת פסולה אפי' דיעבד ומסוכסכת ועומדת באמצע הסכין ה"ה כאוגרת ופסולה בין הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך לפי' קמא ולפי' בתרא כדפרישנא וכן עומד בראש הסכין בהוליך והביא. ב' מסוכסכות לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה בהוליך ולא הביא בעומדת בראש הסכין אבל הוליך ולא הביא באמצע הסכין פסולה כדפרישנא ולפי' קמא אי קיימא מורשא ארישא בהוליך ולא הביא א"נ אסיפא בהביא ולא הוליך כשרה. ג' עולה ויורד מותר לכתחלה כגון שיש בה פגימה גדולה והחלקה העוקצין והסכין נמוך באמצע וסכינא חריפא דמיא לסאסאה כשרה לכתחלה במערבא בדקו לה במיא נותן מים בחודו של סכין ואם יש בו פגם שוטחין ואין הולכין ע"פ כולו בנהרדעא בדקו לה בשמשא רב ששת בדק לה בריש לישנא אר"פ צריכה אבישרא [דף כד טור ב] ואטופרא ואתלת רוחותי'. תוספתא וה"מ דצריכה האי בדיקותא היכא דחזי חשש פגימה. דצריכה דינא וצריכה בדיקה הא לא חזי בה בעיני' מידי ל"צ בדיקה כלל ובמערבא נמי דבדקו ומנסי בדבר שצריך נסיון הוא דעבדו. ובדיקת סכין ההוא גופיה מה"ת שצריך בדיקה הוא דקאמר רחמנא והא דאמר ר"ז ליבן שפוד ושחט בה שחיטתו כשרה לא אתי' לה רבינו אלא משמע דקי"ל כר"פ ור"א וכולהו אמוראי דאמרי צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחותי'. ולא אמרינן ביה"ש מירווח רווח ואיכא למימר הא דאמר ר' זירא דיעבד הוא ולא חיישינן לצדדים אבל לכתחלה כיון דאפשר למיבדקי צריך בדיקה וליכא לדחוי' שמעתא דלא פליג בה חדא עלה. השוחט במגל קציר דרך הולכה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ודווקא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה לא ואם לא בדק הסכין לפני השחיטה ולאחר השחיטה נמצאת פגומה פלוגתא דר"ה ור"ח דאתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אר"ה אפי' שיבר בה עצמות כל היום כולה פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ר"ח אמר כשרה אימר בעצם נפגמה דעצם וודאי דפגים עור ספק פגים ספק לא פגים והו"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי והלכה כוותיה דר"ה בשלא שיבר בה עצם וחיישינן שמא בעור נפגמה וכתב רש"י אפי' בעוף לחומרא האי דקאמר אבא מרי ורבינו ז"ל דלא בדיק לפני השחיטה תמה אני טובא משום דלאכילה אמינא דט"ס היא והכי היא אם לא בדק אחר השחיטה ונמצאת פגומה כלומר כשנבדק ע"י אחר או הוא בעצמו ידע שמצא פגום וזהו סברתו שאומר לאחר מכאן דלאחר שחיטה לחודה ל"צ למיבדק דכולי האי לא אפשר בעיני' ואם לא בדק לפני שחיטתו אמאי תלינן בעור לר"ה ולר"ח בעצם המפרקת ואפי' בשובר אמאי תלינן בעצמות הא סתם כל סכין פגום היא ומקמי שחיטה היא פגום ותו ליהוי ספק פגום ספק לא פגום וכל ספק בשחיטה פסולה ומנ"ת דסתם כל סכין פגום היא דתניא מדאמרינן גבי מומר לעבודת כוכבים ודילמא בסכין פגומה וליכא מידי בהאי מילתא בין מומר לעבודת כוכבים לאחר ועוד מן בדיקת סכין מ"ה אלמא אם לא בדק טריפה והלכתא כוותיה בששיבר. והלכתא צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא ואם לא בדק ונמצאת סכין פגומה כל מה ששחט טריפה ואפי' בקמייתא דהוי עובדא וטריף ר' יוסף עד תליסר חיותא כר"ה דאסר מקמייתא דחייש לעור. והאי שינוייא דקאמר ר"ח לבר מקמייתא ליתא דאי כר"ח ממאי דמתלי תלינן ממאי דבעצם דקמייתא איפגום דלמא בעצם דבתרייתא איפגום הלכך [דף כד טור ג] אפי' קמייתא אסורה וכן הלכתא ודווקא בשוחט בסכין ונמצאת פגומה הא ליתא קמן ולא בדק לאחר שחיטה כיון דמקמי שחיטה בדיק לי' בחזקתן קאי דע"כ לא איצטריך בדיקה אלא היכא ששחט אחרינייתא אבל בחדא לחודה דל"צ דלא מחזקינן ריעותא דאי איתא ל"ל למימר ונמצאת פגומה לימא השוחט בסכין ולא בדק ותו דר"א גבי מומר אמאי אי לא בדק בודק סכינו אחריו אבל היכא דבדיק מתחלה ל"צ למיבדק ורב כהנא דמצריך בדיקתא בין כל חדא וחדא כי היכי דלא ליפסול קמייתא הוא דעביד אבל בחדא לחודה לא מצריך ותו כי שבר בה עצמות אמאי כשרה הא לא בדק לאחר שחיטה ודלמא מקמי דשבר איפגם אלא לאו ש"מ ל"צ. ואיכא דמצריך בדיקה ולנ"ה ואם נמצא עצם המפרקת פגום והסכין נפגם מעלי' מעשה נשאלתי והשבתי כיון דדרך שחיטה נפגם ל"ד לשיבר בה עצמות ופסולה ורבותי חלקו עלי ושאלתי פי הרב ר' יעקב והשיב אר"נ סכין של ע"ג מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה מתקן הוא ופעמים שאסור במסוכנת ופעמים שמחתך מותר באטמי ודווקא שלבנה באור כדמוקי בגמרא וה"ה בהגעלה אלא ליבון בסכין שמשתמש ע"י האור והגעלה בסכין קטן כדאיתא בירושלמי בפ"ג דע"ג הסכין שפה אר"א הדא דתימא בסכין קטן אבל בגדולה צריכה ליבון וליבון שאמרו שיהיו ניצוצות נתזין ממנה. אתמר השוחט בסכין ש"ג רב אמר קולף רה"א מדיחו וכתב רב אלפס הלכתא מדיח ולקולא ואיכא מאן דפסק כרב ולחומרא. ומסתברא כרב ולחומרא דהלכתא כרב באיסורי. וקולף בין לל"ק דקס"ד ביה"ש רותח. בין ללישנא בתרא דאמר צונן דאגב דוחקא דסכינא בלעה. ומיהו לכתחלה לא ישחוט השוחט קאמר ומסתבר דווקא ב"י אבל לא ב"י לא בעי קליפה דקי"ל נטל"פ מותר דתניא וכולן שבישל בהן עד שלא געיל מותר לכתחלה אסור משום קדירה ב"י. ואיכא דק"ל למ"ד מדיח לא שאגב דוחקא דסכינא בלע מ"ש [דף כד טור ד] מקישות דתנן צנון שחתכו אסור לאכלו ברותח ודווקא צנון אבל קושית גריד לי' לבי פסקי ולא סגי ליה בהדחה ה"נ ליבעי גרידה אית דמפרשי גרידה בעלמא היינו הדחה אלא דגבי קושית לא שייך הדחה דפגים לה. ומסתב' קושית ואבטיח שהוא דבר לח ומימיהן מדיחין הסכין ומפליטין טעם הבשר מש"ה בעי גרידה אבל דבר יבש לא כגון שוחט בסכין ש"ג והדומה לו בהדחה סגי והיכא דבעי למישחט לכתחלה אי סכין קטן הוא שלא נשתמש בו באור מגעילין ברותחין כדאמרינן בפסחים הני סכינא דפיסחא היכא עבדינן להו ופריש להו ר' יעקב בקטנים ואי גדול הוא בעי ליבון כדאמרינן לעיל בסכין של ע"ג ותנ"ה בתוספתא הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור ולהאי פי' בסכין של א"י ד' עניינים טהרה הגעלה וליבון ושיפה ובסכין של היתר בהדחה וגרסינן בע"ג הסכין שפה והיא טהורה ונועצה יפה בקרקע ובמקום קשה ובכשאין בה גומות ואר"ה לאכול בה צונן אבל לחמין בעי הגעלה או ליבון וסכין שיש בו גומות אפי' לצונן לא סגי ליה בשיפה ור' יעקב אמר אפי' נשתמש בו באור ואינו רוצה להשתמש בו אלא בחמין בהגעלה סגי. שכל מה שיש לו לפלוט ע"י חמין פליט בהגעלה. ואעפ"י שעדיין יש בו מהאיסור ומסתברא מדגרסינן הני סכינא דפיסחא ולא אמר סכינא דארמאי. ש"מ דהני פשיטא להו דליבון בעי דדרכן להשתמש באור נינהו כדקתני בתוס'. אבל בפסח מיבעיא לי' אי מדמו לי' לנותר דאר"א התם כיון דהתירא בלע בהגעלה סגי. ואף על גב דאיסורא פלט ליתא לאיסורא בעינא וה"נ ל"ש א"ד כיון דחמיר איסורא לא גרע מגעולי א"י ובעי ליבון וא"ל אביי דבעי ליבון ומשום חומרא דחמץ. ואסיקנא אידי ואידי ברותחין ובנותר אבל גיעולי א"י צריך ליבון לעולם בגדולים ובקטנים שיפה. ושני מינין בסכין אסור ליבון ושיפה. וב' מינין בסכין היתר הגעלה והדחה. סכין ששחט בה טריפה. פליגו בה ר' אחא ורבינא. ח"א בחמין. וח"א בצונן. והלכתא אפי' [דף כה טור א] בצונן ואי איכא בליתא דפרסי ל"צ. ואי שחט בה דיעבד לא בעי אלא הדחה. ואיכא דשחיט ובעי' אחרינא איכא מאן דבעי בליתא דפרסא בין כל חדא וחדא דלמא איתרמי טרפה ואנן לא ס"ל דלא מחזקינן ריעותא כדאי' בסוף זה השער. ודווקא סכין טריפה אבל סכין כשרה מותר לשחוט בה מידי דהוה לדם הסימנין הנבלעין בבשר דסגי ליה במליחת הבשר ורש"י פי' דדם ל"ל שמנונית ולא בלע כלל וק"ל הא דגרסינן פ' כ"ה א"ש סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. צונן א"ל בעי הדחה וא"ל לא בעי הדחה ובחלק הכשר הבשר נפרש. איכא דמוכח מדפסקינן הלכתא דסכין טריפה אפי' בצונן אלמא כרבב"ח קי"ל. דאמר בסכין ש"ג מדיח. דאי כרב דאמר קולף משום דביה"ש רותח. אי משום דוחקא דסכינא ה"נ אמר בחמין. ומסקנא דל"ד התם סכין דאיסורא. הכא דהתירא ופליגו אי בלע בשר אי לא דרב דאמר מדיח צונן בצונן הוא ורבב"ח סבר צונן לתוך חם הוא וקולף. אבל סכין דהתירא אי בלע מאיסורא לא איירי ואתא לאשמעינן בסכין ששחט בה טריפה ח"א בחמין וח"א בצונן דסכין לא בלע אפי' ע"י רותח בה"ג וקשה הוא לבלוע אא"כ משתמש תדיר באיסורא כגון סכין ש"ג וקי"ל כרב בסכין ש"ג וקולף ובסכין טריפה מדיח וכן הלכ'. וסכינין דשוחטין בה בעי למיהוי מלא צואר וחוץ לצואר מלא צואר הנשחט. דתנן אם יש בסכין מלא צואר שחיטתו כשרה. וקי"ל מלא צואר וחוץ לצואר מלא צואר בד"א שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל הוליך והביא אפי' כ"ש אפי' באזמל כשרה אית מ"ד אפי' כ"ש חוץ לצואר. וליתא מדקא מיבעיא לן א"ר מלא צואר וחוץ לצואר משהו וא"א מאי איכא בין הוליך והביא בין הוליך ולא הביא ותו מדקא מבעיא לן מחטא מאי ש"מ כ"ש ממש קאמר באזמל כשרה אר"א באזמל שאין לו קרנים. אבל באזמל שיש לו קרנים מיבזע בזע ומחטא דאושכפא כשרה מדקתני כ"ש וכתב ר"ח דהא דתנן אפי' כ"ש אי' באזמל כשרה בעוף מדקאמר צוארו דק וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל:
השלישי - בנשחט
הנחלק לששה חלקים
החלק הראשון - בהכשר שחיטה עצמה
ת"ר מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט ממקום [דף כה טור ב] ששח חטהו ותנא מייתי ליה מהכא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף באיזה תורה שיותה בהמה לעוף לומר לך מה עוף הכשרה מן הצואר אף בהמה הכשרה מן הצואר תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף ולכל נפש החיה הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בב' סי' א"א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסי' א' גרסינן בספרא החיה הרומשת במים אלו דגים וכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים וכי היכי דדגים לאו בני שחיטה מדכתיב אסיפה דידהו במקום שחיטה חגבים נמי לאו בני שחיטה נינהו דבתר דגים כתיבו ובפ' דם שחיטה בברייתא גרסינן דם דגים וחגבים שכולן היתר ומאי כולן היתר דלא בעי שחיטה וכיון דלאו בני שחיטה נינהו בין מתים בין חיים מותרין. ודלא כר' סעדיה דאמר מתו אסורין ורבינו האי השיב עליו ור"ן אתיא סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואין חוששין. דריש עובר גלילא בהמה שנבראת מן היבשה בשני סי' דגים שנבראו מן המים בולא כלום עופות שנבראו מן הרקק בסי' א'. השוחט א' בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של א' כמוהו רי"א עד שישחוט את הורידין חצי א' בעוף וא' וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. ורובו של א' כמוהו דקאמר דיעבד אבל לכתחלה לא. א' בעוף אתמר אר"נ או וושט או קנה ר"א בר אהבה וושט ולא קנה וקי"ל כר"נ דהא אתמר כוותיה ועוד ההוא בר אווזא דהוה בי רבא דאתא כי ממסמס קועי' דמא. אמר רבא היכא נעבד נשחטי' והדר נבדקי' דלמא במקום נקב קשחיט אלא אר"י נבדוק לקנה ונשחוט לקנה אלמא א' דקאמר או האי או האי ש"מ ומסת' ממסמס קוע דמא כגון דאשתכח ריעותא בקנה דאיפגם דאיכא למיחש לריעותא דוושט אבל לא חזינן ריעותא בקנה לא תלי' נקב בוושט. ואף על גב דאשתכח דמא בעור ול"ב בדיקה. רי"א עד שישחוט את הורידין. גרסי' בברכות א"ל ר' יהושע לברי' הזהרו בורידין כר"י. אר"ח לא אמרו אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כא'. אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר א"צ דטעמא דר"י משום דם ותניא כוותיה דר"ח כו' ומאי עד שישחוט כלומר עד שחיטה. אבל שלא בשעת שחיטה לא [דף כה טור ג] דקריר ודווקא נקיב שלא בשעת שחיטה קריר אבל חתך אפי' שלא בשעת שחיטה שפיר דמי. דהא חוטין שבלחי אסורין משום דם דגרסינן בפ' הזרוע אי לצלי מידב דייב אי לקדירה כיון דחתך ומלח להו שרי ואר"א וורידין לר"י מנקבן בקוץ והם כשרה ואם שהה בהם ודרס בהם כשרה וכן הלכתא והל"ג הני מיזרקא דבהמה צריך למחתכינהו בהדי סימנא דבהמה נמי זמנין דצלי לה כחדא וצריך ובת' הגאונים הלכה כת"ק וליתא לדר"י ממילא ליתא לדר"ח ולא דייק לן חצי א' בעוף וחצי א' בבהמה שחיטתו פסולה איתמר רב אמר מחצה על מחצה אינו כרוב ומסיק דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ופלוגתא לענין פסח אתמר וכן הלכתא והיכא דשחיט שני חצאי סימנים בעוף נעשה כמי ששחט חצי א' בעוף ופסולה אר"י א"ש הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה לא בדק מאי אר"א בן אנטיגנוס טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה ובמשא אית מ"ד היכא דאתילד בה ריעותא אחרינא דהא אמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת סיפא מתוקמא דאתיליד בי' ריעותא ולא דייק לן דרישא דאתיליד בה ספק בשחיטה הוא ואוקמה אחזקה ה"נ לא ידע אי שחט שפיר אי לא ואוקמה אחזקה. ואף על גב דלא איתיליד בה ריעותא אסורה דקי"ל כר"ה דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. אר"י א"ר השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה אמריתא קמי דשמואל אמר לי דבעי שחיטה מפורעת וקי"ל כרב דהלכה כוותי' באיסורי. ועוד דההוא תורא דאשתחיט בב' וג' מקומות על ר' יצחק בר שמואל ושקל משופכי שופכי. וכ"פ רובא דרבוותא ואית מאן דפסק כשמואל וליתא. ופי' רב אחא ור"ן ז"ל שנים או שלשה מקומות כגון שהתחיל מימין הצואר במיעוט הסימן וגמר במקום א' משמאל הצואר ולא שהה שיעור שהייה בין ששחט כנגד שחיטה הראשונה בין שלא כנגדה. א"נ כגון ג' ב"א ששחטו בצואר א' זה שחט ברביע שנים וזה שחט ברביע שנים ואין זה מגיע לזה מצרף זע"ז כאלו הוא במקום אחד ונמצא רוב שנים. וכן בעוף כשרה דקי"ל כרבי והיכא דליכא בחד מינייהו שיעור שחיטה פליג. אבל אית ביה שיעור שחיטה לחד מנהון ד"ה כשרה. אר"י א"ש כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואסיקנא כגון ששחט לפנינו ב' או ג' פעמים שפיר. מ"ד הא אתחזק קמ"ל. ודווקא דידעינן דלא גמיר אבל סתמא רוב מאש"מ הן כדפרישית לעיל:
ואלו הן הלכות שחיטה.
הדרך הראשון - שהייה
דתנן נפל סכין. והגביהו נפלו כלים והגביהן שהשחיז את הסכין ועיף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיט' אחרת פסולה ואם [דף כה טור ד] לאו כשרה ואסיקנא איתמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפי' מבהמה לעוף וכן אר"י. ואף על גב דרב ור"י הלכה כר"י דריב"ח קם ליה כוותיה דאמר כדי שיגביהנו וירביצנו וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף והו"ל תרי ותרי ועבדינן לחומרא כרב דאמר כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף. אבל לבהמה כשרה. וכן הלכתא. אבל רבינו אלפסי פסק כשמואל וד"י דהו"ל תרי ואין דבריו של א' במקום שנים ואר"י השוחט בסכין רע אפילו כל היום כולו שחיטתו כשרה. ודווקא דלא שהה כלל. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיט ולחומרא. ואי שהה תרי ותלתא זימני בחדא שחיטה ואיכא בכולהו שיעור שחיטה פסולה. והיכא דשהה במיעוט סימנים נמי קם ליה בתיקו ולחומרא. והאי מיעוט סימנים. אית דמפרשי ליה מיעוט בתרא דושט ודקנה פסולה. ואף על גב דשני לעיל שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה ואוקי ואכשרה. ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא. אלא אי עביד רובא בכשרות בלא שהייה ל"ח לשהייה דמיעוטא. האי שינוייא דחוייא היא דקמדחי ליה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ובשחיטה קמייתא לאו מידי עביד. והלכך שהה בקנה במיעוט קמא לאו מידי עביד מידי דהוה אחצי קנה פגום. ואי שהה בוושט אפי' במיעוט קמא נקובתו במשהו טריפה. אבל במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט מיטרפא. וכ' רש"י ז"ל שמעינן מהא דהיכא דשחט רוב סימנין והניח הבהמה ושוהה למות לא יבא אח"כ וישחט המיעוט בתורת שחיטה אלא יכה בסכין על הצואר או ימתין עד שימות. ואנן לא ס"ל הכי. דהיכא דשהה במיעוט בתרא לא קמכ"ל. דוודאי כשרה דהא שחיט רובא ול"ל בקנה במיעוט קמא כשרה. ובמיעוט בתרא טריפה. דכיון דשחט מה לי בסכין מה לי בד"א והכי תניא בתוספתא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששחט לזמן מרובה כשרה. אלא במיעוט קמא קמיבעי ושהה במיעוט קנה לא קמב"ל מידי דהוי אחצי קנה פגום כדאמרן שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה ובוושט קמב"ל מי אמרינן כיון דשהה הו"ל כנקובת הוושט ובמשהו או כיון דשחיטה קאתי' לה לאו נקב היא דלא שהה כשיעור שהייה לא מיטרפא בי' דהו"ל כמאן דלא שהה ה"נ כי שהה במיעוט קמא לא מיטרפא ביה דכי גמיר שחיטה בחצי סימן גמיר או ברוב גרגרת או בין סימן לסי' בבהמה. אבל במיעוט לא גמרינן וכאן כמו דלא שהה דמי ופסול והחליד במיעוט סי' נמי הכי מפרשי ליה והכי מסת' לן ולההא דפירש"י קשיא תוספתא דתניא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. [דף כו טור א]
הדרך השני - דרסה
כדתנן התיז את הראש בב"א פסולה שלא הוליך והביא והיינו דאמרינן לעיל קרא למאי אתא דלא לישווייה גיסטרא. אבל גיסטרא בהוליך והביא לא מיפסלא. דתנן היה שוחט והתיז ראשו בב"א אם יש בסכין מלא צואר כשרה וקי"ל מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר וי"מ דלא לישווייה גיסטרא דל"צ לשווייה גיסטרא אלא ישחוט הסימנין בלא שחיטה ולא דייק לן. היה שוחט והתיז שני ראשין בב"א אם יש בצואר מלא צואר וחוץ לשני צוארים כשרה בד"א שהוליך ולא הביא אבל הביא ולא הוליך כו' פירשתי בחלק הסכין מנה"מ דכתיב חץ שחוט לשונם תר"י ושחט אין שחיטה אלא משך וכה"א זהב שחוט וכה"א חץ שחוט לשונם.
הדרך השלישי - חלדה
דתנן החליד את הסכין בין סי' לסי' תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה. ר"ע אומר טריפה אר"י א"ר החליד את הסכין בין סי' לסי' ופסקו טריפה ואפי' מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחיטה פסולה תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ומדקמיבעיא אליבא דרב ש"מ הלכתא כבי רב ובכולהו מספקא לן ופסולה וכ"ש החליד במיעוט סימנים דקם ליה בתיקו ופסיל. רבא הוה בדיק ליה גירא לרב יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח ודילמא עביד חלדה דחזי' לגדפי' דמפרסי' בה"ג מאי תקנתי' לשויא לסכינא עלוי' פתיא ולפקח קלי ולא לדלאי מצואר הבהמה ולבדקה לסי' דלמא פסקינן וליהדר ולשחוט מעילאי לתתאי וש"ד ובתר דשחיט ליחזי אי בזיע קניא או וושטא טריפה ואי משתכח קושיתא או צינורתא לדחויי בפומא דסכינא לעילא או לתתא ולישחוט החליד במיעוט סי' במיעוט קמא היא דומיא דתחת העור ושהה במיעוט סימנין במיעוט קמא כדפרישית.
הדרך הרביעי - הגרמה
כדתנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא (צואר) החוט ע"פ רובה אבל שחט מיעוט והגרים פסולה העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מגרמת דר"י בר יהודה דכשרה ומגרמת פסולה כגון ששחט משפוע כובע ולמעלה ופי' רבינו האי כר"ח ואיכא נמי נוסחאי דכתיב בהו הכי והלכתא כר"ח ב"א דקם ליה ר"נ בשיטתיה דר"נ אכשר משפוע כובע ולמטה ואמר ליה כמאן לא כרבנן ולא כר"י בר"י וא"ל אנא לא חילוק ידענא ולא בילוק ידענא אנא שמעתא ידענא דאר"ח ב"א אר"י משום ריב"ל משפוע כובע ולמטה כשרה לר"י כר"י דר"י בר"י כשרה ור"ח בא' ומשפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחוטי שייר מקצתן לצד הראש [דף כו טור ב] דהו"ל מטבעת הגדולה ושפוע כובע היא למעלה מטבעת הגדולה ככסוי א' שמונח עפ"י הטבעת הגדולה ויש בה מעט בשר מצד זו ומצד זו ונקראים חוטי והתחלתם למעלה משפוי כובע וסופן למטה בתוך שפוי סמוך לטבעת הגדולה ור' אפרים דווקא דיעבד אבל לכתחלה בעי למשבקינהו לכולהו חוטי בהדי רישא וכמה שני ק"ל הא דגרסי' בפ' הגוזל ההיא מגרמת דאתא לקמיה דרב טרפא ופטרי' לטבחא מלשלומי פגע רב כהנא ור' אסי בההוא גברא א"ל עביד לך רב תרתי ואסקי' תרתי למעליותא דלא אכלך ספק איסור. ופרש"י דמספקא לן אי הלכה כר"י בר יהודה או לא. ואחמיר עליה וטרפיה כרבנן קשיא ההיא עובדא וקשיא דרב אדרב דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר"י בר"י והשתא חזינן דאיתשל ההוא קושיא במתיבתא ושדרי לרב ספוקי מספקא ליה אי הוה מלא החוט ע"פ רובה אי לא ומש"ה טרפיה דדלמא מיעוט היה אבל אי מיפשט פשיט ליה דרובא הוה הוה מכשיר ורב כשמעתיה הוא דעביד אבל אנן ס"ל הלכתא כר"ח וכדפסקינן. תניא בתוספתא כל הקנה כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא ותחתונה שהיא עליונה כשמעמידה הטבח ובלבד שלא תיאנס אפי' היא עצמה אלא כדי שתפשוט צוארה ותרעה ואם אנס ושחט פסול וכן הלכתא. כתב א' מן המפורשים בהגרמה ב' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט בין שלישים בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מספקא לן דלמא ס"ל כרבנן טרופאי דמטרפו בכל חד מינייהו ולחומרא. ומסתברא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש הלכה כר"י דאמר כשרה דקאי ר"נ כוותיה דאיקלע ר"נ לסורא בעי מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש הלכתא כרב מהו. אמר כר"א בר מניומי דאמר שחיטה העשוייה כמסרק כשרה וכיון דהלכתא כוותיה בהא היכא דהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש נמי הלכה כוותיה וטריפה דבעי' רובא בשחיטה דא"כ מפסדת ליה לקמייתא כדאמרינן ותו דיתיב ר' אבא אחוריה דרב וקאמר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו שחיטה כשרה הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסולה וא"כ הגרים שליש ושחט ב' שלישים כשרה דלא גרע משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ואף על גב דאמרינן לקמן כגון דנקט מראשו ואיגרים עד דמטי תתאי וכדר"ה אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה ואית דמייתי סייעתא מההוא תורא דאתחילה שחיטה בתורבץ הוושט וגמרה בוושט [דף כו טור ג] עצמו ואי לא דס"ל כמ"ד במשהו לא הוה מיטרפא אליבא דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה היא ואמר התם תורא בין לרב בין לשמואל שרי ש"מ הגרים שליש ושחט ב' שליש כשרה ואפ"ל דל"ד לשמואל נהי דלאו מקום שחיטה היא בוושט מיהו דינו כקנה והגרמה מיפסלי ביה מידי דהוה אחצי קנה פגום. באלו טריפות למעלה דחזו לשחיטה עד כמה עד כדי תפיסה ופירשו רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו אית מ"ד אצבעות למטה עד כמה עד כדי שישעיר הוושט.
הדרך החמישי - עיקור
דתנן שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הוושט או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה והודה לו ר"ע ותניא שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמר כל ספק בשחיטה פסולה נמצאת גרגרת שמוטה ושחוטה וא"י אם קודם שחיטה אם (לאחר) לאו כשר א"א לשמוטה שתעשה שחוטה ור' יוחנן אמר יבוא ויקיף אר"נ לא אמרו אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימנים ושחט אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסולה. בפ' אלו מפנין אמר אביי האי מאן דשחט תרנגולא ליכבשינהו לכרעי' בארעא. א"נ נדלינהו מידל דלמא מקפיל להו לטופרא בארעא ועקר לסימנין. תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף כתב א' מן המפורשים לית הלכתא כוותיה דהא תניא בפרקין דלעיל שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה נשמטה אי לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור סימנים לעוף דעוף הכשרו בסי' א' ואי קשיא לך מתניתין ותריץ הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וכיון דלא איפסיקא הלכתא קי"ל בש"ת הלך אחר המחמיר ומסת' הלכה כרמי בר יחזקאל וכרבינא דאמר לא אמר רמי ב"י אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור דקי"ל כרבינא דהוא בתרא. ירושל' מ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה וישטחו להם שטוח וישחטו להם שחוט השוחט מן הצדדין [דף כו טור ד] שחיטתו כשרה רש"י ה"ה דאפי' לכתחלה ומשום דבעי למיתני המולק מן הצדדין דאפי' דיעבד תנא רישא השוחט ומסת' כיון דאוקימנא למתניתן בשלא החזיר לכתחלה צריך לשחוט בסי' עצמן אבל בדיעבד כשר והא דתנן השוחט מן העורף שחיטתו פסולה שלא החזיר הסימנין לאחורי העורף. אבל החזיר הסימנין אחורי העורף ושחט שחיטתו כשרה והיכא דשחט את הקנה וניקבה הריאה ואח"כ שחט את הוושט כשרה דאר"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ואמר רבא לא אר"ל אלא בריאה הואיל וחיי הראיה תלויה בקנה אבל בבני מעים לא והלכתא כוותיה והכין שדרי ממתיבתא ואם שחט את הקנה ונקבו בני מעים בין סי' לסי' טריפה דיש טריפה לחצי חיות ומסת' ה"ה שחט את הוושט ונקבו בני מעים כשרה דחיי בני מעים תלויין בוושט ואם שחט את הוושט וניקבה הריאה טריפה ולא חזינן לרבוותא מידי בהאי מילתא ולא בריר לן כרב אלפסי מ"ט לא איתא להא דר"ל והיכא דנשחטה הבהמה ואתיליד בה ריעותא כשרה כדבעי מניה רב אדא מר"ה בא זאב ונטל בני מעיים מהו נטל הא ליתנהו אלא נטלן והחזירן כשהן נקובין מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקיב או לא א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקיב דקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה ודייקא רבוותא דה"ה אם בא זאב ונטל את הריאה וליתא קמן למיבדקה כשרה וליכא פלוגתא בין ריאה לספיקא אחרינא. דריאה בכלל מעיים הוא מדלא קאמר דקין. ועוד דהא ריאה גמרינן מינייהו כדקאמר אי נקיב ליה ריאה היכא דמשמשי ידא דטבחא תליא או לא תליא הלכתא תליא דהא תליא בזאב ובריאה תליא דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד כו' ואפי' אנן דבדקינן הריאה היכא דלא אפשר סמכינן אחזקה ורובא דאלת"ה כיון דקי"ל כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה כיון שכנוס במעים היכא אכלה חלב בהמה אלא לאו ש"מ היכא דלא אפשר סמכינן ארובא והא דרמי בר אבא דאמר הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקציבא וחציבא מיקטע רגליהון דרשיעייא חומרא בעלמא היא דהא אפשר למיבדקי' [דף כז טור א] ודלמא משתכח טריפה אבל לא אפשר סמכינן ארובא וכך השיב רש"י ז"ל אבל רבינו יצחק הלוי השיב ריאה לאו בכלל בני מעיים מדאמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים ור"י מקיפין בריאה ותו דאמר אין מחזיקין דם בבני מעיים כו' ודווקא הדרא דכנתא אבל כנתא גופא לא ש"מ לב וכבד וריאה אינן בכלל בני מעיים והא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת אטריפות דל"צ בדיקה קאמר אבל אנן דבדקינן בריאה בחזקת איסור עומדת ולא דמי דההיא בחיים בחזקת היתר קאי ורחמנא שריא. ורמי בר חמא דאמר קודם הפשט ונתוח כגון שפתח הבהמה ובדק אותה והרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה בשבדק קאמר הא לא בדק ספק איסורא היא ולחומרא ואנן תמי' עליו נהי דריאה לאו בכלל בני מעיים היא וכיון דנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת והכל בכלל וכיון דלא אפשר לבודקה לוקמה אחזקה וליתכשר ותו כיון דליתא קמן ליהוי כזאב שנטל בני מעיים דאמרינן נטל הא ליתנהי ש"מ מילתא פסיקתא היא ולא אצטריך חזקה דר"ה ומסת' לדמויי לההיא מחטא דאישתכח בחתיכה דריאה דאסיקנא הם הכשירו דידעין מאיזה טעם הכשירו אנן מאיזה טעם נכשיר מי אית לן ריאה קמן דידעינן דלמא אי אית ריאה קמן הוות מנקבה. דאמרינן דרך וושט נכנסה ואמאי לוקמה בחזקת היתר וליתכשרה ולימא דרך גרגרת נכנסה וסימפונא נקיט ואתא. דהא תלינן בזאב אלמא כיון דאי איתא ריאה קמן צריך בדיקה משום ריעותא דמחט כי ליתא קמן ולא מצי למיבדקה טריפה השוחט את המסוכנת רנ"א עד שתפרכס ביד וברגל כו' רא"א דיה אם זנקה אר"ש אף השוחט בלילה ובשחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזנקה כמדת ר"א וחכ"א עד שתפרכס ביד וברגל או עד שתכשכש בזנבה א' בהמה דקה וא' בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה א' מכל הסימנים הכל כשרה ה"ד מסוכנת אר"י א"ר שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפי' אוכלת פקעיות ור"ה בריה דרב שלמיא אמר ואפי' אוכלת קורות ואמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה. אבל בתחלת שחיטה לאו כלום היא וצ"ע הא דפירכוס דר"א היינו זינוק בתחלת שחיטה היא כדמוכח רבינא ואית למימר דהל' כרבינא אלא דאזיל לחומרא ואמר רבא הלכה כהא מתני' [דף כז טור ב] דתניא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה הד"א ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה וה"נ אם היתה (כפופה ופשטה כשרה) פשוטה וכפפה כשרה בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה ועוף אפי' לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש בזנבו ה"ז פירכוס ומסת' מדקאמר קמ"ל כו' ושני ליה עוף ולא שני ליה כשכוש זנב אתא לאשמעינן דלא היה כשכוש ש"מ דאפי' פרכוס דכל שאינו עושה דברים שהיתה עושה הוי פרכוס אבל עמי קלא ושותתות אסורה. וכל פרכוס שאינה עושה דברים שמתה עושה. ולא חזי' לרבוותא להני מילי וכתבינן מאי דס"ל בפ"ב דע"ג אר"נ בר אבא א"ר חייא גסה ה"ה כבהמה דקה לפירכוס. ומסוכנת מותר לקנותה מן הא"י ולשחוט לכתחלה כדתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שלא יאכל כזית צלי מבעו"י ממנה והאוכל מותר לשחוט לכתחלה דלא מחזקינן ריעותא. כדמוכח בר"נ דהמביא. תשובה לגאון בהמה מסוכנת והיא של א"י מותר לישראל לשחטה. וליקח ממנה בשר ומותר לישראל ללקחה מן הא"י ולשחטה ולמכרה לישראל. דכיון שהבהמה של א"י עודה בחיים ולא נולדו בה סימני טריפה א' זה וא' זה מותר:
החלק השני - הכשר הבשר
והוא למעלה בראש הספר.
החלק השלישי - מחוסר זמן
שאינו ראוי לשחיטה והם על שלשה ענינים. האחד מחלוקת רשב"ג ורבנן רשבג"א כל ששהה ז' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו. ואיפסיקא הלכתא כוותיה אי לא שהה ספיקו אסור ואסור למישחט עד אורתא דתמניא. אלא היכא דקי"ל דכלו חדשיו. וכתב רב אלפס כלו לו חדשיו לא איפשיט שפיר אי יולדת למקוטעין או לא וכ"ש בן ז' לגסה ובן ג' לדקה כדאמר בפ' המפלת בעוברין שהוא אסור בן ד' לדקה ובן ח' לגסה ממנו ולמטה אסור הלכך למ"ד יולדת למקוטעין בן ז' ומחצה כלו לו חדשיו ולמ"ד אינה יולדת למקוטעין אפי' בן ט' חסר יום א' אסור עד ח' ימים וכתב ר' אלפס הא דאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל ה"מ לקרבן אבל לאכילה באורתא דתמניא כדאמרינן ר"פ ור"ה ברי' דר"י איקלעו לבי רב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תילתא [דף כז טור ג] ביומא דשבעא וא"ל. אי תרחיתו ליה עד אורתא הוה אכלינן ומסתב' דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא והלאה שמיני בלאחר שמיני דכתיב ביום לילה לקדושה יום להרצאה ור' אלפסי נמי ה"ק אלא דלישניה הכי הוה בהלכותיו וה"פ הנ"מ דבעי ח' ימים כלומר שיכנוס ביום ח' לקרבן דהא לא חזי לקרבן מעליא עד יום ח' ולאו טעמא דאינו נפל משנכנס היום דנפל אזדא ליה אלא משום דיום בעי לקרבן דכתיב ביום צותו אבל לאכילה משעתא דאורתא דתמניא אזדא ליה נפל ומותר דמקצת היום ככולו וקדוש הוא מאותה שעה כדגרסינן בזבחים לילה לקדושה וכיוצא בה נמי קאמרי רבינו בפסח ה"מ בשאר יום טוב אבל בפסח לא דקבא מלוגנאה לפיסחא וראוי אף לקרבן כלו לו חדשיו לאכילה [דף כז טור ד] מותר בתוך ז' לקרבן אסור עד יום ח' וא"י דזבן בהמה לישראל לא מהימן לומר בר תמניא יומא היא דכ"ד שיש בו או"ה אין הא"י נאמן כדאי' ביבמות לדבריך א"י אתה ואין עדות לא"י ואמרינן נמי א"י שאמר פירות הללו של עזקה הן של ערלה הן לא אמר ולא כלום. שאינו אלא להשביח את מקחו ואפי' מסל"ת אינו נאמן. וכיון דלא ידעינן אי שהה אי לא שהה וקי"ל כרשב"ג דאמר נפל מן הגג או אכלו ארי ומת ובא לפנינו ולא ידעינן ביה מידי חד ספיקא היה ספק חי ספק מת אסור והיינו ספק כלו ספק לא כלו ורובא ליכא למימר דכולן בחזקת איסור עומדת הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא עד שיוודע לך במה נכשרה ואיכא למ"ד הכא לפנינו מן העדר דכל דפריש מרובא [דף כח טור א] פריש ורובא דהתירא נינהו ואיכא למימר דל"א דכל דפריש מרובא פריש אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ כגון זו כל צדדי לחומרא דאית לך למנקט נקטינן ורועי בהמות אומרים עד ל' יום הוא עומד בטבורו מכאן ואילך הוא נופל ומשנפל מותר ואי זבן מישראל ולא הודע הולך ושוחט כדאמרינן לקמן באותו ואת בנו וכדאמרינן בבכורות בלוקח בהמה מישראל וא"י אם בכרה אם לאו דקי"ל כר"י דאמר חולין וודאין דכיון דאיכא איסורא אודיע הוה מודע ליה ואי הוה מודע ליה נאמן דקי"ל ע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא כגון חתי' ספק חלב ספק שומן ומסת' דוקא דליכא סהדי אחרינא דקמכחיש ליה אבל אי איכא סהדי אחרינא דמכחיש ליה לאסור הא אתחזיק איסורא בע"א והו"ל ספיקא איסורא והא דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים במקום דאתחזיק איסורא הוא אבל ע"א דנאמן באיסורין לא האמינוהו אלא משום דליכא חזקה דאיסורא ומש"ה סמכינן עליו לאיסורא ולהתירא ואי אתחזק אף על גב דלאו דבר שבערוה הוא לא מהימן להתירא אף על גב דשתיק ליה אלא היכא דיש בידו לתקן כגון תרומה ומעשר וניקר הבשר וכיוצא בהן ואי אתחזיק התירא היכא דקמכחיש ליה לא מהימן חד סהדי לאיסורא אבל אי שתיק מהימן וה"ה לאמר א"י מהימן כדאמר בהאומר לחבירו אמר לו ע"א אכלת חלב ונטמאו טהרות וכו' טעמא דאמר לא הא שתיק מהימן וה"ה לאמר א"י דאי איתא ליתני א"י וכ"ש לא אלא ש"מ לא הוי הכחשה עד דאמר לא אכלתי ולא נטמאו ואשתו זנתה בע"א אף על גב דשתיק לא מהימן דקי"ל כרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו איתחזק התירא אבל במקום מהימן אפי' אתחזיק איסורא מיהו אם אשתיק לצאת ידי שמים אמרינן ליה אי מהימן לך כבי תרי אפקה אי לא לא והנ"מ היכא דסהדי מסהיד מילתא דלא רמיא עליה כגון דלא עסיק ביה כגון נטמאו טהרותיך ואכלת חלב וכל הני דאמרן אבל מילתא דרמיא עליו ואיהו עסיק כהנהו דהנזקין שאמר לו טהרות שעשיתי עמך וכגון שא"ל כתבתי' לשמה וגוילין לא עבדתי לשמן אף על גב דקמכחיש ליה היכא שבידו לאסור [דף כח טור ב] נאמן היכא שאין בידו לאסור אי אשכחיה בשעתיה וא"ל מהימן ואף על גב דקמכחיש ליה. ואי לא אמ"ל בשעתיה והדר אשכחיה לא מהימן אלא היכא דשתיק דגרסינן התם היה עושה בטהרות וא"ל טהרות שעשיתו עמך וכו' א"נ. ואסיקנא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו לאסור נאמן ורבא אמר כגון דאשכחי' ולא א"ל וכו' ורבא לא פליג עלי' דאביי אלא אסיפא דאין בידו דס"ל לרבא אף על גב דאין בידו עכשיו אי אשכחיה וא"ל בשעתיה מהימן. לא א"ל בשעתיה לא מהימן ומשום דחזינא לרבוותא סברא אחרינא כתבינן הכי מאי דס"ל. הענין השני מחוסר זמן שהוא אסור מה"ת כגון ואת בנו כדכתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואם שחט מותר באכילה כדגרסינן בפ' כ"ה אותו וא"ב לתסור. ומשני מדאצטריך רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והכי מסתברא לן ולקמן לגאון סברא אחרינא ותנן אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ואינו נוהג אלא בבהמה דכתיב ושור או שה ולא בחי' דכתיב שור ולא חיה כו' שה ולא עופות והלא דין הוא מה בהמה כו' ת"ל שה ולא עוף ותניא או"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר. בין זכרים בין נקבות ואר"ה בר חייא א"ש הלכה כחנניא ול"ש אמא וברא ול"ש אבא וברא אסור דחוששין לזרע האב וכתב רבינו אית מ"ד דליתא לדחנניא דהא א"ל רבא לשמעי' כי עיילית ליה דוכרינייתא בהו ספק וכו' ותניא רי"א פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה וא"ר יצחק ושמעי' אמרו הלכה כר"י בפרידות והלכה כר"י דאין חוששין לזרע האב ואית מ"ד אם יתברר דהוא אביו וודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא א"ש הלכה כחנניא ומסת' דליתא לדחנניא הדין הוא סברא דילי' ומסת' דהלכה כחנניא דקרא מסייע ליה דכתיב אותו משמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה. והלכתא נוהג בין בזכר בין בנקבה ואף על גב דהלכה כר"י בפרדות הא אמרינן דר"י ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לאו והלכך אין מרביעין עליה אלא מינה לחומרא וגבי או"ב חוששין לחומרא ול"ק הלכתא אהלכתא וכ"פ רב אחא והא דאמר לשמעי' כי עיילית וכו' אלמא אין [דף כח טור ג] חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ליתא דהא קי"ל בעלמא סימנין דרבנן בפ' כיסוי הדם. וכן לענין או"ב חש"ו ואחרים רואין אותן אסור למישחט אחריהן בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן. וחכמים אוסרין ואסיקנא מאי הוה עלה ת"ש דשלח ר"א לגולה הורה ר' כר"מ וכן הלכתא ת"ר או"ב נוהג בכלאים ובכוי. רא"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו מן הכוי אין או"ב נוהג בו ואר"ח הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור והכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שהוא חייב דשה אמר רחמנא. ובנה כ"ד. ואסיקנא לענין או"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התיישה וילדה בת. ובת ילדה בן ושחט לה ולברה בתייש הבא על הצבייה לאיסורא. ובצבי הבא על התיישה למלקות. וקי"ל כרבנן דבכולהו איכא איסורא למלקות לבר מצביי' ובנה תיש דפטור ור"ח ס"ל כי"א דאמרו כוי זה בא מן התייש ומן הצבייה ולר"י דאמר כוי בריה בפ"ע הוא או"ב נוהג בו. כדתניא כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה. ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי כדם חי'. ואין שוחטין אותו ביום טוב. וכתב בפרק אחרון דבכורות והיכא דשחיט ולא אשתחיט שפיר. שרי למישחט ברה בתרה דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע"ג ר"ש פוטר וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום או"ב ואר"ח בר אבא אר"י ראה ר' דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בל' חכמים. והשוחט ונמצאת טריפה והשוחט לע"ג. אעפ"י שאינה שחיטה ראויה. אסור למשחט ברה בתרה והשוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי. ואו"ב דאסור דווקא דאתיליד אבל שחט לה לחיותא ואשכח לה וולד לא מחייב משום או"ב. דכתיב שור או כבש או עז כי יוולד לא מתקרי בן עד דנפיק לאויר העולם וכתיב הנך הרה ויולדת בן. כן בדוד ה"א בני אשר ממני ואם יצא ראשו ה"ה כילוד. ואם בן ח' ניתר בשחיטת אמו דתנן השוחט את הבהמה ומצא [דף כח טור ד] בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באו"ב דר"מ. וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו וקי"ל כרבנן ואף על גב דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא הכא שרי דכתיב בבהמה כל שבבהמה תאכלו. ירו' בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ. בבהמה תאכלו ולא עוף. רב אושיעא בעי מאי בינה לבין זיזים שבעדשין ליתושין. שבכליכן לתולעים שבתמרה תמן בגופיה הן הכא אינן בגופו ואפי' מצא בה בן ח' חי קורעו ומוציא את דמו ודמו אסור לכתחלה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו ודווקא שלא הפריס עג"ק אבל הפריס עג"ק בעי שחיטה וחייב באו"ב ודינו כבהמה מעליא לבדיקת סכין ולריאה ולי"ח טריפות וליתא לדר"ש שזורי דאמר אפי' חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו וההוא בן פקועה דנפל עליה דובא ושחטיה שלא מדעת הוי דאין דריסה א"נ בגסה הוי וצ"ע בבן ז' שהפריס עג"ק אי דינו כבן ט' קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו והשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קי"ל כרבה דאמר מותר כשחיטה דארבע סימנים אכשר בה רחמנא. ומסת' בעסקא שחיטה כגון או"ב הלכה כרבנן מדקתני לה למתניתין בלשון חכמים דקתני חכ"א שחיטת אמו מטהרתו. אבל חלבו ושמנו וגידו אפי' לא הפריס אסור כר"מ דאמר ונוהג בשליל וחלבו אסור דקי"ל כר"י דאמר הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכל רי"א חייב דחדשים גרמי ואפי' לר"ל דאמר פטור הנ"מ בהושיט ידו למעי בהמה דליכא אוירא אבל איכא אוירא כגון בן פקועה אסור כר"מ דאי כרבנן לידה בעי ש"מ דתרווייהו ס"ל כר"מ וכללא דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י לאו כללא הוא דהא במבשל בשבת אר"י כי מורה רב לתלמידיו הורה כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה ונבי גיד דפליגו ר"מ ור"י הלכה כר"מ כדאמרינן גבי בר פאולי דאורי לך כר"י אורי אבל הלכה כר"י דכל גבי חלב וגיד אזלינן לחומרא ועוד דהלכה כר"מ בגזירותיו והלכך הלכה כר"מ והא דאמר ר"ח השוחט את הבהמה ומצא [דף כט טור א] בה בן ט' חי טעון שחיטה אפי' לא הפריס עג"ק אינו ניתר בשחיטת אמו והיא הלכתא דהא אתמר משום ר"ח כוותיה ור' חייא נמי כוותיה משמע דכלהו ס"ל כר"מ דאמר בן ט' חי טעון שחיטה ההיא השוחט את הטריפה ר"מ ככולהו ונוסחא דרש"י הכי היא ואפי' לרבנן קאמר לה דאסיקנא ד' סימנין אית לה לההיא ומתכשר או בסי' דאמא או בסי' דידה והלכך השוחט את הכשרה ומצא בה בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו בשלא הפריס עג"ק כדברי רבא ודווקא בן ט' חי דחלבו וגידו אסור כר"מ אבל בן ח' חי או בן ט' מת אפי' לר"מ חלבו וגידו מותר. כדאמר מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתו. ואיכא מ"ד דלגבי גיד כי היכא דפליגו בבן ט' ה"נ בבן ח' חי או בבן ט' מת דא"כ היכא אמרינן בריש פירקא ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים. וקא סליק נוהג בשליל ואיסור גיד איסור קודש בהדי הדדי קאתו והא דאמרינן בר"פ ול"ד לבן ח' חי דהתם כיון דאתילידי ליה לולדות קדשים והו"ל בן ט' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא איסור גיד חל עליו ורבינו אפרים פסק בן ט' חי טעון שחיטה וחלבו אסור. ואינו ניתר בשחיטת אמו וחייב באו"ב ואפי' לא הפריס. ואתי' סייעתא מהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלבו ומהא דר"ח דכולהו ס"ל כר"מ ודר"ח ליתא כדפרישית והרב המחבר ובעל הלכות נמי כתבו היכא דלא הפריס לא בעי ניקר וחלבו מותר וניתר בשחיטת אמו ומשמע דס"ל דהאי דאסר ר"י בהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב חי דאסור משום שלא נשחטה הבהמה היא דכי שרו ליה רבנן כשנשחטה הבהמה משום דכתיב בבהמה כל שבבהמה תאכלו. אבל היכא דלא נשחטה ד"ה אסור. ואנן ס"ל וכן דעת רש"י דפלוגתא אפי' נשחטה הבהמה. ופלוגתא אליבא דר"מ דאמר טעון שחיטה דלר"י דאמר חדשים גרמי ולר"ל חדשים ואוירא גרמי והכא ליכא אוירא. דהא הושיט ידו לפנים. אבל לרבנן דס"ל אין טעון שחיטה ס"ל חדשים ולידה גרמי ולא מיקרי בהמה לאסור חלבו ודמו עד שיוולד. כדכתיב שור או כשב או עז כי יוולד ול"ש נשחטה הבהמה ול"ש לא נשחטה תלש חלב מבן ט' חי מותר דכתיב בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו דא"א דפלוגתא בלא נשחטה היכא מקשה לר"י מהא דמוציא מכלל שליל. התם וודאי נשחטה הבהמה דהכי היא מותר כחלב חיה והיכא מקשה ליקרב הא לאו בר הקרבה היא. אלא ש"מ דפלוגתא בנשחטה והא דשליל בנשחטה וכגון שהושיט ידו למעי בהמה ומדפליגי אליבא דר"מ ש"מ הלכה כר"מ וכר"י דאמר חדשים גרמי. ורבינו אלפסי פירש כר"י דאמר אין נוהג בשליל ורובו מותר וניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו [דף כט טור ב] ואנן כתבינן מה דס"ל. והיכא שהוציא ולד ראשו קודם שחיטה אעפ"י שהחזירתו ושחט את אמו אין שחיטת אמו מטהרתו דתנן הוציא את ראשו ה"ה כילוד וחייב משום או"ב וטעון שחיטה לולד בפ"ע. ואסור לשוחטו עד יום ח' אבל הוציא עובר את ידו והחזירה מותר באכילה ודווקא עובר אבל אבר אסור כדגרסי' אר"י א"ר אבר עצמו אסור דא"ק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. כיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ועולא אר"י אבר עצמו מותר וקי"ל כרב דהא אתותב ר"י. במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאיברים ורי"א אין לידה לאיברים מה בינייהו איכא בינייהו לאסור מקצת אבר שבפנים. ופי' רב אלפסי דאפלוגתא דרב ור"י קאי דר"י סבר אין לידה לאיברים אלא היוצא בלבד הוא דאסור ושבפנים מותר ופירש הלכה כר"י ומסת' אתרי לישנא דרב קאי אליבא דמערבא דנקיט לישנא יש לידה לאברים. מיעוט אבר אסור. וללישנא קמא אליבא דרב מותר. אבל לר"י דאמר אין לידה וליכא מידי בין לישנא קמא ללישנא בתרא דר"י קאמר אין לידה ואפי' אבר עצמו שיצא מותר וקי"ל כמערבא אליבא דרב לחומרא וכל האבר שיצא אסור ואפי' מה שבפנים אעפ"י שהחזירו ושחט את אמו אסור אבל העובר ניתר בשחיטת אמו ומקום החתך נמי מותר כדאסיקנא והכי מסתבר דא"כ מאי דוקיא דוחקי' למימר או"ב מיעוט אבר שבפנים ליכא למיסר אבר שבחוץ כפלוגתא דלישנא קמא. והלכך סוגיין כרב דאמר יש לידה כדברירנא. שחט פרה ואח"כ שחט שני בניה סופג שמונים שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים או"ב אין לי אלא אותו ואת בנו אותו ואת אמו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד א' שוחט את הפרה וא' שוחט את אמה וא' שוחט את בנה שנים האחרונים חייבים והלכך ל"ש כי שחט אמא ברישא והדר שחט את בנה ל"ש כי שחט בנה ברישא והדר אמא חייב ול"ש כי שחיט לה לתרווייהו חד גברא ול"ש שחיט להו (לתרווייהו) תרי גברי חד שחיט לברא וחד שחיט לאמא חייב מדכתיב לא תשחטו. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים וקי"ל כרבנן וחזינא ליה לגאון דאמר מאן דשחיט או"ב ביום א' הראשון מותר והשני משהין אותו עד לערב ואי במה זה מלקי ליה ולא אכיל מבשרא עד לאורתא ומסת' דגאון קנסא הוא דקניס דגרסינן בפ' כ"ה או"ב ליתסר דהא תיעבתי לך הוא ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ש"מ לאלתר שרי. שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון תוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן [דף כט טור ג] ובד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עיו"ט האחרון של חג ועיו"ט ראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף בעיו"כ בגליל אר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח א"צ להודיעו וקי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע דכיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה כדאמר בפ' הלוקח בהמה מן השוק ודווקא ד' פרקים אלו אבל שאר ימות השנה לא ובשאלתות דרב אחא אם תגר הוא אינו חושש רי"א אף המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע בידוע ששניהן שוחטין ביום אחד בד"פ בשנה משחיטין את הטבח בע"כ אפי' אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ומפרש טעמא דבד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת בשאר ימות השנה מת למוכר משום דמשיכה קונה משום גזירה דשמא יאמרו ש"מ משיכה קונה אפי' גבי אונסין ואי איתניס למוכר איתניס כרבינו אלפסי בהזהב. יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר"ש בן מנסיא נאמר בבראשית יום א' ונאמר באו"ב יום א' כו' רי"א כיום המיוחד בשבת ויו"ט שהיום הולך אחר הלילה ומה יום א' טעון כרוז אף זה טעון כרוז. לגאון עגל או שה או גדי שנשחט ביומו והבן נתערב באחרות ואין ידוע איזה הוא מכניסין אותן למקום א' ומנה אותן וטורדן וכל דפריש מרובא פריש והשנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר ובפ' כ"ה גרסינן ונכבשינהו ונבדרי כל דפריש מרובא פריש וא"ר גזירה משום קבוע והא פלינא על גאון ואיתא למימר חולין מקדשים לא גמרי'. בבכורות הלוקח בהמה מן הא"י הלוקח בהמה מיניקה מן הא"י הבא אחריו בכור מספק. מפני שמרחמת אעפ"י שאינה יולדת רשבג"א הדבר בחזקתו פי' דוודאי פטור מן הבכורה איבעיא להו הדבר בחזקתו קאמר אא"כ יולדת וודאי זהו בנה הא אילד חיישינן לרחומי בן אחר דלא דידי' א"ר דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא נ"מ למילקי משום או"ב א"א דלאו דידה היא [דף כט טור ד] לא מרחמא לקי א"א חיישינן לרחומא לא לקי ולא איפשוט ולחומרא. הענין הג' מחוסר זמן שאינו ראוי ליגע כגון אם על בנים דתנן לא יטול אם על בנים אפי' לטהר בו את המצורע שלחה וחזרה שלחה וחזרה חייב לשלחה כל פעם שכנפי' נוגעין בהם ואם היו אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרות פטור מלשלח ועוף טהור שרובץ על ביצי עוף טמא פטור ואווזין ותרנגולים שקננו בפרדסים וכן יוני הרדיסאות פטור מלשלח וראוין הן לשחיטה וגרסינן בפ' כ"ה שלוח הקן לתסור לא אמרה תורה שללח לתקלה ש"מ אם שחט מותר: