ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
הלכות יום טוב · מחלוקת י"ז
בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות וב"ה מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם יה"ר מלפניך שתשיב עבודת ביהמ"ק לתוכה במהרה בימינו אמן. אמרינן בהמה חציה של כותי מותר לשוחטה ביום טוב דאפשר לכזית בשר בלא שחיטה עיסה שחציה של אינו ישראל וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב דאפשר למיפלגי' בלישא והא דתניא עיסת כלבים בזמן שהרועה אוכל ממנה חייבת בחלה ונאפה ביום טוב שאני כלבים דאפשר לפייסינהו בנבילה ומסתברא אליבא דר"ח בעי' דאית ליה נבילה דל"ל הואיל אבל אנן דקי"ל כרבה אף על גב דלית לי' הואיל בעי מני' מרב הני בני באגי דשדי עלוהי קמחא דבני חילא מאי לאפותה ביום טוב א"ל חזינן אי כי יהבי ריפתא לינוקא לא קפדו כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לא אסור. ופרכינן עלה מהא דשמעון התימני שלא בא אמש לביהמ"ד ושחרית פגע בו ר"י בן בבא א"ל בולשת של כותים בא לעירנו ובקשו לחטוף את העיר ושחטנו להם (עגל) ופטרנום. א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לכותים ואמיא הא חזי למיכל מניח אמר ר' יוסף עגל של טרפה הוא והא חזי לכלבים היינו דקאמר לכם ולא לכלבים והא דרב ליתא ואף על גב דלא קפדו אסור. ולא אמרינן כל מידי דחזי לישראל לאכילה שרי למיעבד כדאמרינן ופליגא דר' יהושע ב"ל דס"ל מזמנין את הכותי בשבת ולא חיישינן לשיורי כוסות ואין מזמנין את הכותי ביום טוב שמא ירבה בשבילו וכן הלכתא ומדלא קאמר ובלבד שלא ירבה בשבילו. ש"מ [דף קמט טור א] שאין לו לומר אזמין ולא ארבה דשמא ירבה אבל בתר דגמר בישולא א"ל אי ניחא לך במאי דמטריח לן לחיי ואי לא אטריחו אדעתי' דידך לא מטרחינן והלכתא איתא לריב"ל. ואיתא לר"ח דאמר עיסה של ישראל ושל כותי אסור לאפות ביום טוב והא דעיסת כלבים משום הואיל כדברירנא לעיל. ודקשיא לרבינו אפרים הא דקי"ל כר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דאפי' מה דלא חזי ליה התם נמי משום הואיל הוא ולכתחלה נמי שרי משום דלא אפשר. ור"ח דאמר האופה מיו"ט לחול לוקה משום דל"ל הואיל כר' יהושע כדברירנא לעיל. ת"ר אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני אף לנפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לכלבים דריה"ג. א"ל ר"ע לכל נפש אפי' נפש בהמה א"כ למה נאמר לכם לכם ולא לכותים כו' ופס' רבוותא כריה"ג דסתם לן מתני' דעיסת כלבים כוותיה וסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ומסתב' דוקא מידי דלא הוה מוכן מעיו"ט לא לאדם ולא לבהמה כגון סופלין דקס"ד שלא היו מוכנין מעיו"ט לא לאדם ולא לבהמה עד שיאכל האוכלין שעליו ואין מטלטלין וכגון עיסה שאינה מוכנת עד שתאפה אבל אם היה דבר מוכן לאדם או לבהמה אפי' לר"י מטלטלין ומאכילין לה אפי' בשבת כדתנא מאכילין את החצב וכו' א"ל ר"נ א"כ יטלטלי' חבילי זמורות שהן לפילים זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין שאינו מן המוכן אין מטלטלין ושעורים וכל דבר המוכן מטלטלין ושעורים מוכנים לבהמתו מעיו"ט וגרסינן קודר קב חטים וכו' וצדין חיה ועופות ונותנין לפניהם מזונות ומתירין פקועי עמור משום דמוכסן הם דאלת"ה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הבהמה לפני הכלבים כמאן הא בשבת כתיב לכל נפש אלא משום הכנה. ותניא חבילי קש וחבילי זרדים אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותן וספלי לחיות' שרי הואיל וחזיין להסקה ואי' מ"ד הלכה כריה"ג לענין אפי' ובישול אבל לענין טלטול הלכה כר"ע דהא איכא כמה סתמי' ויש מחכמי הדור דפסקו כר"ע משום דקשיא לי' [דף קמט טור ב] כל הני והא דאמרן מטלטלין להן אגב ריפתא מ"ס דאיכא עלייהו פת מעיקרא דומיא דכניכא אגב קוטמא אבל אניחו פת לא קאמר דהא קיי"ל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד: