ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
שער ג - הלכות ציצית · שער ג' - שער אדם
נחלק לג' חלקים.
חלק הראשון - הפטור והחיוב וזמן חיובו
ת"ר הכל חייבים בציצת כהנים לוים וישראלים ונשים ועבדים בריש גמרא דערכין הכל לאתויי קטן היודע להתעטף חייב בציצת ומסתב' לן דהא קטן וגדול מדגרסינן התם בסוכה קטן היודע לשמור תפלין וכו' כדפרישית בשער תפלין ואפי' גדול שיודע להתעטף חייב שאינו יודע להתעטף פטור וגרסי' התם כהנים לוים וישראלים פשיטא אי הני לא מחייבי מי מחייבי ליתני נשים ועבדים וכו' ותו לא ומשני כהנים אצטריך ליה כו' ואיידי דתנא כהנים תנא לויים וישראלים ותנא נשים לאשמעינן דמ"ע שהז"ג היא וה"ה לעבדים דקי"ל כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין עבדים חייבים בה מ"ט דר"ש דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה המיוחד ללילה אתה אומר פרט לכסות לילה וכו' מרבה אני כסות סומא שישנו בראייה אצל אחרים וכו' והלכתא מצות ציצת אינו נוהג אלא ביום ונשים ועבדים פטורין ורבנן דס"ל כסות לילה חייבת אשר תכסה בה מאי עביד להו דהא לכסות סומא לא אצטריך דהשתא כסות לילה שאינה בראיי' אצל אחרים חייבת כסות סומא מיבעיא. מיבעיא ליה לכדתניא אשר תכסה בה ד' ולא ג' כו' בחלק טלית וקי"ל כר"ש דאמר סומא חייב נשים ועבדים פטורין מן הציצת דמ"ע שהז"ג וכל אדם פטור בלילה דלילה לאו זמן ציצת היא כדגרסינן בברכות למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' והיה אם שמוע וכי' לויאמר כו' והיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום ואף על גב [דף עה טור ד] דר"י רמי פרזומי לאנשי ביתו משום דס"ל נשים סומכות רשות וקי"ל כר"י בן קרחה דקאי כר"ש. וגרסינן נמי התם אמרי במערבא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' ש"מ דכולהו ס"ל דלילה לאו זמן ציצת היא ולא מברכין עלי' אלא ביום ומצותה מזמן ק"ש של שחרית כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר"א אומר משיכיר בין תכלת לכרתי. ירושלמי כיני מתניתן בין תכלת שבה ללבן מ"ט דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו מ"ט דר"א וראיתם כדי שיהיה ניכר בין הצבעונים. וזמן ציצת לברכה כזמן תפלין דתנן תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן היה משכים לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן כדי לשמרן. וכשמגיע זמנן ממשמש בהם ומברך וכן הרוצה ליכנס לביהכ"נ מתעטף בלא ברכה וכשיגיע זמנן ממשמש בהם ומברך. וזמן הנחת תפלין עד שקיעת החמה. ובשחרית משעת ק"ש ככל המצות הנהוגות ביום. דאמרינן וכולן משעלה עמוד השחר כשרין ואף על גב דשאר מצות הנהוגות מצותן לכתחלה בהנץ החמה הכא בראייה תליא מילתא ומצותה משיכיר בין תכלת ללבן ומסתב' לן דמדאיבעיא לן בתפלין מהו שיכנס אדם לביה"כ ואמרינן תפלין צריכין גוף נקי שלא יישן ושלא יפיח בהם ש"מ כל אדם מתעטף בהם כדרכן ועושה בהן כ"צ ול"ח בהו מידי ולובשו בין בשבת בין ביום טוב ובלבד שיהא כהלכתו אבל שלא כהלכתו שנפסק א' מן הציצת או שלא הרחיק מלא קשר וזולתן ויצא בהן חייב מלקות רבינא הוה אזיל אבתרי' דמר ברי' דרב אשי בשבתא דריגלא ומתוך רוב העם אפסיק קרני דחוטי נפסק ציצת הכנף א"ל אי אמרת ליה בעידנא דאיפסק שדי ליה כולי ה"נ כרמלית דרבנן היא ולכבוד הבריות לא רמי ליה ללאו דלא תסור אסמכוהו משום כבודו לא גזור רבנן. והלכתא לכתחלה אינו יוצא. ואם נפסק בדרך בר"ה מקום שיש בו ס' ריבוא אסור לטלטלו עד מ"ש ואם כרמלית דרבנן מותר לטלטלו עד ביתו. וכ"ש בעיר מגופפת שהיתר גמור היא:
חלק השני - בברכות
ר"נ אשכחיה לרב אדא בר אהבה דמרמי חוטי מטיל ציצת ומברך לעשות ציצת כמו שמברך על המזוזה ועל הטבילה ועל התרומה א"ל מאי ציצת דקא שמענא לשון לגלוג הכי אמר רב אינה צריכה ברכה בשעת עשייתה כדאשכחן במצות דעלמא כגון חליצה ויבום וזולתה. מי אמרינן ציצת אינה צריכה ברכה כו' והא מאי רמיא מאי [דף עו טור א] תיובתא מהא דקסבר רב חסדא כל מצוה שכשרה בא"י כגון סוכה ולולב בישראל א"צ לברך דל"צ למימר אשר קדשנו כל מצוה שפסולה בא"י כגון הא בישראל צריך לברך וכללא והרי מילה כו' ואפילו לר"י לא קאמר אלא היכא דאיכא כותי וארמאי הא ליכא כותי וארמאי מודי ר"י דימול ארמאי מידי הוא טעמא אלא לרב איהו מקשה ואיהו הא ס"ל דמילה בא"י פסולה. דאתמר מנין למילה בא"י שהיא פסולה כו' דס"ל כר"י כותי ולא ארמאי וה"ה כי ליכא כותי וארמאי א"נ רב תנא הוא ופליג סוכה מסייע ליה תפלין תיובתיה דלא מברך בעשייתו הרי סוכה דכשרה בא"י אם עשאה דתניא סוכת א"י כשרה וישראל בעשייתו צריך לברך דתניא העושה סוכה לעצמו וכו' וה"ה דקא מסייע מלולב אלא דלא אשכח מתניתן דכשרה בא"י. ותרומה נמי אשכחן דא"י שתרם את של ישראל אפי' ברשותו אין תרומתו תרומה. ובישראל צריך לברך להפריש תרומה. תפלין תיובתיה דפסולין בא"י וישראל א"צ לברך וכו' ש"מ דהא דגרסינן בירושלמי העושה סוכה לעצמו העושה לולב לעצמו העושה תפלין לעצמו והמכסה והמוהל בכולן כו' לא אזלא אליבא דגמרא דילן דהכי אמרינן בסוכה ותפלין לא אמרינן לעשות אלא לאו ה"ט כל מצוה שעשייתה גמר מצוה שאין אחריה מצוה הצריכה לה כגון מילה שאין אחריה שום דבר הצריך וכגון תרומה ומעקה ומזוזה ותרומה לכהן אף על גב דכשרה בא"י בישראל צריך לברך כל מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה בישראל אין צריך לברך ובציצת בהא פליגא מ"ד מברך בעשייתו חובת טלית היא חובה על האדם לעשות ציצת בכל הטלית משעה שיש לו טלית אעפ"י שא"צ לו משעה שעשה הציצת אין מצוה עכשיו עליו שהוא מתעטף באחרות שיש לו הלכך עשייתו הוא גמר מצוה ומברך לעשות ציצת באותו טלית הצריך לו ואעפ"י שהוא חייב להתעטף מצות הטלית השלים וכגון מזוזה שאעפ"י שלא דר בה מ"ע ומ"ד לא מברך קסבר חובת גברא ואעפ"י שעשה ציצת בטלית לא קיים מצות ציצת עד שיתעטף בה כדכתיב אשר תכסה בה וכיון שקיים בטלית א' א"צ בטלית אחר וה"ה בסוכה ותפלין ודומיהן וא"צ לברך. ורבינו ז"ל אסקי להלכתא דבהא פליגו ומ"ס חובת טלית ומ"ס חובת גברא. וכללא דברכות כל מצוה שעשייתה גמר מצוה צריך לברך וכל שעשייתה אין גמר מצוה א"צ לברך כר' חסדא ולההוא כללא קי"ל חובת טלית היא וצריך לברך בשעת עשייתה כר"א ב"א דאמר מברך וכרבה בב"ח דאמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לי' והא דמלאכא הא אמרינן לעיל דלא פליגי וליכא למפשט מניה לאו חובת גברא [דף עו טור ב] ולאו חובת טלית דה"ק ליה טצדקא למפטרי נפשיה וציצת וכ"פ הגאונים קמאי ובתראי ור' טוביה אמר נמי צריך לברך לעשות ומסתב' לן חובת טלית כר"א וכרבב"ח כדפרישית וראיית רבי' לאו ראיה הוא ואי משום דמברכינן להתעטף דמשמע חובת גברא היא ה"נ ליתא וע"כ ל"פ אלא לעשותו אבל להתעטף כ"ע ל"פ דחייב. ומ"ק בברכות הוא דאע"ג דחובת טלית היא לא מחייב אלא משום עטיפה דקא מחייב ביה כדכתיב אשר תכסה בה ומברך שצווהו הקדוש ברוך הוא שלא יכסה בטלית אא"כ יש עמו ציצת והלכתא מברך בשעת עשייה לעשות ואית לן סברא אחרינא דאית למימר כללא היא דכל מצוה שפסולה בא"י בישראל א"צ לברך כר' חסדא והא דקאמר אלא לאו ה"ט כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כו' תלמודא הוא דקאמר משום דקשיא דרב אדרב ולא מצי לשנוייא בשינוייא אחרינא והשתא דקאמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו להו ה"ק להו אתון דקשיא לכו דרב אדרב איצטריך לשנויא האי טעמא אנן הכי מתנינן לה ול"ק לן דרב אדרב דרב ס"ל ציצת בא"י כשרה והלכך טעמא דר"ח כדקאי קאי דכל מצות שכשרין בא"י כגון ציצת וזולתן בישראל א"צ לברך והאי קושיא דקא מקשי תלמודא כללא היא ומותיב מתפלין לא חשבי' רב חסדא דהא דשלח רב הונא בר חייא משמיה דר"י על תפלין ש"י מברך כו' לא משנה ולא ברייתא הוא ואיכא למימר דר"י ס"ל דמברך על עשייתן דאיהו לא קא איירי בהנחתן וסוכה הוא דמסייע ליה ותפלין לאו תיובתא ולא סייעתא וטעמא דרב חסדא כדקאי קאי הלכך איכא תרי לישנא כמימרא בתרא ציצת בא"י כשרה וכיון דכשרה בא"י בישראל א"צ לברך לעשות וכמימרא קמא ציצת בא"י פסולה וצריך לברך ור' עמרם ורבינו אלפסי פסקו כלישנא קמא דפסולה בא"י ול"ק לן טעמייהו ומסתב' לן כלישנא בתרא דקאמר אנן הכי מתנינן לה ציצת בא"י כשרה ואף על גב דתניא בתרומות הא"י שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה ומפרש בירושלמי דבר אל בני ישראל ויקחו. אבל הכא לא כתיב ויעשו אלא ועשו משמע ועשו אחרים והלכתא סוכה ולולב וציצת כשרין בא"י וא"צ לברך והיינו מנהגא דלא מברכין וקי"ל בברכות פוק חזי מה עמא דבר. ואף על גב דגרסינן בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך לעשות לא אזלא אליבא ש"ס דילן וליכא למסמך דיהיה מברך לעשות. ובגמרא דילן לא מברך הלכך ליכא למסמך ואזלינן כגמרא דילן ונשאלתי מאת הרב החסיד העניו למסור לו מפתח על המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן כגון מי שעומד בפני רבו והנותן צדקה לעני והשבת העבוט ושלוח הקן ומעקה ועל מעקה אי מברך מברך [דף עו טור ג] בתחלת עשייתו או בסוף כי מי שמברך על המצוה אין לו לעסוק בשיחה עד שיגמור את כולה ומביקור חולים ומנחם אבלים ומלוה את המעות ומכניס חתן וכלה לחופה ולקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות ופטר חמור בעריפתו ונתינתו כדתנן מצות פדיה קודמת למצות עריפה ונתינת בכור לכהן וראשית ומתנות ונותן שקלים וחזה ושוק ומניף ומגיש וסומך ומלוה לעני והבאת שלום ומורא וכבוד ומוכיח חבירו והשמטת כספים ושילוח עבדים ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגלים והשבת אבידה. טעינה ופריקה ומצות חליצה ויבום כללו של דבר כל מ"ע שמנה בעל הלכות מפני מה מברכין על קצתן כגון לולב וסוכה ושופר וציצת וספירת העומר ונר חנוכה ומגילה והדומה להן ומקצתן אין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח עזוב תעזוב עמו לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו ובחליצה ויבום ויש שדומין לאלו ות"ר פסח ומילה מ"ע שאין בה אזהרה והרי שחיטה שיש בה אזהרה לא תאכל כל נבלה ומברך עליהם וא"ת בנחירה בעלמא סגיא לה להוציאו מידי נבלה והשחיטה מצוה בפ"ע בקדשים באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שיש עכשיו בנחירה משום נבלה כיון שהוקבע אותה ברכה הקבועה זה הטעם אינו שבשעה שהיתה בשר נחירה מותרת לא היו מברכין על השחיטה אלא בקדשים אבל לא בחולין שהיתה בשר נחירה מותרת ובהלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה אעפ"י שכתוב בו אזהרה וצריכין אנו מפתח. ותשובה זה הכלל כל מצוה שאינה בינו לבין עצמו ותלויה באחרים כגון צדקה והשבת אבדה והעבוט ובקור חולים. ודומה להם א"צ לברך אף על גב דבעשייתה גמר מצוה וכל מצוה שהיא בינו לבין עצמו כגון סוכה ולולב שופר וציצת וכל הדומה להן צריך לברך והלכתא צריך לברך במעקה שילוח הקן ופדיון הבן ומילה כיון דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי וא"נ אי לא מהלי' אבוה ולא פרקי' כיון דאיהו חייב למול ולפרוק נפשיה חייב לברך. ואיכא למימר נמי כל [דף עו טור ד] מצוה שנוהגות בא"י אין מברכין עליה דומיא דטעמא דר' חסדא דאמר כל מצוה שכשרה בא"י בישראל א"צ לברך. אלא קשיא לן חליצה ויבום ואיכא למימר במצות יבום ליכא ברכה מידי דהוה אקידשה בבעילה דאמרינן בירושלמי כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקדושין בבעילה וכיון דבמצות יבום ליכא במצות חליצה נמי ליכא ומה ששאלת במעקה אם מברך בתחלתו או בסופו דומיא דביעור חמץ הוא שיברך בתחלה מפסיק ואין משתקין אותו. ול"ד לסח בין תפלה לתפלה דאמרינן עבירה היא דהתם הפסק ברכה היא דברכה ש"י להניח תפלין היא. ועולה לברכה של ראש. דהא היכא דשח חוזר ומברך להניח אבל היכא דליכא הפסק ברכה ומתחיל במצוה פוסק אפילו באמצע:
גרסינן בתוספתא. העושה כל המצוה מברך עליהן. העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו. נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה וכו' העושה ציצת לעצמו אומר שהחיינו. כשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצת. העושה תפלין אומר שהחיינו. ורב עמרם בתשובותיו סדר המשנה אפקוה מהלכתא. ואמר כל ברייתא דפליגו עלה בתלמוד לית הלכתא כוותיה דהא מתני' דייק מברייתא ובכמה דוכתי אמר לית הלכתא כמתני' ואמר ר' יהודא יחידאי הוא לאפוקי מהלכתא כגון העושה ציצת לעצמו אומר שהחיינו דלאו כהלכתא דלא מברכינן אלא מאי דאתא משנה לשנה דאמר רבא כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן מה לומר זמן בר"ה וביוה"כ כו' אלמא דבר ברור דכל דאתי מזמן לזמן מברכינן וציצת לא קבע ליה זמן ולא מברך ול"ד ללולב וסוכה דמברך שהחיינו דלא גרע מקונה כלים חדשים. גרסינן בברכות כי מכסי גלימא אומר להתעטף בציצת וכתב ר' טוביה דצריך לברך מעומד דכתיב והיה לכם לציצת דיליף לכם לכם. דכתיב וספרתם לכם מה ספירה מעומד עטיפה נמי מעומד והתם מנ"ל דכתיב בקמה וכן במילה דכתיב המול לכם ואלו ג' מצות צריכות מעומד והרב חביבי אמר כל מצוה [דף עז טור א] שלא נתנו ליהנות מברך מעומד כגון ספירת העומר וברכת הלל ונטילת לולב ונט"י ומילה ותקיעת שופר ומגילה ולא בריר לן טעמא דהא נט"י ולישב בסוכה מיושב מברכין וברכת ציצת מן מאה ברכות היא וגרסינן בפ' הרואה תניא היה רמ"א חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך:
הגדה נאום הגבר הוקם על על בני' מאה וק' ברכות מנאום אבותינו הגאונים לפי דעתן וכללו בהם ברכה דפסוקי דזמרה. והמלך בכבודו וג' ברכות דרי"נ שלא עשני א"י. שלא עשני אשה. שלא עשני עבד. ויש שכללן קבלות מלכות כשקורא ק"ש על מטתו. ומסתבר' שאינן אלא אותן שמצאנו כדברי רז"ל והן ג' תפלות שבהן נ"ז ברכות וברכת המינין שהתקין שמואל הקטן בימי הלל שהיה קודם ר"מ ושני סעודות אחת ביום ואחת בלילה ובכל סעודה ט' ברכות. נט"י והמוציא בפה"ג שלאחר המזון ועל הגפן ועל פ"ה שלאחריו והן ע"ה ברכות בשחר מברך ב' לפניה וא' לאחריה ובערב ב' לפניה וב' לאחריה ובתפלין של יד ושל ראש ב' הרי פ"ד ובברייתא בפ' הרואה ט"ז ברכות. המפיל. אלהי נשמה. הנותן לשכוי. פוקח עורים. מתיר אסורים. מגביה שפלים. זוקף כפופים. והאומר סומך נופלים. טעות היא ולפי שמצאנו סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. הרגילו בכך. ואינו בספרים. מלביש ערומים. ואוזר ישראל בגבורה. להעטיף. עוטר ישראל. רוקע הארץ על המים. המכין מצעדי גבר. שעשה לי כל צרכי. ענט"י. מעביר. הרי ק' שבכל יום. וברכה דפסוקי דזמרה אינה חובה ור' יוסי הוא דקאמר יהא חלקי עם גומרי הלל מכלל דאיכא דלא גמרי. וברכת התורה לעסוק בדברי תורה. ואשר בחר בנו. אינו אלא למשכים לקרות קודם ק"ש כדאמרינן בברכות השכים לקרות קודם ק"ש צריך לברך לאחר ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וג' [דף עז טור ב] ברכות שבכל יום שאמר רי"א אינן בכלל ק' שאמר רב מאיר ובתרי' הוא דגרסינן אמר רב יהודה חייב אדם ג' ברכות דרב מאיר לא אמר לברך אלא ברכות שהגוף נהנה מהן ור"י מוסיף אעפ"י שאין הגוף נהנה מהן. ירושלמי פרק הרואה שלא עשני א"י ע"ש כל הגוים כאין נגדו. שלא עשני אשה שאין האשה מצוה על המצות. בור שאין בור ירא חטא. בבלי רב אחא שמעי' לברי' דקאמר שלא עשני בור ונהגו העולם שלא עשני עבד. ירוש' בפ' הרואה תוס' בשם ר"מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא את שמע ומברך מלפני' ולאחרי' ומתפלל ג"פ י"ח וחוזר ועושה שאר המצות ומברך עליהן וכן היה רמ"א אין לך אדם מישראל שאין המצות מקיפות אותו תפלין בראשו ותפלין בזרועו מזוזה בפתחו מילה בבשרו ד' ציצת מקיפות אותו הוא שאמר דוד חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. וכל הברכות שמברכין על ושאין מברכין בפסחים בפלוגתא דר"פ ורב פפי בלבער ר"פ ס"ל לבער דעל לשעבר משמע ומברך לבער שהיא חובה מוטלת עליו וכל מצוה המוטלת עליו אינו אומר על ואבי הבן אינו מברך על המילה אלא למול ובשחיטת קדשים אינו מברך על השחיטה אלא לשוחטה ובלולב דמברך על נטילת לולב משום דבעידנא דאגבהה נפיק ביה ואי לא אגבהה מברך ליטול והוא דתניא היו לפניו מצות הרבה מברך אקב"ו על המצות איכא לאוקמי במצות שאין מוטלת עליו כגון שחיטה ומילה. דקתני על השחיטה ועל המילה. ור"פ סבר דעל להבא משמע לד"ה הכא לא שייך לבער אלא היכא דלא הוי דבר מסויים כגון לישב בסוכה שמברך בכל שעה שנכנס וכגון להתעטף בציצת ולהניח תפלין שכל שעה שממשמש בהן מברך עליהן וכגון להדליק נרות של חנוכה שיש לו להדליק נרות אחרות ולשמוע בקול שופר שיש לו לתקוע כמה תקיעות ולהניח עירוב שאם נאבד או נאכל צריך להניח פעם אחרת ולברך אבל בנטילת לולב [דף עז טור ג] ולבער ולמול ל"צ למימר אלא על דעל הוא דבר מסויים ומשברך פ"א שוב אינו מברך ומברך על נטילת לולב ועל הביעור ועל המילה ועל השחיטה ועל מקרא מגילה. וק"ל כר"פ דעל להבא משמע והלכך אפי' אבי הבן מברך על המילה ובנטילת לולב בין אגבהה בין לא אגבהה מברך על ולמול וליטול ליכא למימר וחזינן מאן דמדקדקי ומברכי מקמי דליגבהה משום עובר לעשייתן ולאו מילתא היא דאפי' למ"ד על להבא משמע הא קא משני מדאגבהה נפיק ביה ומברך בתר דאגבהה ש"מ עובר לעשייתן דקאמר למעוטי אחר עשייתן אבל כל שעה שעוסק מברך כי היכא דמברך לישב בסוכה בכסא דקידושא מיושב כדפרישית בהלכות תפלין ה"נ משעת תפלה עד נענוע ור"י פירש עיקר ברכה לאחר נטילה דאם קודם נטילה דילמא פשע ובריך ברכה לבטלה ואי נטל ב' בשמואל אי יהפכנו ממטה למעלה נפיק מניה חורבא דסברי הכין היא מצוה דלאו כ"ע גמירי וכל הברכות על בדבר מסויים ולהתעטף בציצת בין לרב פפא בין לרב פפי ליכא פלוגתא ויש שפקפק לומר על התקיעה ובין לר"פ ובין לרב פפי ליכא למימר דמצוה המוטלת עליו היא לרב פפי ולרב פפא דבר שאינו מסויים. ומסתב' לן דכל הברכות בין שאמר על בין שלא אמר תופסין אותו בכך והאי דקבעי תלמודא על ביעור חמץ כ"ש לבער ד"ה היא ורבותינו בברכות במוציא לחם כ"ע ל"פ כ"פ בהמוציא והלכתא המוציא. ואף על גב דהתם נמי איכא למימר טעמא דאיתא בירושלמי שלא לערב את האותיות הא פרכינן התם המן הארץ ש"מ לאו טעמא היא אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו:
החלק השלישי - מתן שכר
תניא ראב"י אומר כל שיש לו תפלין בראשו ותפלין בזרועו כו' הכל [דף עז טור ד] בחוזק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם תניא היה רמ"א מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. בספרי רמ"א וראיתם אין כתיב כאן אלא וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצת כאלו מקבל פני השכינה ושהתכלת דומה לים כו' רשב"י אומר הזהיר במצות ציצת זוכה ומקבל פני השכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא. בבמה מדליקין הזהיר בציצת זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמנה מאות עבדים שנא' כה אמר ה' צבאות וכו' בספרי וראיתם ועשיתם מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצת כאלו קיים כל המצות כולן והרי דברים ק"ו לכל מצות שבתורה והייתם קדושים לאלהיכם זה קדושת כל המצות אתה אומר קדושת כל המצות או אינו אלא קדושת ציצת אמרת במה הכתוב מדבר בקדושת כל המצות רבי אומר זו קדושת ציצת אתה אומר כן או אינו אלא קדושת כל המצות כשהוא אומר קדושים זו היא קדושת ציצת מגיד שבציצת קדושה על ישראל. רשב"א אומר למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם שנאמר ויהי בחצי הלילה י"א על שכלו מצרים על הים. ד"א ציצת ע"ש שהציץ הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא כו' תניא ר' נתן אומר אין לך כל מצוה הכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעוה"ז איני יודע לעולם הבא צא ולמד מציצת. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצת וכו' זה מתן שכרה בעוה"ז ולעוה"ב איני יודע. תניא רצה המקום ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר וכו' אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וגו':
סליקו להו הלכות ציצת וסליקו להו ששה שערים שלשה דברי רבא ושלשה דברי יש אומרים: ועליהם נקרא עיטור סופרים. שימוש התלמידים והחברים. ואלהי אברהם יקיים בנו מקרא שכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח וכו': בריך רחמנא דסייען. אמן נצח