אור ברסלב
ספר העיטור הלכות לולב

ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי

הלכות לולב

הלכות סוכה

[דף פז טור ב] ת"ר העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקימנו וכו' נטלו לצאת בו אומר ברוך אקב"ו על נטילת לולב ואינו מברך ליטול כסוכה שמברך לישב כדפרישית בעיטור ואיכא דסמכי אפיסקא דר"י דאמר בין העושה סוכה בין העושה לולב סגי ליה בדכסא ול"צ למימר זמן ביום ובטלו מנהגא. ובשם חכמי צרפת פירש ר' יעקב בר' יקר דאין מברכין זמן אלא בחול בשעת עשייה אבל חכמים הראשונים אמרו נהגו הואיל ואין כ"א עושה לולב לעצמו וסומך על הצבור מברך שתים בכניסתו לפי שאינו יכול לחדש בה דבר דאי חיובא היא לומר זמן בנטילת לולב ליתני בלולב בהדיא כדתנא בחנוכה ובמגילה ואמר [דף פז טור ג] בדין הוא שיברך בסוכה שהחיינו בכניסתה היכא דעשוייה ועומדת לפי שיכול לחדש בה דבר אבל בלולב אינו יכול לחדש בו דבר ולא הצריכוהו לברך שהחיינו בנטילה כמו שמברכין בסוכה וליכא זמן אלא אמרו בשעת עשייה ושגגה היא שלולב וסוכה ענין א' הוא. ואינו יכול לחדש בהן ביום טוב דחידוש סוכה בגופה צריך וכמו שכתבתי. וכמו שהצריכו חכמים שתים בכניסתה כך הצריכו בלולב דומיא דשופר ואכסא דקידושא אין לסמוך אלא אזמן סוכה שהיא זמן ישיבתה אבל לולב אינו אלא ביום ולא יצא בשל סוכה ובשופר נמי לא סגיא וצריך לברך זמן בלולב ולא יסמוך אזמן דלילה משום דזמן דר"ה ויוה"כ דרבנן ולא אתי זמן דרבנן ומפיק זמן דשופר דאורייתא ומנהגא דילן לברך זמן בשופר ולולב ואין לשנות ואינו מברך אלא פעם אחת ביום שאינו דומה לתפלין שמצותה כל היום וכן סוכה שמצותה כ"ש שנכנס בה לאכילת קבע אבל לולב מצותו אינו אלא פ"א ואעפ"י שבירך ביום ראשון מברך כל ז' דקי"ל כל ז' מצות לולב דתנן בראשונה היה נוטל לולב במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' ימים ובמדינה אינו אלא יום א' בלבד שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ואעפ"י ששאר הימים תקנה מברך כל ז' כחנוכה שמברך אשר צונו והיכן ציונו מלא תסור רנב"י אמר שאל אביך ויגדך ואינו מברך אלא על לולב ועל ג' מינין אינו מברך מ"ט הואיל ובמינו גבוה מכולן:

[דף פז טור ד] והרי אנו מפרשין הל' ד' מינין על סדר הפסוקים:

הראשון - פרי עץ הדר

ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה איזה זה אתרוג בן עזאי אומר אל תיקרי הדר אלא הדר באילנו משנה לשנה ד"א א"ת הדר אלא הדור איזה אילן הגדל על המים זה אתרוג אתרוג הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ונוסחא דגרסינן בה משום מצוה הבאה בעבירה ליתא דהא אוקימנא באשרה דמשה דומיא דעיר הנדחת. ועוד הא לית בה היתר אכילה ודמן ממון ול"ג ליה בנוסחא דידן אתרוג של ע"ג לא יטול ואם נטל יצא כלולב עלתה חזזית על רובו נטלה פיטמתו נקלף ניקב חסר כ"ש פסול עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כ"ש כשר. ול"ג במתניתן ניסדק אלא נקלף ניקב חסר וניקב סמוך לחסר כ"ש וסוגיא דגמרא מפרש ניקב בתר נקלף עלתה חזזית על מיעוטו כשר אר"ח דבר זה רבינו הגדול אמרו והמקום יהא בעזרו ל"ש אלא במקום א' אבל בב' וג' מקומות הו"ל כמנומר ופסול מכלל דרובו אפי' במקום א' פסול. אמר רבא ובחוטמו אפי' משהו פסול. ירושלמי תמן אמרין ורובו מצד א' חוטמו כרובו לפסול וכתב אבן גיאות אלמא לא רובו ומעוטו מצד א' ולא מצדי צדדו ניטלה פיטמתו [דף פח טור א] תני ר' יצחק ניטלה בוכנתו ל"ש במשנה פיטמתו אלא בוכנתו כל שניטל עוקצו עם בוכנו שבתוך האיסותא אעפ"י שאינו חסר מגופו פסול. אבל ניטל עוקצו מה שנראה מבחוץ במקום שתלוי באילן ולא ניטל העץ שבתוך האיסותא כשר כדקתני במתני' ניטל עוקצו כשר וכן ניטלה פיטמתו כשר וזהו שושנתא העומד למעלה מחוטמו ואו' למימר דר' יצחק ניטלה פיטמתו היינו השושנתא פסול ונמצא בקצת האתרוגים. ירו' ניטלה פיטמתו תמן אמרין שושנתא לשון פיטמו של רימון ור' יצחק חקילא אמר פוקא והיא בוכנתו ואית דמפרשי פיטמתו חוטמו של אתרוג ואעפ"י שבשאר האתרוג כשר עד כאיסר בחוטמו חסר כ"ש פסול א"ר אבא האי אתרוגא דאיגלד כאהינא סומקא כשר והאנן ניקלף תנן. ל"ק כאן בכולה כאן במקצתה. אית דאמרו בכולה כשר במקצתה פסול מפני שהוא כמנומר ורבוותא אמרי [דף פח טור ב] במקצתה דהדרא ברי כשר ובכולה פסול כגלודה דבהמה דאמרי' כל העור מציל בגלודה ומסתברא ניקלף הקליפה העליונה כדאמרינן בשבת אלמלא קליפתן העליונה אינן יוצאין מבני מעיהן לעולם וכשאתרוג נגמר מבושל כ"צ נכרת הקליפה ואם ניקלף כולו ואין חסר מגוף הפירי כדי פסולו כשר ובתשובה האי אתרוגא דאיגלד כאהינא סומקא ולא שמענו. והיכא דנטלה פטמתו ביום ראשון פסול מכאן ואילך כשר ניקב חסר כ"ש פסול מכאן ואילך כשר ניקב כ"ש פסול תני עולא בר חיננא ניקב במפולש במשהו. ניקב שאינו מפולש בכאיסר פירש"י אניקב ולא חסר כ"ש קאי ואם ניקב מפולש משני צדדין כגון שנעץ בו מחט אעפ"י שלא חסר כ"ש פסול שאינו מפולש בכאיסר כגון שנעץ בו יתר ולא חסר אבל אם חסר כלום פסול וקשה לי אי אנקיב ולא חסר כ"ש הול"ל ומסתברא על חסר כ"ש הוא קאי ואם ניקב מפולש חסר כ"ש פסול ונקב [דף פח טור ג] שאינו מפולש במחט ולא חסר בו כ"ש כשר כדקתני סיפא וכ' בעל הלכות כמה שיעור איסר כדינרי זוטרתא וזה השיעור אינו מדוקדק ונולדו באתרוג סימני טריפה כגון ריאה שנשפכה כקיתון אף על גב דלא קיימו סימפונא דאתרוג כשרין ותניא אתרוג סרוח. תפוח. שלוק. כבוש. מבושל. כושי. לבן. או מנומר פסול. אתרוג כדור פסול וי"א אף התיום אתרוג הבוסר כשר ואוקימנא תפוח סרוח אידי ואידי מבחוץ הא דאתפח ואח"כ סרח הא דסרח ואח"כ תפח אבל תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים ובתשובה תפוח סרוח קרובין זה לזה כשמבקש להיות תופחת מתפחת ואח"כ נסרחת ונעשה לה רוח רע והיינו דקאמר ל"ק הא דתפח ולא אסרח הא דאסרח ולא תפח וזו הנוסחא עיקר. אתרוג הכושי פסול והתניא כשר ל"ק הא לן והא להו וי"מ בני בבל שרגילים שחורים הבאים מארץ כושי שלקה כשר דמינא דאתרוג הוא דומה לכושי שהוא אדום ודומה לשחור פסול שלקה בני א"י אפילו כושי כשר וי"מ אנן דלא רגילין בכושי פסול אינהו כלומר בני בבל דבארץ כוש קיימו [דף פח טור ד] ורגילין בכושי ולא רגילו באחרינא כושי כשר ולא איתבריר שפיר ולחומרא גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול אמר רבא ל"ש אלא ברי' אחרת אבל כברייתו כשר ואף על גב דעבדיה דפי דפי אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר וכשר דהא ר"ח מטביל בי' ונפיק ול"ק מתני' ניקב וחסר כ"ש שהוא פסול ל"ק הא ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני ומסתברא לן כיון דקי"ל כרב אשי דמטביל ביה ונפיק אף על גב דס"ל לכולי יומא אתקצאי דווקא לברכה אקצייה הלכך כ"ז שנשתייר מן האתרוג כדי לברך יכול לאכול ממנו כל ו'. שיעור אתרוג קטן ב' בידו א' רי"א אפילו א' בשתי ידיו והלכה כר"י ופירש"י ורבוותא שיחזיק הלולב והאתרוג בידו אחת י"מ ב' אתרוגים בידו א' וירושלמי מפרש אלו נאמר כפות נאות הלא לא נאמר אלא כפת זה בידו אחת וזה בידו א' ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג (של מצוה) מותר להריח בו מ"ט אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מריחא לא אקצייה הדס דלריחא [דף פט טור א] עביד מריחא אקצייה ואמר רבא הדס במחובר אסור להריח בו. אתרוג במחובר מותר להריח בו כו' א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפי' בשמיני אסורה וקי"ל כוותיה והלכתא כרב דאמר המפריש ז' אתרוגים לז' ימים כ"א וא' יוצא בו ואוכלו למחר כו' ואף על גב דגבי סוכה אמרי' מיתב יתבינן התם משום דסוכה כל ז' דאורייתא אבל לולב דרבנן לא החמירו ליטול בלא ברכה ולדידן דאית לן תרי יומי אתרוג שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר כאביי. ירושלמי מיד תינוקת שומטין לולביהן ואוכלין אתרוגיהן לא אמרו אלא קטן הא גדול לא כן א"ר אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביום טוב ראשון מותר לאוכלו אמר ר' יוסי תמן הוא אינו ראוי לצאת בו אבל אחרים ראויין לצאת בו ברם הכא לא הוא ולא אחר והיכא דמיקלע שמיני בשבת דהוי תרי יומי שבת ויו"ט לא אסרינן ליה לתשיעי משום הכנה דרבה כי היכא דאמרינן ביצה שנולדה בזה אסורה בזה דביצה אתכון בשבת. אבל האי בע"ש איתכן וליכא למימר אין שבת ביה"ש מכין ליו"ט וכבר פירשתי וגבי ביצה ליכא למימר דאיתקצאי ולא במחובר שאסור ביה"ש בכדי שיעשה כדאיתא התם:

השני - כפות תמרים

והיא לולב של דקל כדאמר אביי ממאי דהאי כפות תמרים לולב הוא אימא חרותא בעי' כפות תמרים וליכא ממתיבתא חרות דומה לחרותאי מנהג בעת יציאתו מן הדקל יוצא כחץ ולאח"כ כחודש ימים נפתח מיד וכ"ז שגדל נפתחין זה מזה כמו ששנינו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר. והוא דומה לחרות כשר וכיון שעברו כשלשה חדשים מתפרדין העלין [דף פט טור ב] לכאן ולכאן ויוצא מכלל לולב ונקרא חריות של דקל שגררן לעצים ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם ואימא תרתי כפל דתמרי כפת כתיב ואימא חדא כפא לההיא כף קריא ליה צינא הר הברזל כשרה אמר אביי ל"ש אלא שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה ואינו יכול ליכנס העשן כדי לייבשה אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה בעשן מייבשו כך מצאתי בפי' הגאונים ולולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר אר"י א"ש שיעור הדס וערבה ג' ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ור' פרנך אר"י שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח חוץ מן התיומת וכן הלכתא. וקי"ל לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה וה"ה להדס וערבה. ולולב הגזול והיבש פסול קא פסיק ותני ל"ש ביום טוב ראשון ל"ש ביום טוב שני. בשלמא יבש בעינן הדר אית למימר טעמא משום זה אלי ואנוהו מצוה מן המובחר אלא גזול ביום טוב שני מ"ט א"ל משום מצוה הבאה בעבירה ואפי' לאחר ייאוש אמאי הא קנייה אלא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואתמר נמי א"ר אמי גזול ויבש פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופליגו דר"י בר נחמני דאמר ל"ש אלא ביום טוב ראשון ויבש נמי ביום טוב ראשון. אבל יום טוב שני מותר ולא בעי' הדר ולא מצוה זה אלי ואנוהו אליבא דר' יצחק ורב אלפסי לא פסק כמאן ורבוותאי קמאי כר"י ובעל ההלכות פי' כדר' אמי דפסול בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני ויבש פסול משום הדר וגזול משום מצוה הבאה בעבירה וקשה מ"ש מסוכה גזולה שמכשרו בה רבנן ואמרו גזל לעצים בשנוי השם דמעיקרא עצים איקרי והשתא סכך איקרי אבל הכא ליכא שינוי השם דמעיקרא אסא הושענא קריי להו וה"ט לא נהיר לן לולב ל"ש לפני ייאוש ל"ש לאחר ייאוש דקני פסול משום [דף פט טור ג] מצוה הבאה בעבירה סוכה נמי אף על גב דיש שינוי השם ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה ומסתברא טעמא דמצוה הבאה בעבירה ליתא והאי דמייתי טעמא משום דכתיב קרבנו ולא הגזול ואפי' לאחר ייאוש פסול משום דייאוש לא קני ועולא ורבא הכי ס"ל בפ' מרובה והכי הלכתא דייאוש לא קני לא בעלמא ולא בקרבן ודקשיא להו לרבוותא דעולא אדעולא דפרק הניזקין דסבר ייאוש לא קני ובהגוזל אמרינן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה כבר פירשתי והלכך אדחי ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה דהא עולא ורבא ור"י בר נחמני ל"ל להאי טעמא ורב אשי דהוא בתרא אוקמי למתניתן ביום טוב ראשון ולא מבעי' קאמר כדמפרש בגמרא הלכך מוקמי לה ביום טוב ראשון ובגזול דפסול משום דכתיב לכם ויבש פסול משום דבעיא הדר ביום טוב ראשון דקסבר מקשינן לולב לאתרוג מאי אתרוג בעיא הדר אף לולב בעיא הדר אבל ביום טוב שני ל"ש גזול ל"ש יבש כשר כר"י בר נחמני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ויוצא נמי ביבש וכ"ש שאר הפסולין ביום טוב ראשון שכשרין בשני ירוש' יבש פסול ע"ש לא המתים יהללויה בכל ד' מינין. ירושלמי כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום טוב ראשון ובשעת הדחק שאין מצויין לחין מותרין לכתחלה אפי' לרבנן כדתניא כולן כמושין כשרין ובאין פסולין רי"א אף יבשין כשרין ואר"י מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה ולא אמרו לו שלא ברצון חכמים היו עושין ש"מ דד"ה דד' מינין יבשין מותרין בשעת הדחק ובבלי כתב לולב יבש כשר בשעת הדחק ולא שאר המינין ומסתברא שאין חילוק בין לולב לשאר מינים כ"פ ר"י ורבנן בד' מינים כדקתני כולן כמושין כולן יבשין כו' ואמר פסולת שהיא משום ע"ז שאין ראוי לאכילה פסול ביום טוב ראשון וביו"ט שני מותר אפי' לכתחלה כשאר פסולין אבל מין אחר פסול אפי' ביום טוב שני דזמנין דאיכא אתרוג ואתי למיסרך ורב פלטוי וכולהו רבוותאי פליגו אפסקא דילן [דף פט טור ד] ואמרו דגזול ויבש פסול אפי' ביום טוב שני אבל רבינו אבן גיאות ז"ל כתב כל פסולת ד' מינין ביום טוב שני דרבנן ל"ש גזול ול"ש יבש ולא שנא שאר פסולין כשירין כדר"י בר שמואל דהא רב אשי אוקי למתני' ביום טוב הראשון ועוד דלגבי אתרוג שנקבוהו עכברים אוקמה למתני' ביום טוב א' ומסתברא כוותיה ובכמושין איכא לעיוני הי ניהו כמושין והי ניהו יבשין דאיכא דמדמי לאוזן בכור דאמרי' יבשה כדי שתפרך בצפורן ואי' דאמר כיון שעבר הלחלוחית ממנו פסול. ומסתברא מי שיצא מכלל כמושין ועבר הלחות נקרא יבש ואינו נופל לשון פריכה אלא באוכלין כדאמרינן בירקות לכי יבשו פרכו וכעצים שעושין שלהבת ולא כלחין שאין עושין שלהבת ואית דאמרו יבש כאילן נקרא יבש וליתא מדרבנן יורשין לולביהן לבני בניהם של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ואוקימנא באשרה דמשה דומיא דעיר הנדחת הא של אשרה דעלמא כגון של ע"ז כשר והא דגרסי' בפרק כסוי הדם של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא בע"ז דומיא דעיר הנדחת קאמר ש"מ דטעם מצוה הבאה בעבירה ליתא דא"כ אשרה דעלמא ליתסר מה"ט. נקטם ראשו פסול אר"ה בר חנינא ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר מיתבי לולב כפוף קייץ סדוק עקום דומה למגל פסול חרות פסול התם דעביד כהמניק כלי שיש לו ב' ראשין ומסתברא נקטם ראשו לא שיקטם קצת מהעלה העליונה אלא שנקטמו שלשה העלין העליונה עד השדרה ולא יגע בשדרה וכי נקטם ראשו דהדס וערבה שאינן חסרות העלה אלא חסרות הראש והא דאמרי' ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר שנסדק העלה באמצע באורך הלולב עד השדרה ודוקא נסדק ואין הסדק פונה לכאן ולכאן ודבוק זה לזה אבל פונה לכאן ולכאן כהמניק והוא הנקרא פיט"ר שבו משערין רחב השירטוט פסול כדקתני בברייתא סדוק פסול ורש"י פי' סדוק בידי שמים קייץ לשון קוצים שהעלים עומדים בשדרה כקוצים עקום דומה [דף צ טור א] למגל פסול אמר רבא לא אמרן אלא לפניו שעקומו כלפי פניו אבל לאחריו ברייתו היא וצדדין כלפנים דמי ופסול נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ואר"פ נפרצו דעביד כי חופיא ורש"י ואבן גיאות פי' דהיינו פירשו העלין מן העלין מן השדרה ואין מחוברות אלא ע"י אגיד כחופיא שקורין אשקוב"א נפרדו מחוברין הן אלא שנפרדו כעין חרותא ואייתי ראיה מדגרסינן בפ' הגוזל האי מאן דגזל לולבו מחבירו ועבדי' הוצי קני הוצי ועבדי' חופיא קני אלמא חופיא הוצן הניתקין ממקומן ונחתכו מן השדרה ה"נ נתלשו ונפרצו מן השדרה ולא דייק דהא לא קאמר נפרצו דעביד אלא כחופא קאמר אבל הוצא לא הוי אלא מחוברין הן עם השדרה אלא שנפרצו לסדקין שאם נפרצו ונתלשו מן השדרה פשיטא דפסולי ורב יהודאי כתב דעביד הוצי כחופיא. נפרדו דאפריד אפרודי ודומה לחריות שכשר וא"צ לדבקו לכפותו רי"א יאגדנו. מלמעלה והלכתא כת"ק. ואמר רבינו אבן גיאות אעפ"י שנהגו כל ישראל לבקש לולב כפות ועומד שלא נפרדו העלין ומניחין את שנפרדו ואעפ"י שלא ניטלו התיומית. ובמקום שאין מצוי נפרדו ולא ניטל התיומית כשר. ולא איירי אם חסרה אחת מן העלין. ומנהגא להיות שם בלא חסרון אבל נסדקו העלין של שדרה כשר שלא ניטלה התיומית ובעי ר"פ נחלקה התיומית מהו. מסתברא נחלקו ברוחב הלולב ולא ניטלו והתיומית היא העלה שבו מתאים השדרה. ת"ש דאמר רב מתנן אריב"ל נטלה התיומית פסול. ואעפ"י שלא נטלה שלשה העלין מראשו אלא תיומית לבדה. נטלה ה"ה כנקטם ראשו ופסול מאי לאו ה"ה לנחלקו. לא נטלה שאני דהא חסר ליה ואית דאמרו נחלקו התיומית נעשה כאילו ניטלה התיומית ופסול. והלכתא כלישנא בתרא. ובין שניטלה התיומית לבדה בין שנחלקה התיומית לבדה ברוחב שהן ב' עלין תאומים שבראש השדרה ה"ה כנקטם ראשו ופסול. אבל נסדק באורך כשר. ודייקינן מינה מדאמרינן ה"ה כמו שניטלה התיומית ש"מ ניטל עלה שאינה התיומית כשר. ורבוותאי פירשו תיומית הוא גבא דהוצא היכא דמתאים להו לשני צדדי העלה ומשוי להו שכל אחת ואחת [דף צ טור ב] כפולה לשנים ותאומה לגבה ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועומד כל א' וא' כשהיא כפול לשנים והתיומית כולה קיימת כשרה ואם נחלקה התיומית ה"ה כמו שנפרצו עליו ומשמע שעל כל העלין קאמר שאם נחלקה א' מן העלין במקום התיום פסול אבל קבלתי שאינו אלא ראש הלולב ופירש"י שני עלין האמצעין והשדרה כולה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה וק"ל לפירושא דרבוותא מכדי בנסדק איירי למה לי לשנוייא דיבורא לימא נסדקה התיומות מהו אלא נסדקה לאורכו נחלקה לרחבו כדפרישית:

השלישי - עץ עבות

ת"ר עץ עבות עץ שהוא עבות ד"א עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצמו הוי אומר זה הדס ת"ר קליע כמין קליעא דומה לשלשלת זהו הדס ראב"י אומר עץ עבות שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זהו הדס תני עבות כשר שאינו עבות פסול ה"ד עבות אר"י כגון דקאי תלתא טרפא בקנא חדא ותרי בחד הדס שוטה קרמי' ליה וכן בעזרא הוא אומר צאו ההר והביאו עלי זית וכו' והיינו הדס היינו עץ עבות הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב ות"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת ומשכחת לה באסא מצראה דקיימו ז' טרפי בקינא דכי נתרו ד' פשו להו ג' אבל דידן מכי נשר חד פסול וסופו כתחילתו ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו ג' בדי עלין לחין כשר בכל בד ג' עלין לחין דפחות מג' בדי עלין אין עבות אר"ח ובראש כל א' וא' מסתברא תחלתו כסופו שאם ג' בדי עבות בראש כל א' וא' כשר ולא בעי' כל שיעורא עבות והא דאמרינן השתא עבות בת ג"ט לא משכחת לה באמה בת ה"ט היכי משכחת לה שאם היא ארוכה לא נמצא בה עבות בג' קינין שרוב הארוכין הדס שוטה הוא שאין מצוי אלא בקטנים ופי' אחר מצאתי מהגאונים השתא עבות ג' ולא משכחת להו דלהוי בד א' שלא יהא בו ענף ויהא כולו עבות בד ה"ט משכחינן דיהא בו עבות ולא יהא בו ענף אחר ואין לי ליישבה ואית דדייק מינה אבל ג"ט של הדס בעי' עבות. [דף צא טור א] הדס הגזול והיבש פסול נקטם ראשו פסול תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה מעיו"ט כשר ופי' רבותינו תמרה ענבה וי"מ תמורה בעי ר' ירמיה נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ולא איפשט ולחומרא. והלכתא אם לא עלתה בו תמרה פסול ורבינו אלפסי דחי להאי מימרא ואפילו בלא תמרה כשר ולית הלכתא כסתם מתני' דאמר נקטם ראשו פסול דקא פסיק הלכה כר' טרפון דאפילו שלשתן קטומין כשר (ואר"י א"ש הלכה כר"ט) דתניא דבי ר"י אומר פרי עץ הדר א' כפות תמרים א' ענף עץ עבות ג' ערבי נחל שתים אפי' ב' קטומין וא' שאינו קטום ר"ט אומר ואפי' שלשתן קטומים ואר"י א"ש הלכה כר"ט ואזדא שמואל לטעמיה דאמר אשוי וזיביני ואי לא דרישנא לכו כר"ט וכן הלכתא ומדלא מקשינן ולדריש להו כר"ט כדמקשינן גבי קדרות בפסח ש"מ דר"ט לכתחלה שלמים בעי להו ואי' דאמרו למצוה הלכה כר' ישמעאל ופסולה דקתני במתניתן לכתחלה הא דעבד שפיר דמי כדאשכחן פסולה לכתחלה כגון התם נטמאו שיריים כמדת ר' יוסי פסולה ואוקימנא התם לכתחלה הא דיעבד ש"ד ולא דייק לן דאם איתא כולן פסולין דמתני' כוותי' ומסתב' קטומין דפליג בברייתא לא נקטם ראשו דמתניתי' היא דאי איתא כי קאמר גבי הדס נקטם ראשו פסול הול"ל בגמרא מתני' דלא כר"ט. ומדסתמו למתני' ש"מ דד"ה היא ומנקטם דהדס כנקטם ראשו דלולב ואם נקטמו ראשיהן פסולין כסתם מתני' וקטומין דברייתא קטומין באמצעין ולא קטומין בראשיהן וכגון שנקטפו הענפים בתוך [דף צא טור ב] שיעור ההדס דר"ט לא בעי שלימין שלא יחסר כלום משיעור דהדס לא בראשו ולא באמצעו והלכתא כר"ט דאמר קטימון באמצע כשרה וכסתם מתני' דאמר נקטם ראשו פסול. וכסתם מתני' דערבה שהיא פסולה ובבלי דמכשר ערבה והדס קטימון לא דייק ירושלמי אפי' שנים דלית ואחד אינו דלית פירד"א בלע"ז או שהי' ענפין מרובין מעליו פסולין אר"ח ל"ש אלא ענביו שחורות אבל ירוקות מין הדס היא וכשר ואר"פ אדומין כשחורין דמי דאר"ח האי שחור אדום הוא אלא שלקה ואפי' בתר דאגדי' דסבר לולב א"צ אגוד ואין ממעטין ביום טוב. ודאשחור מעיו"ט דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי אבל אשחור ביום טוב סלקא בתיקו ולחומרא. וצריך ג' הדס וב' ערבות כשרות ואם רצה להוסיף בהדס שאינו עבות מוסיף אבל בעל הלכות אמר הדס שוטה אפי' בהדי אסא אחרינא פסול ולא דייק לן כיון דמין הדס הוא כשר וליכא משום בל תוסיף דהא עיקרא דדיקלא לולב פסול ולמ"ד לולב צריך אגיד אי אגוד ליה בעיקרא דדיקלא לא מוסיף היא ה"נ ל"ש ורב פלטי ור' נטרונאי והרב אבן גיאות זצ"ל אית להו הא סברא ואנן דקי"ל לולב א"צ אגוד אי מייתי מינא אחרינא לא תוספת היא לעבוד כדאיתא בסנהדרין מיהו לכתחלה אין מוסיפין כדתניא ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מהו דתימא הואיל ולולב א"צ אגיד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל ואם רצה להוסיף בין בהדס בין בערבה כשר מוסיף וכך המנהג ויש שמוסיפין עד ע' כנגד [דף צא טור ג] ע' פרים ויש שמוסיפין כמנין לולב וכמנין הדס הכל לנאותו כדתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. הרב הבבלי כתב אם רצה להוסיף בהדס מוסיף שאר מינין אין מוסיף ואין גורע:

הרביעי - ערבי נחל

ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל ד"א ערבי נחל שעלין שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא של נחל של הרים מנין ת"ל ערבי נחל מ"מ. אבא שאול אומר ערבי נחל ב' א' ללולב וא' למקדש ד"א ערבי נחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. ת"ר איזה ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך כנחל. ופירש משוך חלק צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשרה. כי תניא ההיא בחלפי גילי אמר אביי ש"מ האי חלפי גילי כשר להושענא ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נפרצה עליה וצפצפה פסולה כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה ומסתברא אפילו לא נשתייר אלא עלה א' בבד א' כשרה. ולחומרא בעינן ג' כהדס. וש"מ נפרצה בלולב והדס לא נתלשה מן השדרה דא"כ נפרצה דערבה נשרו. ונשרו הא קתני בברייתא שנשרו רוב עליו כשר ובלבד שיהיה עבותו קיימת ובערבה נמי נשרו מקצת עליה כשרה. אלא נפרצו מחובר היא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש (אצטריך דהא בעבות תליא מילתא) והאי דקתני גבי ערבה כמשה לא קמ"ל. והאי דלא קתני נשרו בהדס דכיון דכתיב עבות לא אצטריך דהא בעבות תליא מילתא והרב החסיד קרובינו כתב דאין להכשיר הדס כערבה ומיהו בברייתא קתני לה. שיעור הדס וערבה ג' ולולב ד' ר"ט אומר באמה בת ה' טפחים ואסיקנא כי אתא רבין אמר באמה בת ה' עשה אותה ששה. צא מהן ג' להדס וערבה והשאר ללולב כמה הו"ל תרי ופלגא קשיא דשמואל אדשמואל. הכא א"ש הלכה כר"ט והכא אמר שיעור הדס וערבה ג' היינו דלא דק ולחומרא לא דק ולכתחלה בעיא ג' טפחים שהן י"ב אצבעות אבל בדיעבד בב"ט ומחצה סגי שהן י' אצבעות. ושדרה של לולב י"ו אצבעות לכתחלה כדי שיצא מן ההדס טפח תניא ר' אלעזר אומר יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת אמרת וכי נאמר וכפת תמרים [דף צא טור ד] והלא לא נאמר אלא כפת תמרים ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לקיחה תמה וגרסי' בפ' התכלת ד' מינין שבלולב מעכבין זא"ז ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין דקי"ל לולב א"צ אגוד דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר רי"א אגוד כשר שאינו אגוד פסול כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר כמאן כרבנן ומאי מצוה מצות ז"א ואנוהו והלכתא לכתחלה מצוה לאגדו בקשר מעליא ואם לא אגדו ויש לו ד' מינין מברך על לולב לחודה ברישא והדר נטל הדס ושאר מינין לחודייהו בלא ברכה ונפיק ידי חובתו דכי היכא דכי איתנייהו מברך אלולב ופטור אכולהו משום דכולהו אשם לולב נקראו ומצוה אחת נינהו ומאן דמברך על כל מין ומין לא דייק. אין אוגדין את הלולב אלא במינו דר"י רמ"א אפי' בחוט או במשיחה מ"ט דר"מ משום דסבר לולב צריך אגוד ואי מייתו מינא הוה להו ה' מינים וקי"ל כר"מ דאמר צריך אגוד ואוגדו אפי' בחוט ואפילו במשיחה תני התיר אגדו אוגדו כאגודה של ירק ואוקימנא כר"י דאמר עניבה קשירה מעליא היא אבל לרבנן עניבה למצוה תוספתא לא יאגדנו ביום טוב אבל מוציא ממנו שרביט ואוגדו אמר להו רבא להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירי ביה בית יד כי היכא דלא ליהוי חציצה ואמר רבא לא לנקוט איניש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה וליכא רבה אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבו בהושענא דילמא נטרא טרפו והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ש"מ אי חצץ ליה במטלית או במינא אחרינא חוצץ והלכתא כרבא בכולהו. ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד כי מקצי ליה מריחא מקצי ליה. הדס במחובר אסור להריח בו. אתרוג במחובר מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד אי שרית ליה אתי למיתלש אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למיתלש ובנוסחא דר"ח גירסא אחרינא הדס במחובר מותר דלא אתי למיתלש במחובר נמי מוכח לה ואיכא דקשיא להו ההיא דגרסי' בעירובין דההיא בי גננא דגזו א"י אסא ביום טוב ושרי להו רבא לאורתא לאלתר והא בעי' בכדי שיעשה ואי במחובר מותר להריח כ"ש כשנתלשו ואמאי [דף צב טור א] בעי' בכ"ש ואיכא למימר התם לאו לריחא קבעי אלא לגוונא קבעי ובעי' בכ"ש ואמר רב אלולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט האי תלתא מצוה והאי חד מצוה א"ל ר"ז לר' זריקא מ"ט לא מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. א"ר אבוהו אמר ר"א כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וא"ר אבהו אר"י משום רשב"י כל המצות כולן אין יוצאין אלא דרך גדילתן ת"ר ולקחתם שתהא לקיחתם ביד כל א' וא' לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא י"ח ביום טוב של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה. ומעשה בר"ג ור"י וראב"ע ור"ע שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זהובים ויצא בו ונתנו לר"י ויצא בו ונתנו לראב"ע ויצא בו ונתנו לר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר והחזירו מלתא אגב אורחא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ש"מ שהחזירהו לו נטלו ויצא בו החזירו לו יצא לא החזירו לו לא יצא:

ירושלמי ר"נ בר יעקב יהיב אתרוגא לברי' א"ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי ואחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא כלומר אם יש שם אחר כיוצא בו אבל פרש או רמון לא ש"מ אתרוג שקנו שותפין לא מהני עד שיתן אותו כל וא' במתנה ע"מ להחזיר ואמר הר"ר יעקב וכן סברתינו ואפי' בע"מ צריך תנאי כפול וצריך ליתנו לו בתנאי כפול והר' שמואל אחיו חלק עליו בב"ב מיהא מתנה דירוש' עיקר ומסתב' כגון שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך לו עדיין לצאת בו ואין לו לולב אחר לצאת א"צ לפרש לו ע"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר סתם וא"צ תנאי דהא ר"ג נתן במתנה לר' יהושע ולא א"ל במתנה ע"מ להחזיר אלא כולן שלקחו לצאת בו ונתנו לא מסתב' ע"מ להחזיר נתנו לו. והא דירושלמי דא"ל לברי' לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לו משום דינוקא הוה ואמרי' לא ליקני אינש לולבו לברי' ביום טוב מקני קני קנויה לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו אבל גדול ל"צ. ומקרוב [דף צב טור ב] התחילו לדקדק בדבר ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו עד שיצאו כולן והחזירו לו ואם נגזל ממנו ולא החזירו מסתב' אף על גב דבעלמא חזרת דמים חזרה היא כדאמרי' גבי איצטלית מה לי הן מה לי דמיהן אבל אתרוג כי אמר החזירו לי אתרוג דוקא קאמר להוציא ידי חובתו ואם לא החזירו לו לא יצא כדאמרינן באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה הוא ואי' מ"ד חזרה היא ול"ד לאחין דהתם הוא אתרוג בעי' אבל הכא חזרת דמים חייב א"ל בר אמימר לרב אשי אבא מצלי באתרוגא מ"ט מצוה היא ולא טרוד תניא אר"א בר ר' צדוק כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לביהכ"נ ולולבו בידו להודיעך כמה היו זריזין במצות והיכן היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ד' הושיעה נא כדרבי ב"ה ב"ש אומרים אף באנא ד' הצליחה נא א"ר יעקב צופה הייתי בר"ג ור' יהושע כל העם מטרפין לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא נענוע מאן דכר שמיה התם קאי לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר וקאמר היכן היו מנענעין בהודו לד' וכו' וכן הלכתא ומדלא אדכיר נענוע דברכה ש"מ עיקר נענוע בהלל היא אלא מי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בברכה כדתנן מי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע והתם שלא בשעת תפלה ורב שר שלום דאייתי ראיה מר"א בר יעקב דממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשיטנא אלא בשעת הברכה מנענען דאי בהלל לא היה מפסיק ואי' למימר דלא היה הפסקה אלא בשיחת חולין דעלמא. אבל הכא לעצור רוחות רעים וטללים רעים קעביד דהא בברכת מילה קודם טעימה מתפלל על התינוק ואומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ואינו הפסקה וה"נ ל"ש. תנן התם שתי הלחם ושתי כבשים מעצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על שתי כבשי עצרת ומניח ידו תחתיהן ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. אר"ח אר"י מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו אמר רבא וכן לולב וכן מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך [דף צב טור ג] ומביא למי שד' רוחות העולם שלו והמושל בשתים הוא מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב דעת חיצוני הוא ומה שאמרו באחד שתמליכהו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם אינו אלא במחשבת הלב או בעין וכן מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו במחשבה היא שמושל מקצה הארץ ועד קצהו ומסתב' הולכה והבאה היא הנענוע. דהא אמרינן וכן בלולב וא"צ נענוע שדרה ועלין. ובשאלה לרבי' האי מצאתי לכמה גאונים כי הנענוע אינו מוליך ומביא. ומשמע מדקאמר לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר. נענוע אחר צריך דאי הולכה והבאה לבד אפילו פחות משיעור הזה יתראה הנענוע. והשיב מן אין הכרע בדבר זה דהא בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד. אמר רבא וכן בלולב. ואין תנופה אלא בנענוע וזה שאמרו וראו ההוצין מתנענעין לא כן אלא כך ראינו לזקנים ולגדולים שהוליך ראשו לפניו וזנבו לאחוריו והר"ר אבן גיאות נותן ראשו לפניו וזנבו לאחוריו כתופס את המקל ומוליך ומביא כלפי מזרח ומחזירו לאחוריו כלפי מערב ג"פ ור"ח צריך לנענע בהולכה ג"פ זולתי מוליך ומביא. והביא ראיה משם רבינו האי מדגרסי' בגמרא דבני מערבא. צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד א"ד הכין והכין חד כלומר הולכה והבאה אחת א"ד הולכה אחת והבאה אחת ולא אפשיט ועבדי' לחומרא ג' נענוע הולכה והבאה בכל אחת ואחת ומסתב' דבר ודבר דקא' אינו נופל אלא על הולכה והבאה ופי' צריך לנענע ג"פ על כל הדבר הצריך נענוע כגון הודו ואנא דזהו מוליך ומביא מעלה ומוריד ומוריד לא קחשיב דהא אי אפשר להעלאה בלא [דף צב טור ד] ירידה והן ג' יש שמוליך ומעלה ומוריד ויש שמוליך ומביא ומעלה ובעי ר"ז הולכה אחת והבאה אחת והן ב' ובג' סגי א"ד הולכה והבאה אחת צריך להוליך ולהביא ב"פ ואח"כ מעלה ומוריד ולא אפשיט ומסתב' כיון דנענוע דרבנן לקולא אמרינן לחומרא לא אמרי' והמנהג עיקר ומה שאמר גאון ראשו לפניו וזנבו לאחריו אינו מנהג. דהא אין יוצאין בו אלא דרך גידולתן ועיקר אין בו נענוע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ושמעתי בשעת הנטילה פניו כלפי אתרוג פנים כנגד פנים וז"ש ולולב שיהי' בו ג"ט וכדי לנענע בו ולא קאמר שצריך לנענע אלא שצריך שיצא מן הדס כדי לנענע בו. ופחות מטפח אין בו כדי הולכה והבאה שצריך כדי תפיסת יד והן ג' נענועים בכ"מ שצריך נענוע ואם נטלו שלא בשעת ההלל מנענע בנטילה בברכה וכן עמא דבר ועל הברכה אמרו רבוותא קמאי כגון רב שר שלום ור' עמרם ור' סעדיה ור' נסים. דחיישינן לדרב אמי כיון דאגביה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכי דבאו שלא בשעת מצוה אי אית ליה לינוקא מייתי ליה אי לא מהפך ביה אי לא נקיט ליה שלא כדרך גדילתו. ורבינו האי נשאל ע"ז ונראה מדבריו כי עיקר הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם ואם בירך פ"א אין ממחין בידו. בשאר ימים אינו מברך אלא פ"א בשעת הלל ויותר מתכוין לשם מצוה וקודם לכן לחיבוב מצוה והא דאמרינן מדאגביה נפיק ביה במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לנטלו לא יצא. דאלת"ה המטלטל ממקום למקום ה"נ דנפיק ביה וקיבלו לנענע בשעת ברכה ומתני' דשיירי' כי היכא [דף צג טור א] דלא אדכר בשופר תקיעה דמיושב. אלא תקיעה דתפלה. ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכין עליו והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה והבדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע. ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום ואף על גב דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש. דהא פרכינן מהא דתניא למ"ד על להבא משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב. ומשני שאני התם מדאגביה נפיק בי' ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי והא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה. והרב יעקב ז"ל אמר עיקר ברכה לאחר נטילה הוא. דאי קודם נטילה היא דילמא פשע ויברך לבטלה. ואי נטל ליה בשמאל נפיק מיניה חורבא. וס' מצוה הכי איתא דלאו כ"ע גמירי ואין לשנות. וכן מנהג בקידושין ומילה. מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטל על שולחנו. ואם לא נטל שחרית נוטל לערב שכל היום כשר ללולב מדקאמר מי שבא בדרך ש"מ ביום טוב שני עסקינן דרבנן ואפ"ה מפסיק שולחנו ואוקים דליכא שעות ביום. הא איכא שעות ביום ושכח אינו מפסיק. דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין. ומסתברא ה"ה ליו"ט ראשון ואם לא אפסיק נטלו בין הערבים. וכן מנהג שאין אוכלין עד שמברכין על הלולב ותניא נמי השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע קטן היודע לנענע חייב בלולב ורישא לא אמרו בקטן אלא כדי לחנכו במצות. ומסתב' שיוצא בלולב של חבירו. בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ומנ"ל דעבדינן זכר למקדש אר"י דאמר קרא כי אעלה [דף צג טור ב] ארוכה לך וכו' ציון היא דורש אין לה מכל דבעי דרישה. יום טוב של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן וכל א' וא' מכיר את שלו וכו'. לולב וערבה ששה ושבעה. כיצד יום טוב הראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר הימים ו' מ"ט גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה. וה"ט דשופר וה"ט דמגילה. א"ה ראשון נמי לגזור ראשון דאיתא מה"ת בגבולין לא גזרו ביה רבין אמר שאם אין אנו נוטלין ביום א' ונוטלין בשאר הימים. יאמרו בשאר הימים שהם מדברי סופרים חמירו מיום ראשון שהוא מה"ת משא"כ בשופר אעפ"י שהוא מה"ת גזרו ביה רבנן כדתנן במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אי במדינה א"נ נדחייה לא ידעו בקביעא דירחא. וי"מ במדינה לא היו תוקעין מפני שלא היו יודעין קידוש החודש וראשון דאיתא מה"ת בגבולין מנ"ל דכתיב ולקחתם לכם שתהא לקיחה ביד כ"א וא'. ביום אפי' בשבת. ביום אפי' בגבולין. הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יום ראשון בלבד. אמר מר אפי' בשבת לא נצרכא אלא למכשירי לולב. ואליבא דר"א דתניא לולב וכל מכשיריו דוחה את השבת כר"א וליתא לדר"א ורבנן ההוא ביום מה עבדו להי ההוא מבעיא ליה ביום ולא בלילה:

ערבה להלכה

ערבה ז' כיצד. יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ז' ושאר כל הימים ו' א"ר אמי ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב ור"ח אמר אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב ורב אלפסי לא פסק הלכתא ומנהג שלא לצאת. וכמה שיעורה אמר רב נחמן ג' בדי עלין לחין ורב ששת אמר אפי' עלה א' בבד אחד וכתב רב האי הלכתא כרב ששת באיסורי בהדי ר"נ [דף צג טור ג] אלא שמכוער הדבר עלה א' בבד א'. א"ל אביי לרבא מ"ש לולב שעבדי' זכר למקדש וערבה לא עבדי' זכר למקדש. ערבה דל"ל עיקר מה"ת בגבולין לא עבדינן זכר למקדש כו' בכל יום מקיפין את המזבח פ"א ואותו יום ז' פעמים. ירושלמי זכר ליריחו ועכשיו מקיפין את התיבה אתמר רב אמר בלולב ר"ש ב"ג אמר בערבה וכולהו אמוראי אמרי בלולב היו מקיפין וערבה בתקופת המזבח איתותבי ובערבה היו מקיפין פ"א בכל יום בלא לולב ומנענעין אותה. ובז' היו מקיפין ז' פעמים ואח"כ זוקפין אותה למזבח. ומשחרב ביהמ"ק היו מקיפין בערבה יום שביעי. מדקא מותבי' בגמרא גבי ערבה האידנא נמי לידחו שביעי של ערבה דאיקלע בשבת ש"מ יום ז' של חול מקיפין כמנהגינו והוא מנהג נביאים כדאמרן אבל בשאר הימים לא היו מקיפין בערבה. והיינו דא"ל אביי לרבא כיון דאסיקנא בערבה ובנטילתה והיו מקיפין בכל יום נעביד ז' זכר למקדש. ולמה אין אנו מקיפים אלא בלולב וא"ל הואיל ואדם יוצא י"ח בערבה שבלולב הרי למדנו מן הגמרא משחרב ביהמ"ק היו מקיפין כל ז' בלולב. וביום ז' בערבה כמנהג. ואעפ"י שלא מצינו בגמרא ז"פ הקפה בשביעי כיון שבמקדש עושין במדינה עושין. ואביי לא שאיל אלא בשאר הימים שנשתנה. ובשביעי לא שאיל שלא נשתנה אחר חורבן כמו שהיה במקדש ז' פעמים והוא עיקר כל המנהגים שכתב הר"ר אבן גיאות. ורב האי אמר מנהגא סובב א' לימין עד שמגיע למקומו ובסוף שלישית לימינו ובשביעי סובב ג' הקפות כולן לשמאל ולבסוף א' לימין ובמקום אחר מנהג בכל יום ג"פ בלולב ויום ערבה ז"פ ובספרד בכל יום הקפה בלולב. ובשביעי בערבה ואלו המנהגים אין להם עיקר ומנהג רב סעדי' כמנהגינו אלא שאמר פעם ראשונה שלא להקיף בשבת אבל לומר מענין שבת ועונין ציבור הושענא. ובתשו' לרבינו אסור לומר הושענא שלא יבואו התנוקות ששומעין בשבת כדרך ששומעין בחול ואין מתברר להם שאין הלולב ניטל בשבת. ובזמן שאין עונין הושענא מתברר להם [דף צג טור ד] ואין לשנות. והקפה ז"פ כהקפת יריחו. אתמר ר"י וריב"ל ח"א ערבה יסוד נביאים היא וח"א מנהג נביאים היא ומסיק א"ר איבו הוה קאימנא קמיה דר"א בר יצחק אייתי האי גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביטו ולא בירך. קס"ד מנהג נביאים הוא ואין מברכין על המנהג. ופרש"י שר"א ב"י היה אחר החורבן שהרי איבי בימי ר"א ור"י ור"ג היה כדאמרינן בברכות ור' יעקב אמר בכל מידי דתלוי במעשה לא מברכינן אמנהג קריאה דלית בה מעשה מברכין ומסתמא ר"י דלא בריך יחיד הוה ויחיד לא קבע ברכה על המנהג אבל צבור מברכין כי היכי דמברכין על ההלל ערבה טעונה ברכה בצבור ולא מצינו ברכה המוטלת על הצבור בלא ברכה אלא שלא נהגו והכי איתא בירושלמי ר' זעירא שאיל שאלה לר' דניאל ברי' דרב קטינא שמעתי מאביך שהיא טעונה ברכה וניטלת בפ"ע ויש לה שיעור אתא רב ביבי בר נגרא משום ר"ה טעונה ברכה בפ"ע ולשהותו מה שנחבט בקרקע ג"פ ומנהג זה לא שמענו וחיבוט ערבה לא מצינו בביהמ"ק דהא תניא חל ז' של ערבה בשבת והביאו מרביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה הכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהם ע"ה ושמטום מתחת האבנים והביאום לכהנים ואח"כ זוקפין בצידי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת והאי חוביטא בנטילה היא שמנענעין אותה ש"מ שאין עושין חיבוט אחר אלא זקיפה ואם איתא ליתני הביאן חובטין וזוקפן אלא הביאום הוא הנענוע והחיבוט שהיו מנענעין בהבאתן ז"פ ואח"כ זוקפין אותן בצידי המזבח וש"מ ערבה בנטילה ובזקיפה ולא בזקיפה לחודיה ורבינו אבן גיאות אמר דמ"ד בנטילה ולא בזקיפה ליתא דזקיפה אחר נטילה היא דהא מהיכא דאיתותב מימרא דמ"ד בזקיפה חזינן דקאמר מקיפין אותה בצידי המזבח:

תוכן העניינים

ספר העיטור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה