ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
הלכות שופר
[דף צו טור ב] מצות שופר. ארבעה חלקים: הכשרו והכשר התקיעה וסדר הברכות וסדר היום:
חלק ראשון - הכשרו
ת"ר רמ"א מ"מ אמרה תורה נסכו מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיהיה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר א"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברתם שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שאין ת"ל בחודש השביעי ת"ל בחודש השביעי שיהיו כל התקיעות של החודש הז' זה כזה תנן כל השופרות כשרין לשופר חוץ משל פרה מפני שהוא קרן שופר של ר"ה יעל פשוט ופיו מצופה זהב וב' חצוצרות מב' צדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרין שמצות היום בשופר ותניא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות אריב"ל מאי קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעי חצוצרות וקול שופר הא בעלמא לא א"ר לוי מצות של ר"ה ויו"כ בכפופין וכן הלכתא ירושלמי כריאים לא כשר ת"ר ארוך וקצרו כשר והוא שיש בו שיעור תקיעה גרדו [דף צו טור ג] והעמידו על גלדו כשר ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ניקב וסותמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר אם קול חיצון שמע לא יצא אם קול פנימי שמע יצא גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר הפכו ותקע בו לא יצא ואר"פ לא תימא דהופכו ככתונא אלא שקיצר את הרחב והרחיב את הקצר כרב מתנא והעברת דרך העברתו. וכ"ש הפכו ככתונא דפסול ירושלמי לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול מאי בינייהו זה בטל חללו וזה לא בטל חללו דבק שברי שופרות פסול הוסיף עליו כ"ש בין במינו בין שלא במינו פסול ר"נ אומר במינו כשר שלא במינו פסול פירשו רבוותאי דר' נתן אאינו מעכב את התקיעה ד"ה כשר קאי והכי מוכח בירושלמי וה"ג שופר שנסדק ודבקו פרש"י ז"ל בדבק שקורין גלו"ד לא נצרכה לר' נתן דאי לרבנן פשוט דאפילו במינו פסול דבק שברי שופרות פסול עוד הוא דר' נתן כו' ניקב וסותמו כו' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. ר"ח בשם ר"י כיני מתניתן אם היה מעכב את התקיעה [דף צו טור ד] מקודם סתימה פסול ואם לאו כשר. ר' יוסי בר זמרא והוא שסתמו אבל לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין לשופר מוכח מירושלמי אם מעכב התקיעה דקאמר מתחילה והיכא דסתמו פסול לא סתמו כשר אר"י והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אעפ"י שנשתייר רובו פסול איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שנפחת רובו מכלל דבמינו אעפ"י שנפחת רובו כשר. פי' ר"ח מדר"י מפרש דר"נ ש"מ דהלכה כר"נ והוא שנשתייר רובו שלם אבל לא נשתייר רובו שלם פסול ואף על גב דאיכא לישנא אחרינא לא איתבריר הי ניהו בתרא ועבדי' כתרי לישנא לחומרא. וכ"פ רבינו אלפסי דלא מעכב את התקיעה וסתמו שלא במינו אעפ"י שנשתייר רובו פסול ובמינו בעי' שישתייר רובו. והר"ר אבן גיאות כ' כל היכא דאיכא תרי לישנא הלכה כלישנא בתרא וה"נ אסיפא מתני לה מכלל דבמינו אפילו נפחת רובו כשר ומסתברא כר"ח דכל תרי לישנא בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ודכוותיה בכתובות אמר לה ה"ז גיטך והלכה והניחתו בצד ד"ה דאיכא תרי לישנא קמא לחומרא ובתרא לקולא ופסקינן כקמא לחומרא והלכה כר' במתני' דקתני מעכב את התקיעה פסול ואם [דף צח טור ג] לאו כשר ומסתברא שיעור תקיעה כנגד מקום הנחת פה כשר וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ונראה לכאן ולכאן וגרסינן במסכתא נדה ה' שיעורן טפח וקחשיב שופר ודופן וטפח דאמרינן בכל דוכתי ארבע ברברבתא ובאחיזת יד אין בו טפח ומה שנשתייר לכאן משלים אותו. ואבן גיאות כתב שיעורא טפח שותק וליתא ומסתב' בטפח בינוני מדקאמר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן שיצא מכאן ומכאן וי"ל יראה דווקא ולא שיצא ואילו היה פחות מטפח לא היה נראה השופר כלל ובעינן טפח כדי שיתראה עוביי השופר מכאן ומכאן ומסתברא ה"ה בניקב וסתמו שלא במינו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר והוא שאינו מעכב את התקיעה היה קולו דק או עבה או צריר כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואמר רבא שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו ליהנות נתנו ושל עיר הנדחת אם תקע לא יצא דכתותי מיכתת [דף צח טור ד] שיעורא וכן המודר הנאה משופר מותר לתקוע בשופר של מצוה שלחו ליה אבוה דשמואל קדחו בזכרותו ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ. ירושלמי בלולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שהוא פסול מה בין לולב מה בין שופר אר"א תמן תניא בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא ויש קול אסור בהנאה ש"מ גזל שופר יצא:
חלק שני - הכשר תקיעה
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטים אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא אר"ה ל"ש אלא לאותן שעומדין על שפת הבור אבל לאותן העומדין בבור יצא אמר רבא מקצת תקיעה על שפת הבור ומקצת תקיעה בבור יצא מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה אחר שיעלה ע"ה לא יצא למימרא דסבר רבא שמע תחלה ולא סוף תקיעה יצא וממילא [דף צט טור א] סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה יצא ואוקימנא בתוקע ועולה לנפשו שהתוקע עומד בבור ועולה תקיעתו על שפת הבור והשלימה התוקע לעצמו ומ"ד דנפיק ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא קמ"ל אבל אחר ששמע מקצת תקיעה בתוך הבור ועולה על שפת הבור ושמע סוף התקיעה שהשלים התוקע כדקס"ד לא יצא דשמע תחלת תקיעה ולא סוף תקיעה לא יצא וכן שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה כגון שתוקע בבור והתוקע על שפת הבור וירד והשלימה בבור לא יצא. וכתב ר"ח בכל הנוסחאות יש לו דסבר רבה שמע תחלת תקיעה והתוקע על שפת הבור ושמע ממנו כסופה בסערה וכן תמצא תחלה בלא סוף ומתרץ בתוקע ועולה לנפשו שהשומע לא שמע תקיעה מן התוקע כשהתוקע עדיין בבור אלא אחד שהוציא התוקע ראשו מן הבור תקע בעלייתו והשומע שמע תקיעה שלמה שנתקעה כולה חוץ לבור ואי קשיא לך הא דאמרינן שמע מקצת תקיעה בבור לא שתקע בבור אלא חוץ לבור היתה התקיעה אבל רוב גופו של תוקע עדיין בבור בתחלת התקיעה ולא דייק לן ולשון אחר פי' שמע סוף תקיעה בלא תחלתה או תחלתה בלא סוף במקצת אבל יש שיעור תקיעה במקצת הכשר יצא מדאקשינן מהא דתנן תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דאית בה שיעורא במקצת ומקשינן מתוקע לתוך הבור דליכא שיעור תקיעה מתחלתה מקמי דליערבב קלא ש"מ דקס"ד מעיקרא מ"ד יצא אף על גב דלית ביה שיעורא דאמר לא יצא אף על גב דאית ביה שיעורא במקצת ומדאוקי בתוקע ועולה לנפשו ש"מ דאע"ג דאית ביה שיעורא במקצת הכשר לא יצא:
שלחו ליה לאבוהו דשמואל כפאו ואכיל מצה יצא. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אין צריכות כוונה ואסיקנא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו בעי כוונה שלא בזמנו לא בעי כוונה וכן פסק אבן גיאות מהא דתניא בפסחים אכלן בלא מתכוון יצא וליתא לדר' יוסי דאמר אעפ"י שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו ובחזרת וחרוסת דס"ל מצות צריכות כוונה. א"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה אעפ"י ששומע מתכוון לעצמו ומשמיע לעצמו או לאחר לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון [דף צט טור ב] משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו. וקתני עד שיתכוון שומע לעצמו ומשמיע לעצמו אלמא משמיע לשומע לא בעי כוונה תנאי הוא ור"ז דאמר כר' יוסי דאמר בד"א בש"ץ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוון משמיע וכן הלכתא ורבינו שרירא שדר דהלכתא כרבא. מיהו מדאשכחן דא"ל ר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי אמרינן לא ליעבד לכתחלה אלא יתכוון במצוה ואם לא נתכוון יצא ואינו חייב להחזיר רבינו אלפסי לא אייתי לזאת אומרת דאמר רבא התוקע לשיר יצא וגירסא דילן אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה ומשמע דפליגי ר"ז ורבא ומסתברא דלא פליגו אלא דרבא איירי בתוקע ושומע דלא בעי כוונה ואפילו תקע לשיר יצא והוא שיתכוון השומע לשמוע תקיעת אדם ולא חמור וכן השומע מפי משמיע והשומע לא נתכוון לצאת אלא לשמוע יצא אבל בכוונת משמיע שיתכוון לא איירי ואתא ר"ז וקאמר צריך כוונה למשמיע שיתכוון ויתקע להשמיע לשומע אבל אם היה מתעסק לא יצא ומודה ר"ז דא"צ כוונה לשומע לצאת ידי חובתו והתוקע לשיר להשמיע קולו לאחרים יצא והיינו דגרסינן בסוף פרקין והמתעסק לא יצא אבל התוקע לשיר מאי יצא מסייע ליה לרבא וגרסינן בסיפא והשומע מן המתעסק לא יצא אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתא דר"ז ואם איתא דפליגו אהדדי ברישא נמי תיהוי תיובתא דר"ז א"נ בסיפא לימא מסייע ליה לרבא אלא ש"מ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו והלכתא כרבא דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת ידי חובתו והלכתא כר"ז דבעינן שיתכוון משמיע להשמיע כגון ש"ץ דדעתי' אכ"ע ואעפ"י שהשומע אינו מתכוין לצאת יצא כדתנן הרי שהיה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אם לא כיון לתקיעת אדם לא יצא אבל נתכוון המשמיע לעצמו ולא נתכוון להשמיע לאחרים וכן נתכוון משמיע לראובן ושמע שמעון התקיעה אעפ"י שנתכוון לא יצא ירושלמי לא אמרו אלא עובר אבל עמד חזקה יצא כיון חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח [דף צט טור ג] ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררין טומטום ואנדרונינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ותניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא תני אהבה בריה דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ומברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא וכן בכל ברכת הנאה ירושלמי כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והתניא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא מחויב אעפ"י שיצא מוציא א"ר אילא שניא ברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא מברך ובתקיעה נמי אם יצא מוציא. והא דתניא יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ברירנא לה לקמן. העובר לפני התיבה ביום טוב של ר"ה השני מתקיע והראשון קורא את ההלל ואוקימנא בשעת השמד שנו ואחר השמד לא עמד ב"ד לבטל. ועדיין השני מתקיע והראשון קורא את ההלל. ירושלמי בב' מקומות אעפ"י שהשמד בטל גזרה במקומה עומדת עד שיבא ב"ד ויבטל. ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פ"א תקעו בראשונה והיה שונאים סבורים שמא עליהן הן באין עמדו עליהן והרגן ותיקנו בתפלת המוספין. ומנו דאינון קריין שמע ומצלי וקרי באורייתא ומצלי והדר תקעו אמרי' בנימוסא אינון עסקין. ריב"ל בשם אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ד' צדק זו ק"ש רנתי זו רינון תורה האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. דקדק רבינו האי ז"ל תוקע לא נאמר אלא מתקיע אלמא אחר תוקע. ומסתב' שאם שליח ציבור יודע יותר הרשות בידו אלא מנהג הראשונים [דף צט טור ד] שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן והיה כל א' וא' מהן נוטל חלקו כדי לקבל שכר. כדאמרינן במילה המל אומר והמברך ומנהגם א' מל וא' מברך:
גרסינן במגילה כל היום כשר לתקיעת שופר אלא שזריזין מקדימין למצות דכתיב יום תרועה יהיה לכם. וגרסינן התם וכולן שעשאן משעלה ע"ה כשר שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה לא שטין ע"פ המים ולא זו אף זו קתני ואין חותכין אותו ולא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים יתן ומי רגלים אסורין מפני הכבוד ואין מעכבין את התינוק מלתקוע הא נשים מעכבין כר"י והא דתניא אין מעכבין ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשות והר"ר אבן גיאות כ' הלכה כר"י דאמר רשות. ותקיעות שופר רשות וברשותם לברך על המצות ומסתברא אין אחר תוקע להם אלא הן בעצמן תוקעין ומתעסקין בהם שילמדו. אר"א ואפילו בשבת. וכ"ש שאין מעכבין וה"מ בקטן שהגיע לחינוך כגון עשרה וי"א והא דתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקת מלתקוע ביום טוב הא בשבת מעכבין בקטן שלא הגיע לחינוך. ורבינו אבן גיאות אמר הגיע לחינוך מעכבין דלמא אתי לאפוקי בר"ה לא הגיע לחינוך אין מעכבין לשון ר"ח ז"ל אר"א ואפי' בשבת מלמדין. ודווקא להתלמד אבל שלא להתלמד לא. בקטן המגיע לחינוך ואין מעכבין אותו מלתקוע ואפי' שלא להתלמד שלא הגיע לחינוך ולא דייק לן. ירושלמי מתעסק בהן שילמדו. אר"א מתני' בגדול ביום טוב [דף ק טור ג] של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין מלתקוע בשבת ואין מעכבין את התינוקת מלתקוע ביום טוב ויו"ט הא' של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד אר"ה ועם ב"ד לפני ב"ד לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא משום דרבה אתמר נמי אין תוקעין אלא כ"ז שב"ד יושבין. ומסתברא הלכה כאמרו לו ואין תוקעין אלא בב"ד קבוע ביבנה אבל באקראי לא. והאידנא ליתא לתקנת ריב"ז לא בירושלים ולא ביבנה. בפסיקתא דרב כהנא רבה תני ר"ש בן יוחנן ידחה במקדש שיודעין זמנו של חודש ולא במדינה שאין יודעין זמנו של חודש. ובירושלמי באחד לחודש אלא מעתה אפי' במקום שהן שהוא בא' לחודש ידחה. ותני רשב"י והקרבתם במקום שהקרבת קרבן והיינו טעמא שתיקן ריב"ז כדי שלא תשתכח תורת שופר ובלולב לא תקין דאיתא כל יומא:
סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר ג' תקיעות ובכל א' וא' ג' והן ט' תר"ת תר"ת תר"ת שיעור תקיעה [דף ק טור ד] כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא שיעור תקיעה כתרועה תנא דידן חשוב תקיעות דכולהו בבי שהן ו' והן בג' תרועות והן שיעור ב' תקיעות כתרועה ותקיעה הוא חצי שברים וי"מ תקיעה דכולהו בבי תקיעה של כל בבי שהן ג' תקיעות כג' תרועות והיא עיקר שיעור תרועה כג' יבבות והא תניא שיעור תרועה כג' שברים בהא וודאי פליגו מר סבר גנוחי גנח ומר סבר יליל יליל ומסתב' ג' שברים ג' ג' קולות קטנים מפוסקים וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין הפסק בינתיים ול"פ בשיעורא אלא שזה עושה שברים קטנים כעין גנח והוא טוט"י וזה עושה בלא הפסק כעין ילול והכל שוה ולפי שלא נתגלה הלכה כאחד מהם בא ר' אבהו והתקין קשר"ק דילמא גנח וילול ור' אבהו לא שינה התקיעה ממנהג שהוא ולא האריך שיעור תקיעה והתקין קש"ק דילמא גנח והתקין קר"ק דילמא ילול ותוקעין מיושב ג"פ קשר"ק כנגד מלכיות זכרונות שופרות וכן קש"ק. וכן קר"ק ג' כנגד מלכיות זכרונות שופרות ומסתברא תקנת ר' אבהו מיושב דאי מעומד לא הצריך קש"ק קר"ק אלא קשר"ק ש"ק ר"ק שהתקיעה של סימן ראשון עולה לסימן השני [דף קא טור א] וכן שני לשלישי אלא בישיבה תיקן וכתב רבינו אלפסי נוהגין לתקוע מיושב ומברך עליהן ברכת התקיעה ולפי שצריכין הציבור לשמען על סדר הברכות חוזרין ותוקעין על הברכות תשר"ת דמלכיות פ"א ותש"ת בזכרונות ותר"ת בשופרות ובדין הוא שיהיו תוקעין אותן מעומד כדרך שתיקנו מיושב אלא כיון שאין הברכות מעכבות את התקיעה הרי יצאו ידי חובתן מיושב ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת על סדר הברכות פ"א שלא להטריח את הציבור ומסתב' שאין מהני טורח ציבור דהא קי"ל כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות ומפני טורח אין להניח לעשות כהלכתה אלא שחשו להפסק התקינו אפי' בין הברכות שאם היינו תוקעין מעומד יש לנו לתקוע קשר"ק וקש"ק וקר"ק ביחד על כל ברכה וברכה והרי הפסק תש"ת תר"ת בין מלכיות לזכרונות ובין זכרונות לשופרות ולפי שלא עשו הפסק בברכות שלא יהא הפסק בברכות קבעו מיושב ג' סימנין כנגד כל ברכה וברכה ומיושב נמי חשו על אלו הפסקות שבדין היה לתקוע מעומד קשר"ק וקש"ק וקר"ק כנגד זכרונות וכן למלכיות ולשופרות וכשאנו עושין הסימן ג"פ כדי לסלק כל הספק כדי שלא יהא תש"ת תר"ת הפסק בינתיים ונהגו מעומד תשר"ת למלכיות וקש"ק לזכרונות וקר"ק לשופרות והן מתקיעין בין ישיבה לעמידה וכן המנהג אבל ר' יעקב ז"ל הנהיג קשר"ק בעמידה על כל ברכה ואין לשנות המנהג ותקיעה מעומד אינו אלא כדי לערבב השטן וא"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים כדי לערבב השטן ולשתקו לפי שכבר יצא י"ח ועדיין מחבבין את [דף קא טור ב] המצוה ושונין עליה ועוד שעדיין לא הגיעו לסדר ברכות והשלימו מצות שופר וכיוצא בה מצינו בהגדה בעשי"ת השטן מקטרג שהרי סיימו את התורה ואין שווין לפיכך נהגו לקרות בראשית ביוה"כ במנחה ויהי ערב ויהי בקר וא"ל הקדוש ברוך הוא הרי ישראל זריזים שעדיין לא השלימו את הסדר ומתחילין בראשית. וכן נוהגין בב' ישיבות. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא א' כלומר תקע תקיעה ותרועה ותקיעה ורוצה להתחיל תקיעה של סימן שני שהן ב' תקיעות הסמוכות זו לזו ומשך בסוף תקיעה אחרונה שבסימן ראשון כשיעור ב' תקיעות אין בידו אלא א' סימן ראשון עלה בידו ולא משני כלום. וי"מ תקע תקיעה ותרועה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה א' וזהו תרועה וכן מצינו שתרועה נקראת תקיעה כדאמרינן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ובתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה א' לא יצא והכי מסתברא דגרסי' בירושלמי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא א' א"ר אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ראשה גבי סיפא מצרפין וסיפא גבי ראשה מצרפין לא ראשה אית ליה סוף ולא סיפא אית ליה ראש וסברא כפי' קמא מאי אין בידו אלא א' דקתני במתני' בתקיעה ראשונה קאמר. אבל שני' שמשך כשתים לא עלה בידו כלום ואית מפרשי לה כשתים. ומיהו לר' אבא בשם ר' זעירא לפי' קמא מאי אין בידו אלא א' דקאמר ותו ל"ל למימר תקע בראשונה לימא תקע בשני' ומשך בה כשתים ומיהו דר' אבא בשם ר' זעירא ליתא וגמרא [דף קא טור ג] דילן אשניה קאי מדקאמר ואמאי תסליק לה לתרתי והלכך אם [דף קא טור ד] האריך בתקיעה א' לב' א' עלה בידו וגמרנו מינה המאריך בתקיעה [דף קב טור א] יותר מכשיעור אין בה חילול יום טוב כ"ז שעוסק בה פירש מן התקיעה ויצא אסור מלתקוע ואם נתקלקלה התקיעה הראשונה [דף קב טור ב] חוזר לראש ואם נתקלקלה ג' שברים חוזר לשברים וא"צ [דף קב טור ג] לחזור לתקיעה ואם נתקלקלה תרועה באמצע הא קי"ל אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. אר"י שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. תנן התם שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מט' בני אדם לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כולו והא דאר"י משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ומגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דרבי' היא וליתא והלכתא חוזר למקום שפסק בתקיעה ובהלל ובמגילה וכן אם תקע מקצת תקיעה ונאנס ועמד אחר תחתיו מתחיל ממקום שפסק אעפ"י ששהה שם הרבה. ת"ר תקיעות אין מעכבות זא"ז ברכות ותקיעות של ר"ה ויוה"כ מעכבין זא"ז ואם הקדים זכרונות למלכיות או הקדים תרועה קודם תקיעה ראשונה לא יצא. אלא פשוטה לפניו ולאחריו ותרועה באמצע. ותניא בתוספתא תקיעה וברכה בין הקדים ברכה לתקיעה בין [דף קב טור ד] הקדים תקיעה לברכה יצא. ותניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומעין על הסדר ושלא על סדר ברכות ויחיד שלא תקע חבירו תוקעין ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שני עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין. ואף על גב דהכא ודאי והכא ספק ומסתברא בימי השמד שמתייראין לתקוע בגלוי וכשתקע מסתב' שמברך על התקיעה כמו שמברך על מקרא מגילה שהיא על השמועה ואין אנו מברכין לשמוע. ואבן גיאות א"ר עמרם שכל לתקוע טעות הוא בידו. ונהגו לברך לשמוע וכן אמר רבינו האיי והכל תלוי במנהג. וחייב לברך זמן ואינו נפטר באותו של קידוש היום דזמנו דלולב וכן שופר ביום וכן לולב והמברך על השופר מיושב א"צ לברך [דף קג טור א] מעומד ואפי' נאנס הראשון ועמד אחר תחתיו א"צ לחזור ולברך. ואמר רבינו האי ז"ל לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמע הברכה שבירך ראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה. אבל אחר שלא היה בשעת ברכה צריך לחזור ולברך וטעמא בלישנא ובתשובה לר' האי המברך ביום ראשון על תקיעת שופר והשיח שגוערין בו עד שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך התם ב' מצות נינהו מדתנן ש"י מעכבת ש"ר וש"ר אינה מעכבת ש"י ולא עוד אלא דלא הדר מברך האי ברכה קמייתא דאמרי' שח אין לא שח לא. והא שלח ר"ח בר"ה על תפלה ש"י אומר להניח תפלין ועל של ראש אומר על מצות תפלין. ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים. ואעפ"כ קשה הוא להשיח. דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו. וכ"ש האי האי ששח בין תקיעות דמיושב לעמידה אלא שאין חוזר ומברך שמצוה א' הוא. צא וראה שהרי הלל מברכין קודם קריאתו ובין פרק לפרק פוסק ואינו חוזר ומברך. והא תשובה חזינא לאבן גיאות וליתא מדאמרינן שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וכו' ואעפ"כ קשה להשיח. והאי ולא עוד דלא מברך האי ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתי ליתא דוודאי היא קמייתא מברך כדברירנא בהלכות תפלין. ואעפ"כ קשה להשיח סיומא דתשובה עד לתקיעות שמעומד ועד הוסיף ולא עוד אלא אפי' הקהל צריכין ליזהר שלא להשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע. ול"ד לתפלין שאדם מברך כמה פעמים ביום וזו מצוה א' היא. צא וראה שהרי הלל כו' ומסתב' כיון שהתקיעה מעומד אינו אלא לערבב השטן וכבר יצאו בתקיעה מיושב א"צ לברך ואין בו הפסק ואין לחוש ולגעור. ומנהג שהתוקע מיושב אינו תוקע מעומד ואינו דומה לתפלין דאמרי' עבירה היא בידו דהוי כל א' וא' מצוה המוטלת עליו ולא נפטר מצוה של ראש בש"י וכשהוא מברך להניח על ש"י כמו כן מברך על ש"ר ועולה לשתיהן ואם שח חוזר ומברך אותה. אבל הכא כבר נפטר והשלים כל המצוה כולה. וכדי לערבב אנו תוקעין לפיכך אינו צריך לחזור ולברך. וא"ר עמרם ורב סעדי' לאחר תפלת מוסף מנהג בב' ישיבות להריע תרועה א' גדולה [דף קג טור ב] לערבב השטן ורבי' האי אומר אין עושין בתורת מנהג. ולא שמענו שאבותינו נהגו כך. אלא היחידים מתעסקין כל אחד ואחד כתאותו. מיהא דכי אתי רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע אינש קול אודני' מקול תקיעיא למדנו שהיו רגילין לתקוע אחר תפלה ולא שחייבין אלא כדי לערבב השטן ויפה לעשות כן ואם לא עשה לא הפסיד:
חלק שלישי - סדר ברכות
אומר אבות וגבורות השם וכולל מלכות ואינו תוקע קדושת השם ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דר"י ב"נ. א"ל ר"ע אם אינו תוקע למלכות למה מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות (עמהן) עם קדושת השם ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ושים שלום. תניא ביום השני ירד ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי ועשה כר"ע ואף על גב דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרות נוהגין לומר במגן זכרנו לחיים ובגבורות מי כמוך וכתוב לחיים בהודאה בספר חיים בשים שלום לפי שצורך רבים הוא וכן בחנוכה ופורים שאומרים כן יעשה לנו נסים ונפלאות וכן בעבודה בכל יום רצה בעמך ישראל ובתפלתם שעה. וכן נהגו אבותינו הראשונים ז"ל. גרסי' בברכות אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש האל המשפט חוץ מבין ר"ה ליוה"כ שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ומסקנא מאי הוה עלה ואסיקנא המלך הקדוש והמלך המשפט. ופי' רב אלפסי ז"ל מדאסיקנא הכי ש"מ דליתא לדר"א דאמר אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא אלא לא יצא וצריך לחזור וכן הלכתא. ירושלמי ר' אבוהו בשם ר"א עבר והזכיר אדיר המלוכה לא יצא חוץ מהאל הקדוש של ר"ה ובלבד וצריכה רבה. ר' יעקב בר אהא בשם רב צריך לומר האל הקדוש ר' בא בשם אבא בר רב חינא האל הקדוש והמרבה לסלוח. ת"ר מנין שאומרים אבות ת"ל הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות ת"ל הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושה שנאמר והשתחוו לה' בהר הקודש [דף קג טור ג] ומנין שאומרים מלכיות זכרונות שופרות תניא ר"א אומר ת"ל שבתון זכרון תרועה מקרא קודש שבתון זה קדושת היום זכרון אלו זכרונות שופרות זו תרועה וכו' מכאן למדנו מלכיות זכרונות ושופרות מה"ת. והיכן אומרן לקדושת היום. תניא ר"א קדושת היום עם מלכיות אומרו מה מצינו בכ"מ ברביעית אף כאן ברביעית ועמד ר' ועשה כר"ע והלכתא כוותייהו. ירושלמי יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת פותח בשבת וחותם בשבת ויו"ט בנתים ר"י בן פזי אומר בשם ר"י בר' ונהגו להזכיר שבת ואח"כ ר"ה וחותם מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון וכן פסקנו ביום טוב אין (פותחין) [פוחתין] מי' מלכיות מי' זכרונות מי' שופרות ר"י אמר אם אמר ג' יצא ואמר שמואל הלכה כר"י ב"נ וג' ג' דיצא א' מה"ת וא' מן הנביאים וא' מן הכתובים כנגד תנ"ך וא"ד כנגד ישראלים לוים וכהנים. ירושלמי הוין סברין מימר ג' מכל אחד ואחד ואשתכח תני אפי' ג' מכולן יצא ומנהגא כת"ק עשרה מכ"א ואחד ואם בא להוסיף מוסיף ומנהג להוסיף א"ר לוי כנגד י' הילולין שבהללויה בתקע שופר ור' יוסף אמר כנגד עשרת הדברות ור"י אמר כנגד עשרה מאמרות. ירושלמי כנגד י' קלוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. זכרונות כנגד י' ווידוין שאמר ישעיה רחצו הזכו מה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה י' שופרות כנגד ז' כבשים ופר ואיל ושעיר אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורעניות זכרונות ויזכור כי בשר המה מלכיות כגון חי אני נאום ה' וכו' שופרות כגון תקעו שופר בגבעה. אבל אם בא לומר פורענות של עכו"ם אומר כגון זכור ה' לבני אדום מלכיות כגון ה' מלך ירגזו עמים וכגון ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו כו' שופרות כגון וה' [דף קג טור ד] אלהים בשופר יתקע והלך כו' וכתיב בתריה ה' צבאות יגן עליהם כו' ואין מזכירין זכרון של יחיד ואפי' לטובה כגון זכרה לי אלוהי לטובה זכרני ה' ברצון עמך פקדונות ה"ה כזכרונות כגון וה' פקד את שרה ואף על גב דיחיד הוא רבים אתי מינה רי"א אינו מזכיר זכרון שיש עמו תרועה כגון שבתון זכרון תרועה אומרו עם השופרות ד"ר יוסי רי"א אינו אומרו אלא עם הזכרונות מלכיות שיש עמו תרועה כגון ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו אומרו עם המלכיות בלבד. והכי נהוג עלמא כר"י דאשכחן זכרונות ושופרות טובא מתחיל בתורה ומסיים בנביא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא. ואסיקנא ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא ותניא ר"א בר' אומר ותיקין משלימין בתורה ואמר רבא תני שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו' וידעת היום והשבות אל לבבך וכן אתה הראית מלכיות כר' יוסי ומנהג לומר כתובים קודם נביאים בכתובים אומר ובדברי קדשך לפי שנאמר ברוח הקדש ובנביאים ע"י שליח. וכ' רבינו אבן גיאות מעלה היא דעבד רבנן לאומרו באמצע ורבינו האי אמר רבוותא האחרונים נהגו לומר פסוקי נביאים ואח"כ כתובים. ומסתברא דלא משום מעלה דאי משום מעלה לא לישתמט תנא ולימא אם השלים בכתובים יצא אלא דגריעותא דכתובים היא. ואלא מתחילין בתורה משום מעלה ואח"כ בכתובים ועליו נביאים ואח"כ תורה להעלות בקודש כתובים ואח"כ נביאים ירידה היא ואמר רבינו האי נהיגו לומר תלת הויין הפוכים לא הביט און ויהי בישרון מלך ה' מלך ויוסי בן יוסי דתיקן אהללה אלהי אמר בסמ"ך ויהי ובאות צד"י ה' ימלוך ובאות שי"ן לא הביט און לא שמענו אדם שערער בדבר זה ונהגו לומר בזכרונות להפסיק בב' פסוקים [דף קד טור א] של זכרונות שבירמיה ולומר באמצע פסוק א' של יחזקאל מפני שדומה זל"ז ונהגו לומר ומפני חטאינו וקרב פזורנו ולחתום קדשנו במצותיך עד ודברך אמת וקיים לעד ופירשו בהגדה לעולם ה' דברך נצב בשמים שמעתי לעולם ה' דברך נצב קיים דברך כשם שהתקנת עם אדם כשם שדנת אותו ברחמים כך אתה דן את הדורות שאחריו לעולם לא כך גזרת על אדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות כו' אמר להם הקדוש ברוך הוא שמא פירשתי יום משלך יום משלי אני נותן לך היום אני נותן לו ט' מאות ושלשים שנה ומניח לתולדותיו ע' שנה לפיכך אמר לו דוד רבון העולמים אלמלא שדנת אדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא היה לו אפי' שעה אחת והתקנת אותו ברחמים כך התקנת עמנו שאתה דן את בניו ברחמים ובזכרונות יעלה ויבא וקרב פזורנו כמ"ש בסדורים שלנו עד והקרבתם אשה לה' ובשופרות וקרב פזורנו עד ותקעתם בחצוצרות על זבחי שלמיכם ואעפ"י שאין בו שופר הרי הזכרנו ד' שופרות. וגם אנו מזכירין חצוצרות בתפלת רחמים כגון וקרב פזורינו ושופרות עיקר כשם שש"ץ חייב כך יחיד חייב רשבג"א ש"ץ מוציא את הרבים י"ח תניא אמר להם לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללין כדי להסדיר ש"ץ תפלתו אמר להם לחכמים למה ש"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את מי שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא מי שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואסיקנא אמר רבב"ח אר"י מודים חכמים לר"ג ומי אמר ר"י הכי והא אר"י דציפורי בשם ר' יוחנן הלכה כרבנן והלכה מכלל דפליגו מאן מודים ר"מ והלכה מכלל דפליגי רבנן דתניא במכות של ר"ה ויוה"כ ש"ץ מוציא את הרבים י"ח דר"מ וחכ"א כשם שש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ואפסקא הלכתא כר"ג בברכות של ר"ה ויוה"כ שש"ץ מוציא את הרבים י"ח בין בקי בין שאינו בקי אבל בשאר ימות השנה כל יחיד ויחיד חייב. ומ"ש אילימא משום דנפיש קריאה והא א"ר חננאל א"ר כגון שאמר ובתורתך כתוב א"צ אלא משום [דף קד טור ב] דאוושי ברכות ובנוסחא דר"ל ורבינו אפרים משום דנפישי ברכות כי אתא רבין א"ר יעקב אר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי והלכך עם שבבהכ"נ ששומעין מן הש"ץ בקיאין ושאינן בקיאין ואותן שעמדו בשדות וחולה וזקן שלא באו לביהכ"נ יוצאין י"ח בברכות אבל אותן שבעיר ועד סופא דהא תני אבא בריה דרב מונימון עם שאחורי ביהכ"נ אינן בכלל ברכה והדין סברא דר"ח ורבינו אלפסי ואבן גיאות ולישנא דשדרו ממתיבתא הכין היא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות ועם שבבהכ"נ דאניסי אבל יחיד במקום שאין הציבור אין יוצא עד שיגמור כל הברכות וק"ל טובא דמשמע עם שבשדות נפטרו אבל כ"ע אפי' אותן שבביהכ"נ אין ש"ץ מוציאן י"ח וה"ק לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי ואין יכולין להסדיר תפלתן בשדה וכן חולה וכן זקן וכשיבואו לביהכ"נ ש"ץ פוטרן אבל דעיר שבאו לביהכ"נ שהיו יכולין להסדיר תפלתן אין ש"ץ פוטרן וכל יחיד ויחיד חייב להתפלל בפ"ע ואין ש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי. ובקי חייב להסדיר תפלתו ולהתפלל בלחש ט' ברכות בר"ה ויוה"כ כדרך כל השנה וכן הלכתא. וכן המנהג. ירושלמי רג"א ש"ץ מוציא את הרבים י"ח ר"ה ציפוראה בשם ר"י הלכה כר"ג באילין תקיעתא. והוא שישנו שם מראש התפלה ואר"א יסדר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל. ודווקא בברכות של ר"ה ויוה"כ דפסקום וזמן הפרקים ל' יום ותניא יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. ויחיד שלא יברך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקע יותר מן המברך. ומסתברא כדאיתא בברכות ירושלמי דתניא כל הברכות כולן שאדם פטור מוציא את הרבים י"ח. חוץ מברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל וברך. ר' יוסי ור"י בן פזי הוי יתבין ואמרו לא מסתבר בק"ש שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו ולא מסתבר בתפלה שיהא כ"א ואחד מבקש רחמים ע"ע וכן הלכתא. אין יחיד [דף קד טור ג] נעשה שליח ליחיד להתפלל ואפילו בש"ץ. אבל רבינו אבן גיאות פי' אין היחיד נעשה שליח בתפלה אלא בציבור. והא דתניא ביחיד כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא במידי דחובת יחיד ובמידי דחובת ציבור קאמר. והלכתא ברכת מצוה וכיוצא בהן דיחיד נעשה שליח ליחיד ויחיד נמי מוציא אעפ"י שיצא תפלין וכיוצא בהן שאין שליח ליחיד אלא בעשרה אין היחיד נעשה שליח להוציא בין יצא בין לא יצא אלא בציבור. והא דגרסינן התם. סופר מברך ובור יוצא. ברהמ"ז וברכת המצות שנתנו לשמוע אפי' ליחיד משא"כ בתפלה שלא נתנה אלא בלחש. והכי אמר רבא אין רשות למתפלל להשמיע קולו להוציא את שאינו בקי עד שירד לפני התיבה מקראי דחנה. ור' עזריאל פי' טעם חבירו תוקע לו שאינו מתבייש אם אינו יודע לתקוע. בברכות מתבייש. וליתא דגרסינן בירושלמי הולך לו אצל המברך ואינו הולך לו אצל התוקע. למה שהכל' יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך בערכין מהו להזכיר ר"ח בר"ה ואסיקנא זכרון א' עולה לכאן ולכאן. וכיון שאמר יום הזכרון הזה א"צ יום ר"ח שבכלל יום זכרון הוא ואם בא לומר מוספי ר"ח והזכרון תולה אותן בכלל יום הזכרון ואומר את יום מוסף הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחדש השביעי ואומר והקרבתם ובראשי חדשיכם. ואצ"ל את מוסף יום ר"ח והיינו דאמרינן כיון שאמר בתורת כהנים א"צ להזכיר את מוסף יום ר"ח ויום הזכרון אבל אם בא להזכיר מזכיר. וכולהו רבוותאי דמפרשו כיון שאמר במלכיות זכרונות ושופרות ככתוב בדברי קדשך וע"י עבדיך הנביאים א"צ להזכיר הפסוקים בין ביחיד בין בציבור ליתא דהא תנן אין (פותחין) [פוחתין] ותניא הפוחת לא יפחות מז'. וליכא למימר דרב פליגו אכולהו. ואיבעיא לן התם מהו להזכיר זמן בר"ה וביוה"כ ואסיקנא אומר זמן בר"ה ויוה"כ ולא מיבעיא לן בשלש רגלים דחובה היא ואומר זמן בשני יום טוב אעפ"י שקדושה א' הן כשני יום טוב של גליות דמי ואומר זמן בשתיהן דהא טעמא דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. ועיקר יום טוב ליל ב' והיו אומרים וליל ראשון היו אומרים אותו [דף קד טור ד] מספיקא אף אנו נאמר בשתיהן כמנהג אבותינו. וכך השיב רבינו משולם בר' קלונימוס. אבל הר"ר יצחק בר' יהודה צרפתי לא היה אומרו אלא בליל א' וליתא. ואסיקנא התם זמן אומרו אפי' בשוק. ומשום דחזינן לרב דמסדר להו אכסא דקידושא נהגו לומר על הכוס. ויוה"כ דליכא כוס נהגו לומר בביהכ"נ אחר כל נדרי:
חלק רביעי - סדר היום
גרסינן במגילה בר"ה קורין וה' פקד את שרה והאלהים נסה את אברהם. ומפטיר קורא בקרבן מוסף ובחודש השביעי באחד לחדש שבחומש הפקודים ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים וביום השני קורא ויהי אחר הדברים האלה עד סוף הסדר ומפטיר קורא בקרבן מוסף כדאתמול ומפטיר מצא חן במדבר הבן יקיר לי אפרים. ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה ביום טוב של ר"ה א"צ להזכיר של ר"ה א"צ להזכיר של ר"ח יחד עבר קומי תוביתא ולא אדכר דירחא וקלסוהו:
סליקו הלכות ראש השנה בעזרת שוכן מעונה