אור ברסלב
ספר העיטור שער שני הכשר הבשר

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

שער שני הכשר הבשר

ח"כ"מ"ה

[דף א טור א] אחל בשמך רחמנא וחנינא.

שער א - הכשר הבשר

מתוך שפרשו רבותינו הכשר הבשר ובעניני השחיטה אף אנו פירשנו הכשרה בשעת השחיטה בד' חלקים דם חלב וגיד ובשר בחלב וסימני חגבים.

הראשון - איסור דם

גרסינן בכתובות כ' ע"ב דם שחיטה בבהמה ובחיה בין טמאה בין טהורה בין נחירה בין עקירה דם הקזה דם שהנפש יוצאה בה חייב עליו דם טחול דם הלב דם ביצים דם חגבים דם דגים דם התמצית אין חייבין עליו. ודם השליל קי"ל כר' יוחנן לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו ודם השליל בן ח' חי או בן ט' מת אסור כדתנן בחולין ע"ד ע"ב השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. וגרסינן התם דם הכליות ודם האיברים הרי אלו בל"ת ונ"ל בפ"ק דכריתות מקראי דאמר רבא חמשה לאוין האמורין בתורה בדם אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לחיה ולעוף וכו' ומסתברא לן משום דלא תני דם הכליות ודם הלב הוא [דף א טור ב] דמיבעיא כבדא מה אתון ביה דאיכא למימר כיון דהיא גופא דם היא ושריא כדאמר אסר לן דמא התיר לן כבדא דמא דפריש מניה נמי שריא אפילו מדרבנן ואפילו מליחה לא בעי או דלמא איסורא דרבנן מיהו איכא וצרפתי אומר פי' דמספקא אי כר' אלעזר דאמר פולטת ואינה בולעת או כר' ישמעאל ואמרינן עלה ר' אמי שליק לה ואכיל לה בלא מליחה וחליטה. ש"מ דם הכבד לאו כדם האיברים הוא מדקאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לן שמעינן דכבדא באנפי נפשה לכ"ע כשרה ולא קמיבעיא לן אלא עם הבשר לאסור מה שבתוכה ואתו למיפשטה מהא דר' זריקא דקריבו ליה קניא בקופיה ולא סלקא דהא רב אשי אתקיף עליה ואמרינן פי קנה חוץ לקדירה הוי. א"נ מיחלט הוה חלטו ליה מעיקרא ש"מ דרב אשי לא שרי ליה אלא בחליטה ואף על גב דמשמע דס"ל לרבא דבהדי בישרא נמי שריא ש"מ רב אשי ודאמרינן סבר ר"פ קמי דרבא למימר חליא אסור וא"ל רבא אי [דף א טור ג] חליא אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר בלע דמשמע בלא חליטה נמי שרי. ומספקא לן במלחא נמי שרי וה"ג בירושלמי בתרומות ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת. ר' ירמיה שלקו בחלמא מהו ר' זעירא לא אכיל מימיו רב אמי שלקה ואכלי ליה וא"ד מלחה רב אמי ואכלי ליה ומר רב יהודאי אמר לבשולי לחודיה בקדירה ושדרי ממתיבתא מר רב יהודאי מופלא ומובהק ואעפ"י שיש לישא [דף א טור ד] וליתן מ"מ אין בנו כח להתיר מה שאסר. ומיהו ישראל קדושים ונהגו בו איסור וכל א' מחמיר לעצמו בד' איסורין אלו. ר' זעירא החמיר בדם הכבד ולא אכיל מימיו ובסורא בבב"ח ולא אכלי כחלא וכל ישראל נוהגים באיסור גיד וחלב אף על גב דאית בהו צד היתר וכן בכבד נהגו בו איסור ולא אכלי כבדא שליקא כלל אפילו באנפי נפשה אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקא לה בתר הכין. ואפילו באנפי נפשה דליכא מאן [דף ב טור א] דאסר ואחמירי ביה רבנן בין לצלי בין לקדירה ואצרכיה קריעה שתי וערב כדאמר רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא בר רב נחמן וקריבין ליה תלת סאוין טחייה וכו'. אדהכי חזא לההוא סמפונא דכבדא דהוה מלי דמא א"ל אמאי תעבדו הכי א"ל היכא נעביד א"ל קרעינהו שתי וערב וחתוכיה לתחת ומדקאמר חתוכיה לתחת ש"מ לצלי קאמר ואפ"ה אצרכיה קריעה ומסתברא לחומרא דהא באפי נפשה לכ"ע שריא ומשום דכבד נפיש דמא ומקוי בסמפונא דכבדא והיכא דלא קרע ליה קורעו לאחר בישולו ומותר. וכן מנהג בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אינו אלא בנקיבת השפוד. וכבד העוף בלא שום חתוך אלא ע"ג הגחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא לעשות סייג לתורה. וא"ד דדם הסמפונות לאו דם כבד הוא ומשום האי דמא דאית ביה אצרכוהו [דף ב טור ב] קריעה. והא דאמר למיסר נפשיה לא קמיבעיא לי כגון שנטלו הסמפונות והיינו דכתב הרב ה"מ בדקה משום שורייני קטיני אבל דכבדא דאלימו ומצי למשקלינהו שפיר דמי. ולא דייק לו דאם אית ביה חוטין הו"ל למימנינהו בהדי חוטין דדמא. וה"מ כבדא אבל טחלא שמנא בעלמא הוא ואפילו בקדירה מותר כהא דשמואל עבדי ליה טחלא ביומא דעביד מילתא. דריש מרימר כבדא בין טחלא תותי בישרא שרי עילוי' בשרא דיעבד אין בין לכתחלה לא ומסתברא אילו בקריעה קאמר ואי איכא בי דוגי תותי בשרא נמי אסור ומ"ש מדמא דבישרא דשרי אמרי דמא דבישרא שריק דמא דכבדא קאפי. ופסק רש"י שפודין שלנו שאין תלויין אלא שוכבין אפילו תותי בישרא אסור וה"ה לכחל וכבד שנמצא בתרנגול [דף ב טור ג] אם הוא צלי הכל מותר דהא כבדא עילוי בישרא שרי בדיעבד דאמרינן כבכ"פ ה"נ שרי בדיעבד ואית מ"ד התם ה"ט דדם מישרק שריק וליתא דא"כ לכתחלה תשתרי אלא משום דאיסורא דרבנן הוא דקאסר ובפסח שהוא צלי הוא נותן בני מעים לתוכו וכבד נמי בכלל בני מעים הוא. ואם בשלו בקדירה עם בשר בין תלוש בין מחובר משערין בס' בדם שיוצא ממנו. ולב דינו ככבד בין לצלי בין לקדירה. וליכא למימר חענ"נ שהרי הכל מעורב בקדירה ובחתיכות. וה"ה כנוער את הקדירה דאמרינן גבי טעם חלב דאם יש טעם באותה קדירה אסורה ומשערין בס' דלא אמרינן חענ"נ אלא כשאין בו כדי ביטול בשעה שנפל האיסור כגון שנפל בחתיכה והחתיכה רובה ברוטב ומעוטה מגולה אבל היכא שהכל מעורב מתחלה ויש בו לבטל בטל בס' דבמיא בטילה ולא משערינן אלא בשיעור האיסור וכן הלכתא. והא דאמרינן לקמן פשיטא דבדידיה משערינין דאי בדנפיק מיניה מנא ידעינן דווקא גבי כחל כמפורש התם. אבל בעלמא לא. והלב עצמו קורעו לאחר בישולו ומותר. תנן התם בכריתות הלב קורעו ומוציא את דמו ואר"ז ל"ש אלא בשל עוף שאין עוף שיש בו כזית. אבל של בהמה חייב כרת מיתיבי דם הטחול ודם לב ע"ז בל"ת [דף ב טור ד] ההוא דאתיא ליה מעלמא. כי אמר מר דם דגופיה (ואי דם דיליה ומשני) ואי דאתי מעלמא היינו דם האיברים כו' ומעלמא מהיכא אתי. אר"ז בשעת יציאת נשמה מישרף שריף. ובנ"א איפכא גרסינן. וגרסינן התם הלב קורעו לא קרעו קורעו אחד בשולו ומותר ומייתי לה בכיצד צולין אמר רבא האי מולייתא שריא א"ל אביי והא קא בלעי דמא א"ל כבכ"פ. וקשיא מהא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ומדקתני מותר ש"מ כבכ"פ. ומיהו לכתחלה קורעו כו' כדאיתא. ומשני שאני לב דשיע ואיפסיקא הלכתא מולייתא שרי ואפילו פומא לעיל דאמרינן כבכ"פ הלכך שינויא דשני שאני לב דשיע ליתא ולקדירה כבכ"פ ולצלי לכתחלה קורעו ודיעבד קורעו אחר בישולו ומוציא את דמו ומסתב' מולייתא נמי כדיעבד הוא והא דאמרינין נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דווקא במקדש לכתחלה מותר אבל בעלמא לא ואסקינן דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דחיורתא או זג כזוגיתא חיורתא שרי אי לא לא שאר קמחי אי אסמיק אסור לא אסמיק שרי והלכתא קמחים שלנו אינן סלתות ואסירי אי לא נמלח הבשר כמליחת קדירה. וכן בשר שמחתכין וממלאין את התרנגולים צריך לבשלו או למלחו לכתחלה. ובתשובת [דף ג טור א] הגאונים מולייתא מדקאמר אי פומא לתחת ויהבי טעמא משום כבכ"פ לצלי קאמר ולא לקדירה והכי מנהגא לבתר דשחיט טפלי ליה ובתר הכי מניחו בתנור לצלי מיהו כל טפלא דקריר על עופא לא פליט דמא ואסור וכו'. והלכתא סמידן סמידא בידעי דפרידי ולא קרירן על עופא בין אסמיק עופא בין לא אסמיק שרי. חיורתא דידעין דקריר על עופא אי חזי עופא דזוג שרי ואי לא אסור. ושאר קימחא אי אסמיק בר אווזא או בר יונה אסור. ואי לא שרינן. ורבותינו פירשו אסמיק מוהל שבתוך הליחה ואית דקשיא ליה בשר וכבד ולב שנתבשלו בדמן מאי איסורא איכא דהא גרסינן בפרק הקומץ רבה דם שבישלו אינו עובר עליו אית מ"ד איסורא מיהא איכא ואית למימר האי דם הקדשים הוא דאמר אבל דם חולין אסור. ואמר שמואל (בחולין קי"ג ע"א) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא לן שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא בתיקו ולחומרא. והדין נוסחא דילן ודרבינו אלפסי וע"כ לא איבעיא לן אלא באומצא בלא מליחה דאי מבליע דם באיברים בלא מליחה אסור ואף על גב דדם האיברים [דף ג טור ב] שלא פריש שרי הכא אסור אבל בקדירה שרי במליחה דע"י המלח יוצא אבל רש"י ז"ל לא גרס באומצא וה"ג לקדירה שרי ומיבעיא לן אי יוצא ע"י מליחה או דלמא לקדירה נמי אסור ומשמע דאפילו ע"י מליחה אסור והלכך אפילו לקדירה אסור והלכתא בעי לאזהורי טובא בהכי קודם שתצא נפשה שלא תשבר מפרקתה של בהמה והיינו כ"ז שמקלח כר' יוחנן ואף על גב דרשב"ל פליג עליה הלכתא כר"י. ומסתמא משום דדם הנפש מובלע בו וההוא אף על גב דלא פריש אסור ולא סגי במליחה אבל דם האיברים דפריש אסור דלא פריש מותר ובמליחה סגי וכ"כ רב אחא משבחא דם האיברים דפריש הוא דאסור הא דלא פריש מיכליה באומצא ש"ר כלומר לא צלי ולא מבושל וקשה לי למ"ד אגומרי מיצמת צמתה ליה אמאי אסור לישתרי הוא דהא לא פריש הוא. תניא דם מהלכי שתים אסור ואין חייבין עליו ודווקא דפריש אבל לא פריש שרי. כדתניא דם שע"ג הככר גורדו ואוכלו ושל בין השינים מוצצו. וא"ר חסדא דם דגים שכנסו אסור. ודווקא דלית ביה קשקשין אבל אית ביה קשקשין שרי. א"ר ב"ר אשי (בחולין צ"ג ע"ב) הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין [דף ג טור ג] שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אית בהו שורייקי סומקי אסור ואי לא שריין. אומצא ביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא אומצא דאסמיק חתכו ומלחו אפילו לקדירה ש"ד תלייה בשפוד מידב דייב דמא ושרי אותביה אגומרא קי"ל כר' אחא לקולא מישב שייבה ליה וכן ביעי וכן מזרקי. ורש"י ז"ל בחולין פירש אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר אדומה ובפסח שני פירש קורדיינא בלע"ז ופי' בשר אדומה שחלטו בחומץ הוא וחלייה אסור שפולטת וחוזרת ובולעת כדאמרינן בכבד אי חלייה אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר ובלע ואיפסקא הלכתא אסמיק איהו וחלייה אסור לא אסמיק איהו וחלייה שרי דדם האיברים שלא פי' במנא שרי. אבל רש"י גרס חלייה אסור איהו נמי אסור. ואית למידק מהכא דבישרא דלא אסמיק לא חיישינן לדמא וכגון דחלייה שרי הוא נמי שרי בקדירה ולא בעי מליחה אלא היכא דאסמיק והיא בשר השחוטה שבו דם הנפש דההוא אף על גב דלא פריש אסור כדאמר לעיל בשרא דאסמיק (אסור) חותכו ומולחו אפילו לקדירה ש"ד הא לא אסמיק שרי אפילו בלא חתיכה ומליחה. מידי דהוי אחליי' דשרי. והא דאמר אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה בהני דאתחזק בדמא כדאמרינן אומצא ביעי ומזרקי ודידא ודלועא והדרא דכנתא והא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים למעוטי הדרא דכנתא וא"נ (בני מעים) מלח להו לבני מעים בכשא"מ ונ"מ מדלא מחזקי להו איסורא אבל בשרא אחרינא מחזקינן ואי מלח להו בכשא"מ חזקה דם האיברים הוא אבל לכתחלה לא בעי מליחה דאל"ה מ"ש ביעי ומזרקי כולהו בשר נמי ותו הא [דף ג טור ד] דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומדיחו יפה מאי אתא לאשמעינן. ומש"ה מסתברא כמו דקאמרינן בתשובת הגאונים הא דאמרינן מדיח ומולח דווקא בית השחיטה בעי לחללי בי טבחא דאית ביה דם הנפש אבל בשר דכולי בהמה לא והא דאמר שמואל אין מולחין בשר אף על גב כלי מנוקב כל מי שרוצה למלוח בשר קאמר מפני שהמלח מוציא הדם ואי מלח בכשא"מ הו"ל דם האיברים דלא פריש דאסור מדאורייתא והבשר והכלי אסור כדאמרינן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ואף על גב דכי בשל ליה בקדירה פליט הא לא פריש ע"ג הכלי והו"ל כדם השינים אבל א"צ מליחה אלא בשר הידוע. והיינו דגרסינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואי במליח בשבת מי שרי. וישראל קדושים שהחמירו למלוח כל בשר משום חששא דשובר מפרקתה כדפירשתי לנסחא הדין. אלא דאית לן למימר משום פלוגתא דרב אחא ורבינא נקט בשרא דאסמיק הא לא אסמיק אפילו מ"ד בדאסמיק שרי בדלא אסמיק ואפילו מיצמת צמית דם האיברים הוא. ואי לא פריש שרי. ואית מ"ד אומצא דאסמיק בעי חתיכה ומליחה אבל לא אסמיק לא בעי אלא מליחה לחודיה וקי"ל הא דחתכיה ולא משום מליחה נקט לה דאע"ג דלא אסמיק בעי מליחה והוא וחלייה מותר הא ככולהו בעי כלי מנוקב. ופי' ביעי ביצה זכר מיזרקין וורדין ומסת' דווקא וורידין שלא ניקבן בשעת שחיטה אבל ניקבן הרי הן כבשר ואף על גב דקי"ל כר' יהודה דשלא בשעת שחיטה קריר ה"מ ניקב אבל חותך [דף ד טור א] מהני ומהכא איכא למישמע דליכא הילכתא כר"י אלא כרבוותא קמאי דפסקו כרבנן וממילא ליתא לדר' חסדא דאי כר' חסדא הא אמרינין הואיל ומנתחה אבר אבר א"צ לנוקבה כלל אפי' לקדירה וצ"ע. ואמר רב משרשיה אין מחזיקין דם בבני מעים תרגומא אהדרא דכנתא והן הדקין הסובבין את הכרכשתא. ורב הונא מסורא דתקן דינא דמורדת ותני הויה דאשה נקנית אסר כנתא ובמליח שרי אפילו לקדירה דקטיני אסור משום שורייקי דקטיני אבל דתורא דאלימא ומצי למשלפינהו שפיר דמי ובנ"א בספרא אף על גב דחתכה ומלחה אסור ל"ש דתורא לא שנא דקטיני ומהלכות גדולות הוא ולא דייק לן ולא גרסינן בספרא אף על גב דחתכיה ומלחיה אסור לא שנא דתורא כו' אבל כנתא לא אלא הא קמ"ל דבהני תלתא לא מחזקינן דם ואי מלח להו לא בעי כלי מנוקב אבל אינך כולהו בעי כלי מנוקב ומה שתמצא בתשובת הגאונים ז"ל ביבשה לצלותה בשפוד מותר ואעפ"י שיבשו החוטין שע"י האש יוצא דמו אבל לקדירה אסור שהלכה רווחת היא כבדא וכנתא אסור לבשלן בקדירה לא בריר לן דאסור אלא שלא במליחה. ואר"י אמר שמואל שביד אסורין ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד אבל לצלי לא בעי חתיכה ומליחה כדאמרינן [דף ד טור ב] בפ' הזרוע חוטין שבלחי אסורין כל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי לנורא מידב דייב ואי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו ש"ד ש"מ לנורא לא בעי מליחה וחיתוך וכן שדר רב עמרם ממתיבתא כל שהוא משום דם לקדירה אסור לצלי מותר כ"ש משום חלב אף לצלי אסור כדאמרינן דקרמי הוו וכו'. תשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי להו לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ממתיבתא דלית ליה מילחא לטוויי דשייב נורא ובתר דמטוו פלגא אי בעי לבשולי ש"ד. ואיכא למ"ד יטבלנו במים רותחין בקדירה כדי שלא יפלוט הדם שבתוכו. גרסינן בפ' שני דחולין רי"א עד שישחוט הורידין ואר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר ל"צ. ובת' הגאונים ליתא לדר"י וממילא ליתא לדר"ח אבל הרב אלפסי פסק כר"ח וצריך לשחוט את הורידין או לנקבן בשעת שחיטה ואסור לצלותן כאחת עד שינתחנו ומסת' מדאמר לא אמר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת ש"מ דלא מהני צלייה בדם הורידין ולא אמרינן מידב דייב ודם הנפש חשיב ול"ד לחוטין בעלמא וכ' רבי' אפרים דלא שרי רבנן למיעבד לעוף כולו בלא [דף ד טור ג] נתוח אלא צלי כדאמרת וצולהו כולו כאחת אבל לבישולי בעי לאנתוחי ולאדוחי מזרקי דדמא א"נ לחתכינהו ש"ד וכן הלכתא ש"מ דכי לא בעי חתכו בורידין משום דמנתחה אבר אבר ה"מ לצלי אבל לבישול לא סגי דלא מנקיב להו לורידין בשעת שחיטה. ומסתברא אילו לבישול סגי בלא נתוח כיון דנקבינהו לורידין בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה והיינו דקאמר משום דצולהו כולו כאחת משום דדרכו לצלותו קאמר ולפיכך אפילו בבישול צריך וכיון דנקבינהו שרי בהכי ואי לא נקבינהו מחתך להו איברים ושרי ומיזרקי דאמרינן חותכו ומולחו כגון דלא נקבינהו בשעת שחיטה ושקלינהו מקמי נתיחה. אמר אביי [דף ד טור ד] חמשה חוטי נינהו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידא ודלועא משום דמא אי מלח להו ומחתך להו ש"ד ומסתב' מדלא מני אלא דידא ודלועא ש"מ הני הוא דאסירי אבל חוטי אחרינא לא דאי איתא מניינא ל"ל הא חוטי אחרינא נמי אסירי ומניינא למעוטי מאי דכולהו אחרינא שומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול והגאון שאמר שהבהמה יש בה כמה גידים וכמה חוטים שמלאים דם וצריך לחתוך כל המקומות כדי שיצא הדם במליחה חומרא בעלמא קאמר והרי הרב אמר דעוף שמן שפותחו מלמטה ומכניס ידיו לפנים ומוציא כל בני מעיו ומשליך הורידין ומולחו אעפ"י שבשלו בקדירה [דף ה טור א] אין חוששין לנתחו אבר אבר ואם איתא דכולהו חוטי אסירי הרי חוט בירך העוף ואגפיו מלא דם אלא ש"מ חומרא הוא לעשות סייג וכן ר' יהודאי גזר בכנתא אפילו חתכה ומלחה לקדירה ועל מוח שבראש שלא תתבשל בקדירה לעולם והחמירו בכל הבשר שצריך מליחה. ומצינו ברבותינו שהחמירו באיסור חלב ודם וכן כל ישראל החמירו בו והנהיגו איסור בדבר המותר ומנהג צרפת ליטול חוטין שתחת הלשון שהלשון בכלל הלחיים שהתורה אמרה הזרוע והלחיים והלשון בכלל. ומנהג דמשק וסביבותיה אין מניחין בשר מליחה בקדירה לבשל אלא במים חמין ויורה רותחת כדי שלא יפלוט הדם ושדרו ממתיבתא דלא בעי רותחין דכי בעי רותחין לחליטה ה"מ דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה. ומנהגינו ליטול חוטין שבראש הצלעות נגד החזה שהן מן הוורידין והגרנולי"ש שנוטלין לא משום איסתוניסיות וכל המחמיר תע"ב. אמר אביי חמשה קרמא הוו תלתא משום תרבא תרי משום דמא דטחלא ודכפלא ודכוליא משום תרבא דביעי ודמזרקי משום דמא רישא בכובשא אותביה אבית השחיטה מידב דייב אצדדין מיקוו קווי ואסיקנא בל"ב אי דץ ביה מידי שריא ואי לא אסור ופסק האלפסי כלישנא קמא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר [דף ה טור ב] ואנן דלא מותבינן ליה בכבשא ומחרכין ליה בעי לאזהורי לאותביה בית שחיטה תתאי כי היכי דלידב דמא וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית שחיטה למטה ואעפ"י שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותה כ"כ. ובה"ג מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי והיכא דאישתלי ואפיך מוקרא הוא דאסור אבל כולה רישא שרי באכילה ואסור לבשל מוח שבראש אלא צלי ע"ג גחלים ואסור הראש והעוף לבשל עד שיוציא המוח ממנו ומנהג כשרוצין לצלות העוף כמו שהוא ואינו רוצה ליטול נוטלין מן העצם שבו המוח ומנקבין הקרום וצולה אותו כאחת ויש שחותכין ומולחין ומבשלין אותן ואיכא למימר טעמא דה"ג. משום דלא חשיב ליה גבי אומצא ומיזרקי ולא דמוקרי ש"מ דמוקרי ל"ל דינא דביעי ואי לאו כולהו רבוותא גרסא מיזרקי גרסינן מוקרי דביעי ומוקרי קרמי דדמא הוא וגבי מיזרקי לא שייך למימר חותכו ומולחו דאי איתא לימא חוטין דידא ודלועא ולעיל דחשיב דידא ודלועא וליחשוב מיזרקי. ורש"י ז"ל פירש חוטין דקין דידא ודלועא קחשיב. ומיזרקי שהן גסין לא קא חשיב מיהו בסתם ביעי ומיזרקי חד דינא אית להו וחתכו ומלחו אפילו לקדירה שרי והיכא דלא חתכו לרישא ומלחו מעיקרא ושריא לקדירה אית מאן דשרי ואית מאן דאסר דלא גרע מצלי דאמרינן רישא בכבשא אנחא אבית השחיטה שרי אצדדין מיקוו קוו ואסור ומסתבר דהאי בלא מליחה קאמר. [דף ה טור ג] שאלה לגאון מהו למלוג גדיים וטלאים ברותחין בכ"ר. תשובה כ"ר מבשל ויש בהם איסור כחלב ודם ואפילו בכ"ש אית מ"ד צריך ליתן הרותחין בכ"ש ואח"כ נותן לתוכו העוף אבל להשליך קילוח ראשון על העוף אסור דקילוח ראשון. ככ"ר הוא ומסתברא דליתא מדתנן אילפס וקדירה שהעבידן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ש"מ דאינו אסור אלא תוך הקדירה דא"א דנותן לתוך הקערה דקאמר הוא לאחר נתינת המים הא לבא"ה אסור לפלוג בקערה גופא אלא לאו ש"מ משיצא הקלוח מכ"ר כ"ש הוא ובן הלכה. ירושלמי בפ' כירה ובפ"ק דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככ"ר היא חיליה דר' יונה מן הכא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ובההיא אמר כן אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין מתיב ר' יוסי בר בון אף בכלי נחושת אית לך למימר כלי נחושת בולע. מהו לערות עם קילוחו אר"ח בריה דרב הלל מחלוקת דר"י ור' יוסי ור' יצחק בר גופתיה בעי קומי ר' יונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבב"ח חייב משום מבשל א"ל מדאמר ר' זעירא איזה חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ואיזה תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ש"מ קילוח אין ככ"ר [דף ה טור ד] וק"ל מאי דקאמר אית לך למימר כלי נחושת. בולע והא כתיב ובכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים ואיכא למימר דבכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו ש"מ אם עירה מיורה בשר בתוך יורה חולבת של נחושת או מאיסור לתוך כלי נחושת של היתר א"צ הגעלה וכן מצאתי בהגדה באבות דר"נ ג' דברים נאמרין בכלי חרס בולע ואינו פולט ואינו מבאיש מה שבתוכו וג' בכלי נחושת אינו בולע וכו'. והלכתא קערות שתשמישן ע"י עירוי הן אף פליטתן ע"י עירוי והני קערות כי עביד בכ"ש ושקיל מדורא ושדי עלייהו ש"ד וכן כפות של עץ ושל קרנים דרך תשמישתן בכ"ר ושתשמישן בעירוי הגעלתן בעירוי ושדרכן בכ"ש הגעלתן בכ"ש שדרכן ללבן ילבן והסכין בד' ענינים בהדחה בשיפוי בהגעלה בליבון כדפרישית בשער ראשון של שחיטה ושפודין של עץ שצולין בהן במ"ש כל רבוותא שאין להם היתר כלל ובוריא דגללא שקורין לבונ"ש בלעי וכלי אבנים וכלי גללים הנקראים מאני דפחדא דידן ככלי מתכות וסגי להו בפליטה. ואף על גב דמתברין ל"ד לכ"ח דתנן אבן שזפתה א"י מטבילה והיא טהורה וקתני סיפא ושל חרס אעפ"י שקלף את הזפת אסור מדקמפליג בין של אבן לשל חרס ש"מ ככלי מתכות דמי. וגרסינן התם נעוה ארתחי [דף ו טור א] ור"י אבן גיאות אמר משום כלי מתכות כירה של אבן טהורה כלי מתכות אלמא ככ"ח דמי ולא נהיר לן דגבי טומאה פשיט לן דכלי אבנים לא מקבלי טומאה כלל ואין דינן ככל הכלים אבל גבי בליעה כלהו בלעי. ובתשובת דקמאי אקילו בהו ומכשרי בהגעלה ואתון אחמירו בהו ולא תשתרי אלא בליבון ולא ככלי מתכות דמי. מדאמר ר' יצחק בר יוסף זבן מאני מרדי מא"י והן כלי אבן סבר לאטבולי א"ל כלי מתכות אמורין בפרשה והני כלי אדמה נינהו וא"צ וליתא דלענין טבילה הוא דאמר הכי אבל לענין בליעה ככלי מתכות דמי וכן הלכה. ואמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה והיכא דחללי בי טבחא מולח ומדיח לא חללי מדיח ומולח ומדיח ושדרו ממתיבתא בבית השחיטה קאמר משום דם הנפש אבל בכולה בישרא ל"צ. ועבידנא כר"ה דאמר מולח ומדיח ר' דימי מנהרדעא מלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ ליה דכי היכא דאי הדר מנח ליה בכשא"מ ומחוור לה דלא ניפול מלחא במיא וליהדר דמא וליפוק במיא והדר שתי ליה בשרא בדמא אבל לנפצה אבראי והדר לחוורה ש"מ מים שהמלח בה אסורה וש"מ שהמליח מניח אותה בכשא"מ. בנ"א לשון ה"ג לחיורה במיא ומלח ליה במילחא גלניתא ומפקא ליה לדמא ולא ליעצריה דקמיט ליה לדמא ולנפקא ולנפצא מן מלחא ולחיורה שפיר ומשתרי לבישולי. ושיעור ממלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ובעי לשהויי במלחא כשיעור טווייה וכ"כ הרב. ורב אחא אמר כשיעור מיל וסברא נינהו ולא מגמרא דהא גרסינן [דף ו טור ב] במנחות כיצד מביא את הבשר ונותנין עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו ואמר וכן לקדירה וגבי קדשים לא היו משהין לשעה ופי' בנדרים מן מה דתנן הרי עלי כבשר מליח הדא אמר מליח לשעה מליח הוא איזה מליח לשעה כההוא דתנן כיצד הוא עושה נותן את האיברים ע"ג המלח והופכן א"ר אבא מרי שנייא היא שאם משהא אותן וכו' ור"א אמרה לדא הנוטל זתים מן המעטים טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמר מליח לשעה מלוח היא. ואמר שמואל אין מולחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב ובנ"א לשנא לדהלכות ואי לא הו"ל כמאן דאבשיל בדמיה ואסור דמליח ה"ה כרותח. ומאני דמלח עלויה בעי לאכשורי ושרי למימלח עליו וארבלא ועילוי גילא. כללא דמילתא. כל מילי דכי שדית ביה מיא דייב שרי למימלח עליה ול"ש חד גרמא ול"ש תרי גרמי שרי. פרש"י כ"ז שטרודין לפלוט אינן בולעין. ומנהג דילן למימלח בכלי שעומד במדרון. אעפ"י שאינו מנוקב ובלבד שלא יהא שם בית קבול. והיכא דאשתהה בישרא במלח בכלי מנוקב כשיעור מליחה והדר אנחתיה בכשא"מ. אף על גב דאשתכח בגווה צללתא דדמא לא כלום היא. כשומנא בעלמא היא. דהא אמרינן אומצא דאסמיק חתכיה ומולחו אפילו לקדירה שרי. והתם לא אפשר דלא פליט לקדירה. ויש שמחמירון ואין מבשלין אלא ביורה רותחת כדלעיל. וכתב הרב המלח לא יהא עבה אלא דק דק דקקתא. כגון חוטי דבהכי נפקי שפיר [דף ו טור ג] ורש"י פירש דמלחא גלנותא היא דבעי לנפוצי משום שנבלעת הדם. אבל דקקתא לא בעי ניפוץ שנתכת מעצמה. ומסתמא ר"ד דמלח במלחא גלנותא למעוטי דלא בעי הדחה בסוף. דכי אמר מולח ומדיח מפני הדם שעומד על פניה אבל גלניתא למעוטי דלא בעי הדחה אלא בניפוץ סגי. ואמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר של צלי עד שתכלה כל מראה אדמומית שבה. מנא ידעינין ואסיק א"ר אשי לית ליה תקנתא עד דמייתא תרתי תלת גללי דמלחא בין על הבשר בין תוך הכלי ושדי בה ובתר הכי שפי ושביק ליה עד דצלי ושפי ליה והשומן למעלה ודם למטה כדאמרינן דמא דבשרא שפין וכ' הרבוותא דווקא מועט אבל הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים שהוא נעכר ומתערב עם השומן ואסור. ומסתברא מדאקשינן לשמואל מהא ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלה. ולא שני ליה אחר הא דאסור דאסמיק הא דלא אסמיק דווקא דאסמיק הא לא אסמיק מניח כלי תחתיו כגון אלו שמניחין כלי תחת אווזין ותרנגולין ובדאסמיק אסור משום שדם התחתון שבישלו הכלי דם הוא ואין אדם יודע בו ואר"נ א"ש ככר דאברי אבל דלא אברי לא. וגרס רש"י ה"מ סמיכתא אבל קלישתא לא. ש"מ דלא אסמיק שרי. ואפילו אברי ואפילו שהה. רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ובדאסמיק קאי. והלכתא אפילו אסמיק שרי ואפילו אברי ואפילו סמיכתא ודווקא שנצלה. אבל לא נצלה ועדיין ע"ג האש אין מניחין תחתיה. כדאמרינן בי דוני כבדא [דף ו טור ד] אסור דאר"נ א"ש אין מניחין כו' בעא מיניה ר"ד מח"נ מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא. א"ל אסור דחלא מותר דהאי איתא לאיסורא בעינא. ומסת' דדייקא מהכא דאסור לאפות פת ישראל בפורני סמוך לטפלאתא דאיסורין של א"י שמא יפלוט מן האיסור ויבלע בפת. ור"י הלוי אתיא ליה מהא דאין טשין את התנור באליה. ואם טש כל הפת כולו אסור. ול"ד התם מילתא דשכיח הוא למיכל פת בגבינה אבל מהכא ראיה דגזרינן דנפל מהאי כמכא למילחא ואתו למימלח מיניה בשרא. ה"נ איכא למיגזר. האי בר יונה דנפל לכדא דכמכא. ודרך היה ליתן מלח בכותח. ושריא ר' אחא דקס"ד דכי אמר שמואל מליח ה"ה כרותח. ה"מ דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי נאכל מחמת מלחו ובהדחה סגי. וה"מ חי. אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי כולו אסור. ואי מתביל בתבלין כולו אסור ש"מ דמליח ה"ה כרותח כגון מליחת בשר לקדירה שאינו נאכל מחמת מלחו עד שידיחנו. אבל לצלי לא. וש"מ מתובל בתבלין כרותח הוא. ואר"נ א"ש דגים ועופות שמלחן זה עם זה. וכ"ש דגים עם בשר בהמה ואפילו בכלי מנוקב דדגים דרפו קרמייהו פלטי ועופות קמטו ובתר דניחא דגים פלטו עופות והדר בלעו דגים מינייהו. אבל בבשר מותר ששניהם פולטין כאחד. ומסתבר דווקא דגים אבל עופות ובשר כבשר ובשר דמי. דעור העוף כבשר בלא עור הוא. ושניהם שוין וק"ל כי בלעו דגים מינייהו לבטלו בס'. ואית למימר אסור בנ"ט קאמר [דף ז טור א] א"נ חענ"נ ואוסרת. רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה. רב אלפס גרס טריפה מלוחה ורש"י פי' בכלי מנוקב אתא לקמיה דרב אסי א"ל אלה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן והכא משום דם ליכא. והלכתא לא מיבעיא דאיסור והיתר אם נמלחו בכשא"מ דמליח ה"ה כרותח ואסור משום דם. אלא אפילו מנוקב ונגעי אהדדי אסור משום ציר. ודג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ודווקא בטהור מליח וטמא תפל ואם היו שניהם מלוחין וכ"ש טהור טפל וטמא מליח אסור. והלכתא אסור ליקח דגים מלוחים מן הא"י שיודע שנמלח עם הטמא [דף ז טור ב] אבל אין יודעין מותר. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד כבר ידוע שאין מולחין זה עם זה שדג טמא צריך למלוח יותר מן דג הטהור. ועוד דתרי ספיקא איכא שמא לא נמלח עם אחר ואם נמלח שמא טהור מליח וטמא טפל היה א"נ טהור למעלה וטמא למטה ואפילו נמלחו שניהם כאחד נתבטל בששים דטמא וטהור שני מינים הן בשמא וטעמא. ואר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח. ולאכול בו צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ורש"י פירש אותו צונן שחתך איכא מ"ד דאסור [דף ז טור ג] לאכול בו רותח אפילו בהדחה קאמר דס"ל ביה"ש רותח ואפילו הכא לצונן בעי הדחה. ודשמואל ליתא דפליגא אהא דפסקינן בסכין טריפה והלכתא אפילו בצונן. וק"ל מ"ש מסכין ש"ג דבעי שיפה ומסת' אפילו בה"ש צונן קאמר ואסור בלא הדחה. אבל בהדחה דכ"ע שריא ואפילו למ"ד אגב דוחקא דסכין בלע וביה"ש רותח בשר הוא שבולע מן הסכין אבל סכין קשה הוא לבלוע הוא מן האסורים אפילו ברותח דומיא דסכין טריפה דאפילו למ"ד השוחט בסכין של א"י קולף. התם מדיח דסכין קשה הוא לבלוע אא"כ משתמש בו תדיר ול"ד לסכין של א"י שתשמישו תדיר וגוף האיסור עליו. וכן דשמואל הוא הוא וליכא מאן דפליג עליה. והלכתא כל סכין של היתר שנחתך בו איסור בין נבלה רותחת בין שחתך בו חלבים וניקר בו בשר דינו כסכין טריפה. ואם רצה לשמש בו דבר היתר מדיחו. ואם נשתמש בו בלא הדחה קולף והכי מוכח מדאמר לקמן וליעבד חד ולחתוך בו בשר ואח"כ חלבים בהדחה של סכין וכיון דבהדחת סכין סגי אם נשתמש בו מדיח ודווקא סכין של היתר שנשתמש בכ"ש. אבל אם נשתמש בו בכ"ד ממש בעי הגעלה אבל ר' יעקב אמר שאחר ניקור הבשר צריך קליפה וכן כל סכין שנחתך בו דבר איסור אם חתך בו דבר היתר צריך קליפה בסכין כשר דאגב דוחקא דסכין בלע. וה"מ בסכין של היתר אבל בסכין ש"ג הבלוע מן האסור מתחלתו אסור לחתוך בו צונן בלא שיפה ואם חתך בו מדיח בצונן דעלמא ובשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש צונן ואסור לחתוך בו רותח בלא הגעלה ואם חתך קולף כשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש רותח. ואר"נ [דף ז טור ד] א"ש קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח ה"ה כרותח כי האי פינכא דבי רב אמי דאימלח בה בישרא ותברה של חרס הוה ודווקא לאכול בו רותח אבל לאכול בו צונן סגי בהדחה והחכם שכתב קערה נקובה הוה לא דייק לן שאמר מולח בכלי מנוקב אפילו ברותח מותר ומסת' קערות ש"ג שנשתמש בהם בחמין או בקערה של בשר מותר לאכול בה צונן בהדחת קערה ואף על גב דסכין ש"ג בעי שיפה לאכול בו צונן סכין שאני שיש בה גוף האיסור שמנונית עליה בעי שיפה אבל קערה דלית בה אלא טעמא מדיח בצונן לכתחלה הקערה ואח"כ מותר להעלות עליה בשר חי היתר לכתחלה וידיח הבשר אח"כ אבל בשר מבושל אסור לכתחלה כדאיתא לקמן יתיב רב כהנא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. צונן שחתכוה בסכין מותר לאכול רותח בשר בחלב. בפרק אלו טריפות ס"ד ע"ב גיעולי ביצים מותרין ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר והוא שנמצא על חלבון שלה אבל על חלמון אסור דסריך בכולו ומסתבר אפילו על חלבון שלה צריך שיהיה בקשר שלה בראש חד שלה ואם לאו הכל אסור כר' ירמיה. ירושלמי א"ר זעירא הן דאמר בחלמון בשנמצא במקום זכרותו של חלמון ואפי' חלבון והוא שנמצא במקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר:

השני - אסור חלב

ת"ר כל אוכל חלב מן הבהמה אין לי אלא תמימים הראויין לקרב ע"ג המזבח בעלי מומין מנין ת"ל כל אוכל חלב וחלב חיה אף על גב דחיה בכלל בהמה לסימנים שא"ה דכתיב שור ועז וכשב וחלב חיה מותר וסימני חיה [דף ח טור א] להתיר חלבה פירשתי בחלק רביעי. ותניא את החלב המכסה את הקרב וגו' ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום נקלף ר"ע תותב קריר ונקלף ואמרינן דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי דאייתרא. ובנוסחא דרש"י גרסינן א"ד ולית בגמרא דילן. ואנן נהיגין איסורא בין דאקשתא בין דאייתרא כדמוכח בפסחים ועוד דאמר ר"נ דאמר חומצא מיתסר לא אזלא הכי. וחלב המכסה את הקרב הוא שקורין בלעז טיל"א ואת כל החלב אשר על הקרב זהו חלב שעל הדקין והיינו דאמר ר"י ריש מעיא באמתא בעי גרירה וקרום שעל הטחול אסור משום חלב שעל הקיבה ואר"י א"ש תרבא דקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים והעצם שנקרא קליבוסתא ונקרא בוקי דאטמי היכא דליבק אטמאתא ואינו על ממש אלא סמוך לכסלים חלב שעל הכליות תרבא דאטותא. אמר ר"א חוטין שבלב ושבכוליא אסור ואין חייבין עליהן לובן כוליא רבא ממרטט ליה רב אשי גמים ליה ולא היה מדקדק בנטילתו ואמר אביי כוותיה דר"א מסתברא על הכליות אמר רחמנא ולא הכליות וכן פסקו הגאונים. אמר ר' אבא אמר ר"י חלב שהבשר חופה אותו מותר דחלב שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות ומסת' אף על גב דגבי גיד אמרינן גיד ולא קנוקנות ואפ"ה ישראל קדושים נהגו בו איסור מפני הגיד המחובר לו אבל בחלב שבתוך הכליות והכסלים לא נהגו בו איסור וחוטי חלב דטחלי ודכפלא דאיסורא דאע"ג דרחמנא שרינהו דחלב אמר רחמנא ולא חוטין שעל הכסלים ולא בתוך הכסלים ואפ"ה אסור מדרבנן החמירו בכל החוטין משום חוטין של דם. ותרבא דתותי מתני אסור דאמר אביי בהמה בחייה פריקה מיפרקה וחלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וזהו חלב שעל הקיבה. ואר"י חוטין שבעוקץ אסורין ה' חוטין אית בהו בכפלא ג' מימינא וב' משמאלא תלתא מפצלי לתרי תרי ותרי מפצלי לתלתא תלתא ג"מ דאי שליף בחמימי משתלפי ואתי בתרי' ואי לא צריך לחטוטי בתרי' פירש"י ז"ל והן חוטין שבעוקץ ור"ח פירש חוטין שעל העוקץ הן חוטין של האליה ה' חוטי הוויין ג' משום תרבא ב' משום דמא ובעי למישלפינהו וה' קרמא הוי תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דכפלי ודכולייתא משום תרבא דביעי ודמיזרקי משום דמא ודכוליא אית בי' תרי קרמי ועילאה אסור וחייבין עליו ותתאה אסור ואין חייבין עליו ודמיזרקי נמי אית ביה תרי קרמא וכנגדן בבצים כדאיתא גבי קרום של מוח ולא חזי לרבוותא מידי ומסתב' לקרמי תתאי מותרת אלא שהחכם שכתב יסוד הניקור אסרה. אר"י בר אבא קרום שעל הטחול לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד ושעל הטחול כולו אסור מדרבנן הלכך צריך לנקר הטחול מן [דף ח טור ב] הקרום ומן החוטין שבתוכו וזהו יסוד הניקור שחיבר הרב מא' מן המחברים הנוקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם ונוטל הלחיים חותך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא גיד אחד ומחתך בצד ומוציא גיד אחד ומחתך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא ב' גידין מצד זה סמוך לבשר וב' גידין מצד זה סמוך לבשר ואח"כ חותך את החזה לב' צדדין ומאותו בשר האדום הסמוך להחזה מוציא חוט של דם שאוחז בקצה החזה ועד קצהו וכן מן החזה השני ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף ומתחיל בסכין בראש הכתף באמצעיתו ומחתך ומוציא גיד עב ומוליך הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו גיד וחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף וצריך לשקוע הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה. ולעקור מקום שרש גיד שהזכרנו למעלה ששם השורש שלו ומוציא מצד הכתף למעלה חוט א'. וכן לכתף השני נוטל להגיד ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד א' שהוא סמוך לעצם היד ואח"כ מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא ממנו החזה ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש בבסל והן ג' מימין וב' משמאל. ג' שבימין מתחלקין לב' ב'. וכן שבשמאל לג' ג'. נוטל ראשי הגיד בידו וממשיך ונמשכין מאליהן בהיותן חם אבל בצונן צריך לפשפש אחריהן וגורר את חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואח"כ מעביר בשר המתנים שקורין בלעז לימפוני"ש ואינו ראוי אלא לצלי וגוררו משני צדדיו ואותו עצם דמתויך בנתיים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתווה עם הבשר כדי שלא ישתייר משרשי החוטין ובשר המתנים כלום וחוזר לבני מעים וממשיך אותו ממקום שהם קבועים בו ומוציא ראשיהם של בני מעים באותו חלחולת המטונפת שקורין אותה בודי"ו קרשטיא"ן ומחתך אותו החלחולת המטונפת עם אמה מבני מעים ומשליך לפי שאינו ראוי לאכילה מקום שהיא קבוע לבני מעים וקורין אותה כנתא ובלעז מנדילי"ד והוא אסור לבשל ומותר לצלי ונוטל הדרא דכנתא ומקלף קרום של חלב וכל החלב שעל הקבה ועל הכליות ועל הובלילא הידוע דאוחפת עם קרום שיש עמו הכל מעבירין. ונוטל את הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו. ונוטל את הכוליא ומעביר החלב ומנקרו יפה יפה ונוטל את [דף ח טור ג] הסכין ומחתך ומעביר קרום החלב שיש עליהן על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוליא. כמו שהוא עם קצותיו הנראין מבחוץ וכן הכוליא השנית. ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהן וממשיך את החלחולת וקולף את הקרום של חלב הסמוך לחלחולת מכל צדדיו מעיקר האליה עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותו חוט המעורב עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלחולת קבוע בו מחלב וחוטין וכל דבר. ונוטל הסכין וחותך באליה ומוציא ממנו חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האליה עד קצותיו מאותן הפנים המביטין אל ירכי הבהמה ואח"כ נוטל הסכין ומגרר מאותן הפנים גופן חומרין שקורין אותן בערבי עיק"ר מן העצמות וגורר יפה יפה עד שישתווה מקום גבהות החומרין פוסק ירך האחד ומפסקו בסכין מקום שיש הזכרות ובעצם שבו גיד הנשה. וחותם הזכרות והנקבות ומשליכין מהבשר שבצדדין נוקרו יפה יפה מכל מיני חוטין וחלב שבו מן אותו חטאתי שקורין ארדיל"א ומין גיד הנשה ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב ניכרין בו. וא"א לומר אלא בראיות עין ואח"כ נוטל האמצעי שפסק הזכרות מקצתו ונוקר מיני החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול הקצה השני שהוא סמוך לעצם של ירך שפסק ממנו ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך מב' צדדין. ואף אותו העצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם. ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות עצם האמצעי עד קצות השני הנראה לעינים וא"א בכתב יותר מכאן. וכן לירך השני. וכל גידין שבירך אסורין בין צלויין בין מבושלין. ומנקר אותו יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא ואח"כ אוכל אותו צלוי ומבושל והגידין שתחת הכתף אם צולה אותה כשרה באכילה שהן צומקין באור וכן הלכתא. ושדר ה"ר עמרם ז"ל אין שינוי בין גיד הנשה ושמנו וישראל קדושים עשאוהו כגיד הנשה לכל דבר. וחיה ובהמה אסרו שמנו כגיד הנשה וזה החכם החמיר והמחמיר תע"ב

אתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר' יהודא אומר כשעורה רי"א בכזית (חולין צ"ג). ואמר ר"פ ול"פ כאן להלקותו וכאן לעברו. ואמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד. כזית אפילו בג' מקומות מדלא קאמר מר זוטרא אמר ש"מ דלא פליג ואית [דף ח טור ד] מ"ד מר זוטרא פליג. וקאמר בלעברו פליגי. ומש"ה פסיק הלכתא כר"פ. ואמר הלכתא להלקותו בכזית. ולעברו אפילו בכשעורה. גרסינן בפרק גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ורי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. ואר"א א"ר אושיעא מחלוקת בבן ט' חי. והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו ובהאי פיסקא איכא פלוגתא בין רבוותא. ורב אלפס פסק כר"י וחלבו וגידו אפילו מבן ט' חי מותר וניתר בשחיטת אמו ואין אותו ואת בנו נוהג בו. ור"ח פסק כר"מ כדכתיב במחוסר זמן והתם ברירנא סברא דידהו. וסברא דידן. אר"י הטבח צריך שיהא לו ג' סכינין. א' ששוחט בו. וא' שחותך בו בשר. וא' שמחתך בו. דכיון דאית ליה תרתי הכירא אית להו. ולא אתי לאחלופי. אבל אי עביד בשר ואח"כ עביד חלבים אתי לאחלופי. אבל הסכין ששוחט בו א"י לחתוך בו בשר שמא יפגום וישחט בפגומה. ומסת' מנקרי הבשר א"צ ב' סכינין לכתחלה. שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה. אלא גוררין אותו בסכין. ואין בו דוחקא דסכינא בבשר ואעפ"י שבשמנונית גיד הנשה אלא שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים החמירו בו ולא החמירו בסכין. ואפילו אשתכח דאית ביה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי בכל ישראל מנהג להדיח בשר לקדירה וצריך שיהא לו ב' כלים א' שמדיח בו בשר וא' שמדיח בו חלבים ואמר אמימר לא נסחוף אינש כפלא עילוי בישרא דדילמא דאיב תרבא ובלע בישרא ומדקאמר וניעביד חד ולחתוך בשר ואח"כ חלבים ש"מ כשיבא בהמה אחרת סגי בקינוח או בהדחה כסכין טריפה ואם חתך בה בלא קינוח לא בעי קליפה אמר רב גיד שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ודווקא שמן אבל כחוש קולף עד שמגיע לחלבו דכחוש לא מפעפע כדאיתא בגיד הנשה אית דמפרשי חלב כחוש דמותר דמועט הוא ובטל בס' והכין פסק רב אלפס ז"ל ואיכא לעיוני דאפילו כחוש אסור דהא ר"ה בר יהודה פליג ואמר כוליא בחלבו הוה ואתו ושייליה לר' יוחנן ואמר ליטעמיה קפילא ש"מ חלב בבשר בטל בס' והלכתא מנקר הבשר צריך לנקר יפה יפה ואם נשתייר משהו בשוגג נתבטל לד"ה בס' וכל בני ישראל בחזקת היתר עומד ומותר לכתחלה. והרב המחבר ז"ל צווה להרחיק מכל בני ישראל שאינו מדקדק באיסור משהו בין בחלב בין בדם ומסתמא שהחמיר עליהן שלא לצורך. ההיא כזיתא תרבא דנפל לדיקולא כו':

השלישי - איסור גיד

[דף ט טור א] תנן גיד הנשה נוהג בין בארץ בין בחו"ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין בבהמה ובחיה בירך ימין ובירך שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגול ובעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגול. אית ליה לבהמה ואינו עגול מאי תיקו וסלקא בתיקו ולחומרא ומיהו לא מחזקינן איסורא ולא בדקינן מ"ד אי"ח טריפות וגרסינן התם באגדה דויקרא בפרשה אחרי מות מה שאסרתי לך התרתי לך. אסרתי חלב בהמה התרתי חלב חיה אסרתי גיד הנשה בבהמה התרתי גיד הנשה בעוף אסרתי בלא שחיטה בעוף התרתי בדגים כו'. ת"ר ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. וא"ר אושיעא מחלוקת בבן ט' חי וכו' כדלעיל. ואמר שמואל שמנו של גיד מותר לד"ה מדאוריי' ופליגי ר"מ ור"י מדרבנן. וליתא דקיי"ל דשמנו של גיד מותר. וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכן הלכתא. אמר ר"ה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו. עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. ורב אחא כ' בשאילתות אף על גב דאמר אביי כוותיה דעולא מסתברא. מיהו מדרבנן קנוקנות אסור. ויש שנהגו בו איסור כמו שמנו של גיד:

ירושלמי פקקלתא דגיד הנשה ישראל קדושים נהגו בו איסור. אין הטבחים נאמנים על ג"ה דר"מ. וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב. ובזה"ז נאמנין. מעיקרא סברוה כר"י. והדר סברוה כר"מ כמה דהוו דכירי לר"י לא מהימני. ש"מ דליתא לדר"י ודלא כר"מ דאמר צריך ליטול את כולו. ומסתברא כי היכי דנשים כשרה בשחיטה ונשים מהימני [דף ט טור ב] עלה. ה"נ מהימני אניקור חלב ודם. והא דגרסי' בפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ואוקימנא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דמשמע דלא מהימני בדאורייתא האי שינוייא אקטנים קאי אבל נשים בכולהו מהימני כע"א דנאמנים באיסורין. שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שמקומה ניכר. שלמה אין חתוכה לא גזרינן שמא יתננה לו בפני ישראל ובמקום שמכריזין מותר דחתוכה מידע ידע. וכתב רש"י מכאן סמך רבי בשולח ירך לחבירו ע"י אינו ישראל בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חותכו אחר חטיטת הגיד שמותר אבל באבר אחר אסור ומסת' נמי עוף שחוט או בהמה שחוטה מותרת וביה"ש סימן דהאידנא א"י לא שחיט עוף כזו ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דמצא גדי שחוט. ולא תיקשי אהתם ג"ה דף ק"ד ע"ב מיהא דרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואסיק רב היכי אכיל בשעתיה וכו' א"נ צרור וחתום א"נ סימנא ואי אית בה טביעת עינא שרי דקי"ל טביעת עינא סימנא והא דגרסינן באלו מציאות דוקא צורבא מרבנן. ה"מ מצווה אבל מילתא דשריא לדידי' ולאחריני כיון דלדידי' מהימן לאחריני מהימן ורש"י פסק כרב ורב אלפס כתב דליתא לדרב והא דאקשינן באלו מציאות בההוא דשקיל בשרא דקאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין דמשמע דהלכתא כוותי' כיון דאתא לקמיה דרב כדגרסינן בירושלמי דרב אדרב פריך (וניתא בירושלמי) ומההוא דנמצא גדי שחוט דלא פריך התם ליכא למישמע דליתא לרב דהתם שחיטה סימן ומסת' דרב לא קאמר אלא דאתיליד ריעותא דאיתבד א"נ דאסח דעתיה [דף ט טור ג] מיניה הא לא"ה לא מחזיקינן איסורא כדאמר בפ"ג דביצה אלא ר"ח טריד בשמעתתיה הוה והק"ל אי את תלתלא אסח דעתיה ושקול ש"מ טעמא משום דטרוד בשמעתיה הוה ואפילו כי אתיליד ביה ריעותא ואיכא למיתלי ברובא תלינן כדאמרינן האידנא דהתירא שכיח טפי והיכא דאיכא למיתלי במצוי נמי אזלינן בתר מצוי והא דקאמר רב היכי אכיל בישרא כלומר היכי מניח ליה לכתחלה ליחוש דלמא (איתרמי) אתיליד ריעותא ומשני בשעתיה כו' וה"מ בשר שנמ"ה אבל הפקידה ביד א"י צריך חותם בתוך חותם כדגרסינן בע"ג ל"ט ע"א א"ר חביות אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם א' ומפרש"י מוכח דגבי א"י קאי וה"נ גרסינן בירושלמי התם תמן תנינן אצל נכרי כפירותיו הפקידו אצלו בחותם ר"ח ור' מנא ח"א אסור וח"א מותר מה פליגו בהנאה אבל בשתיה אסור חביות ח"א רב אמר אסור חמפ"ג מותר א"ר יודן טעמא דרב כל דבר שמגופו אסור בחותם א' משום תערובת מותר בחותם א' ר' זעירא בשם ר"י בן לוי הכל מותר בחותם א' דקיי"ל כרשב"ג דלא חייש לסתימה וכר"א דלא חייש לזיופא ואי לא משום שיכא אפילו יין מותר בחותם א' והלכך בדבר שלא שייך שיכא מותר בחותם א' ולא צריך חותם בתוך חותם אלא בהא דמפקיד דקי"ל אצל נכרי כפירותיו והא דקי"ל כר"א בייחד לו בית כדמוכח התם. והלכתא כלישנא קמא דאמר הכל משתמרין בחותם א' אפילו יין כר' יוחנן בשייחד לו בית אבל במפקיד בעינן חותם בתוך חותם וה"ד חותם בתוך חותם דאמר התם מפקיד הוא דקאמר. והמפקיד יינו אצל א"י בחותם א' אסור בשתיה ומותר בהנאה אבל ר' אלפס ז"ל פסק כל"ב דר"י ולא איתברר. ירך שנתבשל בגיד הנשה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור כיצד משערין אותו כבשר בלפת וליתא למתניתן דקי"ל אין בגידין בנ"ט ובין נמלח ובין נצלה ובין נתבשל משליכו ומותר ודווקא בו אבל שמנו בנ"ט דישראל קדושים נהגו בו איסור כאיסור דאורייתא והא [דף ט טור ד] דאמר שמואל אבל נצלה בו קולף והולך והני אטמתא דאימלחא בי ריש גלותא בגידא דנשיא משום שמנונית הגיד פליגא דרב אחא דשרי ומסקינן מליח ה"ה כרותח דצלי קאמר והלכך ירך (שנצלה) שנמלח או נצלה בשמנונית הגיד קולף והולך עד שמגיע לשמנונית. ואף על גב דאמר שאני חלב דמפעפע דווקא חלב אבל שמנונית הגיד כבשרא דחלב כחוש היא ולא מפעפע כדאמרינן לעיל והלכתא נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לשמנו ואם נתבשל עמו בנ"ט אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמר רבנן בקפילא ואמר רבנן בס' מין ושא"מ דהתירא בטעמא מין ושא"מ דאיסורא בקפילא ופירש"י ז"ל לפי תומו שלא יודיעוהו שצריך לו לדבר היתר ואיסור. ואית למימר אעפ"י שמודיעין אותו נאמן דלא אתי לאורעי' נפשי' דהא איכא קפילא אחרינא דידעי אבל במידי אחריני לא מהימן לא לאיסור ולא להיתר כדגרסינן ביבמות ובמס' דמאי. ירושלמי תני א"י שהיה צווח ואמר בואו וטלו ממני פירות חזקתן נטע רבעי הן אינו נאמן. אבל אמר מא"י פלוני הבאתים נאמן להחמיר דר"מ וחכ"א דברי הא"י לא מעלין ולא מורידין ואי איתא דשלא לפ"ת לא מהימן מסל"ת היכא מהימן דהא קי"ל אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד אלא לאו ש"מ מהימן והיינו דקאמר השתא דאמר ר"י סמכינן אקפילא חזקה לא מרע נפשיה ה"נ סמכינן. ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשא"מ וליכא קפילא בס' ופירשו רבוותא קמאי בנוסחא התירא כגון תרומה וחולין מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דג"ה ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד דרבא לא אמר אלא כגון שמנונות דקיל איסורא אבל שאר איסורין הלכתא כרב ושמואל דאמרי בסוף מס' ע"ג כל איסורין שבתורה במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט דהא רבא גופא פסק הכי בפסחים הלכתא חמץ בפסח במשהו בזמנו ש"מ [דף י טור א] הכי הלכתא ובע"ג נמי מוכח בחמירא דחיטי וחמירא דשערי אמר רב הוה מין במינו במשהו ור' נמי קאמר נראין דברי ר"י בשלא ניער ולא כיסה דס"ל כר"י דאמר לא בטיל ש"מ דהכי הלכתא ורש"י הכי פסק ואית מ"ד שמנונית דג"ה פירושא היא וכל איסורין שבתורה קאמר ובין איסור ובין היתר מין במינו בס' כר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. והא דאמר רבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחמרא עתיקי בטבל ויי"נ קאמר הא שאר איסורין בנ"ט דהא כל איסורין שבתורה מזרוע בשלה גמרינן לה דמין במינו הוא והא דפסק רבא בפסחים פירושא היא. ור"י בהלכתא בהאי לישנא אמר מדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו וליתא ונוסחא עתיקי הכי איתא בפסח בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור ואיכא למימר. משום חומרא דחמץ משווי ליה בזמנו בטבל ויי"נ. וא"נ אסור בנ"ט קאמר. והכי כתב ר' אחא דהלכתא חמץ בפסח בזמנו אסור בנ"ט לאחר זמנו אף על גב דאיכא נ"ט מותר. והא דלא פסק הלכה כר"י למירמא דידיה אדידיה אתי ולאשמעינן תירוציה דכי קניס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובת לא ואי אמר הלכה כר"י הא בזמנו הלכה כר"י ואשמעינן דבלאחר זמנו מותר דאי חמץ בפסח במשהו קשיא סתמא דע"ג דתנן הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ואמרינן עלה לעולם דבר שבמנין ולא איסורי הנאה איסורי הנאה ולא דבר שבמנין בששים והא דלא מקשי מינה לרב אית למימר רב תנא הוא ופליג ורבינו נסים לההיא דע"ג מהלכתא דהא ר"נ היא הלכה למעשה יין ביין אסור חבית בחביות מותר ויין ביין אסור איסורי הנאה ולא דבר שבמנין הוא וחבית בחביות איסור הנאה ודבר שבמנין הוא והם סתמא סברי דאפילו דחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו בנ"ט עכ"ל. ומסתברא מדאפקוהו לחמץ בפסח ש"מ דליתא בכלל שאר איסורין ואחמירא עליה משאר איסורין וכיון דרב ושמואל קיימו בחד שיטתא דבזמנו במינו במשהו הו"ל חמץ בפסח בזמנו כטבל ויי"נ. אבל שלא בזמנו מותר כר"ש [דף י טור ב] והכין פסק רבא בפסח בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כלומר במינן במשהו שלא במינו בנ"ט ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דהא תניא כוותייהו ואף על גב דתניא דרב נמי כוותיה דרב ושמואל ההיא איכא למימר כר"י א"נ בטבל ויי"נ והא דתנן זה הכלל כל שבמינו במשהו לאתויי טבל הוא דאתא ורב אלפס ז"ל דאמר בה' ע"ג דלא איתבריר ליה. הוא גופי' פסק בחולין בחתיכת נבילה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות עד שתנתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות וגבי ריחא מילתא כתב נמי דרבנן פליגי אדר"י דאמר אין דם מבטל דם וקי"ל כל איסורין שבתורה בס' דקי"ל כת"ק דאמר מין במינו בטל ובפ"ג דביצה גבי נתערבה באלף גרסינן אלא אי אמרינן ספק טריפה דבר שאיל"מ תבטל ברובא ובעצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ומשנת ראב"י קב ונקי וגרסי' בזבחים גבי הדתן של זב מין במינו בטל ועוד ר"י דאמר מין במינו לא בטל דרבי' הוא אבל דידי' ס"ל דבטל כדאי' בזבחים הא דידי' הא דרבי' דתניא ר"י אומר משום רשב"ג אין דם מבטל דם. וזרוע בשלה סייעתא רבתא היא והלכתא אפילו בשר אסור בבשר היתר או חלב בשומן או דג טמא בטהור. שהן במינן. וכל אסורים שבתור' בששים חוץ מטבל ויי"נ במינו במשהו ושלא במינן בג"ט. וה"ה לחמץ בפסח. והואיל דאתא לידן נימא בה מילתא. דווקא חמץ דאיתא בעינא. אבל גיעול היוצא מדופני הכלי לענין הדבש והשמן של א"י בפסח. וכן מליחת בשר שנעשה לפני הפסח ולא נזהרו במליחתן בטל הוא וכמה ימים נהג אדונינו הרב אבינו ז"ל איסור בדבש ושמן בפסח ולא מסת' דאי ס"ל כרש"י חמץ בפסח לפגם היא לא חמור מה שהוא לפגם מנטל"פ דנטל"פ מותר. משום דקי"ל נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבלה מה שהוא לפגם נמי אין איסור הוא ושרי. ואפילו תימא דחמץ בפסח ליכא לפגם כסברא דידן לקמן נהי דבזמנו לא בטיל דאיסורא דחמץ איכא עלי' אבל הא מקמי [דף י טור ג] דלימטו זמן איסורי' בטיל דא"ר יעקב לוקין על חלתן דבר תורה דאמר רב אבוה בשם ר"ש בן לקיש אין לוקין על חלתן ד"ת א"ר אחא ר"נ כדעתי' דאיתפלג הפיגול והנותר ששחקן די"א לא ביטלו זה את זה רשב"ל אמר בטלו זא"ז א"ר יוסי תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא דברים רבים הם ומבטלין זא"ז וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור ועוד כיון דאיסור חמץ ע"י תערובות איסור דרבנן הוא דהא קי"ל על עירובו ולא כלום. ומשהו דרבנן ובטילי ועוד חמץ דאחשבי' ועבר עליו בב"י ובבל ימצא ולא בטלו הוא דקאמר. כגון כותח הבבלי ושכר המדי אבל מידי דלא חשיב ולא עבר עליו בב"י ובב"י ומבטלו קמי' פסח ושוויי כעפרא ליתא בכלל חמץ בפסח בזמנו למיסר ע"י תערובת וקדירות בפסח לכתחלה הוא דאסירי הא דיעבד שרי והיינו דפרכינן ולישתרי לאחר זמן משום דחמץ כה"ג מותר להשהותו דכיון דבטלו לא עבר בב"י ולא גרע ממוצא חמץ ביום טוב שכופה עליו את הכלי. אבל חמץ ע"י תערובות ולא בטלו חייב לבער. אבל רבינו יעקב אייתי ראי' מהא דכל דבר שמעורב בו חמץ ואסור לאכלו מחמת חמץ שבו מותר להשהותו ומתיר השכר לאחר הפסח ולא נהיר לן והני דיהבי טעמא בשמן דמותר משום דלא מקבל טעם מידי ליתא דהא אמרינן גבי מישחא שליקא דארמאי משום גיעולי א"י נטל"פ הוא ותו אמרינן שמן דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן של כלי עובד כוכבים טמאין אוסרתן ש"מ שמן מקבל גיעול כשאר דברים וטעמא כדפרישנא ומסתברא שמן ודבש וכיוצא בהם שנעשו קודם הפסח מותרין בפסח וכן מצאתי בתשובת לחכמי צרפת אבל רי"ץ בן [דף י טור ד] גיאות ז"ל. כתב משמא דרבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינות העשויים בכלים חדשים ושמרם מחמץ מותרים לאכול בפסח ואם לאו אסורים והגאונים החמירו לעצמן והחמירו לאחרים והחמירו אפילו גרגר חיטה שנמצא בקדירה או בזפק או בתבשיל אוסר התרנגולת. אם נתבקעו ומשהין מלפני הפסח עד לאחר הפסח ויש שמתירין מיהא דגרסינן במס' שבת בעופות משתפול לאור ותשרף מכאן ואילך אינו ראוי ופרש בעלמא הוא ובמסכת שמחות פ"ו כל ג' ימים לזרע מה' המינין ויש שאוסרים אותו לאחר הפסח והמחמיר תע"ב. והא דאקשינן לר' יעקב טבל יש לו מתירין ושלא במינן אמאי בטיל. ליתא דכל דשיל"מ במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט והכי אי' בירושלמי בכמה מקומות והא דגרסינן בסוף מס' ביצה גבי מים ומלח דפריך לבטול מים ומלח לגבי עיסה ומשני משום דהוה דשיל"מ ור' יעקב מוקי לה בטבל שאל"מ שאין הבעלים כאן ואם ימתין עד שיבאו הבעלים ירקב ואינו שיטת התלמוד ואיכא למימר דהא דאמרינן דיל"מ דבמשהו הוא ר"ש הוא וטעמא דרב הכל קאמר ועוד אם איתא ליחשב נמי הקדש וחדש ומעשר כדתניא בנדרים ר"ש אומר כל שיל"מ כגון טבל מעשר והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור והכי נקט כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בס' כר"י ור"ל ור' אחאי ור' יהודאי הכי ס"ל מיהו צ"ע להנהו אמוראי דפליגי במינן במשהו לימא מר הלכה כר"י ומר הלכה כרבנן לר"י תרומות ומעשרות האיך עולה בא' ומאה ואיכא למימר כאן [דף יא טור א] בדבר שדרכו לבלל כאן בדבר שאין דרכו לבלל. ואמר ר"ח כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות אמרי לה בקדירה עצמה ואמרי לה בההיא דבלעה קדירה נמי אית דמפרשי בקדירה עצמה בגוף החרס ממש שרואין אותה כאילו הוא בשר והא ליתא דאטו אי אית בהו בעביו של קדירה ק' זיתים ונתבשלו בו ב' זיתים היתר וזית א' איסור יהא בטל אלא משערין בקדירה פירושו ברוטב במה שאנו רואין עכשו בקדירה משערין ולא במה שבלעה ואמרי לה דמה שבלע נמי קדירה לקולא רואין מה שבקדירה ואם יש בו כדי ביטול מבטלין אותו וקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר והלכתא כל"ק כדאמרינן לקמן ההוא כזיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר ר"א למימר במה דבלע דיקולא אמרי לי' רבנן לד"א אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע והלכתא במה דאיתא לקמן משערין. והלכתא כף חולבת שהגיס בה אפילו הקדירה בת יומא נמי אין משערין בעץ ובחרס כלל אלא שיעורא דנפיק מיני' לרווחא דמילתא. והא דאמר אי בדנפיק מיניה מנא ידעינן בכחל הוא דאמר אבל בשאר איסורין לא אבל לרש"י מאן דבשיל בקדירה ב"י הכל אסור דלא ידעינן מאי נפיק מיני' ומסתבר דאית למימר דאפילו העץ מצטרף עם ההיתר להעלות האיסורין. כדגרסינן בירושלמי לקמן נוטפות של תרומה מצטרפין עם החולין להעלות את התרומה וקליפי איסור מעלין את ההיתר. ומיהו לחומרא אזלינן ואמרינן כל איסורין שבתורה רואין אותן כאילו הן בצל וקפלוט ושיערו חכמים בצל וקפלוט וששים ונתנו חכמים שיעור לכל איסורין שבתורה לחומרא אף על גב דאיכא קפילא ולא יהיב טעמא בארבעה אפ"ה היכא דליכא קפילא בס' וקים להו לרבנן דליכא טעמא. דאי איכא טעמא לא בטיל. כדאמרינן גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים אם יש בהם בנ"ט בין יש בהם כדי להעלות בין אין בהן כדי להעלות אסורין אלא כיון דרבנן יהבו שיעורא. סמכינן אשיעורא. ולא מחזקינן איסורא ובטלי. וכן דם וחלב שנפל לתוך היתר. וכל איסורין שבתורה איפסיקא הלכתא בע"נ בס' ומסתבר מדפסקינן לעיל במה דאית קמן משערין [דף יא טור ב] בתר רוחב דהשתא אזלינן ולא חשבינן רביעית בכזית ונימא לשיקרוש יהא בו כזית ודווקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לערב אפילו מה שהוא איסור לתוך היתר דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ואם ביטל במזיד ורבה אסורין הכל כדגרסינן בתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונפל עליה סאה בשוגג יעלה במזיד לא יעלה ירושלמי א"ר אבוה בשם ר"י כל האיסורין שרבה עליהן מזיד אסורין. שוגג מותר ולא מתניתין הוא מתניתין בתרומות אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים ומיהא מתניתן גרסינן בפ"ג בביצה והא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה הא דיעבד מותר ואי ריבה במזיד אסור. ומסתברא דשאר איסורין כתרומה נינהו וכי היכי דאמר בתרומה דאי נפל מן המדומע למקום אחר אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ה"ג אי נפיל היתירא לגו איסורא ולית בה ס' ונפל מההיא כזית בגו היתירא אחרינא לא חשבינן בכזית איסורא אלא משהו חשבינן ליה. ואפילו לר"א דאמר גבי תרומות מדמע כתרומה וודאית הנ"מ בדבר שאין דרכו לבלל אבל בדבר שדרכו לבלל לא אמר דטעמא דידי' כדגרסינן בירושלמי חולין התחתונים נעשים כחדשים אבל ליכא ההוא טעמא ה"ה כמו שנתרבה בשוגג ומותר וכי אמר חענ"נ דווקא חתיכה אבל במקלפה לא אמרינן. וכן הלכתא. וגרסינן התם אין נוטפות של תרומה מצטרפות עם תרומה לאסור על החולין אבל נוטפות של חולין מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי נוטפות של תרומה מה שמצטרפות עם החולין להעלות את התרומה מ"ד ר"ה קליפה אסור מצרפן להתיר הדא נוטפות של תרומה מצרפין עם החולין להעלות את התרומה וכל היכא דאיתבשיל חלב ודם או שאר איסורין בקדירה של היתר ואית בי' ס' וודאי בטיל לי' לאיסורא ואף על גב דאית בהו משהו דאסור כיון דבישולא שרי קדירה נמי שריא לכתחלה לבשולי בגבה ולית בה משום אין מבטלין איסור לכתחלה דכי אמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה הנ"מ דאית בה כזית דאיתא לאסורא בעינא כגון סאה תרומה [דף יא טור ג] כדאיתא בגמרא דביצה אבל היכא דמשהי הוא לאסורו לא ועוד דהא איתערב בגווה דהיתירא ואיבטל וה"ה אם נבלע בקדירה טיפת דם או טיפת חלב אי יודע מקומו יוטל ודליתא לאיסורא בעינא ונתבטל בה מותר הקדירה לבשל בה ול"ד לגיעולי א"י דקי"ל נטל"פ מותר ואם בישל בקדירה אעפ"י שהוא מותר דיעבד אסור לבשל בו לכתחלה פעם שנית דהתם ליכא הגעלה בדינא. ואכתי איכא למיגזר בה דילמא אתא למיעבד בקדירה בת יומא דהוה טעם לשבח דהוא אסורא דאורייתא אבל הכא מאי איכא למיגזר הא אילו מבשל בה לכתחלה במזיד לית בה טעמא דאיסורא דהא משהו ע"י תערובות הוא דאיכא וליתא לאיסורא בעיני' ואיסורא דרבנן הוא הלכך בקדירה שיש בה איסור משהו ל"מ דלאו ב"י אלא אפילו ב"י מותר לבשל בה לכתחלה אפילו במינה וה"ה לקדירה חולבת שבשל בה בשר כגון שנפלה באיסור בב"ח. אר"נ ג"ה בס' ואין גיד מן המנין כחל בס' וכחל מן המנין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין כחל היכא דלא קרעי' ובשליה בהדי בשרא בס' וכחל עצמו אסור ונ"מ דאי נפל לקדירה אחרת אסור וקי"ל דבדידיה משערינן ודווקא כחל דשוויי' כחתיכת נבילה. אבל (בחתיכת) דאיסורא בעלמא לא וביצה בששים ואחת והיא אסורה. ולא לבטולי ביצה טמאה שנתערבה עם ביצה טהורה דביצה דבר שבמנין הוא ולא בטל אלא כגון שבישלה עם הטהורות ודווקא ביצת אפרוח אבל ביצת טמאה ששלקו עם הטהורה אינו אוסרות דמיא דביצה ולא כלום הוא וצרפתי מייתי מהא דתנן ביצים ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בהן בנ"ט הרי אלו אסורים ולא משני התם בקלופות ש"מ ל"ש קלופות ל"ש שאינן קלופות מותרות ומסתברא דקלופות אסורות והא דאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטות מן הביצים קאמר. ירושלמי בשם רשב"ל בצים ששלקן ומצא בהן אפרוח בנ"ט ר' זעירא ושמואל בר אבא בשם ר"י ששים וא' אסורין ששים ושתים מותרין כו' ר"ח בשם ר"י הירק והקליפין והמים מצטרפין ואמר ר"ז ואסור מתוכן ר"ה אמר קליפה אסור מעלין את ההיתר כו'. ואר"ז הד"ד והוא ששלקן בקליפין שלוקין בשלוקין אבל שלקן ביצים קלופין בשאינם קלופים או שאין קלופין בקלפין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחר גיעולי ביצה מותרת שנאמר שורו עיבר ולא יגעיל ביצים שהקרימו הרי אלו אסורין ופירש"י גיעולי ביצים שנתבשלו עם הטהורים ומסתברא גיעולי ביצים אפרוח [דף יא טור ד] שנוצר בתוכו ולא יצא לאויר ולא רקמה מלשון שורו עבר ולא יגעיל ועל ביצה טהורה שנתבשלה עם האיסור איתא להרב תשובה להגאון מותר לישראל לאפות ביצה בפורני בשעה שהא"י צולין בו בשר נבילה דכיון שהסיקה מבפנים היא שורפת כל הבשר ומותר לצלות בה דכיון שהסיקה מבפנים אין חוששין לגיעולי נבלה וכל שהסיקן מבחוץ בכלי אסור הלכתא פורני מותר לצלות בה וצריך לשהות אחר שתתלבן ושורף את הרוטב וכן לאפות ישראל אחר צליית א"י בשר נבילה שיערו בכך. וכתב הרב תשובת גאון משמע דבבצים קלופות עסקינן ואפ"ה טעמא דשהה ישראל אחר צליית א"י אחר שתתלבן אבל לא שהה אסור. וקרובינו הקדוש אמר לכתחלה אסור שמא ימצא בה סדקין אבל דיעבד מותר אם היא שלימה ומסתברא ביצה פולטת ובולעת והא דקאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטים מן הביצה קאמר ודרך הוא כשנותנין אותן באש פולטין מים מהם והני זיעה בעלמא היא ומיהו פלטי מיא מינייהו כגון אפרוח שבתוכו פולט ואוסר כמו דאמרינן הכא ביצת אפרוח אף על גב דאיכא מ"ד האי ביצת אפרוח נקובה היא ליתא ואפילו נקובה קאמר וכי היכא דפלטה איסורא בלעי איסורא ודינייהו כשאר איסורין ואית נוסחאי דגרסי האי ביעתא דאיטווי בהדי בשרא ואסרה רבא למיכל בכותחא. וכ"כ א' מן המפרשים ביעתא דאיבשל בהדי בשרא אסורה למיכל בכותחא. ש"מ שבולעת היא ואפילו דיעבד ונמצא שלימה אסור אם נתבשלה בתוך אסורא. וכן הלכתא. ואית דמייתי ראיה מהא דתנן בנדרים. הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה. ר"י אוסר. מעשה ואסר עליו ר"ט בציר שנתבשלו בתוכן. אמר לו וכן אמת בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור. ולא דייק דמאן לימא לן בקליפתן. דלמא בלא קליפה. והא דאמר בע"ג דביצה צלוי' אין בה משום בישולי א"י. פלינו. אבל משום געולי א"י שאם נתבשלה בקדירה של איסור דכ"ע אסורה ומסתברא דהאי דנקט גיד וכחל וביצה ולא שווינהו בכלל איסורא משום דהני לא יהבי טעמא כולי האי. ואשמעינן דאין האיסור מן המנין. וכ"ש שאר איסור שבתורה שאין האיסור מן המנין. ומצאתי בהלכות משום דהני תלת ליכא למיחש לנ"ט דידהו וצ"ע. ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירין בנ"ט. ואם אין מכירין כולם אסורים דברי' היא ובריה לא בטיל. וכן חה"ל בה לפני אורחים אם משליך גוף האיסור שאיסור אינו בטל לעולם. והשאר [דף יב טור א] בס' ואם אין מכירה הכל אסור. ודווקא חתיכה דלא בטיל אבל כזית אעפ"י שלא נימוח ויש בו ממש של איסור כיון שא"י בטל כדאמר בההוא כזית תרבא דנפיל לדיקולא דבשרא וכו'. והא דאמרינן בע"ג בההוא עכברא דנפל לנו שכרא. האי אימרטוטי אמרטוט. דמשמע כיון שיש בו אף האיסור לא בטיל אי' למימר דווקא שרץ דס"ל שיעור איסורו כטומאתו בכעדשה ודלמא אכל כעדשה מיניה ולאו אדעתיה אבל שאר איסורין לא. וק"ל האי ירושלמי במס' נזיר פ"ו לא תשקצו נפשותיכם בבהמה ובעוף והלא אין לך מטמא אלא שרצים. אלא כשיעור טומאתו כך שיעור אכילתו. ומותיב ר"ה חברין דרבנן והרי ח' שרצים מטמאים בכעדשה ואכילתן בכזית. וכן לדם כן. וי"מ אימרטוטי אימרטוט במינמרט ראשו שלא היה בו שיעור. וכגון זה נט"ל הוא ואיכא לפרושי אימרטוטי אימרטוט ובגוף האיסור לא היה בו כדי לבטל. ואפילו שרצים בטל ככל איסורין שבתורה. ובכעדשה לאו בריה הוא אא"כ השרץ כברייתו. ומש"כ בה"ג שרץ או עכבר שנפל בחביות של יין ושל שמן שעורו אחד מאלף. לא דייק לן ובאמרטוטי אימרטט קאמר כמ"ש בהלכות ג"ה אי נפיל מידי דמסאב לנו קדירה משערין בס'. וה"מ דלא אמרטוט אבל אמרטוט לא. וחתיכה דלא בטיל היכא שנימוחה בטלה כדאיתא בפרק הערל גבי חתיכה בחתיכה. וכל השרצים והתולעים. והגראגי"ל וזיזין שבפולין ושבעדשים לכתחלה [דף יב טור ב] צריך לבודקן יפה יפה ונותנן במים בקדירה והמתולעין עולין למעלה ונוטלין ומבשלין לכתחלה. דאי משום פי' ומתה הרי בדק מא"ל. ש"מ התליע באביה ואסור הא לא משכחת לן זיזין באביהון ותולעת הוא דאיכא זיזין ליכא. דהאי ברייתא דאוקמה דאתליע באיבהון לא קאי. דמילתא דלא שכיח היא ולא חייש. דא"כ זיזין שבתוכו האיך מותרין. ליחוש להתליע באביה א"נ שמא יצאו שמא חזרו בהן אלא לאו ש"מ דהיכא דמספקא לן דמותרין ולא חיישינן לאיסור. ואית למימר דאינהו גופייהו שרי. חדא דלא מחזקינן ועוד דתרי ספיקי נינהו. שמא לא פירשו ואת"ל פירשו שמא מותרין הם. דהא ספיקא דתיקו היא דכל הני בעיא דאיבעיא לן היכא דחזי היא הא לא חזי שרי כדמפרשינן לעיל גבי עוף אית לי' ועגול מאי וסלקא בתיקו ומותר דלא מחזקינן איסורא ה"נ שרי והרוצה להחמיר משליכו ומותר שאפילו את"ל דאסור הוא שמא נימוח ונשאר אבר א' ממנו בטיל בס'. והא דתנן האיברים אין להם שיעור אעפ"י שאין בהם כזית כמו שיש בהם כזית לענין טומאה קאמר אבל אכילתה בכזית. כדאיתא בירושלמי והרי אבר בהמה טהורה מטמאה בכ"ש ואכילתה בכזית. הלכך אפילו כזית בטל. ומיהו צריך לבודקן יפה יפה. שאפילו התליעו לאחר תלישה אם פירשה ומתה מותר. ואפילו מקצתן כדגרסינן פרשה ומתה מהו. מקצתן מהו. לאויר העולם מהו. בעי רב אשי פרשה מהו. [דף יב טור ג] ע"ג תמרה מהו. ע"ג גרעינתה מהו. מתמרה לתמרה מהו. ותיקו דאיסורא לחומרא. ודווקא דחזי אבל סתמא לא. ירושלמי שקץ בזיזין וברמשים יכול בזמן שהן בפרי. ת"ל טמאים בזמן שהן בפ"ע ולא בזמן שהן בפרי יכול אפילו יצאו (וחזרו) ת"ל טמאים הם אפילו יצאו וחזרו. רב חייא בשם רב אמר אפילו יצאו על שפת האוכל וחזרו הרי אלו אסורין. ואמר שמואל קישות שהתליע באביה ה"ז אסורה. ורב אלפס פסק הלכתא כוותי' והכי נמי מסתברא דהא רב פפא משמע דקאי כוותי'. דאמר ר"פ ש"מ מדר"ה הא דשמואל קישות שהתליע באביה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא וכו'. ש"מ דהכי הלכתא. והלכתא בגו תריסר ירחי שתא בין חיין בין מתין אסורין לאחר יב"ח חיין מותרין מתין אסורין ומסתברא דווקא התולעת אסור לאכלו לכתחלה אבל תמרי מסתמא שרי. דלא חיישינן שמא התליעו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ושמואל שהתליעו קאמר אבל מסתמא שרי. דמילתא דלא שכיח הוא דקי"ל לוקחין ביצים מן הא"י ואין חוששין וכו' דא"כ זיזין שבתוכן דמישתרי וליחוש שמא יצאו וחזרו אלא לאו ש"מ לא מחזקינן איסורא במלתא דלא שכיח איסורא. אבל היכא דלא אתחזק. ומסתברא דתמרי הוא דאתחזק כדאמרינן נמי במכות מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי אבל פירי אחריני לא מחזקינן איסורא ולא בדקינן להו ואי איתרמי חיישינן שמא התליע באביה ואסור אבל ר' יעקב אמר דליתא לדשמואל מדקאמר דיקא נמי דקתני לרבות התולעת שבעיקרי הזיתים ועיקרי הגפנים ש"מ דאיתלע אילנא גופיה איסורי פירות גופא מותר. וספיקא דאורייתא היא ולחומרא והכי פסק רב אחא וה"ג כדפסק רבינו אלפסי וכן הלכתא. וקוקני דאינון תולעים שבמעי דגים אסירי מ"ט מעלמא קאתו דמינם ניים ועיילו באוסיא. ורש"י פי' תולעים שבכבד ושבריאה ולא מסתבר דאם איתא [דף יב טור ד] דברייתא דקתני את נבלתם תשקצו לרבות דורנין שבבהמה. מורנא דבשרא אסירי דכוורי שרי ודווקא שליל דאתו בשעת שחיטה תאכלו ולא מורנא ר' אושיעא בעי מאי בינה לבין זיזין שבעדשים תמן בגופיהון הוי ברם הכא אינו בגופו גרסי' בפ' אלו הן הלוקין אר"י האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא לקי. והרב צרפתי והרב אדונינו אבינו ז"ל פירשו תולעת היוצא מן הכרוב שקורין קניי"לא דהו"ל כאיתלע אילנא גופה דאסור ומסתברא שנגמר התולעת שיש בו כח לשרוץ על הארץ אבל לא נגמר מותר והיינו קופא שבירקות. דגרסינן בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי הזיתים וקופא שבירקות וגרסינן בפסחים האי מרור צריכין לשקועי משום קופא. אבל בערוך כתב בשאלתות גדולות בויהי ביום השמיני ביניתא דבי כרבא האוכל דג שנמצא בחורש ארץ לא מחייב אלא מלקות א' מההוא דר"י וכן הלכתא. ובפ' אלו טריפות הני כרזי דבי חלפי שרי דבי כוורי אסור במערבא מלקו ליה משום שרץ העוף. ופי' הערוך שרצים הגדלים באגמים במקום שיש סוף וגומא ורש"י פי' דבי כרבא חגבים דבי חילפי אורטי"נש בלע"ז דבי כרבא כרוב ומילקי עלייהו משום שרץ העוף דלאו ספק הוא אלא ודאי ומסתברא כשאלתות דאי איתא כרש"י הול"ל דכרבא ולא דבי כרבא ועוד דלא שמיע לן מקמאי שום בדיקה וחשש דכרוב ואפילו יש בו לא חיישינן ביה:

הרביעי - איסור בשר בחלב

כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. ואוקמה ר"א אליביה דר"ע דאמר חיה ועוף אינן מד"ת אלא מד"ס וה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מד"ת ולא מד"ס ובשר חיה ועוף אסור להעלותן עם הגבינה על השולחן גזרה שמא יעלה באלפס ראשון ש"מ דגבינה כחלב דמי ואסור מד"ת תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ר' אלפסי פירש מטלית והל"ל בלא קנוח הפה ובלא נט"י. [דף יג טור א] ומסתברא דבלא קינוח הפה פי' הוא דאפיקורן והוא לשון זלזול והפקר בלא קנוח הפה ובלא נט"י מסתברא כל היכא דתנא הכא עוף ה"ה לחיה וטעמא דאגרא משום דאיסורא דרבנן הוא ולא בעי שהייה. ונ"מ דלא בעינן חיה ועוף חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דכל בדרבנן אפילו לר"י מין במינו בס' כדאמרינן גבי נתפרצו עיגוליו נתפרצו חביותיו לר"י דאמר יעלו גבי דרסה בעיגול כר"י דאמר יעלו ורבינו יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתי ליה בישרא ולא משא ידיה א"ל והא תניא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ה"מ בליליא אבל ביממא הא קא חזי. וה"ה דהל"ל למיפרך מדר"נ דאמר בין תבשיל לגבינה חובה אלא דברייתא עדיפא ליה ומדלא משני התם בשר וגבינה הכא גבינה ובשר ש"מ לענין נט"י אידי ואידי חובה להעביר מה שבידו ל"ש בין גבינה ובשר ובין בשר וגבינה אלא לענין שהייה ורבינו יצחק קינוח עביד נט"י לא עביד משום דיממא והלכתא ביום א"צ נט"י בין תבשיל לגבינה שאחריו או שלפניו אלא קינוח הפה לגבינה לבשר. ושהייה לבשר וגבינה. אבל בלילה צריך נט"י וקנוח הפה. ועוף וגבינה א"צ שהייה לבשר וגבינה ולא קנוח הפה ונט"י לגבינה ובשר. ת"ר בש"א מקנח. ובה"א מדיח. ואסיק בש"א מקנח וה"ה מדיח ובה"א מדיח וה"ה למקנח. והלכתא צריך להדיח פיו במים או ישתה ויקנחנה בפת או בכל מידי [דף יג טור ב] כדאמרינן בכל מידי הוה קנוח לבר מתמרי קמחא וירקא. בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום. והאר"ח אכל גבינה מותר לאכול בשר. בשר אסור לאכול גבינה. אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ולא כלום. ור"י בין בשר וגבינה שלפניו קאמר. ודוקא לענין שהייה. שאם אכל גבינה מותר לאכול בשר באותה סעודה בקנוח בין ביום בין בלילה. ונט"י בלילה ואם אכל בשר צריך שהייה וכן הלכתא. א"ל ר"א בר יוסף בשר שבין השינים מהו. קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם. והלכתא אפילו שהה. אם חושש ובשר בין השינים צריך להוציאה אמר מר עוקבא אנא להאי מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתא אכילנא והלכתא אסור לאכול גבינה בתר בשר. אפילו בקינוח עד ו' שעות כשיעור דשתי אינש מיא מסעודתא לסעודתא. ואי שהה כה"ג לא בעי קינוח וליכא קינוח בשמעתא אלא לבשר בתר גבינה והא דאר"נ אמצעיים רשות. לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל. אבל בין תבשיל לגבינה חובה. דמשמע מדלא קאמר בין גבינה לתבשיל. דשרי למיכל גבינה בתר בשר ההיא רשות וחובה אתי לאשמעינן ובין תבשיל לגבינה שלפניו קאמר. וא"נ בגבינה בתר קאמר שאם בא לאכול גבינה בסעודה אחרת חובה ליטול ידיו. ולא מהני תנאה דקי"ל נוטל אדם ידיו [דף יג טור ג] שחרית ומתנה בו וא"נ בין תבשיל ובשר ולא אכיל הבשר. ומדלא מבעיא ליה לרב אסי שהייה בין גבינה לבשר בכמה ש"מ דלית ליה שיעורא אלא כשיעורא דסעודתא אחריתי והדין סברא דר"ח ורש"י ורבינו אלפסי ז"ל פי' אכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח באותה סעודה ובנט"י. אכל בשר אסור לאכול גבינה באותה סעודה עד שיקנח ויטול ידיו. ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודתא אחריתי. חומרא בעלמא הוא דעביד וכן כתב בתשובת הגאון אכל בשר מותר לאכול גבינה בסעודתא אחריתי. וה"מ בחסידי אבל אין מקנחין ומחוורן ידן ופומן ואכלין. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קינוח הפה ובלא נט"י. ה"מ בדחזי לידיה בדלא מטנפין והיינו דקאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה וקאמר נמי וכמה ישהה בין תבשיל לגבינה ולא כלום שא"צ שהייה אפי' כדי קינוח. ורב יצחק בר משרשיא דאכיל בשר בתר גבינה. לא עביד קינוח דאי איתא דעביד כי מקשי ליה עוף אין בשר וגבינה לא לישני ליה נהי דבשר וגבינה בעי קנוח ונט"י גבינה ובשר בקנוח סגי ואיהו קנוח עביד ואי משום הכא לא קשיא חדא דלגבי נט"י לא שייך פלוגתא בין בשר לגבינה. וגבינה ובשר. דכי אהדדי נינהו ועוד גבינה בתר בשר דלא סגי ליה אלא בשהייה וע"כ האי דקאמר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ל"ד וגבינה ובשר קאמר ומיהו מסתיי' כקמאי מדקתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן מכלל דבשר וגבינה נאכלין בקנוח הפה ובנט"י. ועוד שהייה מנ"ל דלא מתני' תניא ולא אבעיא מיבעיא לן אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ולא כלום הו"ל למיבעיא כמה שיעור שהייה בין בשר לגבינה אלא לאו ש"מ דב"ש וב"ה בין בשר וגבינה היא ושהייה מדת חסידות היא ומחמרי בה כדמחמרי בה חומרא בג"ה ובדם ובב"ח. והגדת עשר תעשר מסייע להו דאמר התחילו המלאכים אומרים רבש"ע לא אמרי' לך שלא תתן להם תורה א"ל הקדוש ברוך הוא תינוק הגמול בישראל מקיים יותר מכם יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב [דף יג טור ד] אינו אוכל עד שירחץ ידיו מן הבשר ואתם כשבאתם אצל אברהם אכלתם בשר וחלב כא' שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר לכך נאמר לך כתוב הדברים וסמיך ליה לא תבשל גדי בחלב אמו ואף על גב דאיכא למימר תינוקות דווקא אבל גדולים בעי שהייה דאלת"ה קנוח מיהא בעי אלא לאו ש"מ תינוקות דווקא אפ"ה ליכא לאדחויי. צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהא נוגעים זה בזה ואם היה נוגעין זב"ז בעי הדחה כדאיתא לקמן חם קולף צונן מדיח ואי שרית לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ש"מ כגון להעלות בשר היתר צונן בקערה דאיסורא צונן אסור לכתחלה דלמא אכיל בלא הדחה ודווקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה דמתניתן דקתני בשר וגבינה בשר מבושל הוא. אבל במידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וזולתן שרי לכתחלה דאלת"ה היכא מזמנין לא"י וספין ליה חמרא בכסא דילן הא לכתחלה בעי הדחה אלא לאו ש"מ במידי דאורחיה בהכי שרי לכתחלה ומנהג היא דיהבי ביה עפרא בתר דשתי א"י מיניה וכיון דצב"צ בעי הדחה צריך למרחק שלא יהא נוגע בשר בלחם שאם נוגע בו אסור לאכול עמו גבינה. וכן שלא יגע גבינה בלחם. ולא יאכל בשר במפה שאכל בו גבינה אלא איסור ליכא הרחקה מיהו בעי. רשבג"א אף שני אכסנאים אוכלים על שולחן א' זה בשר וזה גבינה דאין חוששין. והוא דאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסורין ותנ"ה שנים שנכנסו לפונדק א' זה בא מצפון וזה בא מדרום אוכלין על שלחן א' זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ופירש"י לא אסרו להעלות גבינה ובשר על השלחן. אלא בשלחן אחד. שלחן א' ס"ד אפילו בב' שלחנות כשמכירין זא"ז אסורים אימא כעין תפיסה א' שקריבין זא"ז ואין היכר בנתים ובהפסק בנתים בשני מפות או הפסקות אחרות בנתים מותר וכן המנהג. בפ' כ"ש אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור. ואם הוסק התנור מותר אפי' בתנור של חרס ש"מ דאע"ג דקי"ל בכ"ח שאינו [דף יד טור א] יוצא מידי דפיו לעולם. בהסקה ע"י האור היכא דליכא למיחש חייס דלמא פקען כגון בתנור מותרים. ובזבחים דפריך וליהדרינהו בכבשן ומשני לפי שאין עושין כבשונות בירושלים היינו משום דכהנים זריזין הא בלא"ה אסור ואיכא למיחש חייס עלייהו ותניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט. ודווקא בקדירה ב"י דהוא לשבח הא לאו ב"י קים להו לרבנן כל תבשיל שעברה צורתה בדופני הכלי בלילה אפי' בב"ח לפגם היא ותניא אחד נטל"פ וא' נטל"ש אסור דר"מ רש"א לשבח אסור לפגם מותר וגרסינן בסוף גמרא דע"ג וכולן שבישל בהן עד שלא הלבין תנא חדא מותר. ות"א אסור ל"ק הא כמ"ד נטל"פ אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר ומסתברא ג' מחלוקת בדבר כדמוכח בפסחים ר"ע יליף טעם כעיקר מגיעולי א"י. דקסבר גיעולי א"י לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלשבח. וכל נטל"פ מותר. בין בגעולי א"י בין בשאר איסורין כר"ש דאמר גבי יין וש"מ לשבח אסור לפגם מותר. ורבנן סברי גיעולי א"י חידוש הוא דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא בגעולי א"י היא דאסור לפגם הא בשאר איסורין מותר ור"מ סבר א' לשבח וא' לפגם אסור דגמרינן מג"ע די"ל קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ולאו חידוש הוא. ובכל איסורין נטל"פ מותר וליתא לדרבנן דאמר נ"ט בגעולי א"י אסור דהא אמרינן בשמן ודבש של א"י למאי ניחוש לה אי משום געולי א"י נטל"פ מותר וגבי חלתות נמי אמרינן ש"מ נטל"פ מותר אפי' בג"ע כר"ע וכן הלכתא וכל כלי א"י לפגם ולא מחזקינן איסורא דלמא ב"י נינהו וכל מה שנתבשל בכליהם בלא הגעלה מותר בדיעבד ובפת שא"י אין בו משום גיעולי א"י אלא משום בישול שהוא אסור משום חתנות ואיבו מנחית ליה ואכיל ליה אבר מצרי ולא שמתי ליה ובירושלמי חשיב ליה בהלכות עממים וגבי חמץ של א"י חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח גרסי' ה"ה (דאפילו) [דף יד טור ב] דבאכילה שרי ובירושלמי גרסינן הא באכילה אסור מתניתן מקום שנהגו שלא לאפות פת שא"י ש"מ דבמנהגא תליא מילתא ורבינו יצחק אבן גיאת ז"ל שאמר במקום שנהגו לאכול מותר מאי היא דישראל מסייע באפייהו לא בריר לן דאם איתא דסייע באפייהו לא תליא מילתא במנהג ותו דהול"ל מתניתן דלא סייע והא דגרסי' בשבועות פ"ח ועוד אמרו לפניו אומר היה ר"א האוכל פש"ג כאוכל בשר חזיר א"ל שתוקו לא אמר לכם מה שר"א אומר שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן קבצו כל הקהל אל היכל ה' והביאו ג' מאות כהנים וג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת בידם והיה תוקעים והלוים משוררים ומנדים את הכותים בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר כו'. ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל. ועוד הוסיפו עליהן. והיינו דאמרינן פתו פת כותי ולא אמרינן כפת א"י. במקום שנהגו (היתר) מותר והמחמיר תע"ב. והלכתא בב"ח וכל איסורין שבתורה נ"ט לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבשל משום גזירה דקדירה ב"י. ואם בשל בשר בקדירה של חלב ב"י ויש בו ס' מותר המאכל והקדירה עצמה. אית מ"ד מבשל (ב"י) [בה] ממין שבישל עכשיו. כיון שהבישול מותר טעם הראשון בטל והקדירה מותרת נמי. ואית מ"ד כיון דקי"ל כ"ח אין יוצא מידי דפיו לעולם. טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואין יכול לבשל בו לכתחלה ממין שבישל בה עכשיו. וממין הראשון א"י לבשלו שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה. ומסתברא מדגרסי' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב. ואם בישל בנ"ט. מדלא איירי בקדירה ש"מ בדליכא נ"ט החלב והקדירה מותרת ומבשל בה חלב דכיון שהוא בטל במה שבקדירה בטל הוא. ונשאר בדופני הקדירה משאר האיסור דרובא טעם חלב ומיעוטי טעם בשר. והרי הוא כמשהו ע"י תערובות [דף יד טור ג] דרבנן. ואזלינן בתר רובא דחלב ומה שבפנים אינו עושה בב"ח שתהא איסורא במשהו שהרי אין בו טעם. והלכתא מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה. ואם לא בשל מתחלה בשר אלא תבשיל אחר ובישל בה חלב עכשיו שניהם שוין ומבשל בה איזה שירצה וכף חולבת שהגיס בה קדירה של בשר אם אינה ב"י התבשיל מותר והקדירה מותרת. ואם היא ב"י ליעבד בהו הגעלה. ובכ"ח לא מהני הגעלה דאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואי לא דמסתפינא מרבוותא אמינא אפי' כ"ח בקדירה דלאו ב"י כיון דמדרבנן הוא דאסור. מגעילה ג"פ. וכדגרסינן בירושלמי דתרומה קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג"פ ודיה א"ר בא ואין למידין ממנה לענין נבלה. א"ר יוסי קשותה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בל"ת ואת אמרת הכין א"ל כמ"ד מאליהן קבלו את המקשרות ר' יוסטא בעי קומי ר' מנאה תנינא אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואת אמרת הכין א"ל כאן [דף יד טור ד] ע"י האור הוא נגעל ש"מ דלמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות דמדרבנן נינהו בהגעלה ג"פ סגיא ה"נ בהכי סגי ואף על גב דאין מבטלין איסור לכתחלה דווקא לאכילה הא לא"ה מותר הלכך מגעילה בחמין כדי שלא יהא בה טעם ומה"ט מותר להגעיל סכין אסור ברותחין וליתן מים כדי ששים היוצא ממנו כדי שיבטל ולא יצטרך הגעלה לקדירה ואף על גב דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם אינו יוצא בהגעלה א' קאמר ככלי מתכות א"נ טעם אין בו משהו יש בו לעולם דאל"ת כיון דנטל"פ מותר מדאורייתא לכתחלה. מפני מה אמרה תורה וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ה"ז מותר למחר בשעברה צורתה. ועוד דאי לאו טעם דאין עושין כבשונות בירושלים הוי מהדר ליה לכבשן ש"מ דיוצא מידי דפיו. ש"מ כדפרישית וגרסינן בירושלמי קדירה שבישל בה חמירא לא יבשל בה מאותו המין לאחר הפסח ולאחר ג' ימים תבשילין בשלא מינן מינן כו'. ובהכי מפרשי האי גמרא [דף טו טור א] דילן א"ר קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו לאחר זמן וליעבד בהו שלא במינן וקשיא להו לרבוותא שלא במינן נמי מי יימר בהו במשהו דילמא נ"ט היא ואפילו נטל"פ ואפילו בקדירה דלאו ב"י לכתחלה ליתסרי וכ"ת דחמץ בפסח לא מחזקינן ליה אלא משהו הא אין מבטלין איסור לכתחלה ופר"ת אפי' אי ס"ל כמ"ד נטל"פ אסור. פריך דאי ס"ל דמותר הו"ל למקשה לשהינהו חד יומא והוה משני ליה גזירה משום ב"י אלא דעדיפא מיניה פריך דאפי' ס"ל אסור. לשהינהו עד לאחר הפסח דהא בליעת הקדירה משהו חשיב ליה ואף על גב דקאמר אסור לכתחלה ה"מ בדבר שהוא בעין כגון סאה תרומה אבל בליעת קדירה לא אמרי' והא דאמר קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ההיא משום דלמא יהיב טעמא ולאו אדעתיה אבל חמץ משהו חשיב ליה ומסתבר לן דהכי פריך וליעבד בהו שלא במינו כלומר לאחר ג' תבשילין מותר דלית ביה טעם ומשני דילמא עביד בהו במינו כלומר לאחר ג' וס"ל לרב במינו במשהו והא איכא משהו וכי לא גזר רב שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו ה"מ חמץ דחמץ דעלמא אבל בקדירה גופא אי שרית ליה למיעבד שלא במינו אתי למיעבד במינו גזר ואף על גב דבמינו נמי בקדירה דלאו ב"י א"א דלא פגמה פורתא הנ"מ תבשיל שעברה צורתה אבל חמץ לא פגום היא ש"מ דקדירה שנבלע בה איסור משהו אפי' שלא ע"י תערובות מותר לבשל בה לכתחלה כל איסורין שיש בהן בנ"ט כיון דלית ביה טעם כעיקר דאורייתא ולית ביה משום איסור א"מ איסור לכתחלה אבל איסורא דבמינו במשהו שלא במינו בנ"ט אסור לבשל משום דלמא אתו למיעבד במינו ודווקא שלא ע"י תערובות אבל ע"י תערובות דרבנן לא גזרו בהו ומותר לכתחלה. וה"נ אשכחן בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה בשר רותח והיכא דאיכא קפילא דטעים ליה ליכא עם אף על גב דאית בה איסור משהו מותר לאכול בו רותח לכתחלה וכן נמי דגים שעלו בקערה ולית בהו טעם בשר מותר לאכול בה רותח ש"מ משהו דליתא בעינא מותר לכתחלה והדין היא סברא דילן. טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר. אם יש בה טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה ה"ז [דף טו טור ב] אסור הא מילתא לא אתיא לה רב אלפס ולא בריר לן סברא דיליה אי משום דקתני בע"ג בכ"ח במשהו התם אחר שנעשה בב"ח היא. וחתיכה בחתיכות היא דהוי דבר שבמנין ולא בטיל ואוסר בכ"ש. גרסינן במשניות כלומר בכל מה שהן חתיכות אוסרות כמה חתיכות אבל בב"ח ה"ה בנ"ט ככל איסורין שבתורה וכן הלכתא. אמר אביי (חולין ד' ק"ח ע"א) ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דיא ס"ד דרבנן וכו'. וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. ופירש"י ז"ל דרבא ס"ל דרבנן. ור"י נמי במס' ע"ג הכי אית ליה וקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ובג"ה קאמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואמרינן הא דגרסינן לרבנן ליתן טעם כעיקר ור"ע דיליף מגעולי א"י אסמכתא בעלמא היא א"נ געולי א"י חדוש הוא להיתר מצטרף לאיסורין ומסתברא דכולהו ס"ל טכ"ע. והנ"מ שאכל כזית איסור בטעמו אבל לא אכיל כזית איסור וכגון כזית שנימוח בתבשיל ולא אכלי כולי'. והיינו טעמו ולא ממשו פליגי בה אביי ורבא דלאביי היא בכלל טכ"ע דאורייתא דגמרינן מבב"ח לרבא אינו בכלל בטכ"ע וטעמו ולא ממשו פטור. ור"י נמי ס"ל כרבא דהא ר"י דאמר כר"ע כדאיתא התם ור"ע יליף טכ"ע מגעולי א"י ורבא נמי דלא מצי למימר דס"ל געולי א"י חידוש הוא דהא קי"ל בנטל"פ מותר אף בגעולי א"י כדפי' הלכך כולהו ס"ל טכ"ע דאורייתא ולוקין עלי' דהא דאמר רבא לא נצרכא אלא לטכ"ע ובקדשים אסור ה"ה לחולין והאי דקאמר גלי רחמנא בחטאת דמשמע דבחטאת לטכ"ע אתא. הא ליתא כדאמרינן בפסחים דחטאת להיתר מצטרף לאיסור אתא אע"כ. כיון דהיתר מצרף לאיסור (אתא) גבי חטאת כ"ש טכ"ע וליכא למיגמר זרוע בשלה מינה דשרי והא דקשיא לר' יעקב מהא דאמרינן בזבחים בפ' דם התערובות דאמר ר"ל הפגול והנותר שבללן זה בזה פטור ואמרינן התם ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ומתיב רבא עשה עיסה מחטה (ושעורה וכו') ומן האורז כו' עד אדם יוצא בה י"ח בפסח ש"מ דס"ל לרבא נ"ט ברוב דאורייתא ולוקין עליו מדלא משני נהי דמדאורייתא היא ויוצאין בה בפסח אבל מילקא לא לקל מסתבר הנ"מ בנ"ט ברוב כיון דרובא [דף טו טור ג] (דאורייתא) איסורא היא בנ"ט נמי דאורייתא היא ולקי ור"י נמי הכי ס"ל כדמוכח בירושלמי דר"י מחייב אבל נ"ט דעלמא דרובא דהתירא אף על גב דאיכא טעם לא לקי כר"י דאמר טעם ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ור' יעקב מחק הספרים ואמר לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור והא דר"י מוקי במין במינו והא דזבחים בשא"מ וחמור מין בשא"מ ממין במינו ואנן כתבינן מאי דסבירא לן (ומאי) ודמסתברא לן שאתה מוצא איסורו בשבעה דרכים. נ"ט ברוב. והיתר מצטרף לאיסור וטעמו וממשו. וטעמו ולא ממשו. וטעם כעיקר. וחצי שיעור. וערוב. הא' נ"ט ברוב. איסור והיתר שנתערבו ויש בו רוב מן האיסור ומעוט מן ההיתר ושניהן ניכרין ואכל כזית מן האיסור עצמו אלא שאכלו מעורב כגון בפגול ונותר שבללן זב"ז וכגון מצה ומרור שכרכן זב"ז רי"א חייב ור"ל אמר פטור ש"מ דנ"ט ברובא וטעמו ולא ממשו תרתי מילי נינהו דנ"ט ברוב לר"י חייב וטעמו ולא ממשו פטור. הב' היתר מצטרף לאיסור. רובו מן האיסור ולא אכל אלא כזית בין איסור והיתר א"א בלא טעם ודכ"ע אין היתר מצטרף לאיסור אלא בנזיר מחלוקת ר"ע ורבנן אבל ר' יעקב אומר שאין בו טעם. הג' טעם כעיקר. כזית איסור שנימוח בתבשיל ואינו ניכר האיסור כלל ואין בו ממש אלא טעם ואכיל כזית איסור בטעמו וה"ג בירושלמי א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ובנזיר אפי' לא טעם כו'. א"ר אלעזר כל נ"ט אין איסור והיתר מצרפן ובנזיר איסור והיתר מצרפן. מתניתן מסייע ליה לר' זעירא כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתא [דף טו טור ד] דר' אבא כיון שאכל ממנו כזית חייב והיינו דאמר גבי מקפא וגבי נזיר ששרה פתו ביין מ"ט משום דהיתר מצטרף דמשום טעם כעיקר ליכא למימר דהא לא אכיל כזית מן האיסור. הד' טעמו וממשו. ה"ד כגון שאכל כזית איסור בלא תערובת בין בב"א בין בזא"ז והא שאר"י כל טעמו וממשו לוקין עליו. הה' טעמו ולא ממשו. כזית שנימוח ולא אכיל אלא טעמו אבל לא אכיל ממשו שהרי לא אכיל כולו ואין לוקין עליו (ס"ד) הו' ערבוב מחלוקת ר"א ורבנן. ב' דברים הניכרים ורובן היתר ואכל כזית איסורא אלא שאכלו מערב. רוב מן ההיתר ומיעוט מן האיסור וקי"ל כרבנן דאמרו ועל אי עירובו ולא כלום אבל ר"י אבן גיאות פסק הלכתא כר"א ולא דייק לן. הז' חצי שיעור. דאתמר ר"י אמר חצי שיעור אסור מן התורה וקי"ל כר"י דתניא אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור שאינו בעונש יכול שאינו באזהרה ת"ל כל אוכל חלב ש"מ דחצי שיעור לוקין עליו ומסתברא לן דווקא חצי שיעור בלא תערובות אבל ע"י תערובות מותר מה"ט (אעפ"י שיש בו חצי שיעור אין לוקין עליו דהא קי"ל בכל איסורין שבתורה חיב מלקות בחצי שיעור וה"ח בכ"ש) וה"ה בכ"ש לר"ש. אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולה ואסור דס"ל לרב אפשר לסוחטו אסור כר"י ופסק רש"י כרב בתרווייהו ורב אלפסי פסק כרבה בב"ח דאמר חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכה דאפשר לסוחטו מותר ומסתבר לן דאפשר לסוחטו אסור דקי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא ור"י ור"ל קי"ל כר"י [דף טז טור א] ותרוייהו ס"ל דאסור אבל מין במינו (ס"ל לעיל) פסקינן לעיל מאי דס"ל (אסור). הלכתא טפת חלב שנפלה על החתיכות אתה מוצא ה' ענינים הענין הא' אם ניער את הקדירה מתחלה ועד סוף ויש בה חתיכה אחרת לד"ה אינו אסור עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות ואם אין בו טעם לא חיישינן לשמא לא ניער יפה יפה. הב' לא ניער בתחלה ולא בסוף ונפל בחתיכה וחתיכה רובה ברוטב ומיעוטה מגולה החתיכה שקבלה טעם אסורה ושאר החתיכות מותרות דמבלע בלע מיפלט לא פליט והיינו רישא דמתניתן דקתני כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשית אוסרת וכן בכל איסורין שבתורה. הג' אם ניער את הקדירה בסוף הרוטב והחתיכות עמה חתיכה ענ"נ דאפשר לסוחטו אסור ואי ס"ל כר' (יהודה) אוסרת כל החתיכות אפילו הן אלף ומסברא דילן אליבא דרבנן בס' חתיכות כמותה בטלה וצרפתי שאמר דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בב"ח ובשא"מ לא ברור לן טעמא. הד' בין במינו בין שלא במינו ואפילו לר"י היכא דאיכא רוטב רכה בתוך החתיכות ויש בו ס' באותה חתיכה שקבלה האיסור משליכה ומותר הכל דקי"ל כל מין ומינו ודבר אחר סילק את מינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו אבל עבה הרי הוא כבשר וקי"ל (כחזקה דילן רואין בפ"ג דע"ג) (בע"ג דף ע"ג דאמרינן מצא מין את מינו) ואית למימר בדבר המתערב ל"ל רואין כגון יין ומים. וכגון ההיא דבכורות בהלוקח צמר מעם הארץ דאמר ר' ירמיה ל"ש אלא לטבל פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור וצ"ע. ואית מ"ד דהא דאמרינן סילק את מינו כאילו אינו למאן דאית ליה קאמר. ה"ה והיכא שלא נתן טעם בחתיכות היתר וסילק את האיסור. לא אמרינן חתיכה עצמה הסמוכה לה נ"נ מאיסור משהו לאסור כל החתיכות מפני שהן מינה כדמוכח בפ' ג"ה חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא שנתערבה עם החתיכות דאוקים אמורא ודריש. כיון שנתן טעם [דף טז טור ב] בחתיכות ואי"ל הכא במאי עסקינן בשקדם וסילקן כלומר סילק חתיכת האיסור קודם שקבלו טעם האיסור. והניח האחרות שהיו עמה ש"מ היכא שלא נותן טעם בחתיכה הסמוכה לה לא אמרינן. כיון דאיסורא דרבנן היא ל"א חענ"נ וכ"כ ה"ר יעקב חתיכת חלב שנפלה בקדירה שיש בו רוטב ורוטב יתיר אעפ"י שיש ברוטב לבטל חתיכת האיסור כדין מין במינו וד"א צריך שיהא ברוטב היתר לבטל הרוטב שבלעה חתיכת איסור. דמה שבלעה ופלטה הוה רוטב נבלה. ואם יש שם חתיכת היתר ששים ברוטב ממה שבלעה איסור נימא סליק רוטב היתר שהיא מינו וחתיכות היתר שא"מ רבה על רוטב איסור ומבטלו. כדגרסינן אמר רב בשר אסור וחלב מותר. ופרכינן חלב נבלה הוא ואוסר כל היורה (בחלב שבלע הבשר ופלט) ומשני כגון שנפל ליורה רותחת וסלקא קודם דניחא יורה. אלמא אי ניחא יורה אסורה. איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. אמר רב בשר אסור. וחלב מותר. וכגון שנפלה ליורה רותחת ומה שהבשר בולעת מן החלב. שוב אינה פולטת. עד שתנוח מרתיחתה וקודם שתנוח קדם וסילק את הבשר. אבל אינה רותחת וסילק א"נ רותחת ולא סילק את האיסור. בולע הבשר מן החלב. ונעשית כזית נבלה. ואחר שבלע איסור ונח מן הרתיחה פולט מה שבלע והו"ל חלב נבלה בחלב היתר. וס"ל לרב אפשר לסוחטו אסור ומין במינו לא בטיל. ודווקא בשר שבתוך יורה שוב אינה פולטת מה שבולעת כדאמר מבלע בלע מפלט לא פליט. אבל היא עצמה פולטת השמנונית ובלעה ממין אחר שבתוכה. בין רותחות בין אינה רותחות. דהא מעשים בכל יום שפולטת כשהיא רותחות שאם תתן ירקות או בשר שמן בקדירה. מיד ישתנה מראית המים שבתוכה. וכן כל רותחין מבליעין את הפלוט שחוצה לו ומפליטין את הבלוע אבל מה שבולעת שוב אינה פולטת. עד שתנוח מרתיחתה. והלכתא כלי איסור שנשתמש בכ"ר מגעילין ברותחין ומפליטין איסור [דף טז טור ג] שבלע דופני הכלי והאסור שפולט שלא בזמנו היא ומקמי דמטי זמן אסורא בטל הוא מיד. ובת' הגאונים היורה הגדולה מגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפת בצונן ומפליטה בחמין תחלה ואח"כ מרתיח בה מים רותחין בלי שיעור ומגעיל בה יורות קטנים וסכינים ועץ פרור. שאלו צריך להגעילן בכ"ר ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה. שאם ינוחו יאסרו להגעיל בהן כלים ומעלין ושוטפין בצונן. וכ"כ הר"י אבן גיאת ז"ל בשם רב הילאה וכ' שמגעיל א' צריך לסלקו קודם שינוח מן הרתיחה. ולא להניח עד שתנוח ויכול להגעיל כלי איסור בתוך יורה גדולה של איסור. ולבסוף יגעילנה ויקיפנה בשפתה שפה של טיט וישפכנה כשהיא רותחת. בשם ר' יעקב אין להגעיל אלא בקדירה שאינה ב"י. ואין להגעיל אלא במי היתר. ואית דמפרשי כי נייח הדר פליט. כשהוא שבע מלבלוע פליט כדאמרינן ניחא דגים והדר פלטו עופות. ובהגעלה נמי צריך שישהה הכלי עד שיהיה שבע ויפליט האיסור. וקשיא ליה לר' יעקב ז"ל אפילו קדם וסילקו נמי. אמאי חלב מותר שמא שבע היה ופליט. ועוד הגעלה נמי מנא ידעינן שהוא שבע מלבלוע והדר פליט. ומפרש לה כדמפרשינן. ואיכא דאמר כשהיא רותחת אינה פולטת איסור שבכלי עד שתנוח מרתיחה וכל הגעלה אינה כלום עד שתנוח כי בעת רתיחתה אינה פולטת כדאמרינן כגון שנפל לתוך יורה רותחת. דמיבלע בלע מיפלט לא פלט. אבל כי נח הדר פליט כדפי'. בפ' כ"צ אתמר חם לתוך חם אסור. חם לתוך צונן קולף דאדמיקר ליה בלע. צונן לתוך צונן ואפי' צונן לתוך חם אי ההיא משהו הוה (לא בעי אלא קליפה זה א"מ) (כגון פת שנאפה עם מולייתא דאיסורא. ונטף מרוטבן תחת הפת אבל נטף מרוטבן על הפת הו"ל כאלו נפל מרוטבו על החרס וחזר עליו דיוטל את מקומו. ודווקא כשהוא חם אבל צונן קולף) דומיא דסיכה דמשהו בעלמא עבדי ליה כדאמרינן. סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. וצונן בתוך צונן דמדיח דווקא שלא מלחו. אבל מלחו אסור. דאמר שמואל מליח ה"ה כרותח ובעי קליפה. וה"מ מליח שאינו נאכל [דף טז טור ד] מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לאו רותח היא כההיא בר יונה דנפל לכדא דכמכא דאית ביה חלב ומלח ונאכל. ושריא רב אחא מפשרונייא. וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי. הלא"ה אסור. ולא אמרן אלא דלא תבלי' בתבלין אבל תבלי' בתבלין כולו אסור ומסתב' מדנקיט ה"מ חי כו' גבי ההוא עובדא דההיא בר יונה הכא במס' חולין. ובפסחים. ולא אמרן גבי צונן בתוך צונן. ש"מ דלא אמרי' צלי צונן בעי קליפה אלא בכדא דכמכא שיש בו מלח אבל צונן בתוך צונן דעלמא בהדחה סגי. ודווקא צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יבש ובלע שפיר. אבל מבושל צונן לא. ואית מ"ד ה"ה למבושל. ומסתברא לן צונן בתוך צונן דווקא צונן שנגע (בטהור) בגוף האיסור. אבל צונן שנגע בצונן שבלע מגוף האיסור. כגון בשר היתר שהניח בקערה של איסור לא בעי הדחה והא דפליגי בסכין ששחט בה דאמר צונן אמרי לה בעי הדחה א"ל ל"ב הדחה ומשום דבשחיטה איכא חמימותא כ"ד והא דקמ"ל דל"ב הדחה משום דסכין קשה לבלוע וקשה לפלוט. והשוחט בש"ג למ"ד ביה"ש צונן מה"ט מדיח משום שמנונית שעליו כדאמרינן בצונן שחתכו בסכין. וגבי סכין טריפה דאמר דבעי הדחה בצונן משום דבשחיטה דבעי למישחט אית בי' חמימות כ"ד אבל אם היה רוצה לחתוך בו ד"א אפילו הדחה לא בעי. והא דאמר טבח צריך שיהיה לו שני כלים שלמים א' שמדיח בו בשר וא' שמדיח בו חלבים משום דגוף איסור החלבים יש בו. אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר דריחא לאו מילתא היא עביד לוי עובדא בגדי וד"א וכ' רב אלפסי פלוגתא דרבוותא אית מאן דפסק כרב ואית מאן דפסק כלוי ומסק' כלוי דרבא קאי כוותיה בע"ג בבת תיהוא דריחא לאו מלתא היא ומתניתן דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין של תרומה דאמר רשב"ל פת חמה וחביות פתוחה כ"ע ל"פ דאסור דמשמע ריחא מילתא היא בההיא אפילו לוי מודה דאסור אלא דרב סבר בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש כפת חמה וחבית פתוחה דמי ולוי סבר כפת צוננת וחבית [דף יז טור א] פתוחה דמי הלכך קם ליה רבא כר"מ ולוי כר"י והלכתא כר"י והא דתני רב כהנא פת שאפו עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותה והאי ביעתא דאטווי בהדי בישרא ואסרה למיכל בכותח ומסתב' לן ד"ה היא כיון דתרי מילי נינהו כפת חמה וחבית פתוחה נינהו. והא דגרסי' בפסחים בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דקי"ל כרבא דאמר אסור אפילו בלא אפשר וההיא נמי בע"ג אבל מעוטרת בוורד והדס דקמיתהני מריחא אסור התם במידי דעביד לריחא דומיא דקטורת דהמריח בה פטור אלא שמעל וכל הני כפת חמה וחבית פתוחה דאסרו אבל מידי דלאו לריחא עביד קי"ל כמ"ד ריחא לאו מילתא היא וכ"פ רב אלפס ז"ל ודיוקא דדייק שצלאו דיעבד אין לכתחלה לא. לא דייק לן דהא בת תיהא לכתחלה היא ותו כי פריך מהא דא"צ שני פסחים כא' לישני דהתם לכתחלה הוא דקאמר ופת שאפאה דיעבד היא וטעמא דקאמר משום שיש לו מתירין הוא ל"ד ליל"מ דעלמא דהתם היא גופא אסור והיא גופא אית ליה היתר משא"כ בפת דבאפי' לחודה לכתחלה איתא בירושלמי. וה"ג התם מהו לצלות ב' שפודין א' של נבילה וא' של בשר שחוטה רב"א אסור ושמואל אמר מותר ש"מ לכתחלה קאמר ודווקא בתנור ג' ואין ביניהם כלום אבל כעין ב' קדירות כגון ב' שפודין והפסק בנתים תל גחלים או אפר באמצע ד"ה מותר וכיון דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור הלכך אסור לאפות עם הבשר בתנור כגון אלו הקיטרא"ש והטיט שמגלה אבל אותן המכוסות בבצק מותרת לכתחלה דהו"ל כעין שתי קדרות. מיהו הרחקה בעי שמא יבקעו ויבעו בפת ויאכל בלי קליפה דהא גזרינן לאנוחי כדא דמלחא אכדא דכמכא כדפי' לעיל ור' יצחק הלוי אסר אפילו לאפות מולייתא שלנו דילמא דייב שומנא בפת ואתי למיכליה בחלב מהאי דאין טשין את התנור באליה כדלעיל. גרסינן בפ' כ"ה יתיב ר' כהנא וקאמר קערה שמולח בה אסור לאכול בה רותח לחם צונן שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. ה"ג ר"ח ורב אלפסי מ"ט אמר אביי האי איסורא בלע [דף יז טור ב] האי התירא בלע סוף סוף התירא דאתי לידי איסורא היא אלא אמר ר' האי אפשר למטעמי דהתירא בלע והאי לא אפשר למטעמי דאיסורא בלע ואי אכיל בה רותח קולף וכן הלכתא ואית למידק מינה דסכין שחתך בה בשר טעים ליה אי ליכא טעם בשר מותר לחתוך בו גבינה וכן נמי קערה של בשר דאיכא למטעמי אבל חתך בסכין דאיסורא דליכא למטעמיה אסור לאוכלו ברותח וקולף וגירסת דרש"י צנון שחתכו בסכין מותר וא"א להאי גירסא קשיא אביי אדאביי דלקמן פסקינן הלכתא דחזקי' משמי' דאביי צנון שחתכו אסור לאכול בכותח. אתמר דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח אית דמפרשי דגים רותחין שעלו בקערה של בשר צוננת א"נ עלו בקערה רותחת וכגון שטועמן ויש בהן טעם בשר אבל צונן בצונן בהדחה סגי ואית דמפרשי דגים מבושלין ואינן בני הדחה. ומסקינן אמר חזקי' משמי' דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה אעפ"י שיש בהן טעם בשר מותר לאוכלן בכותח דנ"ט בר נ"ט היא. לפי שלא קבלו טעם מגוף האיסור אלא מן הקערה שקבלה טעם מן הבשר וה"ה דמותר לאוכלן בגבינה אבל כותח בקערה של בשר אסור דלאו נ"ט בר נ"ט הוא וצנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח אית דמפרשי אף על גב דנ"ט בר נ"ט היא אגב חורפי' בלע טפי והו"ל כחד טעמא א"נ משום דסכין גוף האיסור היא שדרכו להיות עליו שמנונית ולחם צונן שחתכו בסכין דמותר. משום דאפשר למטעמי' הלא"ה אסור לאו נ"ט בר נ"ט היא דסכין גוף האיסור היא ש"מ דלא אמרינן בכל דוכתי דנ"ט בר נ"ט מותר דהא רב איקלע לבי רב שמן בר אבא וחש בעיניה ואותו שייפא עבדו ליה וחוורא תמן בו בישולא ויהיב טעמא דמרירתא ור"ח גרס נ"ט בר נ"ט בדגים עצמן מותרים הם. וטעמא דהיתר היא ועכשו בכותח אינו אלא נ"ט אבל לאכלן עם הגבינה אסור ולהך סברא מותר לאכול כותח בקערה של בשר הלכך ללישנא קמא תבשיל שאין בו בשר שנתבשל בקדירה חולבת או של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל או של בשר או של חלב בלא קנוח הפה [דף יז טור ג] ונט"י ודווקא נ"ט בר נ"ט דבשר עצמו מותר וטעם היתר מש"ה מותר בחלב אבל נ"ט בר נ"ט דנבלה דהיא גופא איסורא אסור לעולם וצנון דאסור לאכלו בכותח. דווקא צנון דאגב חורפא בלע ואסור לאכול עד שיוטל את מקומו כדאמרינן גבי נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו אבל אבטיח וקושיות גריר ליה לכל פסקיה אליבא דמ"ד דס"ל בעלמא אגב חורפיה דסכינא בלע הוה קולף אליבא דמאן דלא ס"ל גרידה כ"ד דהיינו בהדחה בעלמא אבל הכא לא שייכא הדחה ומסתברא קערה דאיכא בשמעתין ב"י הן הא לאו ב"י מותרין לאכלן בכותח קלופי דליפתא שרי קלחי דסלקא אסור. ואי חתך בהו דליפתא מעיקרא והדר חתך דסלקא ש"ד בעא מיניה ר"ד בר יוסף מר"נ מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא א"ל אסור דחלא מאי א"ל שרי מ"ט האי איתא לאיסורא בעיני' ש"מ דכל היכא דאיכא למיגזר גזרינן גרסינן בפ' כ"ש אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו אין טשין את תנור ואי עבדינהו כעין תורא שרי פירש"י דבר מיעוט חדא כעין תורא ורבינו אלפסי פי' אי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי:

[דף יז טור ד] הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הא מתני' וגמרא דילן חזינן פלוגתא ביני רבוותא. רש"י אוקמא לצלי ולכתחלה בעינן או שתי וערב כדאמרי' א"ל ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול ונוסחא דילן דלא בעי שתי וערב אלא לקדירה אבל לצלי בקריעה אחת סגי לכתחלה ואם לא קרעו לצלי מותר כלישנא קמא ולקדירה אפילו אין בה בשר בעינן קריעה ש"ו וט"ב ואם לאו אסור בין לל"ק בין לל"ב. והאי דאמרינן כחל בס'. היכא דלא קרעו ובישלו בהדי בישרא ל"ד דאפילו בלא בישרא אסור ואית דאמר פירושו דספרי היא דהא דאר"נ אוקי לה בחלי לצלי קאמר ולכתחלה היא דשרי בלא קריעה ומתניתן בקדירה בבישול קאמר. וכחל שבישלו בחלבו מותר ליכא לאוקמי בקדירה ודיעבד דס"ל אינו עובר עליו ואסור ולצלי הוא דקאמר ופסק דילי כל"ק דרב וצלי בקריעה א' מותר לכתחלה ואם לא קרעו כלל מותר ולקדירה לעולם אסור דיעבד אי לא קרעו ש"ו וט"ב ור' יעקב ז"ל אסרו בצלי בדיעבד אם לא קרעו כלל ומתירו לבשלו לכתחלה בקדירה בקריעה אחת בלא בשר. ובדיעבד בקדירה עם בשר וה"פ הכחל קורעו לבשלו בקדירה. ומפרש בגמרא ש"ו לא קרעו אלא קריעה [דף יח טור א] אחת שתי או ערב ובשלו עם בשר בקדירה אינו עובר עליו ומותר וה"ל כל"ק והא דתנן כחל שבשלו בחלבו מותר בשלו בקריעה א' קאמר ואמר ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול הא קמ"ל דל"ב ש"ו אלא לקדרה בהדי בשר ומתניתן בבשר קמיירי אבל בלא בשר אי לצלי אפילו לכתחלה מותר בקריעה אחת ואם לא קרעו כלל אסור לעולם והא דר"נ בשל בלא בשר ובקריעה אחת הוה והתיר לאכילה ורבינו אלפסי ז"ל משמע דס"ל דלצלי מותר לכתחלה בלי קריעה וה"פ הכחל קורעו ומוציא את חלבו ובגמרא מפרש כיצד קורעו והתם מוכח או באנפי נפשיה או בהדי בישרא לא קרעו כלל אינו עובר עליו וללישנא קמא אינו עובר עליו ומותר ותניא כוותיה כחל שבשלו ולא קרעו מותר כיצד קרעו אר"י קורעו ש"ו וט"ב ומוציא את חלבו בכותל אר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול וקמ"ל דלא בעי ש"ו אלא לקדירה בהדי בישרא ומתניתן דקתני קורעו ומותר בלא בשר קאמר ובקריעה אחת ור"י לא אמתניתן בלא בשר פליג לל"ק אינו עובר עליו ומותר לל"ב אסור. ובא"ג דל"ב ש"ו וט"ב. כלומר דליתא [דף יח טור ב] לדר"י. א"נ לקדירה עם בשר אשמעינן דסגי בקריעה. ולהאי לישנא קדירה עם בשר וקדרה עם לא בשר כי הדדי נינהו ומיהו מתניתן בלא בשר קאמרי ואי לא קרעו כלל מותר אבל עם בשר ולא קרעו כהלכתן אסור ואיכא למימר דעם בשר בעי ש"ו בלא בשר או שתי או ערב ור"נ דאמר זוקו לה כחלי בקדירה בקדרה בלא בשר קאמר וג' מחלוקת בדבר ר"נ מתיר לבשל כחל בקדירה בלא בשר לכתחלה בלא קריעה כלל ומתניתין דקתני קורעו בקדרה עם בשר קאמר ואינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני כחל שבישל בחלבו בקדרה מותר אפילו לכתחלה בקדרה בלא בשר דאי בקדרה עם בשר אפילו דיעבד בלא קריעה אסור ולל"ק מתירו דיעבד ובלא בשר כדקתני כחל שבשלו מותר ולל"ב אסור אפי' דיעבד בלא קריעה ורבוותאי כולהו פסקו כל"ק והלכך צלי מותר לכתחלה בלא קריעה ובקדירה עם בשר אסור אפילו בדיעבד בקריעה אחת ועלה אמרינן כחל בששים היכא דלא קרעה ובשלה בהדי בישרא אבל בקריעת ש"ו וט"ב מותר לכתחלה בקדרה בלא בשר ואם בשלו ולא [דף יח טור ג] קרעו כלל מותר ואי לאו דרבוותא פסקו בל"ק ה"א מסתברא כל"ב דהא כי סליק ר"א אשכחיה לזעירי וא"ל איכא תנא דתנא ליה רב כחל וכו' ורב יוסף בר' אבא דאמר כחל של מניקה שנטלה כולהו משמע דס"ל בל"ב דרב ומיהו כחל של מניקה הוא דאסור אבל שאינו מניקה מותר. ובעל הלכות פליג אכולהו סברא דרבוותא דכתבינן והכין כתב היכא דקרעי' לכחל וחתכי' נמלחי' ושדי' בקדרה שיש בה בשר לכתחלה לא לשדי' ואי שדי' מותר והמחמיר תע"ב דהא בסורא מחמרי ולא אכלי כחלא דריש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא וש"מ שמותר לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר. ואיכא דיליף מהכא דכחל שקורעו וט"ב אסור לבשלן בקדרה שאכלו בו בשר לכתחלה אבל דיעבד שרי דהא הכי לכתחלה אסור עילוי בישרא ואין נראה התם צלי היא וליכא קריעה כלל א"נ או שתי או ערב דכיון דלא קרעו כהלכתו יש בו חלב אבל היכא שקרעו ש"ו וט"ב לא נשאר בו כלום דא"כ אפי' לקדרה חדשה בלא בשר ליתסר דהא חלב שחוטה אסור מדרבנן אלא לאו ש"מ בהכי לית ביה חלב כלל ומותר אפי' בקדירה עם בשר ובתשובת צרפתי ומליחה לא מהני לכחל דם אשכחן דנפיק במליחה אבל חלב לא אשכחן. אבל בעל הלכות משמע דמהני ליה מליחה כדכתיבנא לעיל וצ"ע. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר ב"ט וחלב ב"ט וחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ת"ר המבשל במי חלב פטור מי חלב אינה כחלב ומסתברא לן דמי חלב היא אחר שעשה ממנה הגבינה שמנהג היא שמרתיחין נסיובא (דחלבה) ומוציאין מקפה עבה ויש שקורין אותה טיוק"א ובלשון ערבי אלנקא"ש אבל נסיובא דחלבה חלב היא וכיון דאנפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לא לקי אאכילה לא לקי. ומיהו איסורא דרבנן איכא דא"א בלא צחצוח חלב. דם שבשלו בחלב העצמות וגידים הקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. [דף יח טור ד] גרסי' בפ' האיש מקדש המקדש בערלה ובכלאי הכרם בבב"ח בפטר חמור אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בב"ח מנ"ל דתני לא תבשל ג"פ א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול וקי"ל דכל איסורין דאסורין בהנאה לכתחלה אסורין למוכרן ואם מכרן דמיו מותרים שאין לך תופס את דמיו אלא ע"ג ושביעית וכדאי' בחולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד. מפני שמחליפין ופירש"י דווקא לאחר אבל לעצמו אסור. דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואיכא למימר דאפילו לעצמו מותר. וליכא פלוגתא בין קידושין להנאה אחריתי דהא יי"נ שכרו מותר דומיא דמכרן וקידש בדמיהן אלא שקנס הוא שקנסו חכמים בפועלים וביי"נ כדאי' בגמרא דהשוכר את הפועלים. ותרומת חמץ בפסח דפטור כיון דס"ל דהיא גופא איסור הוי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודומיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל דפלוגתא בדבר הגורם לממון ונוסחא בספרים התם בנוסחי עתיקי. קיבת הנכרי ושל נבילה אסורין להעמיד בעור הקיבה אם יש בנ"ט ה"ז אסורה כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וטריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת (שקיבתה) מפני שכנוס במעי' אטו קיבת נכרי לאו נבילה היא אר"ה בלוקח גדי מן הא"י עסקינן חיישינן שמא ינק מן הטריפה וכו' אלא חיישינן שמא ינק מן הטמאה. הא לטריפה לא חיישינן. דקיימא לן הלוקח ביצים מן הא"י. אין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות דווקא טריפות דלא שכיח. אבל טמאה דשכיח חיישינן. והיינו דפריך התם גבי ביצים וניחוש שמא של עוף טמא דאע"ג דמיעוטי דעופות טמאים נינהו. הא שכיח דהא שכיח גבייהו. ואף על גב דשינוייא דר"ה ליתא ואדשמואל סמכינן שמואל בהא מודה אלא משום דקשיא להו א"ה דידן נמי דלא קמתרץ הכי ול"ש דידן חיישינן לטומאה כדאמרינן באומר של עוף פלוני וטהור הוא. [דף יט טור א] מיהו האידנא ליכא למיחש דלא שכיחי. ומסתברא לן דכי מחזקינן איסורא במלתא דלא שכיח לא גזרינן. ומה"ט לא חיישינן בשמן ודבש של א"י משום קדירה ב"י משום דסתם כליהם אינן ב"י כדאמרינן בקורט של חלתית ושמואל אמר חדא קתני קיבת שחיטת א"י נבילה ואסורה ואוקי קודם חזרה אבל לאחר חזרה קיבה שלהן מותרת דפירשא בעלמא היא דאמר ר"ש מפני מה אמרו גבינות של א"י אסורה מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה אבל קיבה גופא פירשא בעלמא היא דתנן שאל את ר' יהושע מפני מה אמרו גבינות של א"י אסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת עגלי ע"ג והא כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה היא. וסיפא דקא פסיק טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת לאחר חזרה וה"ה לכשרה שינקה מן הטריפה דכשרה ומשנה לא זזה ממקומה ירושלמי כשרה מן הטריפה קיבתה אסורה כמשנה ראשונה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת כמשנה אחרונה. והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבילה בקיבת שחיטת א"י ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב הכנוס בעור קיבה פירשא בעלמא. ולישנא דהלכות היא. ועור קיבת נבילה דקאמר ל"ד וה"ה בעור קיבת כשרה שחוטה כדקתני במתני' המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה ומילתא דשמואל נקט דקאמר מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה ושמואל לא הו"ל כעור קיבת שחוטה דהא שחיטת א"י נבילה היא ופסק רש"י ז"ל דפ' חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו איסור גמור הוא מדקתני מתניתן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה דש"מ דלא פירשא היא אלא חלב גמור ותניא נמי קיבה שבשלה בחלבה אסורה. לא דייק לן דההיא משנה ראשונה היא כדפרישית ומוכח בירושלמי וכדאיתא בע"ג דאיסורי הנאה שרי פרשנוהו והלכתא מותר להעמיד בקיבה גופא אעפ"י שנמלח. וגבינות הא"י אינן אסורין אלא לשמואל מפני שמעמידין בעורה ולר' ירמיה לפי שא"א בלא צחצוח [דף יט טור ב] חלב שהוא אסור משום חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו ואיכא למיחש לחלב טמא דקאי ביני נטפי ושמואל ור' ירמיה וכולהו אמוראי דפליגי התם בע"ג מר אמר חדא ומא"ח ול"פ מר כי אתריה ומר כי אתרי'. ושמעתי בספרד נותנין אותו בתוך יורה רותחת ובתוך שומן חזיר וכל היכא דאיכא למיחש לחדא מינייהו חיישינן ואף על גב דהאידנא ליכא למיחש בהני חששא ולא לחזיר שהיא חד מינייהו ואנן מיעוטי אנן. ואיכא דוכתי דשכיחי ואכתי באיסורא דרבנן קיימא. ועוד שהרי לא עמד ב"ד לבטלה דקי"ל כל דבר שבמנין צריך מנין. ירושלמי בסנהדרין פרק דיני ממונות בזה"ז מהו ר' ירמיה סבר למימר בטל דבר בטלה גזירה ר' יוסי סבר מימר לעולם (הגזירה במקומה (עומדת) עד שיעמוד ב"ד ויחזור ויבטל ומיהו לא בעי גדול בחכמה ומנין) כיון דבטל דבר. והכא לא עמד ב"ד לבטל והגזירה במקומה וקי"ל כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. והחמאה מחלוקת בני בבל ובני א"י אנשי מזרח מתירין ובני מערבא אוסרין אותה מפני חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו ואין בידינו מנהג ואיסור איני רואה והמחמיר תע"ב ירושלמי חלב למה אסור אריב"ל משום תערובת חלב בהמה טמאה רב אסי אומר משום גילוי ויעמיד משום ארס העומד דאמר מר ג' מיני ארס הן כו' ומשמע דהיינו פי' דקאי ביני נטפי דגמרא בגבינה וגבינה וחלב אסור משום גילוי ור' ירמי' דאוסר משום דא"א בלא צחצוח חלב כלומר דאסור משום גילוי דהיינו ארס דביני נטפי והאומר מי חלב ומי רגלים אסור משום ולא תאכל הנפש עם בשר טועה הוא דחלב דפריש מותר ואפי' בחלב דמהלכי שתים משא"כ בדם והאוכל גבינות הא"י היום עובר אדרבנן ומקרי עבריינא ופורץ גדר ישכנו נחש. אבל מותר לשאת ולתת בהן כדגרסינן בירושלמי במרובה ובשבועות פ"ז כ"ד שאסור ד"ת אסור לעשות בו סחורה הרי חמר למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל. ר' הושיעא נסיב יהיב בהדין מוכיח. ר"פ נסב ויהיב ובהדין חלתותא. וגרסינן התם ציידי עופות ודגים שנזדמנו להן טמאין מוכרן רי"א אף מי שנזדמנו לפי דרכו [דף יט טור ג] ליקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך וחכמים אוסרין וקי"ל כחכמים אעפ"י שאין אומנתו בכך ונזדמנו לו אסור ליקח ולמכור בהן לכתחלה. ואלו שנושאין בסחורתן כותלי דחזירי והנושא והנותן בחלבים אסור. וכ' גאון מאן דהו"ל עיזא וחלבה ושחטה ואשתכח טריפה אסור למיכל מההיא חלב [דף יט טור ד] ודוקא דידע דמקמי דנחלב הוה טריפה כדאמר הגליד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם לשחיטה וכגון טריפה בידי אדם מן הארכובה ולמעלה. אבל טריפה בידי שמים כגון בבני מעיים בההוא ודאי לא אמרינן דאימר השתא דאיטרפה וחלב כשר הוא ומותר:

שער ב - הלכות שחיטה

[דף יט טור ג] שער שני הנחלק לג' חלקים

הראשון שוחט אדם. השני שוחט סכין. השלישי בנשחט והוא סידר לו' סדרים הראשון הכשר שחיטה עצמה. השני הכשר הבשר מאיסור דם וגיד וחלב ובכ"ח. השלישי מחוסר זמן שאינו ראוי לשחיטה. רביעי על הטריפות שאינן ראוין לשחיטה. חמישי סימני בהמה חיה ועוף הנשחטין. ששי כסוי הדם:

הראשון - שוחט אדם

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקולו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ופרשנו בגמרא בו' דרכים הא' בחולין שנעטה"ק ולא אצטרוכי לן לפרושי אליבא דהלכתא. הב' והג' פירשו אביי ורבא בכותי לאביי בישראל עע"ג מותר לכתחלה לדבא אפילו יוצא ונכנס ואף על גב דתניא כוותייהו ליתא כדגרסינן א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר"נ וב"ד נימנו וגמרו על שחיטת כותי ואסרוהו ואפילו ישראל עע"ג קבליה מיניה ר"ז ואפי' רב אמי ורב אסי דאכלו אחר גזירה חזרו וגזרו עליהם דר' יצחק בר יוסף שדרי' ר' אבוהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל אין כאן שמורה [דף יט טור ד] הלך ר"י בר יוסף וסיפר דברים לפי ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים וכן הלכתא ודין כותי הכי כתב ר' אלפס פ"ק דגיטין. ה"ד פרשה רב אשי בישראל מומר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר לאכול נבלות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא מומר לאכול נבלות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ואף על גב דעלתה בקושיא בכולן ששחטו הלכה כרבא דהא מסייע ליה מתניתן דלקמן הכל שוחטין ואפי' כותי ואפי' ישראל מומר ומסקנא מומר לאותו דבר ושנויא מומר לע"ג וכדרב ענן ליתא דהא איתותב ועוד דקי"ל דחמורה ע"ג שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וה"ה לחילול שבת בפרהסיא ומדרב ענן ליתא לשנויא דשני' מעיקרא שנויא היא והלכתא כרבא ומומר לאכול נבלות לתיאבון מותר לאכול משחיטתו וה"ה מומר לאכול חלב ודווקא בדק אבל לא בדק לא דמטרח לא טרח ואיהו נמי לא מהימן ואם לא בדק ונמצאת סכינו יפה מותר ואי ליתא לסכין אילו אחרים רואין אותו שחיטתו פסולה ודווקא לתיאבון אבל להכעיס מועד לנבל הוא ואפילו נמצאת סכינו יפה אסור והיכא דאחרים רואין אותו אית מ"ד [דף כ טור א] שחיטתו כשרה ומסתבר כיון דמועד לנבל הוא ה"ה כשחיטת כותי וא"י דאפי' ישראל עע"ג פסולין וע"כ ל"פ רב אחא ורבינא במומר להכעיס ח"א מין הוא וח"א מומר הוא ה"מ לעניין יי"נ ולענין מורידין ופליגו במומר לד"א אי הוה מומר לדבר אחר או לא אבל במומר להכעיס דכ"ע מומר הוא לאותו דבר כרשע דחמם שהוא רשע לעדות ממון. החמישי פריש רבינא כל המומחין אעפ"י שאין מוחזקין שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר ואם לאו אסור דל"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. הששי לישנא בתרא דאמר ה"ק הכל שוחטין כל המוחזקין שוחטין מוחזקין אעפ"י שאין מומחין כגון ששוחט לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף אבל אם לא שחט ב' ג"פ לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. א' מרבוותא מאן דפריש כל"ק דרבינא וכתב רב אלפסי ז"ל היכא שראה א' ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא לקמן הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשליח צא ושחוט והלך ויצא ושחט חזקתו שחוט אלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ק' לך הא דאר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה התם כגון דאתיליד ביה ריעותא כלומר בהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת ואם נולד בה ספק ריעותא ול"ד לספק שהה ספק דרס דאמר כל ספק בשחיטה פסול דוודאי לא דריס דרוב מומחין. ומסתבר ראה דקאמר רבינו לא דייק דהיכא שראה א' ששחט ואזל ליה לעלמא אפי' ללישנא קמא דרבינא דבעי מומחין כשרה כדגרסינן וכולן ששחטו אהאי אילימא אחש"ו עלה קאי אלא אשאין מומחין בבדקו אותו סגי דליתא קמן למיבדקיה וכי אחרים רואין אותו ואיתא לקמן ולא ידעינן אי [דף כ טור ב] גמיר אי לא ללישנא קמא דרבינא מומחה בעי ואעפ"י שמוחזק בודקין אותו וללישנא בתרא לא בעי וכיון דמוחזק לא צריך למבדקיה. ואף על גב דאין אחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וא"כ ל"ל ראה. ודקאמר רבינו דאזיל ליה לעלמא ל"ד דס"ל רוב מאש"מ הן אפי' איתא קמן קאמר. מדאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כלומר ל"ת אם שחט בודקין אותו דאפי' איתא קאמר ל"צ למיבדקיה ומדאמרינן נמי בלישנא בתרא דרבינא אם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ש"מ מדאמר הכי תו לא צריך בדיקה ואף על גב דאיתא קמן מיהו מסתברא כמאן דפ' מומחין הן וסוגיא דשמעתא הכי אזלי דאמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ופרכינן ה"ד אי דידע ביה דגמיר ל"ל ראה אי דידע דלא גמיר פשיטא אלא דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין א"ש מומחין הן מי לא תניא מצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוט ש"מ מלתא פסיקתא הכי היא. ועוד דר"נ קאי כוותיה דאמרינן אר"נ ב"י לא דכ"ע רמא"ש מומחין הן ובבית כ"ע ל"פ וכו'. והלכך היכא דשחיט ולא ידעינן אי גמיר אי לא אף על גב דאיתא קמן א"צ למבדקיה והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקים כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דווקא דידעינן ביה דלא גמיר ואף על גב דמוחזק אסור דזימנא דישהה וידרוס ולא ידע אבל אי לא ידעינן ביה אי גמיר אי לא קי"ל רוב מצויין א"ש מומחין הן. ודק"ל לרבינו הא דקי"ל בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דרובא דאורייתא אזלינן בתר רובא ובכשרות נשחטה וסמוך מיעוטא לחזקה ל"ל דכיון דרוב מומחין הן ליכא חזקה דאיסורא וליכא למיסמכינהו אהדדי דהא בתר שחיטה אזלא חזקת דאיסור אמ"ה דאי בתר שחיטה אשכחן חזקה הל"ל סמוך מיעוטא לחזקה אלא השתא דנשחטה ל"ל הכי. [דף כ טור ג] ואיצטריך לברורי אי בעינן מוחזקין אי לא דהא רבינא ס"ל מומחין הן בעינן מוחזקין ורבינו אלפסי לא פי' אי הלכה כרבינא בלישנא בתרא או לא ומסתברא דהלכתא כרבא ואביי ורב אשי ורבה בר עולא דס"ל מומחין ולעלופי לא חיישינן כדאמרינן במסקנא דשמעתא כולהו. כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחין אין שאין מומחין לא רוב מומחין הן להך לישנא דאמרי מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן הלכך מומחין ומוחזקין הן ואפי' ליתא קמן דליבדקיה כשרה ותו גרסינן בראה א' ששחט ה"ד אי דידע דלא גמיר לימא רמאשמ"ה ש"מ דלא בעינן מוחזקין (והא דאר"י א"ש כל טבח שא"י ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואוקי כגון ששחט לפנינו ב' ג"פ דוקא דידעינן ביה דלא גמיר ואף על גב דמוחזק אסור דזמנין דשהה ודרס ולא ידע אבל אי לא ידעינן בי' אי גמיר או לא רוב מצויין א"ש מומחין הן ודק"ל לרבינו) והלכך אי משתכח חיותא או עופא ולא ידע אי אשתחיט שפיר כשרה דרוב מצויין א"ש מומחין הן ודווקא בעיר שרובה טבחי ישראל כדמוכח בפ' אלו מציאות אבל בעיר שרובה א"י לא. ודווקא דאשתכח בביתו דישראל אבל באשפה [דף כ טור ד] אסור כדגרסינן הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים ר"י אוסר ור"ח מתיר ומסקנא בבית כ"ע ל"פ דשרי באשפה שבשוק כ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית וכו' ומסתברא דהלכה כר"י וכדתי' ר"נ ורבינו יעקב דאמר אבדו דווקא דמאן דשחטו סבר ייאוש בעלים היא אבל מצאו אימר דבעה"ב היא ואזרקי' לא דייק לן מדתני רישא הרי שמצא תרנגול שחוט בשוק והא דקתני אבדו אורחא דמילתא קתני. וגרסי' נמי מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו וכו' ואתה מוצא בהלכה ד' דרכים הא' ידעינן דגמיר אף על גב דלא מוחזק מותר לשחוט לכתחלה ולעלופי ל"ח כדרבה בר עולא וכרבא ורב אשי דפליגו אדרבינא. השני ידעינן ביה דלא גמיר אף על גב דמומחה אסור לאכול משחיטתו מדר"י א"ש ואוקים ששחט לפנינו ב' ג"פ מ"ד הא אתחזק קמ"ל וקי"ל כוותיה ואית מרבוותא דאמר לית הלכתא כוותי' משום דפסק הלכתא כל"ק דרבינא דאמר מוחזקין אעפ"י שאין מומחין ולאו מילתא היא כדפרישית. הג' לא ידעינן אי גמיר אי לא אי מומחה אי לא לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואפי' אית קמן לא בדקינן דרוב מאש"מ [דף כא טור א] ומוחזקין הן כדפרישית. הד' ידעינן ביה דלא גמיר ואמרינן רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה מר' חייא בר אשי א"ר ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה ואסקינן דידע דלא גמיר וכגון ששחט לקמן חד סימן שפיר דאמרינן האי איתרמויי איתרמי ליה ואידך שמא שהה שמא דרס ולא מתכשרי אא"כ ראהו מתחלה ועד סוף וכן הלכתא. ונשים ועבדים שיודעין הל' שחיטה שוחטין לכתחלה דתנן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים ובטמאים ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים בבשר ואעפ"י שאין אחרים רואין אותן חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד שחיטתן פסולה ואם אחרים רואין כשרה דיעבד אבל לכתחלה אפי' אחרים רואין אותן אין שוחטין כדגרסינן שמא קלקלו לא קתני. אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין [דף כא טור ב] להן חולין לכתחלה כלומר אפי' אחרים רואין אותן. ודווקא שא"י לשחוט אבל יודע לשחוט ואחרים רואין אותן שוחטין לכתחלה כדתניא בסוכה קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג וחרש שאמרו דווקא שאינו שומע ואינו מדבר. כדגרסינן חרש שדברו חכמים בכ"מ זה שאינו שומע ואינו מדבר. ותניא מדבר ואינו שומע זה חרש. שומע ואינו מדבר זה אלם. זה וזה ה"ה כפקח לכל דבריהן. והלכך מדבר ואינו שומע. שומע ואינו מדבר. לכתחלה לא ישחוט. ואם שחט שחיטתו כשרה. כדגרסינן בברכות מחלוקת בק"ש. אבל בשאר מצות ד"ה יצא. ותנ"ה לא יברך ברהמ"ז בלבו. ואם בירך יצא. וגרסינן בתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. השיכור והערום והאלם והסומא ובעל קרי וגרסינן בירושלמי ערום ובעל קרי מפני הברכה ואית מ"ד מדבר ואינו שומע [דף כא טור ג] שוחט לכתחלה ולא נהיר. וערום ובעל קרי אין שוחטין לכתחלה מפני הברכה והאידנא דבטלי לטבילותיה בעל קרי שוחט לכתחלה ואפי' לרבוותא דאמרי לא בטלי' לטבילותי' אלא לד"ת אבל לתפלה לא. ומסת' דטבילותא במנהגא תליא מילתא כדגרסי' בירושלמי ואתינא לה בשער מילה ושיכור אית דמדמו ליה לסומא ולכתחלה לא ישחוט ומסת' דמותר לכתחלה. וה"ה כשוחט בלילה ואבוקה כנגדו כדתניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. כללו ש"ד ה"ה כפקח לכ"ד ודווקא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע ה"ה כשוטה לכ"ד ואפי' דיעבד שחיטתו פסולה. ושוטה כדאיתא במס' חגיגה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו. ותניא נמי איזה שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו. וקי"ל כר"י דאמר אפילו בא' מהן והוא דקעביד ליה דרך שטות. וקטן עד י"ג שנים ויום א' לזכר ויב"ש ויום א' לנקבה. תניא ר' הושיעא בר זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה. ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמ"ל הלכה כר' נתן. והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה. וה"ה אם יש בסכין כמלא צואר חוץ לצואר בהוליך ולא הביא סגי כדאיתא לקמן אלא דרבותא אתי לאשמעינן דאע"ג דליכא בסכין שיעורא. והבאתו מכח כח שריא ודווקא זרק דאתא מכח גברא אף על גב דלית ביה כוונה. אבל נפלה סכין ושחטה אעפ"י שהלכה ובאה כדרכה פסולה. כדתניא וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא ואפילו אחרים רואין אותו ושחיטתו כראוי פסולה דלא גרע מכותי. נבלה [דף כא טור ד] אין איסור הנאה לא וקי"ל אסורה באכילה אבל בהנאה מותרת דהוה כר"י ופליג עלה דר"א דלא אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ג ול"ח שמא מין הוא. דא"ר חייא בר אבא אר"י א"י שבחו"ל לאו עע"ג הם. אלא מנהג אבותיהן בידיהן וה"מ דלא שמעינן ליה דחשיב. אבל שמעינן אסור בהנאה ומסת' אף על גב דיי"נ מזבח גמרינן כדאי' בפ"ב דע"ג ה"ט דסתם יינם של עובדי כוכבים אסורין בהנאה וסתם זבח מותר משום דגזרינן על סתם יינם משום חתנות ואסרוהו בהנאה ביי"נ של עובדי כוכבים דלא למשוך בתרייהו דמשום חששא דיי"נ דהוא מיעוטא לא אסיר סתם לכ"ע מ"ד אגבינות בית אינוקי לרבנן ומשום חתנות הוא דאסור כדאמרינן על יינם משום בנותיהן אבל הכא ליכא למיסר סתם דהא. איכא הרחקה מאיסור נבילה דאורייתא ופת נמי משום דלא אשכחן ביה ע"ג כדאשכחן ביי"נ ישתו יין נסיכם ושלקות נמי משום ה"ט לא אסרו בהנאה. והשוחט לכותי אף על גב דשמעי' דחשיב מותר בהנאה דזה עובד וזה מחשב לא אמרינן דאר"י א"ש הלכה כר"י ועובדא נמי דההיא טייעא דאמר להו דמא ותרבא לדידן וכו' ומסתברא אף על גב דלא אכיל מיניה ישראל כיון דשחיטה ראויה היא בעי ברכה בשחיטה וכיסוי דע"כ ל"פ גבי כיסוי אלא בשוחט לעבודת כוכבים והשוחט ונתנבלה בידו דלא ראויה אבל ראויה בעי ברכה והיכא דשחט סי' א' ישראל וסי' אחד כותי פסולה אלא אפי' שחט סי' א' כותי וסי' א' ישראל שחיטתו פסולה שהרי נעשה מעשה טריפה ביד כותי והיכא דשוחט כותי חצי קנה וגמר ישראל שחיטה ע"י שלא נעשה מעשה טריפה ביד כותי כשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום. ואפי' למ"ד [דף כב טור א] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בהא מודו מדגרסי' בפ"ב דחולין לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמר בפנים. ולא קאמר כגון ששחט מיעוט סי' בחוץ וגמרו בפנים ש"מ כשרה לכ"ע אבל וושט אפי' שחט כותי כ"ש ומירק ישראל פסולה אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. וה"ג בתוספתא ישראל ששחט ומירק כותי שחיטה ע"י שחיטתו פסולה שחט בה שנים או רוב שנים שחיטתו כשרה כותי ששחט ומירק ישראל שחיטה ע"י שחיטתו כשרה שחט דבר שאינה עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרו מותר באכילה ישראל וכותי שהיו אוחזין בסכין ושחטו אפי' א' מלמעלה וא' מלמטה שחיטתו כשרה וכן הלכתא. השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ואוקי כשאבוקה כנגדו אבל לכתחלה לא ישחוט שמא ישחוט רב שחיט שחיטה כשרה כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחלה כדתנן לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה והשוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקי בשוגג כר"י דאמר בשוגג יאכל למ"ש במזיד יאכל לאחרים ולא לו. רב חנן בר אמי כי מורי רב דריש כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה ש"מ לית הלכתא כר"י הסנדלר אלא כר"י ומסתברא האי דמורי כר"מ דסתם מתניתין כר"מ במעשרות דתנן המעשר בשבת [דף כב טור ב] בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מיהו כי דריש בפירקא דריש כר"י ורבינו אלפסי ותשובת הגאון דאייתי ראיה מרב אחא ורבינא דפליגו במעשה שבת וקי"ל כדברי המקיל ומעשה שבת דרבנן ליתא דא"כ היכא מקשה ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והא ר"י הסנדלר מעשה שבת דאורייתא ס"ל וכי פליגו אליבא דר"י הסנדלר פליגו ומסת' דאליבא דד"ה פליגו דמ"ד מעשה שבת דאורייתא דכתיב כי קדש היא לכם אלא לר"י מחללין אמרת ולא לאחרים כדכתיב בסיפא דקרא כל העושה בו מלאכה ור"מ נמי דריש ושמרתם את השבת כי קודש היא בשבת היא קודש ולא בחול והאי דפריש טעמא דר"י ולא פריש טעמא דר"מ ור"י משמע דשנוייא דשני ס"ל כר"י הסנדלר ואיצטריך ליה טעמא דר' יוחנן למוכח שחיטה שאינה ראוייה ומעשה שבת דאורייתא דאי דרבנן שחיטה ראוייה היא. וכיון דדריש רב בפירקא דריש כר"י משום ע"ה הלכה כר"י אבל בירושלמי גרסינן לישנא אחרינא שמואל כר"י הסנדלר רב כי הוה מורי בחבורתא מורי כר"מ וכד הוה דריש בציבורא מורי כר"י הסנדלר. אמר ר' שמואל בר ביסנא בר' יוסי בנו של ריב"ב הוה לן דתני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב כ"ד חייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ועשאן בין [דף כב טור ג] בשוגג בין במזיד אסור ומשמע דהירושלמי ס"ל הלכה כר"י הסנדלר. וכ"כ רבינו שרירא ע"כ ל"פ רב אחא ורבינא אלא דמר סבר דאורייתא ומ"ס דרבנן. אבל תרווייהו ס"ל דאסור הלכך הלכה כר"י הסנדלר וכ"פ רבינו הגאון ז"ל ואי לא דמסתפינא מרבוותא הוה גרסינן בגמרא דילן כי דריש בפירקא דריש כר"י הסנדלר. ור' יהודא טעמא היא בספרא כי היכא דאמינא בההיא דכתיב בפרק במה מדליקין הלכות הקודש כרומה ומעשרות והקדש הן הן גופי תורה ונמסרו כו' שהיא טעות בספרים ולישנא דבני מערבא הכי אי' הלכות הקודש וחטאת והכשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה הלכות הקודש התניא אם אמר הפרשתי לתוכו רביעית קודש נאמן חטאת דתנן הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתניא ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורים הן והא בפ' מכשירין ובגמרא דילן תניא נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו. וטעו הסופרים בין הכשרות ומעשרות ובהאי נוסחא נמי טעו והלכך הלכה כר"י הסנדלר לגי' הירושלמי ולגי' דילן כר"י וחזינן מאן דפסק בשוגג כר"י ובמזיד כר"י הסנדלר משום דרב אחא ורבינא אליבא דר"י הסנדלר וליתא ואנן כותבין מאי דס"ל מה שכתבתי למעלה דרב אלפסי פי' כר"י הסנדלר נראה כי ט"ס הוא דהא וודאי בפ' כירה כר"י פסק והדין עמו דבתר דקי"ל דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המקיל דפלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר ור"י בשל סופרים וקי"ל דבשל סופרים הלך אחר המקיל ור"י הסנדלר ליתא וכר"מ לא פסק דר"מ ור"י הלכה כר"י אפי' בברייתא כדמוכח בפ' אעפ"י. ואף על גב דרב מורי להו לתלמודא כר"מ ואשכחן סתמא דמעשרות [דף כב טור ד] כוותיה ליכא למיסמך עלייהו דהתם בפ' מי שהוציאו ל"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י מאי אמרת הך סתמא דמעשרות הא אשכחן סתמא אחרינא בהשוחט בשבת אליבא דר"י ואפי' לר' כדקאמר התם ונסבין חברייא למימר דר"י היא וההיא דר' חייא בר אבא בפ' כירה דדריש כר"מ אימר דלא שמיע ליה דיוקא דסתמא דחולין למימר ר"י היא. ועוד בעירובין דאיהו נמי לא ס"ל האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין ס"ל. ובפי' הגאונים הפרש בין הלכה למטין ונראין ור"י בן מגש לפירושם בפ' יש נוחלין מעתה קורין טעות על הרב ונתבררו במה שביררו ובשבת וביוה"כ אסורין באכילה ביומא ולמ"ש בכ"ש ומ"ש ר"ת דאפי' מבשל ל"ב בכ"ש והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר ליתא והבאתי לי ראיה מהא דגרסינן בפ"ק דשבת לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין כו' ואם עשו כן למו"ש אסורים בכדי שיעשו והכא ליכא איסור אלא גזרה שמא יחתה בגחלים הלכך אתו ליה איסורא בדבשיל דאורייתא בעי' בכדי שיעשו כר' יעקב מדנקט ר"פ בכ"ש ברישא ביש מאותו המין במחובר לקרקע דאי איתא דבעי' בכ"ש בסיפא הול"ל למיתני והא דתנן במכשירין מצא בה ירק למכר אם רוב א"י לוקח מיד אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיצא ממקום קרוב התם נמי איסורא דאורייתא הוא באיסור תלישה והבאה מר"ה והוצאה מרה"י לר"ה ולפי דפירש רבינו אלפסי גבי חלילי אא"כ שהה במ"ש שיעור שיבואו ממקום קרוב משום ה"ט נמי איתא אלא דרש"י פירש וחיישינן לקולא והמבשל לחולה בשבת [דף כג טור א] מותר לבריא באומצא וכגון שהיה לו חולה מבעו"י דלית בי' מוקצה. וצרפתי אמר כיון דקי"ל בשבת כר"ש דל"ל מוקצה אף על גב דלא הו"ל חולה מותר ובמסת' כיון דבמוקצה מחמת איסור הוה הלכה כר"י כדגרסינן בפ' מי שהוציאו פליגי בה ר' אחא ורבינא ח"א בכל השבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור וקי"ל בכל דוכתי רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וכן פי' רבינו האי ז"ל והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל משום מוקצה ליכא דהא ראוי לכוס. וש"מ חטים שנטחנו ע"י א"י ביום טוב לית בהו משום מוקצה. אר"י א"ש הטבח צריך שיהא לו ג' סכינים. א' ששוחט בה. וא' שמחתך בה בשר. וא' שמחתך בה חלבים. ואר"י א"ש ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. רב חנניא משמי' דרב אמר אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית. ואידך הני שכיחי וכל אדם בקי בהן. וכתב רגילין לפרש שידע לאמן את ידיו בכתיבה ור' יעקב פי' שידע לעשות ולכתוב שטרות. והואיל ונפק מפומייהו יסדתי שם (מעשי') כתב השטרות וקצת מהלכותיהן בחיבור ספר זה. אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך הכלי. אבל שוחט לתוך אגן של מים עכורין אבל שאינן עכורין לא דאמרינן לבבואה קשחיט. ואם רוצה לשחוט בתוך הכלי נותן עליו עפר או מים ושוחט וכן נהגו. היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט מוציא ידיו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה. ובה"ג מאן דמסגי בספינה ובעי למישחט חיותא אסור לקבולי דמא במנא ואיתלי' לי' דוכתא במכותא למישחט לגניה עלי גודא דספינתא. וכד שחיט לה לא ליזול שחיטת דם בחד זימנא בגווייהו דגודא דמחזי כמאן דשחיט לשרא דימא אלא ברישא נפל דמא. ואי שחיט להדיא לגו מיא אסור למיכל מהאי חיותא. אין שוחטין לגומא כל עיקר משום בחוקותיהם לא תלכו. והרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת לגומא ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין ואם [דף כג טור ב] עשה כן צריך בדיקה אחריו. ומסקנא דשמעתא מיהו דלית הלכתא כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. דסתם מתניתין מחלוקת בברייתא היא וסתמא טובא דלא כרב. וה"ג בירושלמי בכלאים מתניתין פליגי עליה דרב פשתן שצבעה בחרת לא יעשה ממנה אימרה מפורסמת בכרים וכסתות מותר. מתניתין פליגי על רב נתפזרו מעות לפי ע"ג לא יהא שוחה ומלקטן שלא יראה כמשתחוה לע"ג ואם הוא מקום צנוע מותר מתניתין פליגי על רב פרצופין שהן מטילות מים בכרכים לא יתן פיו על פי' שלא יהא כמנשק לע"ג ואם הי' מקום צנוע מותר. מתניתין פליגי על רב אין שוחטין לתוך גומא. אבל עושה אדם גומא בתוך ביתו. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. מתניתין פליגי על רב ביב שהוא קמור תחת רה"ר אין שופכין מים לתוכו בשבת ותני עלה אם הי' מזחילין מותר בעינות גשמים צינורת מקלחין אסור. ותני בר קפרא אם הי' מקום צנוע מותר אלין פליגו על רב ולית להון קיום. ושמעינן מכולהו דלית הלכתא כרב. וגבי צינור שעלה בו קשקשין שמיעכו ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש. אבל ר' אלפסי מיהא דע"ז כדאיתא במס' שבת. ב"ה פסק כהאי מתניתין וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא ואנן כתבינין מאי דסבירא לן:

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה