אור ברסלב
ספר העיטור שער ג - הלכות ציצית › שער א' - שער ציצת

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

שער ג - הלכות ציצית · שער א' - שער ציצת

שער ג - הלכות ציצית

חלק הראשון - מהו נקרא ציצת

ופי' הוא שאמר תן תכלת ותן לבן כדתניא בספרי גדילים תעשה לך זה לבן מנין לרבות את התכלת ת"ל ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצת ולבן הוא שפתח בו הכתוב תחלה וקראו ציצת בלא תכלת דכתיב ועשו להם ציצת וכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת ודקדקו רבותינו ז"ל הכנף מין כנף ציצת הנעשה כמין כנף ורוב טליתות חלוקים לבנים כדגרסינן בשבת ברישא חשוכא והדר נהורא וצוה הכתוב להטיל בו תכלת ועם תכלת נקרא ציצת שלם כדכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצת והתכלת בו כהדס וערבה שבלולב שנקרא הכל לולב שפתח בו הכתוב תחלה ולפי שהתכלת דמיו יקרים קראוהו לציצת בכמה מקומות תכלת כדאמרינן תכלת כשכרך רובא ורמי תכלת לפרזימא יאי תכלתא ולא יאי לגלימא אבל תכלת בלא לבן לא מצינו שנקרא ציצת שלא אמר הכתוב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת ורבינו אלפסי ז"ל שאמר תכלת נקרא ציצת מדאמרינן סדין בציצת כבר פירשתי בשער הטלית דאלבן דקרא קאי דמיקרי ציצת ועיקר המצוה ב' מינים הם תכלת ולבן וסתם לבן בכ"מ הוא צמר לבן והוא ששנינו התכלת אינה מעכבת הלבן ובכל הטליתות בצמר ובכלך ובשיראין ובזולתן סתם לבן שהם צמר היא אבל סדין עיקר הלבן שבו פשתן היא לפי שהיא מינו וצמר לבן פוטר בו לדעת שמואל ועליו מחלוקת ב"ש וב"ה ובמשנה ובברייתא לא נשנית בסדין אלא במחלקותם ומה שאמר רבינו יעקב ז"ל כל לבן שבאותן הלכות פשתן היא תמי' לן טובא דהא גרסינן בפ' ועשו להם ציצת בספרא בש"א ארבעה של תכלת וארבעה של [דף סו טור ב] לבן צמר ובמשנה תורה בפ' גדילים בש"א ד' של תכלת וד' של לבן הרי לבן ששנינו צמר הוא ותנן נמי כדי שיכיר בין תכלת ללבן. וגרסי' בגמרא אי לימא כגבבא דעמרא חוורי כו' אלא בין תכלת שבה ללבן שבה שמענו שסתם לבן צמר הוא וכן לבן ששנינו בפרק התכלת במשנה ובברייתא צמר היא אלא בסדין דגמרא היא פשתן ויכול להיות צמר וסתם צמר של רחלים ולא צמר גמלים וזולתן כדגרסינן בירושלמי בפרק בתרא דכלאים צמר ופשתים יחדיו מה צמר שאין לו שם לווי אף כל דבר שאין לו שם לווי מנין שאין לו שם לווי א"ר יהושע בן לוי דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא של רחלים בלבד אין מטמאין בנגעים אלא צמר ופשתים יכול יהיו מטמאין בין צבועים בין לבנים ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתן לבנה אף צמר לבנה תנינן תרין כללין ולא דמיין דין לדין תנינא אין אסור בכלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין אין צבועין ותנינן אין מטמאין בנגעים אלא צמר ובלבד בלבנים ר' יונה ביצורי בעי קומי ר' יונה תמן אתמר בין צבועים בין לבנים והכא אתמר בלבד לבנים א"ל שניא היא ששנה עליו הכתוב צמר ב"פ מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו ופי' תכלת עמרא כדאיתא מדרש כיתנא עמרא הוא צמר צבועין בחלזון ובשאלה לר' נחשון ריש מתיבתא תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד ושמו על שם ערבי למאסמ"א וארגמן בנפסגא"ה. ובגמרא א"ל אביי לר"ש ברי האי תכלתא היכא צבעית ליה א"ל מייתינן דם חלזון וסימנן ושדינן ביורה ומרתחין ליה כו' ושקילנא מניה באודרא מוך של צמר וקלינן לאודרא כי היכי דלא לייתי למירמא בציצת ושדיא ההוא רביעתא שיורא דטעימה דאיהו נמי איפסילא ש"מ תלת ש"מ דקלינן דאודרא ש"מ טעימא פסולה והוא הנסיון ש"מ דשדינן שיורה רביעתא טעימא פסולה לשון טעמו פגמו [דף סו טור ג] משנעשה בו הנסיון המותר פסול ש"מ דבעי צביעא כי היכי דבעי טווי' לשמה מדקלינן לטעימה היינו טעימה פסולה ותרתי לחוד הוא דהוה מ"ט קאמר טעימה פסולה משום דבעינן לשמה ונ"מ דאי צבע צבעי ביורה ולא עבדי' לשם ציצת פסולה ואף על גב דלא עביד ליה לנסיון כתנאי טעימה פסולה מותר שביורה הנטעמת פסולה משום שנאמר כליל תכלת מכל מה ואם חסר מהן פסול ר' יוחנן בן דהבאי אומר אפילו מראה שני שבה כשרה כדרך הצובעין שצובעין פעמים וקורין אושיי"ט משום שנאמר שני תולעת דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני וקרי נמי שני אתכלת דכתיב ברישא ת"ר תכלת אין לו בדיקה קס"ד דליכא למיקם אי תכלת אי קלא אילן ואינה נלקחת אלא מן האומן שעשאה לשמה ספרים יש להם ונלקחים מכל אדם והא ר' יצחק בדק לה בגשבא מייתי מגביא גילא מין צבע יש מפורשים אלי"ם ומיא דשבלוליתא תלת"ל ומי רגלים שעברו עליהם מ' יום ואי איפרד חזותא נתקלקל מראה הצבע כשרה ואי לא פסולה וסימן שיני שקר לגריעותא פסולה שיני אמת למעליותא מאי אין לו בדיקה אטעימה לאו משום קלא אילן אלא משום טעימה הוא דלית ליה בדיקה דאפי' אשתני למעליותא איכא למימר טעימה הוא ופסול וליכא למימר או מיורה או מטעימה מר ממשכא אייתי תכלתא בשני דר' אחאי ובדקה כר"י בריה דר"י ואפריד חזותא ונראה פסולה כדרב אדא ואשתני למעליותא סבר למיפסלה דהא איפרד חזותא וקלא אילן היא א"ל אי לא תכלת דהא איפרד ולא קלא אילן דהא אשתני למעליותא אלא ש"מ שמעתתא אהדדי איתמר דלא פליגי ותרווייהו צריכא דהיכא דבדקי' כדר"י ולא איפרד חזותא כשרה ולית בה ספיקא אפריד חזותא אכתי אי' למימר דכשרה ובדקינן לה כדרב אדא אי אשתני למעליותא ואף על גב דאפריד חזותא דר"י כשרה ואי לא פסולה. והאי תכלתא דמר ממשכא נמי כשרה שלחו מתם שמעתתא אהדדי איתמר וצריכא. ר' מנא דייק וזבין כחומרא מתניתא שלא היה לוקח תכלת תפלין שלא מן המומחה שצבען ועשאן לשמן. א"ל היכי עביד קמאי דקמך כך נהגו הראשונים והצליחו במלאכתם. תנו רבנן הקונה טלית מצוייצת מן השוק מן הישראל ה"ז בחזקת תכלת כשרה דאחזוקי איסורא ביד ישראל לא מחזקינן מא"י מן התגר כשרין. דישראל לא יהיב מידי להדיוט [דף סו טור ד] לזבוני. ורבי עמרם בר שישנא בתשובותיו פירש תגר דייק טובא ולא זבין מישראל אלא טלית שהתכלת כהלכתא דחייש להפסידא דממונא אבל הדיוט לא דייק ואעפ"י שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לא"י אם עבר ומכרה כשרה מ"ט הכי תרגמה משום זונה ישראלית שמא יתעטף הא"י בחזקת ישראל ותבעל לו בחזקת ישראל וי"מ שמא תבעל לא"י ויתן לה הטלית באתנן ותוציא לעז ותאמר ישראל נתנו לה ורב יהודא דמתכלתא בחלק הברכה פירשנו פי' תכלת ולבן להלכה ולמצוה. והוצרכנו לפרש עכוב שניהם וע"ז שנינו התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינה מעכבת את התכלת קס"ד שאם אין לו משני מינים אלו אלא אחד מטיל זה בל"ז דכי אמר רחמנא ב' מינין למצוה אבל לא לעכב לימא מתניתן דלא כר' דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זא"ז דתרווייהו חדא מצוה כערבה שבלולב ד"ר וחכ"א שניהם אין מעכבין זא"ז כתפלין ש"ר וש"י ולכתחלה בעי' ב' מינים למצוה ואי לית ליה תכלת עביד ליה צמר במקומו מ"ט דר' הכנף מין כנף לבן כדפרישית וכתיב פתיל תכלת דהו"ל תרי מינין והו"ל לכתוב וראיתם אותם והשתא דכתיב וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו כחד ואי עביד חד בלא אידך לא עביד מצוה. ורבנן דאמרו לא מעכבי אדרבה מדכתיב אותו חד בלא חבריה דכל חד וחד מצוה באפי נפשיה ובלבן קיים מצותו ועשו בתכלת אפי' תימא ר' מהדרינן לאוקמא כר' משום דר' סתמא למתניתן ולעולם תרווייהו מעכבי ולא נצרכא אלא לקדם ואליבא דר"ה למצוה לאקדומי לבן ברישא אפי' בטלית צבוע דלא ס"ל צבע גרים ואי אקדים תכלת יצא דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת בכל טלית צבועין לבנין דכתיב ועשו להם ציצת ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא דליכא עכובא בקדימה אלא שחסר מצוה מאי מצוה חסר אילימא חסר מצוה דלבן כמאן דליתא דמי ויצא דקאמר אקיום מצוה דאתכלת לר' עכובא מעכבי וכיון דלבן כמאן דליתא דמי מאי אהני ליה תכלת דהא חד מצוה היא. אלא חסר מצוה שלא הקדים ועשה מצוותה דתכלת ולבן כהלכתא ומאי חסר הרי קיים שניהן חסר על שאינו מן המובחר על שלא הקדים לבן ומסתב' לן בד' מינין שבלולב [דף סז טור א] נמי מצוה להקדים לולב להדס. והדס לערבה כסדר הכתוב ואם הקדים יצא תינח התכלת דאינו מעכבת את הלבן דאי הקדים תכלת שלא כמצותה יצא אלא הלבן אינו מעכב את התכלת מאי והלא מצותה להקדים וכו' לא נצרכא אלא לסדין בציצת ואליבא דב"ה דאית בה לבן ותכלת דמצוה לאקדומי לבן או פשתים או צמר כדאמרינן לקמן כדאמרינן חוטי צמר פוטרין בשל פשתן דמין כנף היא טלית לבן וציצת לבן ואי אקדים תכלת יצא וה"ה לטלית צמר לבן. ונקיט סדין דכולה לבנים ולא נקט צמר דאית בהו כל מיני צבע לא נצרכה אלא לטלית תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דמין כנף הוא תכלת הטלית ותכלת הציצת והדר לא סגי דלא עביד לבן דמצות ציצת תרי מינים נינהו ואקדים לבן לתכלת יצא. ירושלמי בחלק רב אומר קרח אפיקורוס היה מה עשה עמד מאתים טליתות של תכלת אייתי לגבי משה א"ל משה רבינו טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצת א"ל חייבת שנאמר גדילים תעשה לך בית מלא ספרים מאי חייבת במזוזה א"ל חייבת דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך מדצבוע גרים אטו מין כנף אצבוע קפיד ירוק לירוק ולבן ללבן הא בטלית של כל מיני צבעונים מצוה להקדים לבן כדקתני בברייתא דמין כנף לבן היא בכל טליתות לפי שרובן וסתמן לבנים ולא קפדו אצביעה אלא כל היכי דליכא לבן כדאמרינן לקמן טלית אין פוטר בה אלא מינה אבל היכא דאיכא לבן קודם בכל הטליתות כדקס"ד בשינוייא קמא אלא א"ר מתניתן בכולה טליתות ולא נצרכו אלא בגרדימון ושיירי והתכלת אינה מעכבת את הלבן למצוה ואפי' לרבנן וה"ק אי איפסיקא ב' חוטין בתכלת ואשתייר חד מינייהו וקם אלבן ב' חוטין שלימים אי נמי איפכא לית לן בה דאר"ז גרדימי תכלת כשרה וה"ה לגרדימי לבן והיכא דאיכא גרדומי בין לר' בין לרבנן מצוה קעביד כהלכתה [דף סז טור ב] ואי ליכא גרדימי אפי' לרבנן דלא מעכבי אהדדי נהי דלא מעכבי מצוה בעינן והכא מצוה ליכא ובעי למירמי ביה ציצת אחרינא. ומתניתן ד"ה היא וכמה שיעור גרדימי בחלק סופו. ואפי' לרבנן קבעינן עד כמה חשבינן כמה דאיתנייהו ואיכא מצוה דתרוייהו דאי ליכא שיעור אף על גב דלא מעכבי אהדדי וקיים מצות חדא ואכתי תרווייהו בעי לאוקמי ובעי ציצת אחרינא ור' ברוך אוקמה למתניתן כר' ולא כרבנן דאי לרבנן אף על גב דלא אשתייר כשיעור עניבה כשרה. ומסתברא לן דאפי' לרבנן לא אצטריך ולמצוה כדפרישית ורבינו אפרים דחה דבריו דאמר לאוקמי מתניתן דהתם כר' ולא כרבנן אלא כ"ש כרבנן דאין מעכבין דאי איגרדום ואשתייר חד כשרה לר' וכ"ש לרבנן דאמרי כי לית ליה אלא הוא כשרה ולא מעכבי אמצוה מחמת האי דלית ליה וא"כ היכי פשטינן מיניה לתנא דמתניתן דאית ליה דמעכבין זא"ז ודלמא מלתא דשוויה לתרווייהו קאמר ורבינו אפרים לא שני קושיא דאקשיה ר' ברוך דאפילו לא אשתייר כדי עניבה כשרין לרבנן. ולא לשיעור עניבה בעי למצוה אפילו לרבנן מתוקמא מתניתן לד"ה ולאו סתמא הוא. מאן תנא דפליג עליה דר' כלומר מאן חכמים האי תנא ותני בלשון חכמים ומשום דהנהו תנאי שאמרו משום ר' יוחנן ב"נ דתניא אין לו תכלת מטיל לבן דעת המפרשים מטיל לבן כדינו לטלית צמר צמר לפשתים פשתים לכלך כלך. ומסתב' לן חדא דמלתא רחוקה היא דרחמנא אמר תכלת עמרא היא ורמינן ביה כתנא כמה דאפשר לאהדורי עלוי דתכלת מצוה לאהדורי ועוד לבן לא הוי אלא ב' חוטין ואנן דל"ל תכלת מ"ט רמינן ז' בב' סגי אלא מדרמי ד' שנים הם במקום לבן ושנים במקום תכלת. הלכך הני דתכלת עבדו מצמר ולא מחסיר מיניה אלא צבעא והיינו דקאמר אין לו תכלת מטיל חוטי צמר לבן במקומו ובמקום לבן כדינו בצמר וכדינו בשאר [דף סז טור ג] בגדים ומטיל לבן כל ד' חוטין וכל לבן ששנינו צמר היא ודר"י נמי צמר היא וע"כ בסדין לא קאמר דהיכי דליכא תכלת רמי צמר כדאמרינן לקמן ולא יהא אלא לבן כיון דאפשר במינן כדר"ל ומחלוקת ב"ש וב"ה בסדין בדאיכא תכלת היא והכא לא אמרו אלא בצמר ובשאר בגדים בלא פשתן והלכתא האידנא דליכא תכלת קי"ל כר"י ב"נ דמדקתני לברייתא בלשון חכמים הלכה כוותיה והלכה כר' מחבירו ולא מחביריו כן פסק רבינו אלפסי ז"ל ור' אפרים ז"ל אבל ר' ברוך חלק ופ' הלכה דמעכב אחת מהן וציצת דרבנן היא וליתא להאי פיסקא דמתניתן ד"ה היא כדפרשינן ועוד אי איתא דמדאורייתא זה בלא זה לאו מצוה היא עכשיו שאין תכלת אין סדין בציצת אפילו דרבנן וה"ה בד' ציצת דמעכבין זא"ז דבתלתא לא הוה ציצת דרבנן ואם הטיל לבן בלא תכלת לא קיים מצות לבן כדאמרינן לעיל אילימא חסר מצוה דתכלת וקיים מצוה דלבן לר' עכובי מעכבי אהדדי ואפילו מצוה דלבן לא קיים ובטלית דאורייתא לא אשכחן ציצת דרבנן הלכך ליתא להדא פיסקא ומ"ש לפיכך נמנע ר' קטינא לעשות בסדינין כלל מפני שאין ציצת אלא בתכלת ולבן ותכלת בסדין בלילה איסור כלאים ל"נ לן דקי"ל אין מעכבין ורב קטינא לאו משום דמעכבין ס"ל אלא מפני שצריך להטיל בו צמר וא"י שאין ציצת בלא צמר כדפרישית וזה דעת הראשונים שכל טלית שיש בו פשתן אין מטילין בו ציצת וכך עלה בידינו ובשער טלית נכתוב הדעות ולפי שהוצרכנו לכתוב ולקבוע הלכה על העיכוב פרשנו סברתנו שממנו יצא הטעם:

החלק השני - עשייתו

ת"ר כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן וכופלן לח' [דף סז טור ד] והם ד' תכלת וד' לבן דדרשו גדיל גדילים אלא גדילים ב' ופתיל תכלת א' הרי הן ג' בספרא כמה גדילים אין פחות מג' כדברי ב"ה בש"א ד' חוטין של תכלת וד' של לבן של ד' ד' אצבעות והלכה כדברי ב"ש ומדקאמר של ד' ד' אצבעות דד' חוטין דקתני התם כשהן כפולין בתוך הטלית קאמר ומתחלה הם שנים שנים וגמרא דילן דקתני ד' מתחלתן ב' חוטין תכלת מתחלה ושנים לבן וכשהן כפולין הרי הן ד' ד' וב"ה דקאמרו ג' לא פירשו שיעור התכלת אלא פתיל דווקא וגדילים ב' וכופלן והן ד' לבן וב' תכלת וכמה תהא משלשלת אורך החוטין היוצאין מן הטלית בין ענף וגדיל ב"ש אומרים ד' אצבעות וב' שלישי גדיל ושליש ענף וי"מ משלשלת בלא גדיל וצרפתי פי' משלשלת חוץ מן הענף אבל מה שנוטפת על הקרן לא הוה שלשל דהשתא הוה ו' אצבעות ומחצה ול"נ לן מדקתני בספרא ד' חוטין של ד' ד' אצבעות ש"מ שמציאות ארכן ד' כדפרישית ולא יותר. ובה"א ג' אצבעות ב' גדיל וא' ענף וג' שב"ה באיזה אצבע אמרו מד' בטפח של כל אדם כל אצבע יהא א' מד' אצבעות שבטפח כל אחד וזהו גודל שיש בו ד' גודלת בטפח כדפריש ר"פ טפח דאורייתא ד' אצבעות גודל כגודל העליון והן ה' באצבע בינוני וו' בקטנה הנקרא זרת נמצא ג' גודלין לב"ה הם ד' אצבעות פחות רובע לבינוני ולב"ש ד' לבינוני איכא בינייהו רבעא וס"א חמש ותלתא ולא נהירא לן דאיכא היינו ב"ש דאמרו בינונית ומשום דבספרי גרסינן הלכה כב"ש נקט השתא הל' דהו"ל לאקשי' מעיקרא למימרא דאיתא ליה שיעורא והדר איפסיקא הלכתא הלכך ד' חוטין מטיל בתוך הטלית כב"ש בתוך ד' אצבעות של כנף רחוק מן השפה ומשלשלם ד' אצבעות כב"ש כדקתני [דף סח טור א] בספרי ור' יהודה ג' חוטין בתוך ג' כב"ה ואין למדין הלכה מפי תלמוד אמר ר"פ הלכה ד' חוטין מטיל בתוך הטלית ב' תכלת וב' לבן וכופלין והן ח' ונותנין בתוך ב' אצבעות לקרן הטלית כמו שמפורש בחלק הנחתו ומשלשלת הגדול עם הענף יוצאין מן הטלית ד' אצבעות דהלכה כב"ש בכולה ואית דמפרשי חוץ מן הכנף דמה שנוטפת על הקרן לא הוה שלשול דהשתא הוה ו' אצבעות ומחצה למאן דאית ליה שיעורא קא פריך דקתני כמה תהא משלשלת דיהיב שיעורא למנין ואורך והתניא ציצת אין ציצת אלא יוצא דבר תלוי ויוצא ואין ציצת אלא משהו שאין לו שיעור מאי לאו שאין לו כלל לא למעלה ולא למטה לא למנין ולא לאורך לא אין לו שיעור למעלה כלל אבל יש לו שיעור למטה לא פחות מד' חוטין ולא פחות מד' אצבעות אבל אם רצה להוסיף בין במנין בין באורך והא דקתני משהו אשירים קתני כדקתני בסיפא דברייתא בד"א כתחלת שירי' וגרדומיו כ"ש והכי מסתב' דקתני לולב אין לו שיעור והתם אין לו שיעור לא באורך ולא במנין וכ"כ ר' עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא בתשו' ב"ד ואלופין וחכמי ישיבה שלפנינו בישיבה של אדר שנת אלף קס"ט לשטרות דאלת"ה לולב אין לו שיעור ה"נ כו' גבי ציצת נמי אין לו שיעור למעלה אבל יש לו למטה ושוב מצינו מנין ללולב שיש לו שיעור למטה במנין דתנן ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות ולולב א' וכו' ועכשיו אנו עושים אפילו מאה הדסים וכן ציצת כך הוא שאין לו שיעור כלל למעלה כדאמרינן לקמן כאן בטלית בת ד' כאן בטלית בת ח' ואין בה משום בל תוסיף וכן הלכתא ואני שמעתי מנהג זקנים בלולב שבעים הדסים כנגד שבעים אומות וי"א שעושין מנין כ"א ת"ר אין ציצת אלא ענף שלא יהא כולו גדול כדגרסינן בספרא ועשו להם ציצת [דף סח טור ב] שומע אני בלי ציצת ת"ל גדילים הא כיצד שתהא גדיל יוצא מן הכנף וציצת מן הגדיל כדאמרן לעיל עשה גדיל ופתלהו מתוכו אמר אביי וצריך לאפרודי כי ציצתיה דארמאי צריך להפריד חוטי ענף זה מזה מן הגדיל ולמטה כדי שיהא ניכר ענף ציצתא דארמאי קציית שער של בלורית שפרודות מלמטה ודביקות מלמעלה ומסתבר לן בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד א' ולבן לצד א' דומיא דציצתא הכירה דלבן ותכלת ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת יתיב רבה וקאמר ליה להא משמיה דרב חוט של כרוך עולה מן המנין חוט שכורך הגדיל עולה מן המנין והיא בכלל ד' לב"ש וג' לב"ה אתמר נמי יתיב וקאמר משמיה דשמואל תכלת שכרך בד רובא כשרה בלשון רבותינו נקראו כל הציצת תכלת ואם כרך רובא ונעשה מיעוטא פתיל ורובא גדיל כשרה ולא בעי' חצי גדיל וחצי ענף ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת שמיעוטה גדיל ורובה ענף כשרה דגדיל או ענף כ"ד בעינן ונוי תכלת לפנים במצוה שליש גדול כרוך בחוליות ושני שלישי ענף בלא כריכה וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך ג' כריכות ח' חוטין תנא הפוחת לא יפחות מז' חוליות כנגד ז' רקיעים לפי שתכלת דומה לרקיע והמוסיף אל יוסיף על י"ג כנגד הרקיע והאויר תנא כשהוא מתחיל לכרוך החוליות מתחיל בלבן חוליא א' וחוליא א' תכלת עמה וכן כל הגדיל ומסיים חוליא התחתונה בלבן ומתוך שהוא מנומר בחוליות מתראה מפני התכלת והתכלת מפני הלבן דרחמנא אמר וראיתם אותו ובהכי איכא ראייה טפי מתחיל בלבן הכנף מין כנף כדפרישית ומסיים בלבן משום מעלין בקדש ולא מורידין מדאתחיל ביה אי הוה מנח מחזי ירידה ועוד דעיקר ציצת לבן מדפתח ביה קרא ואנן דלית לן תכלת [דף סח טור ג] לא חוליות ולא קשרים ההוא גברא דמכסי גלימא טלית שכולה תכלת ורמי תכלתא ציצת וגדילים מגדיל בלא ענף אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא ציצת פסולה היא ורבב"ח אמר כשרה קס"ד אי גדיל כולו אי פתיל כולו ורב דפסיל קס"ד לעולם פתיל בעינן כלומר ענף וגדיל בעינן כדאמר רב לעיל והאי גדילים דמשמע כולו גדיל. למנינא הוא דאתי דאכתי גדיל שנים משמע השתא דכתב גדילים נעשה גדול ופתלהו מתוכו שיהא גדיל ומתוך הגדיל יוצא פתיל כדאיתא בספרי שיהא גדילה יוצאה מן הכנף י"מ שיהא הפתיל הכורך בו במנין החוטין וקי"ל כרב דאמר גדיל ופתיל בעינן כדלעיל שליש גדיל וב' שלישי ענף אמר רבא ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא כ"ז חוליות דאי ס"ד ל"צ אלא קשר העליון והאחרון שבסוף החוליא הא דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרין ואמאי כיון דאיפסיק החוט אשתרו כולהו חוליות ולית בהו גדיל ורחמנא אמר גדילים אלא לאו ש"מ צריך לקשור על כל חוליא ואף על גב דאיפסיק עילאה אשתייר בה גדיל דהא איכא קשר דילמא דאיקשור לעולם לא בעינן קשר על כל חוליא והא דאר"ח גרדומי תכלת כשרין לאו בכולהו ציצת קאמר אלא בציצת הנקשר בחוליות אבל בהנך דלא קשיר פסול דלית גדיל ושירים נפרש בחלק סופו. אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא והוא אות קשר האחרון שבסוף החוליות שבשעת עשייתו היא עליו דאי מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קשר אלא שתיכף לבן ותכלת בתוך הטלית ותולה מאי אצטריך לכדכתיב צמר ופשתים יחדיו וסמיך ליה גדילים פשיטא דמותר דהא ליכא כלאים דהתוכף תכיפה אחת אינו חובר וכשמטיל ציצת כלאים בתוך הטלית אינם מחוברים אלא לאו ש"מ קשר העליון דאורייתא ויש בו ב' תכיפות תכיפה א' כשתופר שבו ראשי החוטין בנקבים של הטלית ותכיפה אחרת כשקושרין דהוא כלאים דאורייתא שוע טוי איכא בחוטין והקשר הוא נוז שהיא לשון חבור שהיא כארוג. ורבינו יעקב אמר מפי רבותי נוז שזור והחוטין שזורין הן כדאמרינן לקמן וי"מ קשר העליון הסמוך לטלית ול"ג לן דהא קאמר לעיל כיון דאשתרי [דף סח טור ד] ליה עילאה כו' והאי בקשר שבסוף הגדיל קאמר וקארי ליה עילאה שהיא עליה בספרי ועשו להם ציצת שומע אני יעשה כמה שהוא ת"ל ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת טוי ושזור אין לי אלא תכלת טוי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טוי ושזור שמענו שהחוטין כפולין ושזורין. בפ"ב עירובין המוצא לשוני של תכלת בשוק פסולה חוטין כשרין מ"ש לשונות דפסולות דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו כו' בשזורין ש"מ דציצת שזורין בעינן וכ"כ רבינו יעקב ז"ל וכתב נמי דליכא למיחש דילמא מנתקי מהדדי והוי ט"ז חוטין דכיון דתחלת עשייתו בכשרות תו לא מיפסל דהו"ל כגרדומי ציצת וכשרין ונראין דברים דאין מוסיפין על ח' חוטין ומסתברא דאין לו שיעור למעלה במנין החוטין כדפרישית לעיל וכן אמר רב עמרם הטיל ב' קרנות כא' כשרה ואוקמוה ואח"כ פסק ראשי החוטין שלהן פסולין דלא אמרינן פסיקתן זהו עשייתן וכן הלכתא אר"י אמר רב עשאה מן הקוצים י"א מה שחותכין מן הבגדים אחר גמר מלאכתם שקורין טלודארי"ש ומן הגרדין צמר הנגרד מן הבגדים כדי לנאותו מן הנימין היוצא מן הבגד בסוף הבגד פסולה דבעינן עשיי' לשמה והני מלאכה אחרת נעשה בהן מן הסוסין ומן הפקעיות שעומדת לאריגה כשרה דלא נעשה בהם מלאכה וטויה לשמה לא בעי כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסוסין פסולה בעי טויה לשמה ורב עמרם בר ששנא פירש בתשובותיו מן הקוצין מקום שהצאן רובץ בין היזמי והיגי נוטלין הקוצין צמר מן הכבשים ומן הרחלות מעט מכאן ומעט מכאן ואם לקט צמר מאותן הקוצין וכן אם לקט נימין מן הצמר ולא עירב בהן צמר רך אלא נימין לבדן פסולין לציצת גרדן שארג בגד של צמר וחתכו אותן גרדין שנותרו מן הצמר מן השתי או מן הערב אם עשה מהן ציצת פסולה אבל מן הסיסין שהן פקעיות מחלוקת רב ושמואל ואף על גב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא הלכה כשמואל דהא חזינן טעמא דשמואל בסוכה דכתיב תעשה לך לשם חובך ושבקינן [דף סט טור א] טעמא דרב הלכה אף מן הסוסין פסולה וכ"פ רבינו אלפסי ז"ל ואף על גב דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל כו' הא אמרינן בפסחים כחומרא דרב עביד כקולא דרב לא עביד הלכך הו"ל טויה לשמה ככתיבת גט לשמה דגרסינן התם הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ואר"ה והוא שגדול עע"ג וא"י אעפ"י שישראל עע"ג פסול דא"י אדעתא דנפשיה קעביד וכדפסקינן בגיטין ומסתברא דאי טוואו א"י ושזרו ישראל לשמה כשר וגרסי' התם בסוכה תרי קראי כתיבי גדילים תעשה לך לשם חובך ועשו להם ציצת משלהן ש"מ דחוטין גזולין פסולין לציצת ומסתברא לן דאפי' לאחר יאוש דהכא שינוי ליכא כי היכי דאיכא שינוי השם לענין תרומה והקדש ומעשר. דתניא הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ומשום מצוה הבאה בעבירה הלכך יאוש כדי לא קנה כדפסקינן בפ' מרובה והא דקשיא להו לרבוותא דעולא אדעולא דהתם בפ' הנזקין ס"ל יאוש לא קנה ובפ' הגוזל אמר מחשבה אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה לאו דס"ל יאוש קנה אלא למעוטי דבסתם יאוש לא קני אפילו עם שינוי הרשות אבל בידוע הוא דקני עם שינוי הרשות ורבוותאי מוקמי בעלמא קנה אבל גבי קרבן לא קנה. ומסתברא כדפירשתי דאי איתא דלענין ממונא קנה קשיא הא דגרסינן התם כי אוקמוה רבנן מרשותא משעת גניבה או משעה הקדישה למנ"מ לגיזותי' וולדותי' ואסיקנא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר ש"מ משום ממונא קא קני ומשום הבאה בעבירה ליכא כדמוכח בפ' לולב הגזול והשיב דקי"ל כשמואל דאמר התם ל"ש אלא ביום טוב ראשון אבל ביום טוב ב' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וה"ה ליבש וכן הלכתא דהא רב אשי קאי כוותיה דקא מתרץ לעולם ביום טוב ראשון ולא מבעיא קאמר ועוד דרבא ועולא ס"ל דהא דאמרינן קרבנו ולא הגזול והא דאמרינן נמי גזול דל"ל תקנתא טעמייהו משום דיאוש לא קני ולא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה כדמוכח במרובה. וחוטין שאולין הלוואה היא דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי. רב יהודה בר יעקב רמי ד' חוטין [דף סט טור ב] דאינון ח' כדהוו בגלימא כפולין ואביק להו מיבק ס"א רמי להו ארבעה ועייף להו מיעף ועייל בגלימא ואביק להו כלומר רמו להו ד' וכפול להו מקמיה דלעיילינהו בגלימא והיה ח' חוטין בתוך הנקבים וחוזר ומטיל אותם בתוך הז' הכפולים ובתר הכי עביד שני שלישי גדיל ושליש ענף קס"ד בעי תמניא בגלימא. רב ירמיה מדיפתא עביד תמניא מינייהו שיתסר ולא אביק להו נותן ח' חוטין בתוך הטלית וכופלן כמו שאנו עושין בד' וגדיל א' בגדיל וענף מר בריה דרבינא עביד כדידן וכך אנו עושין וזהו פסק עשייתו מתוך הלכה. טוה הצמר לשם ציצית משלו או שניתן לו במתנה ושוזרם לשנים וסירך מאותו חוט בגודלו פעמים ושלש ומותח ד' אצבעותיו כדי שיהא שיעור ארכן ד' אצבעות גדולים וכורך על ד' אצבעותיו המתוחות מאותו חוט הכרוך בגודל ד"פ ומפסקן נמצא חוטין שהן כפולין כשיעור ד' אצבעות מתוחות והא' כרוך על הגודל בתחלה ארוך מן הג' כדי לכרוך בו הגדיל ותוחבן במחט בשני נקבים בטלית ומטיל ראשיהן בתוכם ראש א' בנקב א' והשני בנקב אחר וכופלן והן ז' חוטין שוין באורך ד' אצבעות והאחד עודף עליהן ארוך מכא ומתחיל וקושר קשר סמוך לטלית ובזמן שהיה התכלת מצוי היו אלה הח' חוטין ד' תכלת וד' לבן ומתחיל וקושר בלבן וכורך חוליא אחד כדי שיכרוך וישנה וישלש וקושר נמצא שהיה בין הקשרים ה' של לבן וג' של תכלת. ומסתברא לן עכשיו שאין תכלת והכל לבן אין לנו היכר חוליות ונהגו לעשותם קשרים כנגד ה' שהיו בלבן שנים סמוך לטלית וג' בסוף הגדיל וכורך ושונה וגודל ד' חוטין בחוט הארוך עד שיהא שליש גדיל ושני שלישי ענף ובשם ר"ח כתב ג' קשרים למעלה וב' למטה ומר רב יהודאי איפכא ואותן שנהגו שלש למעלה ובו בסוף הגדיל יפה עושין שאם יפסק החוט הגדול בסופו ישתייר חוליא א' סמוך לטלית ובחוליא א' גדיל כשרה ויש מקומות שעושין ז' כריכות וקושר עד שמשלים ז' קשרים ומנחי סימני שבעה שבועות ואפשר שנהגו מפני הפוחת לא יפחות מז' ומנהג שלנו כמר רב יהודאי ז"ל ומנהג בכל ז' קשרים למעלה וכורך ע' [דף סט טור ג] כריכות כנגד ע' פרים ואחר קושר ב' קשרים. ורבותינו פירשו טעם ה' קשרים להשלים תרי"ג מצות לפי שג"פ כתוב בפרשה ציצת חסרים יו"ד וכתוב והיה לכם לציצת וגרעון למ"ד ומוסיפין חד על ג' הכתוב והן כולם מלאים נמצא ציצת עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים ה' תרי"ג ולא פי' טעם ה' קשריו למה ואנן כתבינן מאי דס"ל דד' קשרים של לבן עם קשר הסמוך לטלית ורב עמרם ריש מתיבתא בתשובותיו כ"כ וכך היה גודל אחר קשר התחתון חוליא ועליו חוליא תכלת ועליו לבן וכך עוד ז' קשרים וקושר קשר העליון ואם רצה מוסיף עד י"ג ואחר שקושר הקשרים העליונים מפריד החוטין ומבדילן זמ"ז וכן עושה בד' כנפותיה. ת"ר ד' ציצת מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה א'. ר' ישמעאל אומר ארבעתן ארבעה מצות מ"ב הא כולהו בעי למצוה. אמר רב יוסף סדין בציצת אליבא דב"ה שיש בו תכלת ולבן של פשתן שיש בו כלאים מ"ד מצוה אחד אי מפסקא חד כנפות ליכא מצות ציצת באחרוניתא והוי כלאים שלא במקום מצוה ואסור ומ"ד כל חד וחד מצוה באפי נפשה שרי טלית בעלת ה' איכא בינייהו שחייב בציצת למ"ד מצוה א' הן כיון דרמי בד' תו לא צריך בה' דפלגא דמצוה היא מ"ד ב' מצות עביד ציצת בכולהו ה' והא דגרסינן בספרא ד' ולא ה' ולא ו' דבחד כנף לית ליה למירמי אלא חד ושמעינן מהכא הלכתא כדפסקינן מרבה אני בעלת ה' שיש בכלל ה' ד' ובעלת ה' חייבת וצרפתי אמר דליתא לההוא ואייתי ראיה מההוא דבצרי לגלימא לא עביד מידי מ"ט שויה טלית בעלת ה' ופטורה וליתא דר"ה א"ב דאר"ה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת כו' למ"ד מצות אינו חייב וקי"ל כת"ק דארבעתן מצוה א' ואי אפסיק חד מינייהו לא כהלכתא היא ואין יוצאין בה בשבת ואפי' אפסיק חוליא א' ועקרא בכנף אין מברכין וכן הלכה א"ר שישא בריה דר' אידי האי מאן דבצרי לגלימיה חתך ממנה קרן א' ושויה בעלת ה' ואכתי חייבת כדאמרן שיש בכלל ה' ד' אמר רב משרשיה מאן דצייריה לגלימיה לא חתך הכנף אלא קושרו למעלה שיהא בעלת ג' לא עביד ולא מידי דכמאן דשרי דמי דכדקאי מעיקרא קאי ואכתי חייב ותנן על בעלת ה' שנקבו כמוציא רמון וצררן טהורין [דף סט טור ד] דהאי קשירה לא מהני מידי חוץ משל ד' דצוררן אותו מחדש האי מאן דחייטיה לגלימיה שהיה טליתו ארוך וכפל הבגד והטיל בו ציצת לא עשה ולא כלום דאע"ג דצייריה שקשרו כמאן דשרי דמי וחשיב כמאן דעביד הציצת באמצע כנף והוא צריך להניחו בסוף כנף כמלא קשר גודל כך מצאתי ומסתברא לן דחייטי' לגלימי' לא ציירי' אלא תפרו דעדיף טפי שתהא בעלת ג' אפ"ה לא עביד כלום דאי איתא דלא מבעיא ליה הא ל"ל כפילא למיתפרי ליפסק ולשדיי' אלא כדקאי קאי וחייב:

חלק השלישי - מקום הנחתו

ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשרה ראב"י פוסל בשתיהן פירשו רבוותאי על הקרן חודו של קרן ולא הרחיק כמלא קשר אגודל או על הגדיל חוט עבה וחזק שאורגין תחלה בבגד פירש אחר חוטין שבשתי קורין אידרי"ש בלע"ז כמאן אזלא הא דתניא א"ר גידל א"ר ציצת צריכה שתהא נוטפת על הקרן שתהא מרוחקת מן הקרן והחוטין תולין ונוגעין בקרן כמאן כראב"י דאמר על הקרן (שתהא מרוחקת מן הקרן והחוטין תולין) ואי הוה ציצת על חודו ממש בלא הרחקה אין התלוי' נוגעת בקרן אלא מבחוץ נתלין וכתב רב אחא ר"א פוסל בשתיהן דכתב על כנפי ולא בכנפי בעי דתיפול עלי כנף כמאן אזלא הא דרב גידל צריכה שתהא נוטפת על הקרן מאי היא דלכפוי כפוי כמאן כראב"י דאמר על כנפי. גרסינן בספרי ונתנו על ציצת על מקום הארג ולא על מקום הפתיל כשרה ור"י פוסל שאמרה תורה על ד' כנפות כסותך ולא על שמונה ולקח טוב כתיב ונתנו על מקום האריג ולא על מקום הפתיל על ארבע ולא על שמונה מכאן אמרו נתנו על הקרן פסולה ומצאתי נקוד בספרי כשרה ר"י פוסל ומוטעת היא ומסתברא לן על הקרן כאותן שניקבו נקב א' ברחוק מלא הקשר עד השפה ומוציאין אותו לחוץ וגודלין אותו על הגדיל כגון אלו הגרדין שאורגין ב' חוטין בתחלת הבגד ובסופו ומשיירין עד כאצבע ארוג בשאר הבגד ואורגין אח"כ והריוח שאינו ארוג כ"כ נקרא ארוג בספרי ונקרא גדול ואם הרחיק כמלא קשר גודל והטיל אותו גדיל ולא על מקום שיש בו פתיל כשרה וראב"י [דף ע טור א] פוסל בשתיהן כדמפרש בספרי ד' ולא ח' ואלו שאין עושין אלא נקב א' הציצית נראין מכל צד וה"ה כאלו מטיל ציצית בכל כנף וכן דעת הרב אדונינו אבינו ז"ל ועל הגדיל נמי פסולה לפי שאינו ארוג בשאר הבגד ולראב"י בעינן שיעשה בו נקבים בטלית ויכנוס ראשי החוטין בנקב א' וסופם בנקב א' ויוציאם חוץ למליח ויקשור כמנהג שלנו שהציצית נתלית מצד א' ולא משני צדדים. ואותן שאין עושין אלא נקב א' אומרים שמנהג שלנו פסול משום ד' ולא ח' מפני שאין ניכר באיזה מכאן שהוא עומד באמצע בתוך הקרן באלכסון נראה מכנף האורך והם כשתי כנפות כמאן אזלא הא דא"ר גידל כו' כמאן כראב"י דאי ארחיק כמלא גודל ועושה ב' נקבים ומוציא בשעת עשייה נוטף הציצית על הקרן באמצעיתו ואינו יוצא התלוי' לחוץ לכנף אבל כשמרכיבו או מוציאו חוץ לטלית ואינו נוגע על אמצעותו קרן בחודו. ובפי' דרבוותא אינו נופל הטעם דאמר ד' ולא ח' ולא על מקום הארוג ולא על מקום הפתיל ותנאי על הקרן משום הרחקת גדיל קאמר כדאמרינן לקמן אי מדר"פ ה"א כדמקרב טפי מעלי הא לר"א פסול היא ותו דהול"ל כמאן אזלא הא דאר"י וצריך שירחיק מלא קשר אגודל כראב"י דהא ת"ק מכשיר בחודו ממש ואיכא למימר על הקרן אפי' בהרחקת גודל קאמר משום ד' ולא ח' כדפרישית אלא שמנהג אבותינו ומנהג אדונינו אבינו בידינו ורב אלפס לא אתיא פלוגתא דראב"י ומסתב' לן דהלכה כראב"י דפוסל בשתיהן אר"י וצריך שירחיק מלא קשר אגודל פרק העליון של גודל בתשו' הגאון קשר הסמוך לצפורן ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד מלא קשר גודל מסוף הבגד לצד הכנף ואין מרחיקין מן השפה שקורין בלע"ז שמולש"א ומטילין אותן בחודו של שפה ואיכא דמרחיק מסוף הבגד מלא קשר ומן השפה ועושה נקב א' ותוחב ראש החוטין בנקב וכופלין ומוציאין לחוץ ומרכיבן על הבגד ויש שעושין ב' נקבים אחד שמרחיק מלא קשר גודל מכאן ומכאן ומטיל ראשי החוטין בנקב ומוציאין בנקב אחר ומחברן יחד ויוצא הציצת מצד אחד כמנהג שלנו ואצטריך דר"פ דאמר בתוך ג' ואצטריך דר"י דאמר מלא קשר גודל דאי מדר"פ ה"א תוך ג' למעוטי הרחקה טפי דלא נרחוק ד' וה' אבל כמה דמקריב לחודה של שפה טפי מעלי קמ"ל [דף ע טור ב] דר"י דלא ליקריב אלא מקשר גודל ולמעלה ואי מדר"י ה"א קשר גודל למעוטי דלא לקריב וכמה דמרחיק למעלה מג' אצבעות ליתכשר קמ"ל דר"פ דלא לירחק מן ג' ושמעינן מהא מקום הנחת ציצת מקשר גודל עד ג' אצבעות לא פחות ולא יותר. רבינא ורב סמא לקרנא דגלימא כו' החוטין נפסקו מלמטה ונפחת שיעור אכסף א"ל בשעת עשייתו אתמר בעידנא דרמי ציצת בגלימא בעי הרחקה ואי בתר הכי נסתר לית לן בה. גרסינן בב"ק אם היה שחור ע"ג לבן כו' אר"י אמר קצרא שמי' וקצרא שקול אר"י הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלי'. למדנו מזה החלק גבול הנחת ציצת מקשר גודל עד ג' אצבעות לא פחות ולא יותר ומקום הנחתו אינו כ"א אצבע רחב שמלא קשר גודל קרוב לב' אצבעות ובאצבע שלישי צריך להניחו. ור"פ אמר בתוך אצבע שלישי היא ותופס בשני קמא ומנהגינו לעשות ב' נקבים ולתפור החוטין בתוכן ולהוציאן בצד א' של כנף ועל שאר מנהגים קורא אני עליהן ד' ולא ח' וח' ציצת שבטלית א' לא אמרה תורה והא דאמרינן יש בכלל ה' ד' ה"מ בטלית בת ה' ו' ז' וח' כנפים אבל ב' ציצת בכנף א' לא. והא דגרסינן יכול בעלת ה' וכו' כדאיתא בחלק טלית. בספרי ראב"י אומר מנין שלא יתן על אמצע בגד אלא על שפתו ת"ל על ארבע כנפות על שפתו לאו דווקא אלא כדי הרחקת גודל ולמעט באמצע וגרסי' התם ועשו להם ציצת שומע אני וארגוהו עמהם ת"ל ועשו כיצד תופרה עמה ש"מ שני נקבים יש בה מדלא קתני תוחבה:

חלק הרביעי - משפט סופו

אר"ח גרדומי תכלת כשרה וכמה שיעור גרדומיו דחשבינן כמאן דאיתנייהו ועביד תכלת ולבן ובין לר' ובין לרבנן כדי לענבן אי אשתייר כדי לכרוך ולענבן כשר. ואי לא לא כמאן דלית דמי ופסול לר' ואף על גב דאית בה שנים שלמים ולרבנן לא קיים אלא מצוה א'. איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדי הדדי דלשתייר מכל חד וחד כדי עניבה דכולהו חוטין דהיינו שיעורא רבה א"ד דלא בעינן דלשתייר מכל חד וחד אלא שיעורא דכל חד וחד. דמצי למיכרך כולהו ולא בהדי הדדי אלא כל חד וחד לנפשיה דהיינו שיעורא זוטא. תיקו ולחומרא. בעי שמואל אילומי ולא מענבי באותו [דף ע טור ג] שיעור מפני עוביין דאי הוו קטיני מענבי מי אמרינן דאי הוה קטיני מענבי כשרה או לא א"ל כ"ש דמינכר מצוה דהשתא אלו הוו קטיני כשרה כ"ש השתא דאילומי ומינכר שיורי וכשרה. אמר רב נפסק החוט מעיקרה פסול נפסק חוט א' מעיקר הטלית ולא נשתייר ממנו כלום איתבי' מהאי גירסא בספרי מכמה גדילים נעשית אין פחות מג' כדברי ב"ה. בש"א ד' של צמר וד' של תכלת והלכה כדברי ב"ש בד"א בתחלתו אבל בשיריו ובגרדומיו כ"ש כלומר שעת עשייתו צריך ד' אבל נפסקו חוטי התכלת ונשתיירו גרדומיו אפי' כ"ש כשר ומאי לאו שיריו דאפסיק מינייהו חוט א' או שתים מעיקרן ואשתייר מנייהו ממנין החוטין גרדומין דאיגרדום איגרדימו נפסק מיעוט מארכן ואשתייר מהן אצבע או שנים ש"מ דאפי' נפסק חוט א' מעיקרו כשרה דהיינו שיוריו לא חדא קתני שיריו וגרדומיו כ"ש כלישנא דר"ח דאמר גרדומי תכלת כשרין הא קמ"ל דבעי שיריו כגרדומיו כדי לענבן ומסתב' לן בסוף הגדיל אבל אין שם גדיל פסולה. דהא דאמר ר"ח גרדומי תכלת כשרה הא אוקימנא דקטיר ואיכא גדיל אבל לא קטיר ואיפסיקא לתתא אישתרי ליה כולי וליכא גדיל ופסולה והלכך אנן דלא עבדינן חוליות אלא ב' קשרים בסוף הגדיל וג' בסוף הטלית אעפ"י שלא נשתיירו בו אלא אותן ג' קשרים וכדי לענבן כשר דהא אשתייר בה גדיל חוליא אחת כדי שיכרוך וישנה וישלש אבל למאן דלא עבדי אלא ב' קשרים סמוך לטלית כיון שנפסקו אותן ג' שבסוף הגדיל אשתרי ליה כולי וליכא גדיל ופסול ומדקאמר אילומי ולא מענבי דאי הוה קטיני מענבי כשרה ש"מ דאפי' לא נשתייר בה אלא כדי לכרוך בו ח' שערות כפולות כשרה ומדקאמר לא נצרכא אלא לגרדומיו דאי איגרדום תכלת וקם אלבן כו' ש"מ דאי איגרדום כולהו ד' (ולא אשתייר) וליכא מנייהו שלמים פסולה ובעינן דלשתייר לבן ז' או תכלת שלמים בגדיל וענף ד' אצבעות הלכך בעינן שיהא רובו או חצי שלם וישתייר בו שליש גדיל וב' שלישי ענף או חוליא א' גדיל ויהיה בין גדיל וענף ד' אצבעות ובתשוב' ר' עמרם בר ששנא הכי רגילין רבנן דכמה דאיתא לציצת בעיניה ולא איגרדם ענף דילי' ואיתא לשיעורא דאמר רבנן שליש גדיל וב' שלישי ענף וקשר התחתון וקשר העליון לא אצרכיה רבנן לחדש ומסתברא כדפסקינן דאי אשתייר מניה ד' חוטין שלמין וד' אחריני איגרדום ואשתייר כדי לענבן והקשר עם הגודל חוליא א' קיימת כשרה ואם נפסק חוט א' משמונה חוטין מעיקר הטלית כשרה:

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה