אור ברסלב
ספר העיטור שער שלישי הלכות מילה

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

שער שלישי הלכות מילה

שער שני הכשר הבשר

[דף מח טור א] השער השלישי מילה והלכותיה בד' חלקים: הראשון על מכשירי מילה. השני על המילה. השלישי על הנימולין. הרביעי על המברך:

החלק האחד - על מכשירי מילה

ת"ר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דר"א וליתא דקי"ל כדתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה את השבת ואר"י הלכה כר"ע ואי לא אתיא איזמל מע"ש לא אתיא ליה בשבת דרך ר"ה ומסתברא לן נמי דרך גגות ודרך קרפיפות ודרך חצירות דקי"ל כרבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין איזמל דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך חצירות ודרך קרפיפות וכו' ומדקמני לה גבי הילכתא פסיקתא כדאמרן ביבמות בעי לאתובי ערל והזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת ש"מ דהל' היא ודווקא כשעירבו חצירות לעצמן עם בתים ולא עירבו חצירות זע"ז דאיכא למיגזר דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים בחצירות אבל לא ערבו דליכא למגזר מותר אפילו לדבר הרשות וכ"ש לדבר מצוה דקי"ל כר"ש דאמר א' גגות וא' קרפיפות כולן רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית דגרסינן בפ' כל גגות אמר רבא הלכה כר"ש והוא שלא עירבו ושמואל אמר בין עירבו בין לא עירבו וכן אר"מ מלחשך בין עירבו בין לא עירבו. ורש"י כתב מלחסך ל"ג ולא ידעתי מהו ומסתברא לן דמסי' הוא הגירסא שלא יטעה בההיא דגיטין בפלוגתא דרב ושמואל מאימתי מונין על הגט ר"א משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה מתקיף לה ר' נתן בר הושיעא ולשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת ומשום דגרסי' התם מתקיף לה ר' נתן. והא מתקיף ר"ח שני כלים [דף מח טור ב] מש"ה מנח סימנא וט"ס היא ונכתב בספרים וכן טעו בפסח שני דאמרינן א"ר חייא לא נחלקו ר"א ור"י על שהיו ב' תינוקות א' למול ערב שבת וכתב רש"י מערערב שם מקום והוא סי' מאור ערב דר"מ קאמר לא נחלקו על א' למול ע"ש וכן מצאתי בספר רומי בשבת ובפסח שני בספר אלקורין בברצולינא וכן עיקר והדרינן לשמעתא אף על גב דשמואל ור"י פליגו עליה דרב ופי' רבינו האי ורבינו אלפס מסתברא לן דקיי"ל כוותיה דרב באיסורין דהא רבה ורב אשי דאינון בתראי קיימי כוותיה ומפרשי טעמא דרב מדאמר ר' זירא אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ואמר אביי הא מלתא אמר ר' זירא ולא פירשה עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה דאמר רבינא א"ר בר אבוה מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד"א לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולי ומסקנא אמר רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים ש"מ רבה ור"א ס"ל כרב דאמר הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו גזרינן דלמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצירות והתם נמי אמרינן בשני דיוטאות אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר ואי לא עירבו אמאי אסור אמר רב אשי דלמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר ש"מ דכולהו אית להו האי גזירה. ובפ' כל גגות גבי שתי חצרות אחת עירבה ואחת לא עירבה וחורבה א' ביניהם כו' האי סוגיא נמי כרב אזלא וקי"ל כוותיה והא דאמרי' פעם א' שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת ומסקנא שלא ברצון ר"ש אומר א' גגות וא' חצירות וא' קרפיפות כולן רשות א' להן התם איכא למימר בשעירבו הוה וס"ל כשמואל וכר"י דאפילו עירבו שרי ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ואינהו דעבדי כר"ש שלא ברצון חכמים וליתא לההוא עובדא ואיכא למימר בשלא עירבו אלא ברצון חכמים וכהלכתא דההא דאמר באיזמל העמידו דבריהם במקום כרת בשעירבו כדפי' והכין היא סברא דילן ורבוותא קמאי נמי אסרי לאתויי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות ורבינו אלפסי הכין כתב דליתא הלכה כר"ש לגבי איזמל ואעפ"י דאמרי' בפ' כל גגות הלכה כר"ש. בהא קי"ל הלכה כרבנן וה"ג איפסקי הלכה כר"ע בהדיא דאמר כל מלאכה שאפשר וכו' ותו הא אמר רבא הזאה ערל [דף מח טור ג] ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא וכו' ואיכא מנייהו מאן דמסייע להא מלתא ממעשה דאשכחן בתלמוד א"י רב שמואל בר אבדימי הו"ל עובדא למיגזר רב שישנא בריה אנשיון מייתי איזמל שאל לר' מונא א"ל ידחה למחר שאל לר"א א"ל משתי קנדיטון לא אנשיתן איזמל אנשיתן ידחה למחר ואנן ק"ל הא פסקא חדא דהא אפסקא הלכתא בהדיא כר"ש דכולן רשות א' הן ומותר לטלטל בכולן ואפי' בשבות דעלמא מכ"ש לדבר מצוה. ועוד הא עבדינן כר"ש דאמרינן לעיל אמר רבין בר רב אדא פ"א שכחו ולא הביאו וכו' וקי"ל מעשה רב והנהו ראיות כולהן דגמרין מנהון רבוותאי דלא מייתי ליה דרך גגות חצירות וקרפיפות איכא פירכא לכל חדא מנייהו וליכא למגמר מנייהו דהא דאפסקא הלכתא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחי שבת ומייתי דרך רה"ר כר"א אבל לאתויי דרך גגות וחצירות לא שייכא בהא מלתא כלל אלא פלוגתא דר"ש ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות אית בהו איסורא שבות ולא דחינן להאי איסורא אפי' במקום מצוה ור"ש סבר כולן רשות א' ומותר לטלטל בהן אפילו במידי דרשות וכבר איפסקא הלכתא כר"ש והא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קפסיק אלא סברא דרבא קא מדכיר דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואוסרין לה במקום כרת וכיון דהעמידו דבריהם במקום כרת בא רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהם דבריהם והעמידו במקום כרת ור"ש חלק באיזמל על רבנן ואמר דליכא בה מלתא אסורא כלל בדרך גגות כמו שפירשתי ור"ש נמי אית ליה הא דרבא דלא פליג ר"ש עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית א"ל לר"ש דאסור והעמידו דבריהם במקום כרת הלכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל. מאן דאמר נמי דר"ש יחיד במקום רבים ואין הלכה כיחיד הנ"מ היכא דלא אפסקא הלכתא בהדיא אבל הכא הא איפסק בחדא כר"ש ועבדין עובדא נמי כוותיה וההיא מעשה נמי דאשכחן בתלמוד ירושלמי ליכא למגמר מינה דאסור לאתויי דרך גג דהא אמר ידחה למחר משום דלא הו"ל איזמל ששבת בחצר דהא אר"ש לכלים ששבתו בתוך החצר ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ולא לאפוקי מר"ש אתא אלא מדר"א אתא ואפילו תימא לאפוקי מר"ש לא סמכינן אלא אגמרא דילן והדין סברא דילן ולית בה ספיקא ע"כ כתב רבינו אלפסי ז"ל. ואיכא מ"ד רב אשי ברצון ר"ש ה"ק. הכא באיזמל ששבת בתוך הבית הוה כר"ש שאוסר בדבר הרשות ומתיר בדבר מצוה. וע"כ אמר הגאון זה שעשה עפ"י [דף מח טור ד] ר"ש אין הלכה כמותו וגמירנא מעובדא בתרא דאמרינן מבוי שלא נשתתפו בו דאי לאו דמותר לטלטל בכולו לא היו מתירין באיזמל ולא נהירא לן דככלים ששבתו בחצר לרבנן דמי ול"ש בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ותו מהדר תלמודא אהיתרא ונסיב לה מתניתין לאיסורא דקאמר ולא לכלים ששבתו בתוכן ואנן כתבינן מאי דס"ל דהלכה כר"ש בשלא עירבו בו ערבינן כשעירב כרב מבוי שלא נשתתפו קי"ל כרבנן דאתמר מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד"א לא עירבו מותר לטלטל בכולו וטעמא דרב אשי דאמר מי גרם לחצירות שנאסרו על המבוי בתים. ש"מ דהכי קי"ל דהיכא שעירבו בתים עם החצירות אסורין החצירות עם המבוי אבל לא חצירות וקרפף דמבוי דרשות א' הן וכן הלכתא ואין זה מקומו להאריך אלא כל מכשיר שבדבר הרשות אסור בדבר מצוה נמי אסורין דהא קי"ל כר' יעקב דאמר מכשירי מילה לא דחו שבת והיכא ששכח ולא הטמין חמין מע"ש דין הוא נמי מכשירי מילה ולא דחי שבת אלא דחיין לה למילה לבתר שבתא ואפילו לר"א דאמר מכשירי מילה דחי שבת הנ"מ היכא דגברא חזי כדאמר בפסח שני לדברי ר"א קטן בריא מחממין לו מים חמין להברותו ולמולו דהא חזי קטן חולה אין מחממין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי ואמר רבא אי בריא חמין ל"ל. אלא א"ר הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחממין להברותו ולמולו דהא לא חזי כ"ז שלא ירחצוהו בחמין חולה הוא וקטן חולה ממתינין לו עד שיבריא והל' אפי' לר"א דאמר מכשירי מילה דוחה שבת הכא לא דחי דהא לא חזי למילה בלא חמין ואי לית ליה א"נ אשתפיך חמימי וכן בחול שאינו במקום מוכן שיהא לו חמין להברותו ולמולו ומאי דכתב בה"ג בתרי דוכתי הכל אצל מילה חולין וא' בריא וא' חולה מחמין לו מסתב' לן דטעותא היא ומכשירין דמקמי דלא דחי שבת דווקא היכא דליכא א"י אבל אי איכא א"י אמרינן ליה לא"י דלייתי איזמל או לאחומי חמין ומסתברא לן כלישנא קמא דבה"ג כדגרסי' בעירובין ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר רבה לייתי ליה מגו ביתא א"ל אביי והא לא ערבי א"ל נסמוך אשיתוף והא לא שתפו אמרי' לי' לא"י דליזיל ולייתי לי' אמר אבני בעי לאותובי למר ולא שבקו ר' יוסף דא"ר כהנא כי הוינא בי ר"י בדאורייתא אותבינן תיובתא כו' א"ל רב יוסף מה בעית מימר לאותובי א"ל הזאה שבות ואמירה לא"י שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לא"י אינה דוחה את השבת וא"ל שפיר עבדית דל"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה והכין לישנא דרב אחא משבחא ותשובת הגאונים [דף מט טור א] ורש"י ז"ל ל"ג בה דתניא הזאה שבות ול"ג נמי דהא מר לא אמר זיל אחים ליה והאי עובדא מקמי מילה הוי דאי לבתר מילה אשתפיך מייתי לי' ע"י א"י מחצר אחרת וא"ל לא"י אחים לי משום דאמירה לא"י שבות דלית בה מעשה היא ואי משום טעמא דהכל אצל המילה חולין וכל צרכי חולה נעשה ע"י א"י בשבת ואר"ה כל דבר שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה מש"ה לא שרינן ליה דהא לאו חולה אלא אצל מילה דאי לא מהלי לי' לאו חולה הוא הלכך אי לאו טעמא דשבות לא מהלינן ליה ולא מחללין שבת עילויה ודחו ליה עד למחר כי היכי דתנן פסח אפילו במקום שבות משום דאית בה מעשה היא אבל הכא משום שבות דלית בה מעשה אלא אמירה לחודה ולא דחי לה מילה בזמנו וכל מכשירי מילה עושין ע"י א"י למימר לא"י לצבותי' ואיתויי איזמל אחרינא או איפגום ולאחמומי חמין ולאברי' ינוקא כפסקא דרבוותאי קמאי ה"ה כל מידי דמצוה עבדינן ע"י א"י דמשום דלא ידחו מצוה וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה מדליקין ע"י א"י בשבת ולא צרכי חולה שאין בו סכנה מקיים מצוה דהא קי"ל כ"ד שאין בו סכנה אומר לא"י ועושהו וא"ר המנונא כ"צ חולה נעשין בשבת ע"י א"י ואפי' אבות מלאכות ולא עדיף ישוב א"י מקיום מצוה בזמנה דאמרי' כותבין עליו אונו ואפי' בשבת ואסיקנא אומר לא"י ועושה ואף על גב דאמירה לא"י שבות משום דאמרי' משום ישוב א"י לא גזרו רבנן ה"נ ל"ש ורבינו אלפסי צוה להגיה בהלכות דילי' והאי למימרא דכתיבנא הכי אשכחנא ליה בה"ג ועינינ' לי' ואשכחנא דלאו מילי דסמכי נינהו ומגופא דההיא עובדא ולפת דאסור למימר ליה לא"י לצבותי' או לאתי' דרך ר"ה מדקאמר דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה מכלל דאסור למימר לא"י זיל אחים וכמה מרבוותא טעו בההיא מימרא דקס"ד דהא דאמרי' ול"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית בי' מעשה דשבות דהזאה מעשה בידים ואמירה דבורא בעלמא היא ואקשי' בה הכי ואמרי הואיל ואמירה [דף מט טור ב] שבות דלית בה מעשה היא מה לי אחים מה לי אתויי לי' תרווייהו שבות דלית בה מעשה ושרי ואטעי לכולהו נוסחא דגירסא דקס"ד דליכא בגמרא דהא מר לא א"ל זיל אחים ליה אלא טעותא דנוסחאי היא אלא האי דא"ל ל"ש בין שבות דאית ביה מעשה לאו אהזאה א"ל אלא ה"ק ליה הא דאמרה אמירה לא"י שבות וקא מדמית לי' לשבות דהזאה דאסור ל"ש לך בהאי שבות דאמירה בין שבות דאית בה מלאכה לשבות דלית בה מלאכה דהא מר לא א"ל זיל אחים דאית ביה מלאכה אלא זיל אייתי ליה מגו ביתא קא"ל דטלטולא לית ביה מלאכה היא. דש"מ דכי אמרינן אמירה לא"י שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאין בו מלאכה כגון ההיא דאשתפך חמימי לא אמרינן אמירה לא"י שבות ומילי דברירין אינון ואנן ק"ל מה שאמר אייתי לי מגו ביתאי דהוא שבות דלית ביה מלאכה מהזאה הזאה נמי שבות דלית בה מלאכה וכי היכי דהזאה לא דחי שבת אמירה לא לידחי שבת ותיובתא דאביי אכתי איכא ותו בין שבות דאית בה מלאכה הו"ל למימר א"נ ובין אמירה דאית בה מעשה ובין אמירה דלית בה מעשה ותו דלא הו"ל ול"ש לך דהא בברייתא משמע דבאמירה דאית בה מעשה עסקינן והול"ל התם באמירה דאית בה מעשה והכא באמירה דלית בה מעשה היא ומדנקיט לישנא ול"ש לך דברירא ליה מילתא דשבות דאית ביה מעשה קאמר דהיינו הזאה אלא אי איתא לההיא ברייתא דתניא הזאה שבות ואמירה לא"י שבות איתא וע"כ הכי אי"ל לפרושי אבל לא אשכחן לה ול"ג בספרים הלכך מפרשינן לה בפירושא דשמעתא ובפירושא דקמאי כגון ר' אחא ובעל הלכות ובתשובת הגאון דקאמר בתשובה הכי מעשה חול להעלות מטומאה לטהרה והכי אמירה לא"י היא וא"י קא עביד מעשה ולפרושי דרבינו אלפסי צרכי חולין אין נעשין ע"י א"י בשבת אלא בדבר שאין בו מלאכה אבל בדבר שיש בו איסור מלאכה אפילו מרשות לרשות אסור ואנן כתבינן מאי דס"ל ומכשירין דלא דחי [דף מט טור ג] שבת כגון חמין מסתברא לן ה"מ מקמי מילה אבל לבתר דאימהל ולי' חמין מחממין ליה ואפי' ע"י ישראל בשבת דתנן מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אכל לא בכלי ראב"ע אמר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ופי' ר"ח כ"ש ביום א' וביום ב' ואתמר עלה א"ר אבוה אר"א ואמרי לה א"ר אבוה אר"י הלכה כראב"ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בע"ש בין בהרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו וכיון שסכנה היא לו מחממין לו בתחלה בשבת אפי' ע"י ישראל ביום שלישי וכ"ש ביום ראשון לאחר מילה אבל לפני המילה לא מחללינן שבת אלא ע"י א"י כדפ"ל ומרחיצין אותו לפני המילה ע"י ישראל וכתב רבינו אלפסי משמייהו דרבוותא כולהו שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת ומסתברא דהאי דקאמרי רבוותא לפני המילה לאו דמחממין ליה חמין בשבת +(חסר כאן מעט בהכ"י)+ ע"י ישראל מותר כראב"ע הלכך לפני המילה דקאמרינן כדרכן קאמרינן שאם יש לו חמין מרחיצין אותו כדרכו לפני המילה ולאחר המילה אפי' בזמן שהוחמו בשבת ואף על גב דלא שמעינן לר"א דפליג ארבין בלפני המילה ורבין לא שרי כדרכו אלא בזילוף כדיוקא דרבה ור"י מדרבנן נשמע לר"א לא אמרו רבנן לפני המילה יום א' וביום ב' דזילוף ש"מ צריך להברותו לפני מילה טפי מיום ג' דלאחר מילה לר"א נמי דאמר ביום ג' מרחיצין כ"ש ביום ראשון לפני מילה דהכל אצל מילה כחולין הן וצריך לו חמין להברותו ואין לו חמין דוחין אותו כדפרישת וכ' הר' אברהם חכם דורינו [דף מט טור ד] שמרחיצין כדרכו לאחר מילה דהא ראב"ע לא אשכחן דפליג ארבין לפני מילה ואינהו לא שרו כדרכו אלא בזילוף כדפי' דרבה ור"י ובין למר אין מחמין לו חמין עד לאחר המילה ואם חללו את השבת לפני המילה ואירע בו דבר נמצא מחלל שבת. ובפסחים א"ר דאפי' לר"א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אין מחממין לו חמין לכתחלה ואנן חזינן לרבוותאי קמאי דלא שרי לאחומי חמין קמי מילה ע"י א"י אבל לבתר מילה מחללין וכולהו רבוותא כגון רב אחא ובעל הלכות ורבינו אלפסי הכי פסקינן דאי אשתפיך חמין לבתר דאימהל מחללין שבת משום סכנתא ובתשו' לגאון ההוא ינוקא דאשתפיך חמימו בשהיו לו חמין מי מטמינים או לא תשובה דוודאי ינוקא דאשתפיך וכו' עד הזאה מעשה חול היא הכא אמירה לא"י היא וא"י הוא דקעביד מעשה הלכך אם היה לו חמין לתינוק מע"ש ונשפכו מפני קיום מצוה שהיא דוחה שבת התירו להביא חמין מחצר אחרת ע"י א"י לכתחלה בשבת מפני הסכנה דקאמר אתמר כי אתא רבין א"ר אבוה אר"א הלכה כראב"ע בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו בין בחמין שהוחמו בע"ש בין בחמין שהוחמו כו' וסיומא דהאי תשובה לא בריר לן דקאמר התירו להחם ע"י א"י מפני הסכנה ואתמר נמי והיכא מייתי דלאחר מילה אלפני מילה דהא לבתר מילה אפי' ע"י ישראל מותר והלכך נקטינן דלאחר מילה מחמין ע"י ישראל ולפני מילה ע"י א"י ומרחיצין אותו כדרכו והכי הלכה והיכא דאיבדר סימנא אי נמי לא שחק מאתמול לועס בשניו ונותן לא טריף יין ושמן נותן זה בפ"ע וזה בפ"ע. ת"ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן אין עושין לה חלוק [דף נ טור א] לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט בין שבת בין יום טוב אמר אביי אמרה לי אם ההוא ינוקא דל"ל חלוק ליית' בליתא דאית לה סופתא וליעבדו לסופתא לתתאי ועופיפא לעילאי ואמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דימנ' ליפק' לסורטי' מאבראי דילמא בדיק ליה גרדא מני' ואתי לידי כרות שפכי א"ר אין מונעין חמין ושמן מעל מכה בשבת ושמואל אמר נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה והלכה כשמואל דתניא כוותי':

חלק השני - על המילה

ת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו. למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו שמונת ימים וגו' אותו ולא אותה ואם לא מהלי' אבוהו מחייבי ב"ד למימהל אנפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דר"י כ"מ שנאמר צוואה אינו אלא זרוז מיד ולדורות גרסינן במגילה אין קורין את המגילה ולא טובלין ולא מוהלין אלא ביום וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול אלא עד הנץ החמה וכולן שעשה משיעלה עמוד השחר יצאו ותניא ביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוה שנאמר וישכם אברהם בבקר וכו' והיכא דלא מהלי' ביום ח' מצוה למימהלי בתר הכי ובין בזמנה ובין שלא בזמנה אין מוהלין אלא ביום דתניא אין לי אלא הנימולין כו' מנין כו' שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום השמיני ימול כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכו' דתניא וביום השמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ת"ל וביום אפי' בשבת ות"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויו"ט אינה דוחה אלא בזמנה לבד מנה"מ א"ר דאמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ויו"ט שנדחה מפני העבודה אינו דין שיהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה ולהכי אתי קרא שלא תדרוש הא ק"ו דההיא לא חומרא דצרעת הוא אלא משום נברא דלא חזי ושבת היא דחמירה כדאמר רבא גופי' לעיל ואצטריך קרא דלא תימא צרעת חמירה ורבוותא קהו בהו קהיותא דקשיא להו דרבא אדרבא ועבדו ק"ו אחרינא כר"ן במגילת סתרים מה עשיית אוכל שהיא רשות דוחה יום טוב מילה שלא בזמנה שהיא מצוה אינו דין [דף נ טור ב] שתדחה יום טוב וק"ו פריכא היא דאיכא למימר נדרים ונדבות יוכיחו שהן מצוה ואין דוחין יום טוב וליתא אלא כפירש"י וכדפרישית. בתשובה ישראל שנעשה א"י ויש לו אשה ישראלית ונולד לו בן בשבת מותר למול בשבת ואין אנו מחזיקין שיעשה מעשה אב ולא עוד שאמו ישראלית שאפשר שילך אחריה וכל שאמרו טמאה לידה נימול לח' בעבדים וכ"ש לישראל. עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן כ"צ לאתויי מאי לאתויי הא דתנן המל כ"ז שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אין חוזר מאן תנא פירש אין חוזר אמרי נהרדעי רבנן דפליגו עלי' דר' יוסי היא מדתנן ד' כהנים נכנסים ב' בידם ב' סדרים ושנים בידם ב' בזיכי לבונה של לחם הפנים וד' מקדימים לפניהם שנים ליטול ב' סדרים וב' ליטול ב' בזיכין המכניסין עומדין בצפון ופניהם לדרום המוצאים עומדים בדרום ופניהם לצפון רי"א אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין הרי אף זו היתה תמיד רבי' אלפסי לא מייתי הא דר"י דמשמע דס"ל הלכה כת"ק ומסתברא כר"י דנימוקו עמו דהא ר' יוחנן מוקי כיחידאי ורב אשי נמי כיחידאה וכולהו סבירא דברייתא דאמר פירש לאו הלכה היא וסוגיא דגמרא היא מוקים לה דלא כהלכתא אליביה דד"ה משמע דנהרדעי נמי דמוקמי לה אליבא דרבנן דשתי הלחם לאו הלכה היא ואפי' פירש ואפי' על ציצין שאין מעכבין דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבין בפסח דאמר מפשיט את כולו וכרבנן דלבנה דאמרו בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין את השבת וכרבנן דגמרא אפי' לר' ישמעאל ור' יוסי ומשום זה אלי ואנוהו ומשום שניתנה תורה שבת לדחות וכולהו ס"ל חוזר ולית הלכתא כרבנן דשתי הלחם. ירושלמי אר"י בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאין מעכבין חוזר דתנן ר' יוסי אמר יום ראשון שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות כו' אלא דרבוותא פסקו כברייתא. ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקיט ענוש כרת מני א"ר כהנא אומן וכגון דאתו ביהש"מ וא"ל לא מספקית ואמר מספקינא ועביד ולא אשתפך ואשתחם דחבורה היא דעביד פי' מהלקטין לשון לגלות את העטרה [דף נ טור ג] מוצצין אר"פ האי אומן דלא מציץ סכנתא היא ומעברין ליה לא שחק כמון בע"ש לועס בשניו ונותן וביו"ט שוחקין לה כמון ונותנין לה יין ושמן ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה אמר ר' אבינא אר"י בר אבא בשר החופה רוב גובהה של עטרה ואם הוא בעל בשר מתקן מפני מראית העין אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ונראה מהול א"צ למולו ואם לאו צריך למולו במתניתא תנא רשב"ג אומר כ"ז שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו וא"ל א"צ למולו מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה לת"ק נראה מהול א"צ הא נראה ואינו נראה צריך לברייתא אינו נראה צריך הא נראה ואינו נראה א"צ ומסתבר' לן דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן ולאו לאפלוגי אברייתא אתא והלכתא צריך מל ולא פרע כאלו לא מל ביבמות פ' הערל לא נתנה פריעה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית ודלמא הנך דלא אימהיל דכתיב כי מולים היו כל היוצאים א"כ מאי שוב ומאי שנית אלא לאקשיי' סוף מילה להתחלת מילה מה תחלת מילה מעכבין דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה כו' ובירושלמי המול ימול מכאן לשתי מילות א' למילה וא' לפריעה וא' למילין וא' לציצין כדברי ר"ע ולר' יוסי דס"ל דברה תורה כלשון ב"א נפקא ליה מדר"ש בן פזי חתן דמים למולות מכאן לשתי מילות למילה ולציצין. בפ"ב דע"ג אתמר מניין למילה בא"י שהיא פסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור רי"א המול ימול ואמרינן מאי בינייהו א"ב אשה וקי"ל כר"י ואי ליכא מאן דמהיל ואיכא אתתא מהלה וישראל שמתו אחיו מחמת מילה לא מוהלין ליה ואף על גב דאי לא מהיל כמהיל דמי ומהיל לאחרינא כדתנן קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי א"י קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי א"י מנין למילה שהיא באותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן [דף נ טור ד] ערלתו מה להלן דבר שהוא עושה פרי אף כאן שהוא עושה פרי דברי ר' יאשיה ר' נתן אומר א"צ ה"ה אומר וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו מקום שניכר בין זכרים לנקיבות. דברים שבין בני מזרח לבני מערב בני מזרח מוהלין על המים ונותנין על פניהם בני א"י מוהלין בעפר מן הדא היא דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ובתשובת מר רב כהן צדק במתא מחסיא מנהג למהול במים שלוקין (עליו) ובהם הדם ובכל מיני בשמים ונופל דם המילה על המים ורוחצין בהם כל הנער כלומר זה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו ואתשל קמי רב יהודאי מהו למול ע"ג האפר ואמר שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת גזירה שמא יביא עפר מבחוץ:

הגדה וכל העם הילודים במדבר בדרך וגו' ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקדוש ברוך הוא בהר סיני אלא נימולין היו שלא כתיקון והיה כורתין הערלה ולא היו פורעין לכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ שנה הקדוש ברוך הוא ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקצץ כל הערלות ועשה אותן גבעה לכך נאמר על גבעת הערלות והיו ישראל מכוסים הם והערלה בעפר המדבר וכשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל מכאן התקינו שיהיו מכסין הערלה בעפר שנמשלו כעפר הארץ שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ וכן היו נוהגין למול עד שנחלקו לשתי מלכות מלכות אפרים מנעה מהם ברית מילה עד שעמד אליהו ז"ל והי' מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא א"ל הקדוש ברוך הוא לא טוב אתה מאבותיך עשו בקש להרוג את יעקב וברח מפניו שנאמר ויברח יעקב שדה ארם פרעה בקש להרוג את משה שנאמר ויברח משה מלפני פרעה שאול בקש להרוג את דוד ברח ונמלט שנאמר אם אינך ממלט את נפשך וכתוב א' אומר ודוד ברח וימלט לומר כל הבורח נמלט ועמד אליהו ז"ל וברח מא"י [דף נא טור א] והלך להר חורב שנאמר וילך וישת פניו כו' ושם נגלה לו הקדוש ברוך הוא ואמר לו מה לך פה אליהו א"ל קנא קנאתי א"ל לעולם אתה מקנא קנאתי בשיטים על גילוי עריות דכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגומ' וכאן קנא קנאתי חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו מלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא:

חלק השלישי - על הנימולין

בזמנם ושלא בזמנם ומנינן. הראשון שבו דיבר הכתוב ביום השמיני ימול בשר ערלתו והוא בן ט' ובן ז' שנולד כדרכו ודוחה את השבת כדתניא וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. השני ספק בן ח' ספק בן ט' כדתנן ערלתו ערלה ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת. ספק לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר בן ז' מחללין עליו את השבת בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אם אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ולא ספק דוחה את השבת מימהל ה"נ דמהלין ממ"נ אי חי הוא שפיר קמהיל אי לא מחתך בשר בעלמא היא ולא נצרכה אלא לר"א דאמר מכשירי מילה דוחה שבת הכא כיון דספיקא היא לא דחי אבל לכ"ע מהלין ליה בשבת בלא ברכה לסברא דרבוותא דאין מברכין על המילה אא"כ יש לו ערלה כבושה כדאמר לקמן בקטן שנולד כשהוא מהול. הג' בן ח' שאסור לטלטלו ואינו דוחה את השבת ודחינן עד למחר ומוהלין לי' בלא ברכה. כתב הגאון ינוקא דמית ולא הוה ליה תמניא יומין נהגו גבן דמוהלין ליה בביה"ק גרסינן ביבמות תניא איזה בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ר"א סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו אבל גמרו אמרין האי בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי והיינו ספק דאמרינן לעיל דמוהלין ליה בשבת ממ"נ וקי"ל כרבי והלכך בן ח' לא מנכר אלא בשערו וצפרניו שלא גמרו אבל כתב בעל הלכות בן ח' שאסור לטלטלו היכא דאינסבה איתתא ומית בעלה וא"נ פרש ולא קריב לגבה וליכא לספוקי דאתיליד לז' וט' אבל ודאי בן ח' הוא ואית דפסקא כמה יומין ולא מעברא והדר מעברא ואית למימר האי בן ז' הוא ומוהלין ליה בשבת דהא קאמרינן מוהלין ליה ממ"נ ולענין אחולי שבתא מספיקא מחללינן דהא אמרינן ספק נפשות להקל הלכך לא משכחת אלא בבתולה דאינסבה ובעל מית בהוא יומא או בהאי ירחא ובן ח' ודאי איבעל אלא חד יומא וקא מניא יומא מני' ה"ה כאבן ואסור לטלטלו וכ"כ רבינו האי ז"ל וליתא דאכתי איכא למימר אשתהויי אשתהי ובן ז' הוא והלכה כר'. בפר"א תניא רשבג"א כל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל אר"י א"ש הלכה כרשב"ג והא [דף נא טור ב] דגרסי' ביבמות סימני סריס ובן ח' אין עושין בו מעשה עד שיהא בן ך' וכתב רבינו אלפסי בתשובה דילי' דליתא דהא קי"ל כר"ש ברי' דרב דימי ברי' דר' יוסף אתיליד ליה ינוקא שכיב בנו תלתין יומין הוה כמאבל עליו א"ל צירייניתא בעית למיכל א"ל קים לי בי' שכלו חדשיו. הרביעי דתנן ערלתו וודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת ותנן נמי קטן לח' לט' לי' לי"א לי"ב לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לח' נולד בין השמשות לט' בין השמשות של ע"ש לי' ביום טוב שחל להיות אחר השבת לי"א ב' יום טוב של ר"ה לי"ב ותניא בתוספתא דמגילה קריית מגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין ספק מילה וספק עצי כהנים וחגיגה והקהל וט' באב מאחרין ולא מקדימין לפי שבתוך ח' איננה מצוה ולאחר ח' מצוה. בפ' ב"מ ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולה מן היום ספק כולה מן הלילה מטילין אותו לחומרא לב' ימים ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה וכ"ז שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביהש"מ הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה וכו' הא גופא קשיא אמרת איזה בין השמשות כו' אמר רבינא א"ר יהודא א"ש כרוך ותני איזהו ביה"ש משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין יום הכסיף ולא הכסיף העליון ביהש"מ הכסיף והשוה לתחתון לילה ארבב"ח אר"י הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא אלא הלכה כר' יוסי לענין תרומה מאי היא אי לטבילה ספיקא היא אלא לאכילת תרומה לא אכלי כהנים תרומה עד דשלים ביהש"מ דר' יוסי וקי"ל דמשלים ביה"ש דר"י ומשלים ביה"ש דר' יוסי וכתב רבינו אלפסי הא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לא ידענא אי אליבא דר' יוסף אי אליבא דרבה וכיון דלא בריר לן כחד מנייהו פסק עבדינן לחומרא דאיסורא היא וספק איסורא לחומרא ועוד דסוגיין בכולהו תלמודא כל היכי דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה הלכך משתשקע החמה אקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה ומסתברא לן מדמספקא לי' לר' יוחנן אי הלכה כר' יהודה או כר' יוסי ולמוצאי שבת נמי אסור בעשיית מלאכה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי ומשתשקע החמה עד דשלים ביהש"מ דר' יוסי ספיקא היא ולחומרא ולק"ש עבדינן כר' יהודה ולמוצאי שבת כרב"י הלכך אי אתיליד ינוקא בע"ש משתשקע החמה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי נימול לעשרה ואי אתיליד למו"ש משתשקע החמה מספקא לן אי כרבה אי כרב יוסף ועבדינן [דף נא טור ג] לחומרא כרבה דמשוו ליה ביהש"מ ונימול לתשעה. בפ' יוצא דופן ההוא דאתא לקמיה דרבה א"ל מהו למימהל בשבתא א"ל שרי לבתר דנפק א"ל מידי דלא ידע ההוא גברא דשרי למימהל בשבתא אהדר ליה א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוי א"ל שמעתן דצייץ ביהש"מ ולא איתיליד עד דחשיך א"ל הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה דאי לאו דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה צייץ דכמה דאיתא במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח והיא מילה שלא בזמנה ואין מחללין עליה את השבת ופי' הר"ר שמעון בשם הר"ר יעקב משתשקע החמה לאו בין השמשות הוא שאינו נראה ברקיע דהא משתשקע החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ובין השמשות לא הוה אלא ג' חלקי מיל אלא משתשקע החמה דהיינו ביאת אורו סמוך ללילה שאעפ"י ששקעה החמה יש שהות מעט עד הלילה ובהאי שיעורא דאמרי' כוכב א' יום ב' ביהש"מ שלשה לילה ובכוכבים בינונים כדאמרי' והכי אמרינן בחנוכה משתשקע החמה ביאת אורו היא והיינו דקתני משתשקע החמה משמע שכבר שקעה והתם קתני משקיעת החמה מתחלת שקיעתה. הששי נולד כשהוא מהול דתניא ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת בש"א צריך להטיף מהם דם ברית ובה"א א"צ אר"ש לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול כו' שבש"א צריך ובה"א א"צ ואתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל הלכה כרשב"א ר"א בר אהבה אתיליד ליה ינוקא כשהוא מהול אהדרי' אתריסר מהילא עד דשוי' כרות שפכה אמר תיתי ליה דעברי אדרב א"ל אדשמואל לא עבר מר אימר דאמר שמואל בחול בשבת מי אמר והוא סבר ערלה כבושה היא דאתמר רבה אמר חיישינן ורי"א לא חיישינן ודאי ערלה כבושה היא אמר רבה מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר בר' אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבש"א מחללין ובה"א אין מחללין לאו מכלל דת"ק סבר אין מחללין אטו ר"א הקפר טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דלמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ורבוותא קמאי והלכות פסוקות כרב מדקאמר ר"א תיתי לי דעברי אדרב ועוד דקי"ל כרב באיסורי ורבינו אלפסי ז"ל אמר אף על גב דפליגו רב ושמואל בהא קי"ל כשמואל ובתרא' דאינון רבה ורב יוסף ומסתב' לן כוותי' מדפליג אליבא דר"ש ש"מ דס"ל כשמואל ועוד גרסינן ביבמות בפ' הערל ור"ע האי תושב שכיר מאי עביד ליה לאתויי גר מעובדי כוכבים בימים [דף נא טור ד] הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית וקי"ל כר"ע ומיהו אצטריך לפרושי אי מחללין שבת עליו אי לא וכתב רב אלפס מדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתני' דר"א הקפר ש"מ דהלכתא היא ואף על גב דפליג עלי' דרב יוסף קי"ל רבה ור"י הלכה כרבה בר מתלת כרבה דאמר ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללין שבתא ובת' לר' האי ז"ל כללא של דבר רבנן קמאי הכי אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת אלא מיהו בנחת צריכה מילתא למיפסקא יפה בידים במראית העין ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ואין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה וניחזי האיך מלין ליה אם נראית לו ערלה וממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שלא יבא לידי סכנה ומסתב' לן אף על גב דרבה ור"י הלכה כרבה ה"מ בדיני אבל באיסורי לא דהא בשיראי קי"ל כר"י והא דשומר אבדה נמי הלכה כר"י וכתב רבינו שלם דאיכא מרבנן דגמרי מרבוותא קמאי דהלכה כר"י בשדה קנין בב"ב אבל בכל תנוי איכא טובא ורב אדא נמי קאמר כוותיה דהא אהדרי אתריסר מחולאי ש"מ דהלכה כר"י דאמר ודאי ערלה כבושה היא ורבה דגמר' מיהא מתני' לא גמרה מינה הלכה כר"א הקפר דא"כ ל"ל למימר מכלל דת"ק סבר אין מחללין הא ר"א הקפר אליבא דב"ה אין מחללין קאמר ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן דאע"ג דמשני דלמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה שינוייא דחיקא היא ודלמא קאמר ובני' פסיקא גרסי' א"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר אומר וכו' לאו דת"ק סבר מחללין והכין היא נוסחא דרש"י וגי' דילי' מכלל דת"ק סבר אין מחללין א"כ ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ומסתב' כר"י ודלמא דקאמר רבה שינוייא דחיקא היא ולית הלכתא כר"א הקפר אלא כת"ק דאמר ד"ה מחללין דהיינו רשב"א דאמר ד"ה צריך להטיף ממנו דם ברית בין בחול בין בשבת ולא נחלקו אלא על גר כשנתגייר כשהוא מהול וכיון דפסק הלכה כוותיה בנולד כשהוא מהול בכותי נמי הלכה כוותיה דקאמרינן אליבא דב"ה א"צ להטיף ממנו דם ברית כדלקמן. ירושלמי פרק הערל תניא רשבא"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהערלה כבושה על מה נחלקו על גר מעובדי כוכבים בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך ובה"א אין צריך ור"י ב"נ אומר משום ר"ה הלכה כדברי התלמוד אתא עובדא קומי רבי ואמר [דף נב טור א] מאן דמתני מפני שהיא ערלה כבושה הדא אמרה ערל ברור ודוחין עליו את השבת ר"א אמר אין דוחין וצריך להטיף ממנו דם ברית. השביעי גר מעובדי כוכבים שנתגייר כשהוא מהול ומסתברא לן דסגי ליה בטבילה וכתב רב אלפסי ובעל הלכות דגר אף על גב דאימהל בארמיותא צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמתפח לא מטבלינן ליה ור"ח כתב שאין לו תקנה אבל בניו נימולין ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכגר חשיב להכשיר זרעו אבל הוא עצמו לא ותמוה לן אין לו תקנה דקאמר מאי היא אי ס"ל צריך להטיף ממנו דם ברית וכדעבדינן לקטן שנולד כשהוא מהול ליעבד ליה נמי אי לא צריך טבילה לחודיה סגיא ולא אשכחן תנא דסבר צריך להטיף ממנו דם ברית אלא כרשב"א אליבא דב"ש והא פסיקנא הלכה כשב"א אליבא דב"ה דא"צ אלא ק"ל הא דגרסינן ביבמות מי שבא ואמר מלתי אבל לא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דר"י רי"א אין מטבילין אותו פרש"י צריך שימול ויטבול שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הי' ור' יוסי ור"י הלכה כר' יוסי ש"מ דגר שנתגייר כשהוא מהול שנודע שנולד מהול וכיון דגדול הוא ליכא ערלה כבושה וא"צ להטיף ממנו דם ברית ובטבילה לחודה סגיא וה"ה כאשה וסריס והא דגרסינן ביבמות בגר ערל וידוע שנימול ושמא לשם הר גריזים מהל או ערבי מהול הוא וכיון שמל שלא לשם מצוה צריך לטיף ממנו דם ברית למצוה ולקדשו וטבילה כר"י והא דתניא משוך ונולד כשהוא מהול וגר מעובדי כוכבים בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול אין נימולין אלא ביום כה"ג הא בגר שמל ואח"כ נתגייר ורבוותאה בגר דאי מהיל בארמיותא קאמר ואי' למימר דר"ח דקאמר אין מטבילין אפילו במילה לית ליה תקנתא דכיון דאימהל בגיותא לשום הר גריזים או לשום ע"ג איכוון ולא מהניא ליה מילה אחרית'. ובירושלמי דשבועות גרסינן המשוך ונולד מהול וא"י שמל ואח"כ נתגייר צריך אח"כ להטיף דם ברית לא נחלקו אלא בגר מעובדי כוכבים בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך ובה"א א"צ ומשמע תרי גווני נינהו אבל רש"י פי' בכ"מ גר שנתגייר כשהוא מהול כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והא דר"י משום חששא דגבעוני מהול אידחי' ליה מהא דרשב"א ולהכי מסתייע כדפירש' והא דתניא משוך ונולד כשהוא מהול דנקט משום טבילה שהיא ביום נקיט לה ורש"י פי' כגון ערבי מהול וגבעוני מהול מסתב' דה"ה כאשה וסריס שנכנסין בטבילה תחת כנפי השכינה. השמיני [דף נב טור ב] משוך דאר"ה דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה וכו' וקטן שעבר זמנו ושאר הנימולין לאתויי מי שיש לו ב' ערלות אין נימולין אלא ביום רשב"א אומר בזמנן אינן נימולין אלא ביום שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה ותניא אין לי אלא שנימול לשמנה שאינו נימול אלא ביום מנין לרבות לט' לי' לי"א ושאר הנימולין שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום השמיני ש"מ דטעמא דת"ק דדריש ביום ס"ל דכולהו הני נימולין ביום ומשוך נמי אף על גב דמדרבנן הוא אין נימול אלא ביום. בראשית רבה תני המשוך צריך לימול רי"א לא ימול מפני שהיא ערלה כבושה אמרו לפני ר"י והלא הרבה היו בימי כוזיבא ההיא דכתיב המול ימול אילו ד' וה' פעמים. התשיעי יוצא דופן דאמר רבא א"ר אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לח' כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וכתב ר"ח ז"ל שלא בא למעט אלא בן הנכרית שאין אמו טמאה לידה ואם קנאו אין נימול לח' אבל בן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה בין שהיא משוחררת ובין שאינה משוחררת אמו טמאה לידה דתניא בת"כ ב"י אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה ואין בני א"י בענין הזה אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות גיורת ושפחה בין שהיא משוחררת בין שאינה משוחררת (אמו טמאה לידה) ת"ל אשה הא למדת שאפי' שפחה אמו טמאה לידה איני והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות ר"ה ור"ח בר רב אמרו ח"ד אמר מחללין וח"א אין מחללין ע"כ ל"פ אלא לחלל הא לח' מחללין הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית נימול לא' ויש יליד בית נימול לח' כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף נימול לח' לקח שפחה וולדה עמה נתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית נימול לח' ר' חמא אמר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית הנימול לא' הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד בית נימול לח' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה ועוברה עמה מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עובר ואף על גב שהטבילוה ואח"כ ילדה אבל לקח שפחה ואפילו וולדה לא אצטריך ליה דהא אמרינן אין אמו טמאה אבל לת"ק ל"ש ליה ומשכחת לה כולהו כדאמרינן ויליד בית הנימול לא' בלוקח שפחה שלא להטבילה ודווקא שלא התנה על וולדותיה כלום אבל התנה עליהן שלא להטבילן אינו נימול כלל כתב ר"ח ז"ל דלישנא קמא משמא דרבוותא ר' אבא בג' מקומות חדא היא ואידך בהאשה שנפלו לה נכסים רב אחא אמר שאלתי את [דף נב טור ג] סומכוס. ובשבת פר"א אומר אם לא הביא כלי ר' אבא אמר הטבילוה ואח"כ ילדה ובספר שלנו ר' חמא ומסתב' לן דקם ליה רבא אמר רב אסי בר חמא דפליגו עלי' בין ילדה ואח"כ הטבילוה דאין אמו טמאה לידה להטבילה ואח"כ ילדה דאמו טמאה לידה ומאן דאמר ביוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות אין מחללין עליו את השבת קם לי' כוותי' וללישנא דגאון בהני דהלכתא כר' אבא ובהלכות דר' שמעון קיירא שלנו שבאו מא"י והלכתא כרב חמא לחומרא אבל רב אחא פסק כת"ק ורבינו אלפסי לא פי' מידי ביוצא דופן ובמי שיש לו ב' ערלות. ואנן כתבינן מאי דס"ל וספיקא היא ולא דחי שבת. העשירי שיש לו ב' ערלות ודינו כיוצא דופן כדלעיל. הי"א יליד בית הנימול לח' וכגון שלקח שפחה וילדה זה הוא יליד בית הנימול אח"כ הטבילוה. הי"ב הטבילוה ואח"כ ילדה זה הוא יליד בית הנימול לח'. הי"ג מקנת כסף הנימול לא' וכגון שלקח זה שפחה וזה עובר הטבילוה ואח"כ ילדה אבל לקח שפחה וילדה עמה לא אצטריכא ליה למימר לר' חמא כדפרי'. הי"ד קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא. אמר שמואל חולצתו חמה נותנין לו ז' להברותו איבעיא להו מעל"ע בעי' או לא ואסיקנא הכי דבעי' מעל"ע ביבמות נמי כי ס"ל לרבא דאמרינן התם כשחולצתו חמה וליתן ליה כל ז' דיהבינן ליה ז' ונימול ליה מצפרא בעיא מעל"ע והיכא דכאיב ליה עינא או חד מאיברייהו לא מהלינן ליה עד דאיברי התם רפ"א כגון דכאיב ליה עינא ואתפח ביני ביני ואי אשתכח כחישותא בגופא דחינן ליה כדאמרינן תניא אמר ר' נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאה לפני אשה וכו' ומעשה נמי וראיתי שהוא ירוק ואמרתי המתינו לו עד שיבלע דמו המתינה וחיה וכו' גאון כך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולה בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבד חולצתו חמה נותנין לו ז' להברותו או מחמת ד"א כדתניא א"ר נתן פעם אחד וכו' הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא. הט"ו קטן שעבר זמנו שלא מחמת חולי כגון איזמל או מכשירין שאין לו או מחמת דבר אחר. הט"ז גר ועבד בפני ג' כדאיתא בהלכות גרים. הי"ז טומטום שנקרע ונמצא זכר: [דף נב טור ד].

חלק הרביעי - על המברך

ת"ר המל אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה צריך לברך מעומד כדאיתא בה' ציצית ובגדול אמרי' צריך לכסות ערוותא דידיה. אבל קטן כתב הרב דלא ברירא מילתא שפיר דאית מאן דמדמי ליה למידי דלא מפרשי מיניה עד שיאכל כזית דגן ואית מ"ד כו' דלא צריך לכסויי ומסתב' דלא הוי ערלה בעודו בקטנותו כדגרסי' בק"ש היה ישן במטה ובניו וב"ב בצידו לא יקרא ק"ש אא"כ טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו וב"ב קטנים מותר ועד כמה תינוקת כו' אבי הבן אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וצריך לברך מעומד כדי שיברכוהו העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ומסתב' או הכל בב' או הכל בלמ"ד וי"ל להכניסו לבריתו של אברהם אבינו ושמעתי שבסוריא בשתי ישיבות מדקדקים ואומרים להכניסו בלא וי"ו מסתברא ופי' בהלכות ציצית לקמן אבי הבן אומר כשהוא מוהל על המילה ולא למולו וטעמא כדאיתא התם וכשהוא מוהל מברך שתים על המילה ולהכניסו ושדר רב שלום מנהג בשתי ישיבות אבי הבן אינו מברך אלא אחר המילה שמא יתקלקל וכ"ת שחיטה ושופר נמי ל"ד שחיטה ושופר בידו הוא אבל מילה שהיא ביד אחר מאן יימר דמיקיים לה. והגאון ר' אלפס השיב על ברכת ארוסה שצריך לברך קודם קידושין וכן המילה צריך לברך אבי הבן קודם המילה שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ומי שאומר כיון שניתר הפריעה יכול הוא לברך שעובר לעשייתן היא דהא קי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל האי לאו דווקא דפריעה שיורי מצוה היא ואינו עובר לעשייתה ומסתב' כרב שלום לא מטעמי' דאי משום דמקלקלי מילה על המילה נמי ליברוך עובר לעשייתה אלא כל מצוה שהיא תולה באחר לא מברכין אלא אחר עשייתו כגון מילה שהוא ביד אחר ואבי הבן מברך וכגון האירוסין שהיא תלוי ביד האשה אינו מברך אלא אחר עשייתה כדאיתא בשער ברכת חתנים וכ"כ ר"ת בה' מילה וכן עמא דבר והאי דלא מברכין שהחיינו במילה כדמברכינן בפדיון הבן מסתברא לן [דף נג טור א] משום דמצוה היא דרמיא אב"ד ומנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרינן בתענית אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ולפיכך התקינו הנביאים שביניהם שיהא מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלים להודיעם שהם שלוחים של כל ישראל. לגאון כשמברך אבי הבן להכניסו בבריתו העומדים שם עונים אמן תחלה ואח"כ עונים כשם שהכנסתו כו' ומי שמקדים לומר כשם מלמדין אותו תחלה ושאיל מקמי רב יהודאי ב"ד שמלין במקום אב מי מברך להכניסו ואמר הכל מברכין ואעפ"י שהאב מוהל מברך להכניסו ולפי שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה הוא מברך כי מיום הולדו ואילך מצוה מוטלת עליו להכניסו בברית ותורה ומצות ולהשיאו אשה. וברכת אב על הבן הכל הוא. אלא שהעם העומדין משלימין לו הברכה ואומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב. ומצאתי כשמברך על פדיון הבן הכהן אומר כשם שזכית לזאת המצוה כן תזכה לקיים כל מצות התורה ויש מקומות כשמגיע לי"ג מברך בשם שפטרני מעונשו של זה ובב"ח תמצא עיקרה המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש ע"כ בשכר זו אל חי קיים אלהינו צורינו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת ברית ושמעי' דאיתשל מרבינו האי גאון ז"ל אם ציוה או צוה והשיב ציוה ולא צוה. ובהלכות אל חי יהא חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שארינו משחת י"מ אל חי הקדוש ברוך הוא שהוא חלקינו וצורינו צוה להציל. יש סומכין על ב"ר ונתתי לך ולזרעך אחריך והייתי להם לאלהים אם בניך מקבלים אלוקותי אני הוה לאלהים פטרון. אם לא אין אני הוה להם לאלקים פטרון ואם נכנסין לארץ בניך מקבלין אלקותי אם מקיימין את המילה נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ כו' אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך עד עולם וגו' והייתי להם לאלהים. ע"מ ואתה את בריתי תשמור ומסתברא לן לפי שהמוהל והמוצץ ידו ופיו מלוכלכות בדם הברית היה מנהג שא' מוהל וא' מברך לפיכך אמר המל ואמר המברך ושמעתי שמנהג טילטולא וכל סביבותי' המל מברך על המילה והחזן נוטל ומברך אקב"ו. ומנהג ליתן מן היין בפי התינוק אחר [דף נג טור ב] ברכת היין ואחר כורת הברית ואח"כ נהגו להתפלל על הקטן או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו כו' ובקשת רחמים אינה הפסקה כדפרי' בכסוי הדם וכן בהבדלה ר"ע מאריך אחר הבדלה כמה עניינים בתפלה וי"א כיון שנתן היין בפי התינוק לאו הפסקה. ויש סדרים כתוב בהן אומר כורת הברית ושותהו ירושלמי ר' יעקב איש כפר נטוראי שרי הורי בצור למגזר בשבתא בן ישראל הבא על הכותית מהכא ויתילדו למשפחותם לבית אבותם שמע ר' חגי אמר איתוני' דילקי א"ל מן הקבלה את מלקיני כו' עד חביט חביטא דהיא טבא בקלטא ואיתא נמי בב"ר. וקטן שנולד כשהוא מהול אמרי רבוותא דלא מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה מיהו לסברא דידהו להכניס בברית אשר קדש מברכין אבל על המילה לא דמשמע דס"ל כמ"ד דחיישינן שמא ערלה כבושה ואין מברכין על הספק ואנן כתבינן בהלכות כסוי הדם מאי דמברכינן אבל לסברא דילן וודאי ערלה כבושה היא ומברכין על המילה. ואפי' לסברא דרבוותא כיון דקי"ל צריך להטיף ממנו דם ברית ויברך על המילה או להטיף ולא חזינן לסברא דידהו אי מברך מידי או לא. ותשובה לגאון ממזר אעפ"י שהורתו באיסור מטיפה כשרה הוא וה"ה כישראל לענין ירושה וכל דבר כדתנן מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום וחייב על קללתו ועל הכאתו וה"ה כישראל לכל דבר ואמרינן בכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר והלכתא מברכין עליו ברכת המילה עד כורת הברית אבל לבקש עליו רחמים לא ושדר רב צמח גאון היכא דליכא אלא אתתא דמהיל וגברא דתפיס ליה לינוקא מברך על המילה דהיכא דאפשר בעשרה עביד היכא דאי אפשר בפחות מעשרה והיכא דאיקלע שמיני דמילה בתעניתא אשכחן רבוותא קמאי דאמרי מברכין על הכוס ומנהגנו הוא להניחו עד מוצאי יוה"כ ואמו של תינוק שותה אותו ואף על גב דאיכא למימר לטעמי' לינוקא שלא הגיע לחינוך וטפי בטפי אי' למימר דל"צ אלא הכי הוא המנהג מאי אית לך למימר דלמא משתפך אין מבטלין מנהג ול"נ לן אטו במקום איסורא כי נהגו מנהג מי שבקינן להו והכא הא איכא איסורא כיון דמשתעי ביני ביני מקמי דלטעום בעי לברוכי ברכה אחריתא דהא קמייתא ברכה שא"צ והא עובר משום לא תשא. ומסתברא לן ביוה"כ ובט' באב לא מברכין כלל אכסא ועבדינן בדוכתא דלא שכיח חמרא ולא מצי למימר לטעמי' לינוקא דלית הלכה כר' [דף נג טור ג] אחא בר יעקב דלמא אתי למיברך כדאיתא בעירובין אבל בשאר תעניות דקי"ל רצו מתענין רצו אין מתענין מברכין אכסא דאע"ג דאמרינן המברך צריך שיטעום הנ"מ היכא שאפשר אבל לא אפשר יהבינן לינוקא דלטעמי' ונפיק כדגרסינן בפרק ראוהו ב"ד לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם אבל פורס אדם לבניו ולב"ב כדי לחנכן במצות ואעפ"י שהוא אינו אוכל אלא בניו אוכלין מותר ש"מ לכתחלה צריך שיטעום אבל במקום חינוך אי נמי במקום דלא אפשר שרי. וגרסינן נמי בערבי פסחים אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ור"י אמר אף ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה הלא"ה יצאו אף על גב דלא שתי מיניה ובפ' בכל מערבין גרסי' גבי יין ביוה"כ לטעמי' ינוקא לית הלכתא כר"א בר יעקב דלמא אתא למיסרך כשהוא גדול והלכה ביוה"כ ובת"ב גזרינן ובשאר תעניות לא גזרינן מברך אכסא ויהבי' לינוקא והא דפריש רי"ץ אבן גאות בהלכותיו חומר בקידוש מבשאר ברכות. שבקידוש צריך שיטעום המברך ואם לאו לא יצא וצריך לחזור ולברך אבל בשאר ברכות אעפ"י דלא טעים וטעמי' אחרינא יצא מההיא דעירובין ולא דייק לן בין בקידוש בין בשאר ברכות אם טעם א' מהם יצאו כולם בין שיטעמו המברכין בין שיטעמו המסובין והמברך אינו רשאי לדבר עד שיטעום וכשטועם המברך א"צ לטעום המסובין מיהא לכתחלה צריכין לטעום כדפרישית והא דאמרינן המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא מלא לוגמיו אתא לאשמעינן וה"ה אם טעם א' מן המסובין מלא לוגמיו יצאו כולן אבל בשאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו דקידוש שאני דכתיב ביה זכור זכרהו על היין ואיכא למימר אפילו טעמו כולן מלא לוגמיו יצאו. והיכא דאית ליה תרי יהודי למימהל [דף נג טור ד] בבי כנישתא מסתב' לן כיון דלא איפשר למימלינהו כחדא גופין מחולקין נינהו וצריכה ברכה על כל חדא וחדא ול"ד לשחיטה דהתם אפשר למישחט תרווייהו כחדא כדגרסי' התם השוחט והתיז שני ראשים כאחת כשרה אבל הכא לא אפשר. המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר אשר קב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה שמים וארץ וגו' בא"י כורת הברית המל את העבדים אומר על המילה המברך אומר אשר קב"ו למול את העבדים ולהטיף מהן וכו' ומאן דמהיל גר או עבד גדול מכסה ערוותן ומברך על המילה והדר מהיל וכי מתפח מטבלינן ליה בתלתא ביממא וכי סליק מברך על הטבילה ורבוותאי קמאי מוקמי לה בטבילת גר אבל שאר חייבי טבילות מברכין מקמי טבילה דהא אמרינן גדה קוצה לה חלה ומחייבה לברוכי ותמיה לן היכי מדמה לה לנדה דהא זבין וזבות נדות ויולדות רשאין לקרות בתורה הלכך (מברכין) נדה מברכת ומסתב' לן דבעלי קריין דעלמא למ"ד דאסור בתורה אסור בברכה מברכין בתר טבילה והכי מוכח בתרומות דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וערום וסומא ובעל קרי ירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני הברכה שמעינן מהא דבעל קרי אינו רשאי לברך לפני הטבילה והא דתנן בעלייתו אומר על הטבילה בבעל קרי מיתוקמא אבל זבין וזבות נדות ויולדות מותרין לברך ומר רב עמרם ומר רב צמח שדרו ממתיבתא התם כמה דאפשר לברוכי בטהרה מברך וטפי עדיף דאפשר לאלתר טביל ומברך אבל לענין תפלה וברהמ"ז א"א לבטולי כל יומי דטומאה הלכך ב"ק ומשמש מטתו ונדה מתפללין ומברכין בהפרשת חלה ולסברא דידהו ברכת נטילת [דף נד טור א] ידים לאחר (טבילה) נטילה וכ"כ ר' שמואל אבן גמוע בשם רב אלפסי ה"מ מקמי דבטלי לטבילותא אבל האידנא נהוג עלמא בהני תלת ובעלי קריין מותרין בד"ת וכי היכי דבד"ת מותרין ה"נ מותרין בברכות דקי"ל כר"י דאמר עשאן בהלכות דרך ארץ אבל רבינו האי אמר בד"ת מותר בברכות אסור ומנהג ישראל שאין בעל קרי מתפלל עד שיטבול ירושלמי בפ' יוה"כ אסור באכילה ובשתיה כו' אסור בתשמיש המטה לא כ"ש תפתר קודם שתיקן עזרא טבילת קריין או במקום שנהגו שלא לטבול ש"מ במנהגא תליא מילתא ואנן לא נהגינן מפני הצינה. שאלו מקמי רב יהודאי גאון ז"ל המל את העבדים א' מברך או שתים ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו רבו ולאח"ז חזר ישראל ולקחו כיון שמלו וטבלו לשם עבדות ישראל פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי השכינה [דף נד טור ב] אעפ"י שחזר לגיותו אינו חוזר לעבדותו וה"ה כישראל מומר שא"צ טבילה אלא מלקות כדאמר טבל ועלה ה"ה כישראל לכל דבר הלכך אפי' טבילה לא בעי. לגאון סריס עבד שנתגייר נכנס תחת כנפי השכינה כאשה ואיתשל מקמי ר' יהודאי גאון עבד וקטן ושוטה מטבילין אותו ע"ד ב"ד או לא ואמר כא"י דמי דא"ר היה א"י קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד א"ר אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' וגו':

נשלם שער הלכות מילה ובו נשלמו ג' שערים שהם כתב שחיטה ומילה שבח לאל אשר אין לו תחלה

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה