ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
שער ב - ברכת חתנים
[דף סב טור ג] מתוך שלמדו רבותינו שאין החתן זוכה באשתו אלא ע"י ג' דרכים וברכת חתנים א' מהן הוצרכתי ללמד ברכת חתנים חלקתי לד' חלקים ואפרש כ"א וא' כהלכותיה:
חלק הראשון - קידושין
כדתנן האשה מתקדשת בש"פ והוא תחלת קנינו שאסורה כהקדש והלכותי' נכתב ובתר דמקדש לה מברך ברכת אירוסין ורבינו אלפסי ז"ל פי' בתשובותיו ברישא מברך והדר מקדש מידי דהוה על כל מצות האמורות בתורה שמברך עליהן עובר לעשייתן ברכת אירוסין מאי היא אקב"ו על העריות. ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת [דף סב טור ד] פירות ואברכת מצות מאן דחתים מידי דהוה אקידושא. י"א ברכה זו והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין על שם קחו נשים והולידו בנים ובנות שהרי לא מצינו ברכה על ל"ת. וי"א ברכה בדרבנן היא על ואסר לנו העריות שאסרו חכמים העריות ושניותיהן שמותרות מן התורה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים קדש עצמך במותר לך ולא נהירא לן דהא קי"ל כל הברכות כולן בעינן מעין פתיחתה סמוך לחתימתה והא ליכא ומסתב' עיקר הברכה ופתיחתה אקידושין שלא מצינו מצוה שזה מקיימה וחבירו מברך עלי' וברכת פירות וברכת מצות חד טכסיס נינהו אלא עיקרה על הקדושה היא אשר בחר בישראל וקדשם במצותיו כדכתיב בפ' עריות והתקדשתם והייתם קדושים בקידוש העריות בקידוש היום שעקרה על הקידוש אשר בחר בהם וקדשם בקדושת שבת ולא על איסור שבת אף זו על הקידוש שקדשם שהפרישם מן הארוסה שלנו שאעפ"י שיש בהם קדושה אסורה עליו עד שיהא בה חופה וקידושין. נמצא שיש בהם מעין פתיחה בחתימה ובסוריא מברכין ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו ע"י חופה וקידושין ובעל מתיבתא אומר והתיר לנו נשואותינו ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. וס"א ואסר לנו כל הקרובות והרחוקות הארוסות והנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל ומנהגא דידן למיחתם ע"י חופה וקידושין ומסתברא כבעל מתיבות דאמר ע"י חופה בקידושין דהא קידושין קודם חופה הן ולפי שהיא בית הסמוך נהגו לומר וקידושין. לק"ח טו"ב ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ולא בארוסתו מכאן סמכו חכמים לומר ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו הנשואות את אביו אלו קרובי אביו את אמו אלו קרובי אמו ומסתב' לן מאן דמברכי והדר מקדשי מידי דהוה אברכת פירות וברכת מצות מאן דמקדשי והדר מברכי מידי דהוה אקידושא דבתר דקדיש יומא מקדש על הכוס ול"ד למצות דהא לא מברך על הקידושין שאין המצוה נגמרת עד הנשואין ואינה על הקידוש כקידוש היום ודינו כמטבע ארוך שאינו עובר לעשייתן כגון יוצר אור ומעריב ערבים ויש בה פתיחה וחתימה כקידוש. ומנהגא דילן לברך בתר דקדיש לה ובה' ציצית אית בה טעמא אחרינא דלא מברכינן אמ"ע אלא בדבר שאינו תלוי בדעת אחרים וזה תלוי בדעת אשה והרב המחבר כתב בשם רב אחא מכדי אכתי לא קניא לה אמאי קא מברכי ואסר לנו את הארוסות אלא ליקדוש [דף סג טור א] ברישא והדר ליברך וכתב מ"ש מכל המצות הא לטבילה טעמא מאי טביל והדר בריך משום דגברא לא חזי ה"נ עד דמקדש לה לא קניא לה ול"ש מקמי דמקדש ול"ש בתר דמקדש וליתא להאי סברא אטו והתיר לנו את הנשואות נשואה היא אלא טעמא כדפרישית ויש מקומות שנותנין טבעת להכוס ומברך עלי' ונותן לאשה ואומר התקדש לי בו ובמה שבתוכו והכל לפי המנהג ירושלמי כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מתקיעה וטבילה וי"א אף קידושין כטבילה. ת"ר אומרים ברכת אירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים ואר"ה תנא מנין לברכת חתנים בעשרה דכתיב ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ר' אבהו אומר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל וברכת אירוסין נמי בעשרה דאינהו נמי על עסקי מקור נינהו וכ"כ רב אחא ואף על גב דקדיש ובריך ברכת אירוסין אסורה לו דכתיב ודבק באשתו ולא בארוסתו והיינו דמברכי' ואסר לנו את הארוסות ירושלמי האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה לרבינו האיי איסור ארוסה עד החופה היא שארוסה אסורה שלא ע"י חופה מדקאמר ארוסה שעיברה רב אומר הולד ממזר ושמואל הולד שתוקי וטעמא מדאפקרה נפשה גבי ארוס אפקרה נמי לגבי אחרים אלמא לא שרי לאפקורי לארוס ואף על גב דלא קם האי לישנא אלא היכא דאתבררה מילתא שבא עליה ארוס בתרא דידי' שדיא ליה וכי פליגי בארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. ואלו בנשואה שנכנסה לחופה שעיברה אח"כ אף על גב דבעלמא בנים כשרים דרוב בעילות אחר הבעל והכא הולד ממזר בארוסה. והלכה כרב נתברר כי צריכה חופה ומנהג ישראל להכניס לחופה עם בעלה בהלולים ואח"כ מותרת לו והרי אנו מפרשין כ"ז החופה והנשואין:
חלק השני - כניסתה לחופה
והוא שאמר לעולם היא ברשות האב עד שתכנוס לרשות הבעל לנשואין ואר"ה חופה וקונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה אלמא אינו קונה קנין גמור עד שתכנוס לחופה וחופה היא שמוסר האב ומכניסה לבעלה לבית שיש בה חידוש כגון אלו הסדינין קור"טתט סביבות הכותלים ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתיחדין בה שניהם והיא שקורין טלמ"י בלע"ז והאומר חופה היא הסודר שחופין ראשיהן [דף סג טור ב] בשעת הברכה לאו מלתא מדגרסינן בסוכה וליחדו בחופה וליכלי בסוכה אין שמחה אלא בחופה גרסי' בירושלמי עד שתכנוס לחופה לא סוף דבר לחופה אבל לבית שיש בו חופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין ביניהם השושבינין והם הנשואין והכי תניא באבל רבתי עושין חופה לחתנים וכלות ותולין בהם א' דבר שהביאו אוכל נפש וא' שלא הביאו אוכל נפש דר"מ וחכ"א אין תולין אלא דברים שלא הביאו א"נ ואלו דברים שתולין בהם אגוזים שלא הביאו אוכל ורמונים שלא הביאו אוכל ולשונות של ארגמן וכו' כללו של דבר כל דבר שתולין בחופה אסור בהנאה. וגרסי' בירושלמי בפ"ג דסוכה אלו הן חופת חתנים סדינין המצויירין וסהרוני זהב תולין בהם ואעפ"י שמנהג הכילה אינו אלא לבתולה באלמנה נמי כיון שנכנסה לשם נשואין ויש בו מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שניהם הרי הוא כבית שיש בו חופה וע"ז שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות. ותנ"ה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי שאם היו לו טענות בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים א' בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה ורץ הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג' ובב' לא יכנוס ירושלמי מה בין ב' לג' אינו דומה משתהה יום א' למשתהה ב' ימים וישתהה שני ימים שמא יערב עליו המקח ויערב לית יכול משום ספק סוטה. ואם מחמת האונס מותר ירושלמי מהו מפני האונס מפני הכשפים ובבבלי כגון דאמר שר צבא בא לעיר וקבע מותר לכנוס בג' או איספרווה דידי' אתא בג' מותר לכנוס אף בב' וא"נ כדתניא הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח אבל איפכא לא. ואמר רפרם בר פפא ל"ש אלא נתן מים ע"ג בשר אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבין ש"מ כל היכי דמצי מזבין לא יכניס לא. בב' ולא בג' וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אעפ"י שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג ש"מ ז' ימי משתה לחתן כמועד דמי דכתיב ביה ששון ושמחה:
[דף סג טור ג] הגדה חתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו מה המלך מקלסין אותו אף החתן מקלסין אותו מה המלך לובש בגדי כבוד אף החתן לובש בגדי כבוד מה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה. דרש ר' יוסף משמיה דרבא ל"ש לא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו ואסיקנא כי קאמר רבא אפירסה נדה קאמר ודווקא עמו בבית אבל עמו במטה לא משום דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב בפ"ק דשבת. אבל מת אביו של חתן או אמה של כלה אפי' בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ודווקא באבלות דהכא דקילא אבל באבילות דעלמא דחמירא ליה אשתו ישנה עמו דקי"ל כרב אשי וכתב רבינו אבן מג"ש ז"ל וה"מ היכא דבעל אבל לא בעל שנשתהה ימים רבים מחמת חולי או מחמת דבר אחר ה"ה כפירסה נדה והיכא דלא בעל אשתו ישנה בין הנשים כו' איכא למיגמר מינה כלה שפירסה נדה קודם החופה אסור להכניסה לחופה ואין מברכין ברכת חתנים עד שתטהר שאין מברכין ברכת חתנים אלא על כניסתה וכיון שא"א לזווגן ולהכניסן לחופה נמצא ברכה שאינה במקומה ומשהינן לה עד שתטהר ואח"כ מכניסין ומברכין. ומדאמרינן פירסה נדה ש"מ שאינו יכול ליכנס וכן כתב רב נטרונאי בשעת הקדושין בודקין אם היא חופה הראויה לביאה מברכין ז' ברכות עם ברכת אירוסין אם לאו מברכין ברכת אירוסין בין לצנועות בין לפרוצות אבל ברכת חתנים אין מברכין עד שעת חופה וכן מנהג בשתי ישיבות ובכל מקום חכמים ומנהג שלנו להטביל הכלה לילה קודם שתכנס לחופה הלכה היא ולא כאותן שטובלין במו"ש. ומסתב' נמי מדגרסינן תבעוהו לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' ימים נקיים ש"מ שצריכה ליטהר קודם שתנשא אר"א ל"ש אלא תקנת עזרא שב"ד קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והוא דטרח ליה אבל לא טרח בעי' שקדו חכמים ואינה נשאת אלא בד' לרבינו אב"ן מג"ש ז"ל [דף סג טור ד] אי אמר חתן לא טרחנא לה אלא מנסבא לה בלא סעודה וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודה כפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה דקי"ל עולה עמו ואינו יורדת עמו והא דאמרינן בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במ"ש האריך בה רבינו אבן מיג"ש ופירוש דילי' לא לילי שבת ולא מ"ש שמא ישחוט בן עוף שכך דרך הסעודה לעשותה בליל המצוה ולית בה רווחא אלא בתחלת הלילה צריך לתקן ולישנא בתרא דקאמרי רבנן במ"ש ביום אחר השבת ליתא דהא לא אשכחן בכולה שמעתא בעילה ביום דישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום אלא בלילה והא דקמיבעיא לן בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי באור רביעי קאמר שהיא ליל ה' והא דאייתי ותנשא באחד בשבת כו' והא דאמרינן עכשיו האשה נשאת בכל יום הואיל וב"ד קבועין בכל יום בר מע"ש ומו"ש משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ואין לנו כח לדחותה בלא ראיה ועוד דע"ש נמי בלא גזירה אינו ראוי שתנשא בו הואיל וא"א לומר ב"ד יושבין בשבת וחיישינן שמא תתקרר דעתו מע"ש עד א' בשבת וא"ת א"ה בע"ש דאמרינן גזירה שמא ישחוט בן עוף תיפוק ליה דהא ליכא ב"ד שיושבין בשבת ואוקימנא דהא דאמרינן לא יבעול לא בע"ש משום גזירה אאונסא קאי כדקתני בברייתא וכו' קאמר הא למדת שמקום האונס שאין לחוש לתקנת חכמים בכל יום יש לו רשות לבעול בר מע"ש אעפ"י שבתולה נשאת בכל יום ואין חוששין לתקנת חכמים הואיל וב"ד קבועין בכל יומא כל היכא דאיכא למיחש חיישינן ואכתי קושיין לדוכתא בע"ש תיפוק ליה משום איקרורי דעתא ומסתב' לן ברייתא בין שלא מחמת האונס בין מחמת האונס קאמר אפי' היכא דליכא למיחש לאקרורי דעתא כגון דידע דל"צ שבדק בקרובותי' א"נ שיש לו ב"ד בא' בשבת ואם יבעול ליל שבת בחד יומא ליכא אקרורי דעתא כדאמרינן בתחלה נשאת ברביעי וליכא לאקרורי דעתא והלכתא אשה נשאת [דף סד טור א] בכל יום האידנא אפי' בע"ש ראוי שתנשא בו אבל בעילתה אינה לא בע"ש ולא במו"ש אפי' היכא דליכא למיחש לאקרורי דעתא גזירה שמא ישחוט עוף אבל בשאר יומי שרי ולא קפדינן אברכה והא דתני בר קפרא בתולה נשאת ביום ד' ונבעלת ביום ה' משום ברכה לית הלכתא כוותי' ולא חיישינן כתנא דמתניתן קי"ל דלא חיישינן משום ברכה אלא טעמא משום שקדו דאי חיישינן לברכה היכי קאמר ותנשא בא' בשבת. ש"מ היכא דליכא לאקרורי דעתא אשה נשאת בכל יום כדאמרינן לקמן ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ואלמנה נשאת בה' ונבעלת בוי"ו הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם מטעמא משום ברכה אבל לאקרורי לא כלומר ותנא דידן דלא ס"ל ברכה לאקרורי דעתא דחד יומא ל"ח ואשה נשאת ברביעי ונבעלת או בליל ד' או בליל ה' אבל לבר קפרא אינה נבעלת אלא בליל ה' והיינו דאיכא בין ברכה לשקדו בבתולה ואיתשל בבי מדרשא בתולה תנשא בה' ותיבעל באור ה' והשיבו מפני הכתובה ולא היא דאי משום כתיבה תכתוב ברביעי אלא מסתברא לן דעיקר תקנת ב"ד היתה שיהא טורח בסעודה ג' וברביעי כונסה ולא הטריחוהו חכמים יותר ואם ירצה ליכנס בה' וליבעל בה' הרשות בידו ובלבד שלא יקדים הנשואין לרביעי מפני שקדו ומשום אקרורי דעתא אבל היכא דטרח ליה וליכא למיחש לאקרורי כגון האידנא דקבוע ב"ד בכל יומא אשה נשאת בכל יום בר מע"ש ומו"ש גזירה שמא ישחוט עוף ולא חיישינן לבר קפרא והא דאיבעי' לן מהו לבעול לכתחלה בתולה בשבת דווקא דטריח ליה א"נ דכנס לה מקמי הכי כמה יומי ואסיקנא כה"ג מותר לכתחלה הא לא"ה אסור משום גזירה שמא ישחוט בו עוף ותניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת ביום ה' ונבעלת בוי"ו שאם אתה אומר נבעלת בה' למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים ולבר קפרא טעמא דידיה משום ברכה ול"ל שקדו לא בבתולה ולא באלמנה ואלמנה אינה נבעלת אלא לאור ו' וקי"ל כתנא דידן ואלמנה נישאת ליום הד' ונבעלת לליל ה' או לליל ו' ואם הוא אדם בטל יום ד' וא"נ יום טוב שחל להיות ע"ש נישאת יום ה' ונבעלת לאור ה' ירושלמי אלין דכנסין ארמלין צריכין לכונסן מבעו"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ואם היא בתולה בוי"ו:
חלק השלישי - כתובה
אעפ"י שנכנסה לחופה אסור לבעול עד שיכתוב לה כתובה דקי"ל כר"מ דאמר אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ותו ר' אמי [דף סד טור ב] שרי לכתחלה למיבעל בשבת אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה א"ל אתפסוה מטלטלין ש"מ בעי' חופה וכתובה ותנן נמי בראשונה היה כותבין לבתולה ר' ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו להם נשים עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהא כותב כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתה ואותן שנהגו לברך ברכת נשואין שחרית קודם כתובה ומכניסין אותה בבית החתן אינו מנהג שאסור להתייחד בלא כתובה ומנהג שלנו שלא לברך ברכת נשואין עד שעת כתיבה ונותנין כתובתה ואח"כ מברכין וכך מנהג ספרד ואין לשנות המנהג ודייקינן נמי מדגרסי' בפ' נערה המאורסה הואיל וברשותו נכתבין:
חלק הרביעי - שבע ברכות
כדתנן במס' כלה. כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה שלא טבלה ואמר רבא באיזה ברכה אמרו ברכת נשואין ולא ברכת אירוסין ות"ר מברכין ברכת האירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים. רי"א אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי ביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ומנהג שלנו שמקדשין שנה או שתים קודם כניסתן לחופה ובין כך מתייחדין שניהם אף בבית הכלה. מברכין ז' ברכות בין בלילה בין ביום בסעודת אבי הכלה ובמקום שאין מקדשין אלא בשעת נשואין כשיוצאין מביהכ"נ אין מברכין בלילה אלא לאחר הקידושין בסעודה שני' של אבי הכלה שאין ברכת חתנים אלא לאחר קידושין אמר ר"נ אמר לי הונא מנין לברכת חתנים בעשרה שנא' ויקח בועז עשרה אנשים ר' אבוה אומר מהכא במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ת"ר מברכין ברכת חתנים כל ז' ואמר ר"י והוא שבאו פנים חדשות יש מפרשים שלא באו בתוך הסעודה עד עכשיו אעפ"י שלא אכלו ויש מפרשים כל שאינו מאנשי ביתו אלא שבאו לשמחת החתן והכי מסתב' לן לפום גירסת ירושלמי דגרסינן התם ברכת חתנים כל ז' סבר ר' ירמיהו למימר מפקין כלתא כל ז' א"ל ר"י והא תני ר' חייא ברכת אבלים כל ז' אית למימר מפקין מיתה כל ז' מה כאן מנחם עמו אף כאן משמח עמו. מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין ש"מ כיון שיש כאן משמחין הרי הן כפנים חדשות ומברכין ברכת חתנים אבל אין שם משמחין אלא אנשי ביתו אין מברכין אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא כדאמר רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו ומכאן ואילך אמר להו אי איכא פנים חדשות מברך כולהו. ואי לא אפושי [דף סד טור ג] שמחה מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ולפי שמעון הוא מקום השיר כדאמרינן מעון שבו כתות כתות של מלאכי השרת ואומרים שירה לפני המקום והשירה היא השמחה לפני המקום כדכתיב החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים לפיכך אומרים שהשמחה במעונו וביהמ"ק מיקרי מעון כדאמרינן המעון הזה אם אלין הלילה לפי שבו השרה שכינתו והלוים אומרים שירה לפני המקום בכל יום ומברכים שהשמחה במעונו ואתה מוצא בברכת חתנים ה' דרכים. הדרך הראשון בפנים חדשות מברך כל ז' הברכות. הדרך השני ליכא פנים חדשות יום ראשון מברך כל ז' ברכות ושאר הימים שהשמחה במעונו ואשר ברא ודווקא ביו"ד דאינהו נמי ברכת חתנים נינהו. הדרך הג' מז' ועד למ"ד בין אמר לי' מחמת הלולא בין לא א"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואיהו נמי הא ברכה בברכת המזון דאע"ג דלית בה מלכות שמים הוה ברכה כדאמרינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין אותן ברהמ"ז וברכת המצות וברכת הפירות וכדאמרינן נמי בבהמ"ז שלשה וארבעה. הדרך הד' מן ל' ואילך אי א"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא ויש מקומות שעדיין עושין זה המנהג כמה ימים וכי א"ל מחמת הילולא עד אימת עד תריסר ירחי שתא דזמן שמחה היא כדכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת. הדרך הה' מעיקרא אימת מכי רמי שערי באסינתא. ובתשו' אחרי דלא נהיגי בשערי מדמתחלא לאתקוני סעודתא. לפום מנהג למיעבד גיהוץ או רקיקין או דשחטין תילתא או דמגבלין לישא כל אתרא לפום מנהגא לרבינו אבן מג"ש ז"ל הא דאמרינן משבעה ועד תלתין ומתלתין עד תריסר ירחי שתא לענין שהשמחה במעונו אבל אשר ברא לא מברכין אלא בתוך ז' ולא אשכחן בתולה יותר מז' ואשר ברא מברכת חתנים לאחר ז' ושהשמחה דקאמר לאחר ז' לאו ברכה היא אלא זכרון שמחה היא ותדע שהרי קודם כניסתן לחופה מברכין אותה ואי ברכה היא היכי מברכין לה אלא לאו ש"מ זכרון דברים בעלמא היא ומסתב' לן דברכה היא וז' ברכות הן חוץ מבפה"ג ובורא עצי בשמים דרגילו לברוכי מדקאמר מברך שהשמחה במעונו בכלל בהמ"ז היא אבל אשר ברא לא מברך דאפושי שמחה היא ובכל יומא ממעט לי' יומא קמא קאמר שבע ובתר הכי ב' שהשמחה במעונו ואשר ברא. ומעיקרא ולבתר הכי חדא לחודא והא דקאמר בריך ה' ובריך ו' לא קחשיב בפנים חדשות וכי איכא פנים חדשות מאי מברך שהכל ברא לכבודו ל"ל כנגד לכבודי בראתיו שיהיו הכל מקלסין אותו. יוצר האדם כנגד יצרתיו. ברוך אשר יצר עד סוף הברכה כנגד עשיתיו. ברכה זו על מצות פ"ו כדתניא ר"א א' כל מי שאינו עוסק בפ"ו כאלו מבטל את הדמות שנאמר בצלם אלהים ברא אותו וסמיך לי' ואתם פרו ורבו ומברך על שתי יצירות שנעשו באדם. שני פרצופין היו כדאמרינן בעירובין ואשר יצר את האדם מדבר בזכר והתקין לו ממנה על הנקבה וקיבץ בני' לתוכה בשמחה. רביעי שוש תשיש ותגל העקרה משום דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על [דף סד טור ד] ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראשי חתנים וכתיב ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרושי וחותם משמח ציון בבניה. ה' כנגד קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה ואיתשל לרבינו שרירא שמח תשמח במאי חתים משמח ציון בבניה או משמח חתן וכלה ובגמרא משמח חתן וכ"כ מר ומנהגא דידן משמח עמו ובונה ירושלים (עיין לקמן) איכא נמי סוגיא גבן דחתמי הכי ומר רב סעדיה הכי כתב בסודרא הלכך מאן דאמר הכי לא תהדריניה וכגמרא טפי עדיף ואנן השתא מנהגא למיחתם קמייתא משמח חתן וכלה בתרייתא משמח חתן עם הכלה לפי ברכה על שתי יצירות בשמחת אדם וחוה ואחרי' תפלה על הזוג לשמח זה עם זה בהצלחה ולפיכך מברך החתן עם הכלה לשון שמחה איש ואשתו (שייך לעיל) (וטעות הוא בידם אשר ברא ושמח תשמח חדא חתימה אית להו הכין אזיל דתרווייהו חדא חתימה אית להו וליכא תמי' דהא מברכין תרי זימנא יוצר האדם ומנהגא דילן דחתימתו שמח תשמח משמח עמו ובונה ירושלים איכא נמי סוגיא וכו' ע"כ) ואומר בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה רנה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול וכו' ברוך משמח חתן עם הכלה ויש ששואלין מכדי קי"ל כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה וכן ברכת אשר יצר סמוכה מאי טעמא פותחת בברוך בשלמא אשר ברא כיון דכי ליכא פנים חדשות לא מברך אלא הא לאו סמוכה היא מידי דהוה אשמונה עשרה הסמוכה לגאולה ומידי דהוה אהבדלה כדגרסינן בירושלמי מאימתי כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם ברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחבירתה כגון ק"ש ותפלה אין פותח בה בברוך ואקשינן הרי הבדלה שניא היא דמפזרן והרי קידוש שניא שאם היה שותה כל היום כולו וקידש עליו היום אינו מברך על היין ש"מ כיון דזמנא דלא סמיכי אהדדי פותח בברוך ואשר ברא מה"ט היא אלא אשר יצר הרי סמיכי לב' ברכות הראשונות וה"ה בהבדלה וקידושא דאי לאו טעמא דר' מפזרן ברכה הסמוכה לחבירתה היא אעפ"י שזה מטבע ארוך וזה מטבע קצר פי' רש"י שעיקר ברכת חתנים אינה אלא מאשר יצר ואיל שהיא המתחלת לדבר בשניהם ולפיכך פותחת בברוך ובהא איתשל לרבינו האי ואמר ברכה הסמוכה לחבירתה שאין פותחת בברוך הני מילי שחבירתה יש בה פתיחה וחתימה אבל יש בה פתיחה ולא חתימה. חתימה ולא פתיחה פותח בברוך. ורבינו אבן מג"ש ז"ל השיב עליו מהא דבני מערבא דמקשי והרי הבדלה וקידוש ש"מ דאי לאו ר' מפזרן סמוכה לחבירתה ואעפ"י שסמוכה לברכה שיש בה פתיחה בלא חתימה. ומסתב' לן טעמא דרבינו האי. והא דמקשה בגמ' דבני מערבא. למאי דס"ד מעיקרא מקשי דל"ש בין מטבע ארוך למטבע קצר לכך פריך מהבדלה וקידשו אבל למסקנא מסקי התם טופס ברכות כך היא מטבע קצר פותח בברוך כלומ' אעפ"י שהן סמוכות זו לזו כגון מטבע קצר של הבדלה יין נר בשמים וכגון יין של קידוש והדומה להן מטבע ארוך חותם בברוך ופותח בברוך אעפ"י שהיא [דף סה טור א] סמוכה לאחרת כגון מטבע ארוך לקצר שאינה קרוי' חבירתה אלא ארוך לארוך. והכי מסקנא דבני מערבא אשר יצר שהיא ארוך לקצר לא סמיכי לחבירתה היא ואשר ברא נמי כטעמא דפרישנא ואית דמפרשי סדר ברכות שעל עסקי הזוג אינו אלא מאשר יצר את האדם ואילך ושהכל ברא לכבודו אינו אלא לאסיפת העם לגמול חסד ולזכור חסדי המקום. וכן יוצר האדם שתקנו על יצירת אדה"ר אינו מסדר הזוג דהא ביצירה קמייתא לא היה נקיבה ועל שתקנו על יצירה שני' תקנו ברכה על יצירה ראשונה וסמכו על הכתוב יצרתיו אף עשיתיו מאשר יצר ואילך היא עיקר הברכות וכיון שיש כוס לברכה סודרין עליו כל הברכות כדאיתא בירושלמי דנר והבדלה שניא היא דר' מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס וכן פי' חביבי רבי' ולא נהירא לן אלא כדפרישית. אבל מה שפירש רבינו האי יש לה פתיחה ואין לה חתימה סומכין לה ברכה אחרת ופותח בה בברוך דא לא אשכחן והא דאמרינן משום ברכה דרבנן וסייעה רבינו אבן מג"ש ואייתי ראיה דרבנן היא מדגרסינן לוי איקלע לבי הילולא דר"ש ברבי ובריך חמש ולא בריך אשר יצר את האדם אלמא דרבנן היא וכל הני קשיאתה וטעמא דידיה לא נהיר לן דאפילו היא מדרבנן לא דמיא להטוב והמטיב דהטוב והמטיב דרבנן הסמיכו לדאורייתא ולהפוס' בין לאורייתא בין לרבנן פותח בברוך וכדאיתא התם הוה עני אמן בבונה ירושלים בקלא כי היכי דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא היא אבל הני ז' ברכות כחדא נינהו ותו מנ"ל ללוי דלא מברך אשר יצר את האדם יוצר האדם לא בריך וטעמא כדפרישא במסקנא דבני מערבא וקשיא דהתם דאמרינן והרי הזן והרי גאולה לא בריר לן פירושא רב תחליפא בר מר איקלע לבי הילולא בריך שית אריכתא לרבינו שרירא דאמר שהכל ברא לכבודו וברוך שמו להודיע גבורתו וכבוד הדר מלכותו לגלות חכמתו ולמען ספר שמו ולקלס ולרומם לפניו וכיוצא באלו הדברים ומסתב' לן דמאריך חתם בה ובברכת רחבה נמי דאמרינן בדאיכא פנים חדשות כולהו נמי חתימה אית בהו דלא אשכחן מטבע ארוך דלא חתומי אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה כל ז' ואוקמה בבחור שנשא אלמנה וה"ה בתולה שנשאת לאלמן והא דאמר ר"ה אינה טעונה ברכה באלמון שנשא אלמנה ודווקא כל ז' אבל יום א' טעונה אמר לי הונא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים ובועז אלמן שנשא אלמנה הוה כו' טעונה יום אחד והא דתניא שקדו חכמים על תקנת ב"י שיהא שמח עמה שלשה ימים איבעית אימא באלמנה שנשאת לבחור וז' לברכה וג' לשמחה אבל באלמן שנשא אלמנה יום א' לברכה וג' לשמחה אבל בבחור שנשא בתולה ז' לברכה וז' לשמחה ומסתב' לן דבתולה שנשאת לאלמן דינה כבחור שנשא אלמנה ולא גרע בחור מבתולה והא דאמרינן מברכין לבתולה ז' ולאלמנה יום א' מלתא פסיקא [דף סה טור ב] תנא ליכא בתולה דבצרי מז' אפי' נשאת לאלמן וליכא אלמנה דבצרי מיום א' כגון שנשאת לאלמן ואלמנה שנשאת לבחור דינה כבתולה שנשאת לאלמן לברכה ולשמחה וה"ה נמי ליכא בחור דבציר מז' אלמן דבציר מיום א' לברכה אלא דהל"ל לברייתא מברכין לבחור ז' ולאלמן יום א' משום עיקר ברכה אל האשה כדכתיב יתן לך ה' את האשה כו' וכתיב ויברכו את רבקה ומש"ה קאמר מברכין לבתולה לאלמנה ובחור לאלמנה ובתולה לאלמן דינן שוה בין לברכה בין לשמחה ואי ס"ל דשמח עמה ג' ימים דקתני בבחור שנשא אלמנה ולברכה ז' ולשמחה ג' ה"נ בתולה שנשאת לאלמן דאיירינן ז' ומנהגא דילן בין בחור שנשא אלמנה בין אלמן שנשא בתולה שמחה ז' הלכך נקטינן בשנויא שינויא בתרא דקתני ג' לשמחה באלמן שנשא אלמנה ובחור לאלמנה אידי ואידי ז' ולמדנו בה ב' דרכים הראשון בחור שנשא בתולה או אלמנה ובתולה שנשאת לאלמן ז' לברכה וג' לשמחה השני אלמן שנשא אלמנה ברכה יום א' וג' לשמחה ורבינו אבן מג"ש ז"ל כתב כתרתי שינויא וכ"כ נקטינן בתולה שנשאת לבחור ולאלמן טעונה ברכה ושמחה ז' כדאמרינן הכא לענין ברכה ליכא בתולה דבצירא מז' ימים בין לברכה בין לשמחה ולענין אלמנה אם נשאת לאלמן טעונה ברכה יום א' וג' לשמחה ואם נשאת לבחור ברכה ז' וג' לשמחה א"ת בתולה שנשאת לאלמן מאן לימא לן דטעונה שמחה ז' דלמא ז' ימים בלבד וכי היכי דאלמנה לבחור טעונה ברכה ז' ושמחה ג' ימים ה"נ בתולה לאלמן ומ"ש ליכא בתולה דבצירא משבעה בבתולה שנשאת לבחור היא הא ליכא למימר דעיקר שמחה ג' ימים לא נאמרה אלא באלמנה דקתני בברייתא שיהא שמח עמה ג' ימים. וכיון שלא נאמר אלא באלמנה אין בכחנו לגרוע בתולה מז' ימי שמחה אפי' נשאת לאלמן והאי דקאמר ליכא בתולה דבצירא מז' לברכה ולשמחה ול"נ לן דאי כשינוייא קמא בתולה שנשאת לאלמן ובחור לאלמנה שמחה ג' ימים דדינן שוה תו והא דקאמר ליכא אלמנה דבצירא מיום א' אם לשמחה הא ליכא אלמנה דבצירא מג' ימים לשמחה וכתבנו מאי דס"ל. מחזיר גרושתו אמר גאון דל"צ ברכת אירוסין וטעותא היא דברכת אירוסין וברכת נשואין צריך. א"ר יצחק אר"י מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וחתנים מן המנין. ומסתב' כל שעתא דאיכא סעודתא ואית בה י' משמחין ומזכירין ומברכין. והאי דנהגו לברוכי בשבת כי נפקי מבי כנישתא משום דכ"ע מחייבי בשמחת חתן ומפקי לכלתי' ומברכין כדאיתא בירושלמי לעיל סבר ר' ירמיה למימר מפקין כלתא כל ז' ש"מ כל היכי דמפקין כלתא מברכין ואף על גב דמפקין נמי באפוקי שבתא כיון דנהגו דבצפרא מברכין תו ל"צ ומנהגא לברוכי ז' ברכות לבהדי ברכת המזון ומחדש לברוכי אתרי כסי והאי דאמרינן בע"פ אין אומרים שתי [דף סה טור ג] קדושות על כוס א' וקאמר התם קדושי ואבדלתא חדא מילתא היא ברכת המזון וקדוש תרתי מילי נינהו ומדמי לה לברהמ"ז וקדושי ולא היא משום דקדושי מקמי סעודתא וברהמ"ז אחר סעודתא קרי לה ב' קדושות אבל ברהמ"ז וז' ברכות תרווייהו בתר סעודתא אתו ודמו לקדושי ואבדלתא דמקמי סעודתא אתו וחדא מילתא נינהו דאי תרתי מילי נינהו ליעבדו בתרתי כסי כדעבדינן לברהמ"ז ושותיהו ה"נ לישתו לכסא דברכתא והדר לייתי אחרינא לז' ברכות ואינהו לא עבדי הכי אלא שבקו לכסא דברכתא ויהבו לאחרינא ולאו מילתא היא ואין לשנות המנהג. ומנהג שיבושא הנהיגו המנהג:
גרסינן בכלה ז' ברכות היכי מברכין אר"י בפה"ג ושהכל כו' מיתבי לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כגון המברך ברכה שא"צ והכא כיון דמברך בפה"ג הכי דעביד דטעים ליה. והאמר מר טעמו פגמו. דמריק ליה בידא ושתי התינח דאיכא חמרא דליכא חמרא מאי מקדש אשכרא. בכפרנא מאי אמיא או אריפתא. איבעיא להו בריך לכולהו שלא כסדר או חסר א' מהם מאי ת"ש ברכות אין מעכבות זא"ז. לוי איקלע לבי הילולא ובריך שית ש"מ דאע"ג דחסר לא חיישינן. דלמא שאני התם דאמר חד יצירה. מנין לברכת חתנים מה"ת שנאמר ויברכו את רבקה ויאמרו. ור"י אומר מהכא ויברך אותם אלהים אלא מעתה בחיות דכתיב ויברך אותם אלהים מאי אלא משום דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע ותני בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. ירושלמי משה התקין ז' ימי משתה וז' ימי אבלות ולא התקין לאלמנה כלום אף על גב דתימא ולא התקין לאלמנה כלום טעונה ברכה ז' שנאמר [דף סה טור ד] ויקח בועז עשרה אנשים וגו' שבו פה וישבו א"ר אלכסנדרי מכאן שאין לקטן לישב עד שיאמר לו הגדול שב א"ר פנחס מכאן לברכת חתנים בעשרה. בפרקי ר"א ר' יוסי אומר ז' ימי משתה למדנו מיעקב אבינו שעשה ז' ימי משתה ולקח את לאה ועוד הוסיף ד' ימים אחרים ולקח את רחל שנאמר ויאסוף לבן את כל אנשי המקום אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם גמלתם חסד עם עבדי יעקב אני אתן שכר לבניכם בשביל שלא יהא שכר לרשעים בעה"ב שנאמר כי בו יתן ה' תשועה לארם. ימי המשתה למדנו משמשון נזיר אלהים כשירד לארץ פלשתים ולקח לו אשה ועשה לו ז' ימי משתה שנאמר ויהי כראותם מאי היה זה היו אוכלין ושותין ושמחין עמו שנאמר ויאמר להם שמשון אחודה נא לכם חידה וכתוב אחר אומר ולא יכלו להגיד החידה. אגדת קהלת ר' ינאי הוה מיליף לתלמידיו ברכת חתנים וברכת אבלים כי היכי דתהויין גוברין בכל אתר:
סליקו להו ברכת חתנים בריך רחמנא דסייען