ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
הלכות הפסח
[דף קיח טור א] בסיעתא דשמיא. מצות הפסח שבו ג' מצות. ביעור חמץ. מצה ומרור. וחלקתי אותו לה' שערים. איסור אכילה והנאה. מצות מצה ומרור. ד' כוסות וסדר היום:
הלכות ביעור חמץ
בדיקת בתים
אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר מ"ט אר"נ ב"י בשעה שב"א מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה. ואם חל י"ד בשבת בודקין אור י"ג. ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה. אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה ירוש' וכי יש חמה בלילה תפתר בשלא בדק אור י"ד יבדוק שחרית הדא אמרה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר ואור החמה לא בחצר דאמר רבא חצר א"צ בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם ולא לאכסדרה דאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת אלא לארובה שבחדר. ואין בודקין צדדי' לא לאור החמה [דף קיח טור ב] ולא לאור האבוקה ואבוקה מ"ט לא אר"נ ב"י זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה א"י רב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ור"י אומר האי בעית והאי לא בעית. ורבינא אמר האי משוך נהורא והאי לא משוך נהורא ירושלמי מבואות האפלין לבודקן ביום לאור הנר מיליהן דרבנן אמרין לא כמה דמנהיר ביממא מנהיר בלילא דאר"ה כד הוה ערקין באילין בנייתא בסדרא רבא היו מדליקין עלינו נרות בשעת שהיו כהין ידעין שהוא יום ובשעת שהיו מבהיקין היינו יודעין שהיא לילה. נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות. בשעה שהיו כהות היו יודעין שהוא יום כו' ש"מ מבואות האפלין מצותן בלילה [דף קיח טור ג] לאור הנר. תנו רבנן חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן א"צ בדיקה ובתוס' אוצרות תבואה ובירושלמי גג הבד וגג המגדל הדא דתימא דגבוה ג' אבל אין גבוה ג' כארץ הן ובאותו שלא נשתמש בו חמץ אבל נשתמש בו חמץ אפי' כמה גבוה צריכה בדיקה התם במסתפק אבל באוצרות שמן אפי' במסתפק אין צריך בדיקה מ"ט שמן יש לה קבע לאכילה יין אין קבע לשתיי' א"ר חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא"י במסתפק זה הכלל כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה כגון אוצרות יין שא"צ בדיקה וכן כיוצא בהן ובמה אמרו ב' שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ במסתפק והוא מחלוקת ב"ש וב"ה דתנן בש"א ב' שורות ע"פ כל המרתף וב"ה שתי שורות החיצונות שהן העליונות ופליגו בה רב ושמואל אמר רב עליונה ושלמטה הימנה שורות חביות הרואה את התקרה ורואה את הפתח ועוד שורה חביות אחת למטה הימנה שעומדת תחת העליונה ע"פ רוחב המרתף שרואה את הפתח ואינו רואה את התקרה ושתים אלו חיצונות שרואה את פתח הבית ושמואל חיצונה ושלפנים הימנה שורה [דף קיח טור ד] א' ע"פ רוחב המרתף שרואה הפתח והתקרה ועוד אחרת שלפני' שרואה את התקרה ואינו רואה את הפתח ושתים אלו עליונות ואיכא למ"ד חיצונה ושלפנים הימנה ב' שורות מן הארץ עד שמי קורה קאמר וב"ש דאמרו ב' שורות ע"פ כל המרתף כר' יוחנן דאמר שורה אחת כמין גם ח ותני ר' חייא כוותי' דרב וכולהו כוותי' דשמואל והלכתא כוותי' דשמואל ור"פ ור' יצחק בשם רבינו שרירא ורבינו האי ז"ל. תניא חור שבין אדם לחבירו כגון חורין האמצעין זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק כו' והשאר מבטלו בלבו וחור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אמר כל עצמו א"צ בדיקה מפני הסכנה שאומר כשפים הוא עושה לו אר"ח בית דגים א"צ בדיקה והא תניא צריך בדיקה הא ברברבתא הא בזוטרתא ארבב"ח בי מלחי ובי קירי צריך בדיקה ואר"פ בי תמרי ובי ציבא צריך בדיקה תניא רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת כלומר חוצצת הבית מכותל לכותל א"צ בדיקה בנוסחא דרש"י ורבוותאי דתנאי מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתי' צריך בדיקה ל"ק דמדליא א"צ בדיקה דמיתתאי צריכה בדיקה וה"פ טעמא [דף קיט טור א] דעצים ואבנים סדורין תחתיה צריכה בדיקה ל"ק התם דמדליא ואין עצים ואבנים סדורים תחתי' בודק אפי' לצד הפנימי שבבית שעוברים תחתי' אבל עצים ואבנים סדורים תחתי' בודק צד החיצון שבבית ואינו בודק צד הפנימי אבל רבינו יצחק אבן גיאות ז"ל פי' צריך על המטה קאמר ומסתב' כדפרישית אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף ירושלמי וכי יכולין ישראל לבער חמצן כאחת ודווקא דלא חזינן הא חזינן חיישינן ולא אמרינן אכלתי' וצריך בדיקה מספק ולא סגי בביטול לר"ז דאמר בלחם משיירה אימר שיירה אימר לא שיירה דהיינו אימר אוכלתי' אימר לא אוכלתי' ולרבא נמי הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. רי"א בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור ירושלמי הי ניהו שעת הביעור שעה ה' כר"מ וחכ"א לא בדק אור י"ד בודק י"ד שחרית לא בדק שחרית יבדוק תוך המועד לא בדק תוך המועד יבדוק לאחר המועד פירש רבינו אלפסי ז"ל תוך הפסח ולאחר הפסח ורש"י פי' תוך המועד עד שעה ו' ולאחר המועד מו' שעות ולמעלה ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו שמא תבא חולדה ותטול בפניו ויהא צריך בדיקה אחריה או שמא הניח י' ומצא ט' דמוכחא מילתא דעכבר נטלו ואפי' לר' דאמר מנה מונח ומנה מוטל על א' צריך בדיקה אבל לא ידע כמה הן ולא הצניען א"צ לחזור ולבדוק ובביטול דלילה סגי. ואלו הלכות פסוקות שלא הזכירן הר"ר אלפסי ז"ל וצריכין להתברר: א'. ט' ציבורין של מצה ואי' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל היינו ט' חניות: ב'. פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתניא ט' חניות [דף קיט טור ב] כולן מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן ספק אסור ובנמצא הלך אחר הרוב גבי חמץ נמי כיון דחזי דשקל עכבר בין לרבא בין לר"ז כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי וספיקא דרבנן בכל בדיקת חמץ וצריך בדיקה וסיפא א"צ וכן פירשו כל המפרשים ויש מחכמי דורינו שאומרים שמחצה על מחצה א"צ בדיקה דספיקא דרבנן הוא ולקולא ולר"ז צריך ביטול ולרבא אפי' ביטול א"צ דתרי ספיקי נינהו ולא מסתב' דאית לי' לפרושי להאי סברא בלחם ודאי משיירה ועוד אפי' בתרי ספיקא בעי ביטול ובחד ספיקא בעי בדיקה: ג'. ב' ציבורין א' של מצוה וא' של חמץ וב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק וב' עכברים א' שקל חמץ וא' מצה ולא ידעינן הי להאי עייל היינו שתי קופות דאמרי' שאני אומר דבדיקת חמץ דרבנן היא ואיכא למיתלי תלינן לקולא ול"צ בדיקה וכיון דבטלי בלילה ל"צ ביטול אחרינא: ד'. צבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ואי להאי עייל היינו ב' שבילין א' טמא וא' טהור. והלך באחד מהם ועשה טהרות והלך חבירו בשני ועשה טהרות רי"א אם נשאלו לזה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין בב"א טמאין ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים כו' וגבי חמץ נמי אם בא לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא ואיכא למיתלי תלינן ואין א' מהן צריך בדיקה ואם בא בב"א שניהן צריכין בדיקה דכיון דחזי' חיישינן ואם בא לשאול עליו ועל חבירו קי"ל כר' יוסי: ה'. ספק על ספק לא על היינו בקעה דתניא בקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ומדלא קאמר פלוגתא דר"א ורבנן ש"מ דגבי חמץ לבקעה בימות החמה מדמינן לה ואפי' רבנן מטהרין ולא צריך בדיקה דבדיקת [דף קיט טור ג] חמץ לספק טומאה ברה"ר מדמינן לה: ו'. על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן דתנן כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה להיכן הלכה וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ופירש"י לגבי חמץ אפי' ר"מ דלא צריך בדיקה: ז'. על ובדק ואשכח פלוגתא דר' ורשב"ג וגבי חמץ מודה רשב"ג דל"צ בדיקה: ח'. הניח ט' ומצא י' פלוגתא דר' ורבנן דתנן הניח מנה ומצא מאתים חולין מעשר שני מעורבין זב"ז וחכ"א חולין וה"נ לרבנן עכברין גוררין לאותן ט' שהניח וי' שמונחין אדם אחר הניחן וצריך לבדוק כל הבית: ט'. הניח יו"ד ומצא ט' היינו סיפא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל. וחכ"א חולין וה"נ לרבנן אעפ"י שמצא א' צריך לבדוק כל הבית בשביל האחרות הניח בזוית א' ומצא בזויות האחרת פלוגתא דר' ורשב"ג ה"נ לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחושש לעכבר יש לחוש לא זהו אלא אחר ולרשב"ג תולין שמא הוא עשה ושכח וא"צ בדיקה כך פירש"י ולא אתבריר פירושא מ"ש דלא אמרינן בכולהו בדיקה חמץ דרבנן ולקולא ומ"ט לא מדמין להו לספק טומאה ברה"ר ורבוותא מדמין להו לכולהו למאי דדמי לי' ולא אמרי' בו בדיקת חמץ דרבנן ולקולא אלא שאני אומר וצ"ע אמר רבא נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין [דף קיט טור ד] צריך בדיקה שאין דרכו של עכבר לפרר ולא אמרינן מיכל אכלי והני פירורין לאו דעכבר נינהו אלא פירורין דעלמא אתי וצריך למיבדק לההוא ככר בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו ואת"ל היינו האי דעל היינו האי דנפיק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מי אמרינן הא ודאי אחרינא הוא. א"ד ארמוי' רמיי' מיני' את"ל עכברים לא ארמי אהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר בפי' וכו' עכבר וככר בפי חולדה מהו מי אמרינן הא ודאי איהו הוא או דלמא אם איתא דאיהו הוה ככר בפי עכבר אבעי לי' לאשתכוחי או דלמא מחמת ביעתותא היא דנפיק תיקו ומסתברא בבדיקת חמץ דרבנן היא ולקולא ובביטול סגי בכולהו ואי' מ"ד בעיא קמא ומציעותא א"צ בדיקה בתרא מיבעי' צריך בדיקה דכל את"ל הלכה היא בעי רבא ככר בשמי קורה צריך סולם להעלותו או לא כו' הכא ודאי לא עבדה דסלקה מנפשה א"ד זמנין דנחית לצרכי' ואתי למיכל אמר ליה זמנין דנחית לצרכי' ואתי למיכל. ככר בפי נחש צריך חבר להוציאה או לא בדידי' אטרחוהו רבנן בממונא לא אטרחוהו רבנן א"ד ל"ש תיקו וכולהו בעי בדיקה ובפי נחש א"צ אלא ביטול אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי ואינו עובר עליו שכבר בטלי' וכופה [דף קכ טור א] עליו שלא יאכלנו ולמוי"ט שורפו ואם מצאו אחר הפסח כיון שבטלו הוי כהפקר ומסתב' אסור באכילה ומותר בהנאה ירוש' המפקיד את המצו אחר הפסח מהו כו' מר חשש להערמה ומר לא חשש להערמה ש"מ היכא דליכא למיחש להערמה מותר ואר"י אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה ואר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשיירה קודם למ"ד יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור קודם הפסח אבל דעתו לחזור זקוק לבער שמא יבא תוך הפסח ואפי' מר"ה צריך לבער ובשאלתות דר' אחאי קודם למ"ד יום דאין זקוק לבער לכשיגיע זמן ביטולו מבטלו ורש"י פי' דמדמי לי' לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער ירושל' בלשון אחר הדא דתימא בשיש דעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפי' קודם למ"ד יום צריך לבדוק ובספק אבל בוודאי אפילו מר"ה צריך לבער אמר רבא אפי' יש דעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלוך ולא יחזור. וצ"ע. ואית למימר דעתו לחזור דקאמר בגמרא דילן בפסח קאמר. והני למ"ד יום מאי עבידתייהו כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום שהרי משה עמד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל סמוך לבדיקה בלילה ומשביטלו אינו עובר עליו בב"י וב"י ולימא הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ליבטל וליהוי כעפרא. ירושלמי רב אמר שצריך שיאמר בשעת שמבער אקב"ו על ביעור חמץ וצריך שיאמר כל חמץ [דף קכ טור ב] שישנו ברשותי שא"י בו יהא בטל מ"ט וליבטלו בארבע גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפי' ודעתי' עלי' וכי משכח לה לבטלה דלמא משכח לה לבתר איסורא ולא ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה ונבטלי' בשית שהיא שעת הביעור לרבנן כיון דאסורה דרבנן שווי' כדאורייתא דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחוטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ואפי' שרירן ויבשין מיהא שמעינן דהלכה כרב גידל דאי לא נבטלי' כשית נבטלי' בד' כיון דלאו זמן ביעורו היא ולאו זמן איסורו דלמא פשע ולא מבטיל ליה הלכך לאחר בדיקה ואי פשע ולא בטל מבטל לכשיזכיר ואפי' לר"י דאמר שעת ביעור היא שעה חמישית כיון דאיכא שהות שעה ששית דמצי לבערו פשע ולא ביער בחמישית. והא דתניא הי' יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטל בלבו א' שבת וא' יום טוב בתלמיד שיושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו. וירא שמא תחמיץ דקדים ומבטל לי' מקמי דתחמיץ אבל בתר דאיחמץ לא מצי לאבטולי דבתר איסורא היא ואי משכח בתר איסורא אף על גב דבטלי' איכא למיחש דלמא אתי לאתהנויי וצריך הבערה מדרבנן. ואי משכח לה ביום טוב כופה עליה את הכלי כדאמרינן ומסתב' דשליח מבטל וגבי הפרה וגבי השואל את הפרה הוא דפליגו בהשואל [דף קכ טור ג] משום דהכא כתיב בעליה והתם כתיב אישה יקימנה הא בעלמא שלוחו של אדם כמותו. וההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הגוים ומן הדליקה יבטל בלבו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד ועד כמה חוזר עד כביצה וסעודת אירוסין דאמרינן מבטלו דווקא סעודה הראשונה אבל סעודה שניה רשות ויחזור מיד. ואר"י אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד א"ר יוסי אני שמעתי אירוסין וסבלונות והל' כר' יוסי ותניא רשב"א אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה ואר"י הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור רב פפא משמיה דרבא אמר לבער ואסיקנא בלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע כ"פ בעל ביעור חמץ ואיפסיקא הלכתא על ביעור נמי להבא משמע לפי שאם יברך לבער הרואה יאמר על ביעור לשעבר הוא ואם בירך על ביעור יחזור ויברך. וה"נ איפסיקא הל' בהמוציא. ובירושלמי טעמא אחרינא כדכתיבנא בעיטור. ומיבעיא לי' לברוכי ברישא דאר"י כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן וזמן איכא דבריך דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא דלא בריך דהא לא קבע לי' זמן שהא המפרש והיוצא בשיירה שדעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ומי שלא בדק אור י"ד יבדוק שחרית ויבדוק בתוך המועד ולאחר המועד ומאן דמברך סבר מידי דהוה אפדיון הבן דמברך כל יומא בתר למ"ד יום ומסתברא דרשות הוא ומנהגא דילן לברך ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כשחיטה שאינו מברך אלא אחת על כמה בהמות ובשם רבי' סעדי' [דף קכ טור ד] מי שבירך על ביעור אין להפסיק עד שיבטל ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך ורבי' האי אמר ירושה היא מאבות שאין לשוח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע משיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא י"ח וכן עמא דבר ואיכא מאן דמדמי להו לתפלין דאמרינן שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. ומסתב' דל"ד לתפלין דהתם תרתי מצוה וצריך לברך על שתיהן אבל הכא כולה חדא מצוה היא דהא כל שעה שאוכל אינו נמנע מלשוח וכ"ז שיושב בסוכה אינו מברך אלא ברכה אחת וכ"ז שדעתו לשתות ואינו משיח ואינו מברך אלא ברכה אחת ה"נ כ"ז שמתעסק בבדיקה רשות בידו להסיח והמחמיר יחמיר. ופי' ר"י אבן גיאות בדיקת חמץ דרבנן היא וכיון שהבדיקה לשם ביעור היא והביעור עיקר עליו מברכין ואחר בדיקה מבטל ונראה מדבריו שהביעור לשון שריפה והיא ברכה מן התורה. ומסתברא ביעור לשון ביערתי הקודש מן הבית ומלשון ביעור שביעית שמבערו לאוצר ועל הבדיקה מברכין מדרבנן ולא על הביטול והבדיקה תחלת המצוה ואין לנו לברך על בדיקת חמץ שבבדיקה לא יצא י"ח ואנו מברכין על ביעור שהיא לשון בדיקה ולשון ביעור. וי"ל ברכת ביעור על הביטול וברכת עשה מה"ת היא ולפיכך אין אנו מברכין על בדיקת חמץ וע"כ נהגו שלא לשוח עד שיגמור הביטול. ואחר הבדיקה מצניע החמץ שיש לו או שמצא וזמן אכילתו וזמן ביעורו פלוגתא דר' ורבנן לקמן ותנן ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ותניא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים ואסיקנא לא שנא לים ולא שנא לשאר נהרות [דף קכא טור א] ל"ש חוטי ול"ש נהמא בעי פירור דרבנן. ופסקו רבוותא דליתא לר"י והכי מסתברא. חדא דהא איתותב ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים ור"א בר צדוק בי"ד שחל להיות בשבת קאמר ומתני' דתמורה דחשיב חמץ בפסח חמץ שאסור בפסח קאמר. וא"נ אלו הן הנשרפין דקתני למעוטי שאינן בקבורה. אתיא כשאר איסורין דקא חשיב התם והא דאמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ליתא וג' מילי דקאמר רבא ליתנייהו דרבא גופי' לא כר"ע ס"ל אלא כר' ישמעאל דמייתי לה מלא תזבח על חמץ דם זבחי והלכך בין בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר (ליתא) ובפי' דר"י איכא פלוגתא ביני רבוותא ואיכא מאן דפסק כר"י וליתא חמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער. רשב"ג אומר כל שהכלב יכול לחפש אחריו תני כמה חפישת הכלב ג' טפחים וצריך שיבטלו בלבו המשכיר בית לחבירו בי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק ומסתב' די"ג גרסינן מדקאמר משמסר לו המפתח חל י"ד ועוד היכי קמיבעיא לן לקמן המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא דהא אמרינן על המשכיר לבדוק אלא בי"ג גרסינן והכא כגון דאחזיקו בה נמי בכספא ואפ"ה אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק כדגרסינן בירושלמי מסר לו המפתח מהו [דף קכא טור ב] מחלוקת ר"ש ורבנן דתני תמן מסר מפתחו לע"ה הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח ותני ר"ש מטמא וקי"ל כת"ק ומפתח לחודי' לעולם לא קני וכן הלכה כוותי' ובעי' מני' דרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק וכגון דליתא קמן דנשיילי' לאטרוחי להאי מאי תניתוהו הכל נאמנין על הביעור אפי' נשים אפי' עבדים ואפי' קטנים לא משום דחזקתו בדוק כו' וקאמרו הני בדיקני' מ"ד וכו' ופסק ר"י אבן גיאות ז"ל אי איתא קמן נשיילי' ואי ליתא קמן ולא ידעו אי בדק אי לא חזקתו בדוק ואי מחזיק דלא בדק ואמרו הני בדיקני' המניהו רבנן בדרבנן ומסתב' דבעיין דלא איפשיטא ומתרצי' איכא לאוקמא בדלא ידעו אי בדק אי לא בדק וטעמו דאמרינן הכא וכי משני לעולם חזקתו בדוק כי היכי דלא תפשוט מיני' אין חזקתו בדוק דאמרינן דאיכא למימר חזקתו בדוק והכא כגון דמוחזק שלא בדק ומשום אמירה דהני ואיכא לאוקמא בדלא ידעו ומשום אמירה דהני. ומסתב' דבדקינן. והמשכיר בית לחבירו בי"ג בחזקתו בדוק ונמצא שאינו בדוק א"י לחזור משום מקח טעות דאפי' בדוכתא דיהבי אגרא ובדקי' ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואי משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק ואם לא על המשכיר לבדוק כדפסקינן ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ול"י לך חמץ שלך אי אתה רואה וכו' ואוקימנא [דף קכא טור ג] בשלא קיבל עליו אחריות יכול יקבל פקדונות מן הגוים שקבל עליו אחריות ת"ל לא ימצא אין לי אלא בגוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר שמותר בשלא קבל עליו אחריות גוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שמותר ת"ל לא ימצא תנא מהדר אהיתרא ונסיב קרא לאיסורא משום לך לך אמרי' תרי זימנא וחזינן לרבוותאי כמה פירושא ומסתב' משום לך לך תרי זימנא איצטריך לא ימצא לאיסורא דאי לאו לא ימצא הוה דרשינן כריה"ג בפ' כ"ש דאמרי תרי לך כתיבי חד לשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך דשלך תהא דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל גוי שכבשתו מותר ונקיט לא ימצא לאיסורא דלא תדרוש חד לך ושלך יהא אלא חד לגוי שכבשתו וחד לגוי שלא כבשתו וכדאמרינן התם. וש"מ בקיבל עליו אחריות בין כבשתו בין לא כבשתו אסור לא קיבל עליו אחריות מותר בכ"מ בין בבתים בין בגבולין ודתניא הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער בשקיבל עליו אחריות ייחד לו בית אין זקוק לבער אף על גב דקיבל עליו אחריות שנאמר שאור לא ימצא בבתיכם והאי לאו בית דידי' היא. ת"ר י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות ומשיירין מזון ב' סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ד' שעות דר"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ותנן י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דר"א וחכ"א בזמנן ור"א בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין [דף קכא טור ד] בזמנן וחזינא פלוגתא ביני רבוותא ור"ח פי' כר"א בר צדוק בלא טעמא. ודבי' אלפסי אמר טעמא משום דקאי כר"א בן יהודה איש ברתותא. ור' אפרים פי' כר"מ ומבערין את הכל מלפני השבת ואופה מצה מערב שבת לאכול בשבת כדאיתא בתוספתא במלתא דר"א שאופה מצה מע"ש דקאי כר"א בן ברתותא דאמר מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין התרומין וכו' וליתא דר"א בר צדוק דאמר תרומה מלפני השבת דלא שייר ומסתברא כרבי' אלפסי וד"א בר צדוק לא פליג עלי' ר"א בן. יהודה כלל דבנוסחאות דילן לית בהו מבערין את הכל מלפני השבת ובתרומה לחודה איירי אבל לחולין בזמנן כחכמים וכר"א בר צדוק בחולין ובתרומה נמי עבדי' כר"א בר צדוק דאמר תרומה לפני השבת ומיהא משיירין כר"א איש ברתותא והא דר"מ ליתא כלל דיחידאה הוא ועוד דאמר אוכל מצה בשבת וגרסינן בירושלמי האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו ולוקה וגרסינן בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתא לר"א בר צדוק כר"ג כמה דר"ג שני ליה בין חולין לתרומה כן ר"א בר צדוק כמה דתימא תמן הלכה כר"נ כוותיה הלכה כר"א בר צדוק והלכך עבדי' כמנהגא דילן בע"פ שחל להיות בשבת מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון עד ד' שעות ואם רצה לאפות בע"ש אופה למוצאי שבת אופה ובאפייתו לא מצינו מחלוקת. וכ"פ רב אחא בעל הלכות מבערין כל מילי מקמי שבתא ומשיירין מזון ב' סעודות ורב נטרונאי אמר הלכה כחכמים בחולין וכר"א בר צדוק בתרומה אבל [דף קכב טור א] מתתיהו אמר הלכה כחכמים ואין אופין מצה אלא בלילי מוצאי שבת מפני מראית העין שמא יזלזלו במצוה ויאכלו מצה ולאחר שמילא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו ואעפ"י שמותר לאפות מע"ש הדרו את המצוה ואפינן במו"ש ורבי' האי מנהג נהגו בישיבות דשיור מזון ב' סעודות ומייחדין להו מקום כו'. ומנהג אבותינו לבער מלפני השבת ולאפות מצה מבע"ש ולאכלה בשבת כר"מ ונדר נדרו קדמונינו מפני המקילין שלא יבואו לידי איסור ובמו"ש אופין מצה כתקנה ואין לנו אלא כמנהג אבותינו לאפות מבע"ש ולא לטרוח באפיי' ביום טוב ולאחר אכילת מצה כ"כ וזריזין מקדימין למצות ומנהג בכל השנים לאפות אור י"ד קודם הביעור ואין לשנות המנהג:
בדיקת כלים
בצק שבסדקי ערבה אם יש בה כזית במקום א' חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו ותניא בצק במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר ובד"א בכזית אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו עובר ותניא אחריתי בצק שבסידקי ערבה וכו' בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפי' במקום חוצץ ועובר וקשיין אהדדי ואמר ר"ה סמי קולתא מקמי חומרתא ומדברי רבי' אלפסי נראה דהלכה כר"ה ומסתב' כר"י מדפריש רב אשי שינוייא דאביי ש"מ הל' כוותי' והא והא רשב"א ל"ק כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה וה"פ קמייתא קרי מקום העשוי לחזק מקום לישה כגון שולים ומקום שאין עשוי לחזק דפנותי' וקאמר בשולי' אינו חוצץ ואינו עובר בדפנותי' חוצץ כו' בד"א בכזית אבל פחות מכזית אפי' בדפנותי' אינו חוצץ ובשפוותא דאגני לא איירי ואפי' בכזית עובר ובבתרייתא לא איירי בשולי' אלא מקום העשוי לחזק קרוי דפנותי' שלא במקום העשוי [דף קכב טור ב] לחזק קרי שפוותא דאגני וקאמר בדפנותי' אינו חוצץ ואינו עובר בשפוותא דאגני עובר בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפי' במקום העשוי כגון דפנותי' חוצץ ועובר. ובתרייתא מודה לקמייתא דבשולי' דאפי' כזית אינו עובר וקמייתא מודה לבתרייתא בשפוותא דאגני דאפי' בפחות מכזית עובר. והלכך בשולי' אפי' בכזית א"צ לבער בדפנותי' כזית צריך פחות מכזית א"צ בשפתי הערבה אפי' בפחות מכזית חייב לבער ותניא הפת שעפשה חייב לבער בד"א במקיימה לאכילה אבל כפה סאה וייחדה לישיבה בטלה ואמר רבא הלכה כרשב"א והיא שטח פני' בטיט. הא לא טח לא בטלה. ותניא הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלו מטמא טומאת אוכלין. ונשרפת עם הטמאה. אבל נפסלה מאכילת כלב. אינו חייב לבער כרבנן דאמרו המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב תוספתא הקולר והאיספלנית והרטיי' שנתן לתוכה קמח א"צ לבער מלוגמא שנסרכה חייב לבער לרבי' האי ז"ל כל שהוא טורייק"א שמערבין בה חמץ שחוק עם בשר אפעה שמותר ירושלמי מלוגמא שנחמצה ואח"כ נסרכה חייב לבער אר"נ א"ש שני חצי זתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאילו ינטל החוטין וניטלין עמו חייב לבער. ואם לאו אין חייב לבער. אמר עולא לא אמרן אלא בערבה ובדפנותי' אבל בבית חייב לבער דזמנין דכניש לה ונפלי לגבי הדדי ואפי' ב' חצאי זיתים ואין ביניהם חוט חייב לבער ובעין במערבא בית ועליי' מהו אכסדרא מהו שני בתים זו לפנים מזו מהו תיקו ודרבנן היא לקולא וא"צ אלא ביטול וכ"ש חצי זית לבד. ת"ר ערבות העבדנין שנתן לתוכן קמח תוך ג' צריך לבער קודם ג' א"צ לבער אמר ר' נתן בד"א שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפי' תוך ג' א"צ לבער. [דף קכב טור ג] אמר רבא הלכתא כר"נ ואפילו יום א' ואפילו שעה אחת ולא אסיק בו תנור וכירים. ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת ר' אומר פת אסורה וחכ"א פת מותרת בשלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת והא דתניא חדש יותץ ישן יוצן מוקמי' כר"א דעצים דתנן נטל הימנו עצים אסורים בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן דס"ל דזו"ז גורם אסור וליתא לדר"א דקי"ל כר' יוסי דאמר זו"ז גורם מותר כדאיפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים ושמעינן לה בע"ז דחמורה היא כ"ש בשאר איסורים הלכך קי"ל כברייתא דאמרה בין חדש בין ישן יוצן וה"ה אם עבר והסיק את התנור בחמץ בפסח בין חדש בין ישן יוצן. ור"י אבן גיאות פסק חדש יותץ ולא דייק לן ולענין אפה בו את הפת הלכה כר' דאמר הפת אסורה דהא ש"מ איפכא תני כי היכי דניקום רבנן לאיסורא דיש שבח עצים בפת והלכה קערות וכוסות וצלוחית שבשלו באיסורי הנאה לד"ה חד גורם הוא. ואפי' נתבשלו בתנור ישן וקדירה נמי אסורה דהא מקבלה בישולא מקמי דליתא עצים דהתירא ובלא גורם שאין יכול להשתמש בו כל דבר בישול ובתנור מחלוקת והלכה כרבי ומסתב' דווקא גחלים לוחשות א"נ אבוקה כנגדו אבל בשלה ע"ג גחלים עוממות ד"ה מותרין מדקא מיבעיא לן בפ' כיצד צולין תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת מהו מכלל דהלכתא כמ"ד לוחשות אסורין ואף על גב דקי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן והסקת הפת שלא כדרך הנאתן הוא נהי דאין לוקין איסורא מיהא איכא ורבינא דהוה שאיף לברתי' בגיהורקא דערלה משום חששא דסכנה לא גזרו בהו רבנן אבל בעלמא אסור מדלא קאמר כל איסורין שבתורה אין אסורין אלא כדרך הנאתן כדאי' לקמן. אמר רב קדרות בפסח ישברו אמאי לשהינהו לאחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן וקשיא לרבוותא היכא פריך לשהינהו וליעבד בהו שלא במינן מי יימר דהוה משהו דילמא [דף קכב טור ד] נ"ט הוה ואפי' הוה נטל"פ כרש"י ז"ל לכתחלה אסור בקדירה דלאו ב"י משום קדרה בת יומא דלא גרע מגיעולי גוים וכ"ת חמץ לא מחזקינן אלא במשהו הא אין מבטלין איסור לכתחלה ומדקדקים מהכא דנטל"פ בחמץ בפסח אסור ופי' רבי' יעקב אפי' למ"ד נטל"פ אסור קפריך דאי ס"ל מותר הוה מקשה לשהינהו לחד יומא וקא פריך אחר הפסח דבליעת קדירה משהו חשיב ואף על גב דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדבר שהוא בעין אבל בליעת קדירה מבטלין והא דאמרינן קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב משהו דילמא יהיב טעמא ולאו אדעתי' אבל הכא משהו חשיב לי' ומסתבר' דאיכא למיפשט מהכא סברא דכתבינא בעיטור דלא גזרי' ולכתחלה מותר בקדרה דלאי ב"י ואיכא למימר דה"פ לשהינהו לאחר זמן כלומר לאחר ג' תבשילין עד שלא יהא בו טעם כדגרסינן בירושלמי קדרה שבישל בה חמיעא לא יבשל בה מאותה המין לאחר הפסח ולאחר ג' תבשילין מותר שלא במינן ש"מ לאחר ג' תבשילין לית בהטעם ומשנינן דילמא אתי למיעבד במינן בקדירה גופה וס"ל לרב במשהו ואף על גב דבמינן א"א דלא פגמה פורתא ה"מ תבשיל שעברה צורתה אבל חמץ לא פגם לעולם וליתא לרב ושמואל דקי"ל דס"ל כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה וכדפסק רבא לקמן ומשהה להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ונותנן שלא במקום שיכול להשתמש בפסח אבל בתוך זמנן לא מהני בהו הסקה ואף על גב דתנן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור התם היסקה מבפנים הכא היסקה מבחוץ ואי עביד להו הסקה מבפנים חייס עליהו דלמא פקען הלכך האי בוכיא היסקו מבחוץ היא ואסורה ואם מליא גומרא ש"ד ודווקא קדרה של חרס אבל של מתכת אפי' בתוך זמן מותרים בהסקה מבפנים. א"ל רבינא לרב אשי הני סכינא דפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתי עבדי לי א"ל למר אפשר ליה למאן דלא אפשר ליה מאי אמר ליה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל לקתייהו ברותחין ובכלי [דף קכג טור א] ראשון. ופירש רבינו יעקב ה"מ סכין קטן אבל סכין גדול בעי לבון כסכין של א"י דתניא בתוספתא דע"ז הסכינין והשפודין מלבנין באור. וגרסינן בירושלמי הסכין שפה והיא טהורה א"ר אבא הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריכה ליבון ואיסורא דפסח כאיסורי דגעולי א"י ואית בהו ג' עניני טהרה הגעלה וליבון ושפה כדאיתא ומדאיבעיא לי בפסחים ולא סכיני דארמאי ש"מ דהנהו פשיטו להו דאיסורא בלעי אבל בפסחים מיבעיא לי אי מדמי לי' לנותר דאמר רב אשי התם בע"ז כיון דהתירא בלע בהגעלה סגי ואף על גב דאיסורא פליט ולא איתא לאיסורא בעיני' וה"נ ל"ש א"ר כיון דחמור אסורי' לא חמור מגעולי א"י ובעי ליבון ורב אשי אמר מעלין להו בנורא והלכתא כנותר דמי ואיירי ברותח ובכ"ר ועץ פרור שהוא התרווד שניער בו את הקדרה מגעילו ברותחין ובכ"ד דקי"ל כבכ"פ ומסתב' סכינין ועץ פרור שדרכן להשתמש בהן חמץ נקיט הכא אבל שפוד ואסכלא שאין דרכן להשתמש בהן חמץ לא אצטריך לי' ולא בעי ליבון אלא בהגעלה. והלכך קערה שבליעתן ע"י עירוי פליטתן ע"י ערוי ואי שקיל מיא מדידא ושקיל עלייהו ש"ד וכן כפות של עץ שאוכלין בהן מגעילין בכ"ש ולפי שהן קטנים אבל נהגו להגעילן בכ"ר וכן כל טהרות כלים שתשמישן בכ"ר שדרכן על ידי עירוי בכ"ש מגעילן ע"י עירוי בכ"ש שדרכן ללבן ילבן והמדוכות ובורמי דגללי שקורין לבנו"ש וכלי גללים וכלי אבנים הנקראים מאני דפחרא דינן כשל מתכות וסגי להו בפליטה ול"ד לכלי חרס וכו' כאיסור והיתר בעיטור וכן הלכתא ובשם רבי' יצחק שא"צ כלום והביא ראי' מתוספתא דקדשים דתנן כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה וגרסינן גבי גיעולי א"י הלוקח כלי תשמיש מן הא"י מגעילן והן טהורים ואמרינן כיצד מגעילין יורה קטנה לתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי ת"ש דההיא דידא דהוה כו' מר עוקבא אהדר לי' גדנפא דלישא אפומי' מליא מיא וארתחי' אמר רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילתא אלא מר עוקבא דגברא רבא הוא קסבר כבכ"פ אי מה בלעו בניצוצות אף פלטי בניצוצות וכ' רבי' אלפסי הנ"מ בשאר ימות השנה אבל בפסח עביד לי' גדנפא דטינא ובתשובת הגאונים מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ושוטפה בצונן ומפליטה מחמץ תחלה ואח"כ מרתיח בהן מים רותחין בלא שיעור ומגעיל בהן יורות קטנות סכינין ועץ פרור וכלים הצריכין גיעול בכ"ר ויזהר שלא [דף קכג טור ב] ינוחו המים מהרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהן כלים ונוטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפה בצונן וכ"כ אצלינו ורבינו אבן גיאות כ' שמגעיל הכל א' וא' ורבי יעקב אמר אין להגעיל אלא בקדירה ב"י ואין להגעילה אלא במי היתר ומסתב' שאין לסלק קודם שתנוח הרתיחה ולא להניחה עד שתנוח ויכול להגעילה בתוך יורה גדולה של איסור ולבסוף יגעילנה וישפכנה כשהיא רותחת. והמחמיר תע"ב. ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן בפרק כ"ה כגון שנפלו לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט ופריך סוף סוף כי נייח הדר פליט ומשמע שאינו פולט עד שתנוח ומפרשי כי נייח דקאמר כשהוא שבע מלבלוע הוא כדאמרינן נייחא דגים והדר פלטי עופות ואמרי' שתהא בהגעלת הכלי עד שתהא שבע ותפלוט. וקשיא ליה לר' יעקב האי דאמרי' התם כשקדם וסלקן אמאי חלב מותר שמא שבע הוא ופליט. ועוד נמי דעבדינן מנא ידעי' ששבע מבליע וליתא לפירוש קמא דהא מעשים בכל יום שפולטין כשהן רותחין שאם נותנין ירקות או בשר שמן בקדירה מיד נשתנו מראה המים שבתוכה וכן כל הרותחים מבליעין את הפליט שחוצה לו ומפליטין את הבליעה. א"ל ה"פ כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט כל הבשר שבתוך היורה שוב אינה פולטת מה שבולעת אבל היא עצמה פולטת השמנונית ובולע ממין אחר שבתוכה בין רותחין בין אינה רותחין והלכך כל כלי איסור שנשתמש בהן בכ"ר ומפליט איסור דופני הכלי והאיסור שפולט חמץ שלא בזמנו היא ומקמי דלימטי זמן איסורו בטל הוא בששים ודכוותי' גרסינן בירושלמי בריש גמרא דחלה מהו שילקה על חלתן דבר תורה ר' אבהו בשם ריש לקיש אמר אין לוקין א"ר יעקב בר אחא ר"ל כדעתי' דאיתפלגן הפיגול והנותר ששתקן ר"י אמר לא בטלו זא"ז א"ר יוסי תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא שניא דברים רבים ומבטלים זא"ז וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור ויש שמחמירין שאין מגעילין בי"ג אבל שנשתמש בכ"ש מגעילו ע"י עירוי מכלים חדשים. וסדר הגעלה כך נהגו תחלה מעביר החלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה ונהגו להעביר בחול ואח"כ נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה מלאה מים ואעפ"י שהגדולה אסורה מגעילה על האש וא"צ להגעילה אחת אחת ולא לסלקו קודם שתנוח ולא להניח עד [דף קכג טור ג] שתניח אלא מכניסה ברותחין ויוציאנה בכל שעה שירצה וישטוף הכלי בצונן להעביר החמץ שעליה ולאו טעמא משום דכתיב ומורק ושוטף במים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. כדגרסינן בזבחים פ' דם חטאת אותה פרט לתרומה ואמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא מריקה ושטיפה בצונן והגעלה בחמין הא תרומה בחמין גרידא הניחא למ"ד מריקה ושטיפה בצונן אלא למ"ד מריקה בחמין ושטיפה בצונן אבל בתרומה ל"צ וה"ה לחולין ואינו אלא להעביר החמץ וישפוך מי היורה כשהיא רותחת אעפ"י שיש בו חמץ משהו כבר בטל כמו שפירשנו. בעי מני' דאמימר הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בפסח ירוקין לא תבעי לך דודאי אסירי משום דמצרפי כי תבעי לך אוכמא וחוורא והיכא דאית בהו קטופנא לא תבעי לך דוודאי אסירי כי תבעי לך דשועי אמר חזינא להו דמידייתא. ומדימידיית' וודאי' [דף קכג טור ד] בלעי והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולא מהני להו הגעלה לעולם ופי' מידייתא טירכסי פולטין המשקין מדופני החיצון ור"ח פי' לשון דיותי נעשין שחורים והלכך כולהו אסידי אלא אוכמא וחוורא היכא דלא מידייתא וכן בשאר ימות השנה לענין גיעולי א"י אסור להשתמש בהן ישראל וצ"ע מ"ש דקמיבעיא ליה בפסח. אר"נ בר"י א"ש כל כלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור שחימוצו קשה ופיר"ח ז"ל כלים של חרס וכ"ש כלים אחרים והכין הוא נוסחא דילן אבל נוסחא דרבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן ומסתב' בין בחמין בין בצונן ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי והני מאני דמחוזא הואיל ותדירא למילש בהו ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי של חרס אין להם תקנה של עץ ושל אבן בהגעלה סגי [דף קכד טור א] הני דידן בהגעלה בכ"ש סגי אלא שנהגו שלא להשתמש בהן כלל:
זמן השבתה ואיסור אכילה
תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל ה' ושורפין בתחלת ו' דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל מסתברא מדלא אתיא ליה מהיכא דנפקא לי' לר"י גופי' לקמן דתניא רי"א מנין לחמץ משש שעות ולמעלה שאסור באכילה דכתיב לא תאכל עליו חמץ ש"מ קמיבעיא לן לענין אכילה שאעפ"י שאסור באכילה לר"י מו' שעות ולמעלה הייתי אומר מצה וחמץ עמו בבית ואינו אסור בבל ימצא אלא ז' ימים ויכול לשהותו עד הלילה כדכתיב ז' ימים שאור לא ימצא כו' ולענין השבתה הוא דקמיבעיא ליה ואפילו לר"ש דאמר האוכל חמץ מו' שעות ולמעלה אינו עובר עליו עשה דהשבתה איכא מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות י"ד לביעור ואימא לרבות ט"ו לביעור שיהא הכל מבוער מבעו"י לסופו של י"ד דסד"א ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כתיב ימים אין אבל לילות לא קמ"ל אפי' לילות האי לא אצטריך לי' ואימא לרבות ליל י"ד ביום כתיב ואימא מצפרא אך חלק דהיינו בתחלת ו' ויהבו לי' רבנן שעה א' לביעור בתחלת ו' לר"י ור"מ אלא שר"י גזר משום יום המעונן ואסור באכילה [דף קכד טור ב] מתחלת ה' ותולין כל ה' אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי ומסתב' לר"י כשם שבאכילה אסורה מו' מד"ת כך השבתתו מד"ת ועובר על עשה ול"ת ולר"ש ולר"מ משש שעות ולמעלה מדבריהם ואינו עובר בלאו אבל עשה דהשבתת שאור עובר עליו דכתיב אך חלק והכי אשכחן בירושלמי רמ"א מו' שעות ולמעלה מד"ת מ"ט דר"מ דכתיב לא תאכל עליו חמץ על אכילתו ור' יהודה דריש לא תאכל עליו על שחיטתו וגרסינן התם באיסור שהוא אסור איסורן מהו רי"א איסורן מה"ת ר' יוסי ור' יונה אמרין איסורן מדבריהם ור' ירמיה ס"ל איסור עשה דאך חלק ור' יונה סבר אסמכתא בעלמא היא ובפ"ק דחולין גרסינן חמץ אחר הפסח אסור בהנאה לר"ש מדרבנן וכי היכא דלאחר הפסח מדרבנן לר"ש ה"נ קודם הפסח מדרבנן דהא נפקא לי' משעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ והלכך לר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו איסורן שוה ואסור מדרבנן כמה שנברר ולענין ביעור הלכה כר' יהודה אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין בתחלת ו' כדפסק ר"ג דר"א איש ברתותא קאי כוותי' דתניא שורפין תרומות תלויות וטהורות ומשיירין מזון ב' סעודות לאכול עד ד' שעות ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ואפי' לאכול ולא מיבעיא לבער ולבער ד"ה כר"א והחכם שכ' הלכה כמותו ולא לבער ליתא הרי למדנו זמן השבתתו מן התורה בחצי יום והרחקה דרבנן ב' שעות ואוכלין עד ד' שעות ומד' שעות ולמעלה אסורין באכילה ובחמישית אעפ"י שאינו אוכל מאכיל ומשעה ו' אסור בהנאה לר"י מה"ת אבל לר"ש אסור בהנאה מדרבנן והא דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו ולחי' [דף קכד טור ג] ומוכרו לא"י האי לא סתמא היא לא כר"מ ולא כר"י ומיהא סיפא דקתני עבר זמנו אסור בהנאה סתמא והלכה היא ואמרי' עלה פשיטא ורבי' אלפסי ז"ל ל"ג הכי מסתברא דקס"ד עבר זמנו דקאמר שעבר זמן דחמץ ונכנס זמן אכילת מצה והא בין לר"י בין לר"ש סוף היום אסור בהנאה ולריה"ג דאמר מותר לא אצטריך דהא מרישא שמעינן כ"ש שאינו אוכל מאכיל והיינו דקא פריך פשיטא ומשני לא נצרכא אלא לשעות דרבנן כלומר עבר זמנו דקאמר מו' שעות ולמעלה קאמר שהוא אסור בהנאה לדברי הכל לר' יהודה אסור מן התורה דהא אמרינן לקמן משעה שאסור באכילה אסור בהנאה ולר' שמעון אסור מדרבנן ועשו אסור ו' שעות ולמעלה בתוך זמנו שהוא כשל תורה. וכדרב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדינייתא דשררין ויבשין אין חוששין לקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מגי'. ומסתברא אי איצטריך דרב גידל לר"ש איצטרך דהא ס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בולא כלום דאי לר"י פשיטא ואיפסיקא הלכה כר"ש לפני זמן אסור מדבריהם כלאחר זמנו כדלקמן דרב גידל ודווקא מתחלת ז' אמר אבל המקדש בו חוששין לקידושין וכל היכא דאמרן מו' שעות ולמעלה מתחלת ז' קאמר ודאמרינן מו' שעות ולמעלה כ"ע אסורין דכולן מייתינן אך חלק דהיינו חצי היום. ולפי' דרש"י דקאמר לא נצרכו בו' שעות הוא דקאמר לא הו"ל למימר שעה אלא השעה דאילו בשעה ד' ליכא [דף קכד טור ד] איסור הנאה ומסתב' כדפרישית ור' שמעון קיירא כ' לא נצרכו אלא לשש שעות ולמעלה דרבנן ור"ח הכי משמע דס"ל דקאמר עבר זמנו אסור בהנאה אוקימנא כי זמן איסור מו' שעות ולמעלה תנן סתמא כדרב גידל והלכתא כ"ז שהתירו לאכול מאכיל לבהמה ולחי' ולעופות ומוכרו לנכרי כב"ה דאמרו כ"ש שמותר לאכול מותר למכור ואעפ"י שיודע שלא יכלה קודם הפסח וכותח וכל מיני כותח מותר למכור למ"ד יום לפסח והיכא דחרכי קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו ואמר חזקי' מנין לפסח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל עליו חמץ לא יהא בו היתר אכילה וא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה שאין מתרפאין ואפי' במקום סכנה אבל בשאר איסורין אפי' בחמץ בפסח מתרפאין במקום סכנה ותנא כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ומסתב' דווקא דאין לוקין אבל איסורא איכא לכתחלה ירושלמי בחלה העושה אספלנית מחמץ ושור הנסקל אין לוקין עליו שאין ל"ת שלו מחמיר מכלאי הכרם לוקה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש ערלה צריכה עשה לרחק כתיב ל"ת לרחקו לא כתיב ובגמרא דילן ערלה כשאר איסורין וכן הלכתא. חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה לך חמץ ובגמ' מני מתני' לא ר"י ולא ר"ש ולא ריה"ג דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת דר"י רש"א לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ופירש"י [דף קכה טור א] ורבוותאי בתחלת ו' שהיא מן התורה דאי ר"ש הא אמר בשעה שאין בו בקום אכול מצה אין בו בבל תאכל חמץ ואין בו איסור הנאה ש"מ דר"ש ל"ל איסורא מה"ת לא לפני זמנו ולא לאחר זמנו דהא אינו בבל תאכל חמץ אלא מ"ע דתשביתו איכא לאו ליכא ואוקמוה רבה למתני' אליבא דר"ש ומתני' דקתני ושל ישראל שעבר עליו הפסח אסור משום קנסא משום דקעבר עלי' בבל יראה וב"י וחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין וה"ה קודם הפסח כדרב גידל. ורבא דפסק הל' לקמן שלא בזמנו מותר כר"ש בין לפני זמנו בין לאחר זמנו קאמר דאידי ואידי שלא בזמנו היא ועוד דטעמא דר"ש משום דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו במצות ישנו בחמץ בשעה שאינו במצה אינו בחמץ ור"י דקאמר לקובעו חובה בזה"ז ליתא דכר"ש דנפקא מבערב תאכלו מצות והכי אסיקנא בפ' ערבי פסחים כרבא דאמר מצה בזה"ז דאורייתא דהא תניא כוותיה דרבא ונפקא לן מבערב תאכלו מצות ולא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ הוא דאתא כר"ש הלכך חמץ מו' שעות ולמעלה מותר בהנאה מה"ת וליתא לר"י לא לפני זמנו ולא לאחר זמנו אבל רבי' אבן גיאות כ' אף על גב דמוקמינן לבתר מתני' חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר"ש הנ"מ לאחר זמנו אבל לפני זמנו הלכה כר"י ומסתב' כדפרישית דהל' כר"ש ואפי' לפני זמנו אסור ועשה דהשבתה איכא ועובר על עשה באכילתו ומותר בהנאה מה"ת אבל מדבריהם אסור עד שתחשך כדרב גידל וכן הלכתא והא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כ' רבי' אלפסי ז"ל לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתנא של ישראל אסור בהנאה תני נמי דא"י מותר בהנאה וה"ה באכילה נמי שרי. וכ"כ רב אחא משבחא ור"ש קיירי ותמי' לי מנ"ל לרבוותא דהא רבא לא יליף אכילה מראי' וההיא דשינויא דה"ה באכילה נמי שרי לרב אחא בר יעקב הוא דיליף אכילה מראייה וההיא דנפל לדין באיסור תורה ואסור דבריהם ונפל לדין ולר"ש לפני זמנו אסור באכילה מדבריהם בין דישראל בין דא"י אלא [דף קכה טור ב] דבישראל קניס לאחר זמנו ואסור בהנאה ובא"י לא קניס. ומסתב' חמץ שעבר עליו הפסח אפי' דא"י אסור באכילה ורבנן הוא דאסרו אכילה בכל חמץ וכי היכי דבישראל אסור בהנאה מדבריהם ה"נ של א"י אסור באכילה מדבריהם כדקתני מותר בהנאה. וגרסינן בתוספתא ישראל שהלוה לא"י על חמצו אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. ובגמר' דילן לא אשכחן ביה היתר אכילה אלא דבירושלמי גרסינן במתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של א"י אבל במקום שנהגו לאכול מותר אפי' באכילה. ופיר"ח שהיה ישראל רואהו ומסייעו באפיית אותו פת. וקיימא לן דבזמן שישראל רואהו כגון בצקות של א"י אדם ממלא כריסו מהן. ואית למימר דבגמרא דבני מערבא ס"ל כר"א בן יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראייה וכיון דרבא פליג עליו בגמרא דילן הלכתא כוותי'. ואמר רבא הל' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ואף על גב דר"ש קנסא קניס. וכולהו רבוותא כתבו מדלא יהבו שיעורא ש"מ במשהו כרב. ומגיהי ספרים הגיהו אסור במשהו כרב ובעיטור סופרים פסקנו בכל איסורין בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ ורבי' אלפסי פסק הכי בסוף יי"נ ואיכא למימר משום חומרא דחמץ שווי' כטבל ויי"נ. אבל רב אחא כתב הכי בשאלתות הל' חמץ בפסח במינו אסור כו' בנ"ט לאחר זמנו אף על גב דאיכא נ"ט מותר ורבינו יעקב כוותי' ס"ל והא דלא פסק הל' כר"י דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט שלא בזמנו מותר. למירמא דידי' אתא ולאשמעינן דע"י תערובות לא קניס וא"נ הל' כר"י ה"א הנ"מ בשאר איסורין אבל בחמץ לא קמ"ל ואי ס"ד חמץ בפסח במשהו קשיא אסתמא דע"ז דתנן הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ואמרינן עלה למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה א"נ למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין והא דלא מקשי' מני' לרב איכא למימר רב תנא הוא ופליג ומסתברא מדאפקי' חמץ בפסח מפלוגתא דע"ז ואפלגו הכא בחמץ דליתא בכלל שאר איסורין ואחמירו עלה משאר איסורין וכיון דרב ושמואל קיימי בחדא שיטתא דבזמנו במינו במשהו ומסקינן חמץ דאיתא אבל [דף קכה טור ג] גיעול היוצא מדופני הכלי לענין דבש ושמן של א"י ובפסח וכן מליחת בשר שנעשו לפני הפסח ולא נזהרו במליחתן בטל הוא וכמה ימים נהגו אדונינו איסור כו' בעיטור עד והמחמיר תע"ב ומסקינן הלכה כרבא דאמר חמץ לאחר הפסח דרבנן כר"ש משום קנסא וכי קניס בעיני' בין בשוגג בין במזיד בין לעצמו בין לאחרים ודייקי' לה מיהא דגרסינן בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל ע"י תערובת לא קניס כלל והוא שנתערב ממילא. אבל לכתחלה אסור לערב ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא כי הוינא בי ר"נ כי נפקו ז' יומי דפסחא אמר לן פוקו אייתי לנא חמירא דבני חילא ופירש"י רבא דאמר הלכה כר"ש לטעמי' דאמר חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס בה מידי וכן פי' רבינו האי ז"ל ובעל הלכות וק"ל הא ר"ש לא קאמר אלא מותר בהנאה אבל באכילה לא שמעי' לי' לא לר"ש ולא לרבא ועוד ר"נ דגברא רבא הוא היכי אכיל פת של א"י דהא ר"נ גופא דאמר לא תשתעי מיני' דאיבו דאכיל נהמי דארמאי אפילו אבי מצרי. ופירשו רבוותא קמאי. ואזדא רבא לטעמי' דחמץ ע"י תערובת מותר דאמר רבא אייתי לן חמירא דבני חילא מחמצת לחמץ את העיסה קאמר וש"מ דע"י תערובת לא קניס והא וודאי ליתא דלכתחלה אסור לערב אלא חמירא דבני חילא פת שאפאוהו בני חילא הוא ונתערב בו השאור של א"י והיינו דאמרי' ואזדא רבא לטעמי' דחמץ ע"י תערובת בין דישראל בין דא"י מותר וכ"כ ר"ח נראין דברים דחמירא דבני חילא ברשות ישראל הי' ואף על גב דכדידהו דמי הוי שרי ר"נ דהא ע"י תערובת הוא ורבינו יצחק בן גיאות כ' בספר הנר כי זה המקשה הקשה על רבים מן החכמים שסברו חמירא דבני חילא על השאור לחמץ ולערב עם העיסה וכהל' דפסק רבא בין בחמץ שא"י בין בחמץ של ישראל וזהו פירוש ואזדא רבא לטעמי' והשיב הלא תראה שחמץ של א"י שעבר עליו הפסח לד"ה [דף קכה טור ד] מותר ומתני' בהדיא תנן וא"צ רבא להתיר ע"י תערובת דהא בעיני' מותר ועוד דכי קניס ר"ש בשל ישראל בשא"י לא קניס ואיך אמר ואזדא רבא לטעמי' והסכימו ואזדא רבא לטעמי' אינו מחובר למה שסמוך לו אלא למעלה שהעמדנו משנתינו כר"ש וקנסא קניס אבל חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה ועליו אמר ואזדא רבא לטעמי' אלמא מותר באכילה ואעפ"י שאינו מפורש בתלמוד כח הדברים יבואו עליו והיא מבואר ממנו ואנן לא חזינן האי טעמא אלא כפירושא דקמאי כמו דפירשנו ולא אשכחן דחמץ של א"י לאחר הפסח לד"ה כמו שאמרנו במתני' דמותר בהנאה ולא באכילה שבאכילה אסור בין דא"י בין דישראל כמו שפירשנו ודווקא חמץ שנתערב לאחר הפסח ע"י תערובת אבל שנתערב קודם הפסח כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזולתן חייב לבער כדאיתא לקמן. א"י שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה ואסיקנא כגון דלא הרהינו אצלו ועדיין ברשות הלוה וקי"ל כרבא מכאן ולהבא הוא גובה וא"י שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה וישראל שהלוה לא"י על חמצו מותר בהנאה וישראל שהלוה לא"י על חמצו מותר בהנאה ומתניתין דקתני איפכא כשהרהינו אצלו שלא בשעת הלואה וכגון דא"ל מעכשיו ופי' רבינו אפרים דקבע זמן קודם הפסח אבל לאחר הפסח אסור דא"י לא קני לי' קנין גמור אלא לאחר הפסח והכי תניא בתוספתא א"י שהלוה לישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה כגון דהרהינו אצלו דכ"ע למפרע הוא גובה וקני לי' א"י קנין גמור מעכשיו והלכתא א"י שהלוה לישראל ע"ח כה"ג מותר בהנאה בדאמר לי' מעכשיו וקבע זמן ולא פרע ואחר הפסח דקתני שקבע לו זמן אחר הפסח וכ"ש קודם הפסח וברייתא דקאמר קודם הפסח לאו דווקא הא לא א"ל מעכשיו אף על גב דישראל מישראל וא"י מא"י אף על גב דאמר בלשון אם בלא מעכשיו כדפרי' בעיטור [דף קכו טור א] וכדתניא התם המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא באתי עד יום פלוני קני לך המשכון הגיע המשכון בין רע בין יפה אפ"ה ישראל מא"י לא קני לי' עד דאמר לי' מעכשיו כדאמרן במנא תנורא וישראל שהלוה את א"י על חמצו אחר הפסח וא"ל מעכשיו ד"ה אסור בהנאה והיכא דלא אמר לי' מעכשיו והרהינו אצלו בתורת משכון ולא קבע לי' זמן להחליטו פלוגתא דר' ורבנן וקי"ל כרבנן דישראל מא"י לא קניא אפי' משכון שלא בשעת הלוואתו. ואינו עובר עליו דהוי כפקדון דלא קבל עליו אחריות ומשום ב"י וב"י ליכא דהא בטלה והר"ר חביבי אמר מיהא עובר עליו תוך הפסח דכיון דמשכונו הוא קביל עליו אחריות והיכא דקביל עליו אחריות עובר ודייקי' מיני' משכונו של א"י ביד ישראל ברבית מותר לישראל למשכנו לישראל אחר באותו רבית אעפ"י שלא העמידו אצל א"י ולא אמרינן אשתכח ישראל דקא שקיל רבית דהוא לא קני לי' עד דא"ל א"י קני מעכשיו אי דחזא דעתי' לשקועי ומשכונו של ישראל ביד א"י אסור לישראל להלוות לא"י עליו ברבית אלא היכא דא"ל לא"י קניי' בקנין גמור מעכשיו אם לא אתן לך עד יום פלוני. ת"ר חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. חנות שא"י ומלאי שא"י ופועלי ישראל נכנסין לשם. חמץ שנמצא אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה והדין נוסחא עתיקא דילן ובנוסחא דר"ח דבתר פועלים אזלינן אבל נוסחא דתוספתא ונוסחא דרש"י איפכא. והכין גירסא דתוספתא חמצן של ע"ע אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין את השאור מלאי של ישראל ופועלי א"י עושין בתוכה ומצאו חמץ אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה מלאי של א"י ופועלי ישראל נכנסין לתוכה ומצאו חמץ אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה וגמ' דילן חנות של ישראל או מלאי של ישראל קאמר ובתוספתא של רבי' [דף קכו טור ב] אפרים בתוספתא א"י שהלוה לישראל על חמצו וא"ל אם לא באתי קודם פסח ה"ה מכור לך אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה ובנוסחא דילן בחדא אשכחן א"י שהלוה את ישראל ע"ח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה וישראל שהלוה את הא"י אסור באכילה ומותר בהנאה ומהני מתני' ונוסחא דרבינו אפרים משמע שאסור באכילה ומותר בהנאה ומתני' דילן הכי משמע דקתני מותר בהנאה ואית לפרושי דנוסחא דילן חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסים לשם חמץ שנמצא שם לאחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דכיון דחנות של ישראל הוא בטולי' בטלי' ומש"ה מותר. חנות של א"י ופועלי ישראל נכנסו לשם א"י לא מבטל לי' וחמץ של ישראל הוא ואסור אפי' בהנאה ובנוסחא דתניא איפכא נמי איכא למימר דאזלי' בתר פועלים דפועלים א"י לא מבטלים פועלים ישראל מבטלים ונוסחא עתיקא דילן דווקא דאזלי' בתר חנות וה"ט נמי דאמרינן א"י שהלוה את ישראל ע"ח אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה וישראל מבטל לי' וישראל שהלוה לא"י ע"ח א"י לא מבטל ליה ומיהו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח לא חזינן דמותר באכילה אלא בהנאה. והא דגרסינן בתוספתא ישראל וא"י שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לא"י ונותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל לומר לא"י עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא תצטרך ואביא ואקח ממך אחר הפסח. משכיר אדם חמורו לא"י להוליך עליו חמץ ממקום למקום מצא חמץ בדרך רובה חמץ אסור ואם לאו מותר ומעשה בר"ג שהיה מהלך מעכו לכזיב ומצא גלוסקא בדרך ואמר לטבי עבדו טול גלוסקא למדנו שחמץ של א"י אחר הפסח מותר מיד וכו'. כל הני איכא למימר להנאה קבעי והא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין [דף קכו טור ג] בשל א"י דא"כ קשיא לן טובא ועוד למה משהין ואין מוכרין אותו קודם הפסח אלא חמצן של ע"ע שאינן מדקדקין במצות כ"כ ולאחר הפסח מותר באפיי' ראשונה מיד מפני שמחליפין השאור וע"י תערובות הוא ומותר כמ"ש אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שבטל הוא. ואין אני כדאי לחלוק על הגאונים שהתירו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח אפי' באכילה והדין הוא דשדרו ממתיבתא דרב עמרם במתא מחסיא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה מקמי טעמי חדא דאמרי' ה"ה דאפי' באכילה שרי ואיידי דתני ישראל בהנאה תני דא"י בהנאה. ות"ר חנות של א"י ומלאי של א"י ופועלי ישראל נכנסין לשם חמץ שנמצא לשם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה ותו קאמרי' הל' חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וכן באכילה וכן בהנאה קאמר ור"נ הכי ס"ל כי הוינא בי' ר"נ כד נפקי ז' יומי דפסחא אמר לן פוקו ואייתי לן חמירא דבני חילא. שמעי' מכל הלין טעמא דחמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה ואנן דחינין לכל הני. והדין עלינו להחמיר שנהגו עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ומערימין בזה ולפיכך היה לנו לגדור גדר עלינו אמר אביי ר"ע ור"י בן נורי וראב"י כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה ואף על גב דכה"ג שיטה היא הלכה כר"ע וכראב"י בכל מקום:
[דף קכו טור ד] ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומא של צבעים ועמלן של טבחים ורא"א אף תכשיטי נשים כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח והרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. כותח הבבלי משום קומנתא דאימא שכר המדי דרמו בי' שערי חומץ האדומי דרמו בי' שערי זיתום המצרי תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא זומא של צבעין מיא דחיזרא עמלן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש. קולן של סופרים הכי תרגומו חרתא דאושכפי ר' שימי בר מחוזא אמר טפילן של עשירים שמשיירין אותו לעניים ולפי שלא העשירו קורא אותן עניים רא"א אף תכשיטי נשים שהוא טפילי נשים ומסתב' דת"ק לזכרים ודווקא שהם בעין ולא נעשה בהם מלאכה אבל נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער כגון אספלנית וקילור דנפקי מתורת אוכל שאינו חייב לבער כדאמרן הא כל תערובות חמץ חייב לבער ואלו עוברין בפסח דקתני מתבערין קאמר. ירושלמי וכולן ע"י מיא הא לית בהו מיא קי"ל מי פירות אין מחמיצין ותניא כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי זיתום המצרי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דר"א וחכ"א על עירובו בלא כלום ופי' רבוותאי כרבנן ומלקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא וכי לא לקי דווקא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וכיוצא בהם אבל איכא כזית בכדי אכילת פרס אפי' לרבנן חייב. ורבי' אבן [דף קכז טור א] גיאות פי' כר"א דאמר על עירובו בלאו וקשיא לי לפסקא דרבוות' הא קי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וסתם תנן הרי אלו באזהרה ואם לא ביער עובר עליה בב"י ולאחר הפסח אסור בהנאה ואף על גב דקי"ל כר"ש דלא קניס ע"י תערובות ההוא בתערובות דלאחר הפסח קאמר. ורבינו יעקב אמר אילו עוברין בפסח דקאמר באזהרת אכילה קאמר אבל משום ב"י ליכא אלא היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דכי מרבינן תערובות מכל מחמצת לא תאכלו מדרבנן אבל ב"י לא אשכחן ריבויא ומייתי ראי' מדאמרי' גבי קדירות ולשהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינן ומסתברא ב"י עובר דקי"ל כב"ה דילפי ביעור מאכילה בפ"ק דביצה ועוד דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ והאי דקאמרינן ולשהינהו לאחר הפסח לאו ראי' היא דל"ד לשאר תערובות וירושלמי נמי מוכח לקמן וגרסינן בתוספתא רב שמואל בר רב יצחק וכו' עד דאמר לי' וצריך אתה לבער ומשמי' דרבי' האי מאן דאית לי' חביתא דחמרא ונפל בה נהמי אפי' פחות מכביצה בפסחא אסור בתר פסחא שרי דהלכתא כוותיה דרבא דאמר חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וצ"ע ואף על גב דלא קלנהו שרי. ירושלמי רב שמואל בר רב יצחק הו"ל תוסס יהיב בגווייהו שערי כגון דמחמע שאיל לי' לרב אמי א"ל צריך אתה לבער ר' חנינא ברי' דרב אמי הו"ל דבש מזיף בסלת שאיל לר' מונא א"ל צריך אתה לבער:
הלכות מצה ומרור
[דף קכז טור א] ת"ר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות יכול אף לילה ראשונה רשות ת"ל על מצות [דף קכז טור ב] ומרורים יאכלהו ואין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים אין ביהמ"ק קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות ואלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטין ובשעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ אריב"ל וכן תני דבי ר"י לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאין לידי חימוץ יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ול"ל דר"י ב"נ דאמר אורז מין דגן היא וחייבין על חימוצו כרת. וכן היה ר' יצחק ב"נ אמר קרמית חייבין בחלה ירושלמי קרמית ר"י ב"נ אמר באה היא לידי חימוץ ומצה ורבנן אמרו באה היא לידי חימוץ ומצה ויבדקנה על עיקר בדיקתה פליגין וכו' וליתא לר"י לא באורז ודוחן ולא בקרמית שקורין בלעז נייל"א. רשב"ג שמע לה מן הדין קרייא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חיטין שורה זו שיבולת שועל למה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעירה זו שעורה נסמן זו שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו זו לחם ע"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה א"ר סימון מן מה דכתיב ויסרו למשפט אלקיו יורנו כמו שהוא דבר תורה. ירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וגרסי' בירושלמי דחלה העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצאין בה י"ח בפסח ואם לאו אין יוצאין י"ח בפסח א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן אמרינן עד שיהא בה רובו דגן וטעמו דגן ורה"א וטעמו דגן אעפ"י שאין רובו דגן ר' יונה הוה מסמיך לר' זעירא שמע קליה דרב אילא יתיב מתני ר' יוחנן אמר טעמו דגן ואעפ"י שאין רובו דגן ר' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן אמר מחלפא היא בידי' וסימן הוה ליה ר' יוסי כר"ה אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת דקי"ל מי פירות אין מחמיצין וכ' רש"י ז"ל נהי דאין חייבין אבל נוקשה הוא ואסור ומוכחא מילתא מהא דתניא במנחות תפוח [דף קכז טור ג] שרסקו בעיסה וחמצו אסור וכו' ואסיקנא אפ"ה רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה מיהו הוה וק"ל הא דגרסינן לקמן לא ליחרוך איניש תרתי שיבלי בהדי הדדי דילמא נפיק מיא ובלע אידך אלא אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין וגבי חצבי' דאבישונא נמי שרי ורבינו יעקב הכין ס"ל ומוקי' לה לההיא דמנחות כשיש מים בתפוח כי קתני לתוך העיסה אלמא מעיקרא עיסה הוה וכיון דאיכא למימר נתחמץ מיהו חמץ גמור לא הוה דאין במים כדי לחמץ. ורבי' אפרים הכי ס"ל ומשכחת מששהתה עד כדי שנתפחה ונראה שהחמיצה אבל אינו נראה מותרין אפי' באכילה ת"ר יכול יצא י"ח במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד וחכ"א תאכל אר"ע ישבתי הייתי אצל ר"א ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו דבר ואף על פי שאין לשין מקטפין בו ואוקימנא ל"ק הא ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני כלומר לילה ראשון שעונין עליו דברים בעינן לחם עוני לא יהא עשירה בשאר ימים מותר כדאמר ריב"ל לבריה יומא קמא לא תליש לי בחלבא לישנא בתרא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לישו לי בדובשא ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד בין בלישה בין בקיטוף אסור אפי' בשאר ימים ואיכא מאן דשרי וכתב רבי' אלפסי מסתבר דהל' כר"ע דאמר יום ראשון אסור יום שני מותר דהא אמר ריב"ל כותיה ס"ל וכלישנא בתרא יומא קמא לא תלישו לי בדובשא ורבי' אלפסי לא חש לשינוייא בתרא דהא אמרינן לעולם בחלבא וכדאמרינן כעין תורא שרי ה"נ כעין תורא שרי ובנוסחא דילן כעין תורא ופי' בירושל"א רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות ואי איתא לההיא פירושא שנייא הכי יומא קמא לא תלישו לי בדובשא ובחלבא [דף קכז טור ד] מכאן ואילך לישו לי או בחלבא או בדובשא כעין תורא שרי כדתנן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן ואית דמפרשי דשינוייא בתרא לא דמתרצי שינויא קמא אלא כדקס"ד מעיקרא אידי ואידי ביום טוב ראשון ולשתי להם עיסה דקאמר כעין תורא היא א"כ ליתא לסייעתא דריב"ל ומסתברא דהדרינן לעיקר הלכתא דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כחכמים ואסרינן בשאר ימים בין לישה בין קיטוף ואף על גב דקי"ל מי פירות אין מחמיצין ה"מ בעינייהו אבל הכא ע"י מים הוא כדפרישא רבוואתאי הלא"ה שרי וצ"ע דהא ר"ע ור"א ור"י רבים נינהו ומשמע דמותר ועוד מעשה רב והלכך פלוגתא דרבוותא נינהו ואזלינן לחומרא. ירושלמי ריב"ל אמר אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהא בו משקה א"ר יוסי תמן רביעית המתחלקת לכמה חלות וש"מ אפי' בלילה הראשונה כעין תורא מותר ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה יכול לא יצא אדם י"ח בפת הדראה ופת קיבר וכו' וחליט דהכא זו חלת המשרת הנעשית ע"י שמן ונקרא חליט של בעלי בתים והא דגרסינן בהחולץ האי חליט מצה היא אמר רבא לומר לך שאדם יוצא בה י"ח בפסח שנעשית במים לא בשמן ודבש תניא ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב וב"ה מתירין. וכתב רבי' אלפסי ז"ל ה"מ בשאר יום טוב אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפא יותר על חמש רבעים קמח ועוד והיינו דקאמר רבא קבא מליגנאה לפסחא ותמי' לן מאי קאמר דהא אמרו עלה מאי אריא בפסח אפילו ביום טוב אה"נ ותנא בפסח קאי ש"מ בפסח נמי פליגו ומסתבר בפסח נמי קאי וה"ק אין אופין מה שצריך לאפות פת מרובה עוגות גדולות אלא קטנות דטורח הוא וב"ה מתירין ובלבד שלא יהא יותר מקבא מליגנאה ומ' אין אופין אלא מאי דבעי לבו ביום וב"ה מתירין דס"ל כרשב"א [דף קכח טור א] ממלאה אשה תנור פת שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ולא נהיר לן ואמר רבא קבא מליגנאה לפסחא וכן לחלה ושיערו מ"ג ביצים מנין לחלה והיינו ה' רבעים קמח ועוד ואמרו רבוותא משקל ז' מאות וב' זוז ואמר רב יוסף הני נשי דידן נהגו למיפא קפיזא קפיזא וכר"א דאמר הסל מצרפן לחלה דאר"י א"ש הלכה כר"א וטבלא שאין עליו לבזבזים עלתה בתיקו וחלה האידנא דרבנן היא ולקולא ואנן שיעור משקל לא נהיגו לן וחיטי איכא דקלילי' ואיכא דלא קלילי ושיעור ביצים איכא קטנים ואיכא גדולים ולא בריר לן טוטופות או גדושות ונוהגין השתא ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחד וא' בפ"ע כרב יוסף אליבא דר"א וכך יפה לנו שלא לשרוף את החלה שהא"י מרננים עלינו בזה ובהא מילתא דסבירא ליה מצרפן איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר לחייב עיסה שנילושה שלא כשיעור אבל עיסה שנילושה כשיעור לא פטרה דלא אשכחן צירוף אלא גבי מעילות דתניא הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקידוש אבל לא לתרומה ר"א אומר נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כבר חלה מעיסה שלא הורמה ונותן פחות מכביצה באמצע ליטול מן המוקף מדמצריך חוט של בצק אלמא צרוף לא מהני ואיכא מ"ד מהני ומסתב' דלא בעי צירוף דכיון דקי"ל דשיעור חלה א' מכ"ד למאי איצטריך צירוף אפי' עמדו בתוך הבית מצטרף דאין כאן קולא דחלה ומן המוקף הוא ובברכה אחת פטר את הכל והא דתנן מניח פחות מרביעית באמצע עיסה טהורה ועיסה טמאה לאו בעריבה אחת אלא בבית א' או בב' עריבות מדקא מקשינן בירושלמי ואין הבית מצטרף ומשני ש"מ אם היו שניהם טהורות הבית מצרפן להיות מן המוקף ולענין חלה הבית מצרף וא"צ כלי ומברך ברכה אחת לצאת מהן ואית דאמרו הנ"מ בתנורים קטנים שהאשה שוה באפייתה אבל בגדולים כעין תנור שלנו לש ואופה יותר מה' רבעים קמח ואין לשנות ת"ר יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח אר"י דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין מצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצן אמר להם כו' בני לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אבל הנחתומין הרגילין בעשייתן מותרין וסריקין [דף קכח טור ב] המצויירין עשויין בצורה בלא תבלין ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסה מפני שהוא כרותח ולא היא דהא אמרינן ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור ל"ק האי במיא ומילחא הא במשחא ומילתא ש"מ במילחא שרי ותו דשמואל מליח כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו הוא. תנן התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה מאן חלת משרת חלוט של בעלי בתים אר"ל הללו מעשה אילפס הן ומעשה אילפס פטורין ר' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ומסקנא הרתיח ולבסוף הדביק ד"ה חייבין בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח כ"פ בהדביק ולבסוף הרתיח ר"ל סבר פטור ור"י ס"ל חייב מעשה אילפס הן ואפי' הדביק ולבסוף הרתיח חייב והללו שעשאן בחמה ואיכא פלוגתא ביני רבוותאי איכא מאן דפסק כר"י ור' אחא נמי הכין פסק ואיכא מאן דפסק כר"ל בשהרתיח ולבסוף הדביק פטורה ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור אבל מעשה אילפס פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח ומסתבר' דר"ח לא פטיר אלא הדביק ולבסוף הרתיח דאין להם אלא האפוי בתנור אבל בשהרתיח ולבסוף הדביק חייב ובהא ליכא מאן דפליג ומדקאמר א"נ דכ"ע מעשה אילפס פטורין הכי ס"ל כדקתני בברייתא בלשון חכמים א' זה וא' זה עשאן באילפס פטורין בתנור חייבין ויוצא בה י"ח בפסח כר' בפרקא דר' אחא ז"ל וסופגנין ודובשנין דקא איירי כעין חלות תודה נינהו רביעית המתחלקת לכמה חלות הלא"ה מצה עשירה היא מיהו הדביק ולבסוף הרתיח וחזר ואפאו בתנור הל' כת"ק. וליתא לר"י דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא מהא דאייתי רבי' אלפסי האי חליט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא אף על גב דחלטו מעיקרא כיון דהדר אפי' בתנור או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואף על גב דרביכה לא איירי באפיה דחלוט סתמא דבתר דחלוט הדר אפי לה וגרסינן במנחות רצה חלוט אוכלה רצה מצה אוכלה ואמרינן האי חלוט ה"ד אי מצה כו' ורבי' אפרים סבר מדמר רב אשי שמעינן דליתא לדר"י וצ"ע. ומסתב' כ"פ ר"י ור"ל כגון דעשאן באילפס שלא ע"י שמן דכעין תנור היא אבל ע"י שמן ד"ה פטור ומברך המוציא ואדם יוצא בה י"ח בפסח [דף קכח טור ג] דגרסינן בירושלמי ר"י אמר כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ויוצא בה י"ח בפסח רשב"ל אמר אינו חייב בחלה ואינו אומר עליו המוציא ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח א"ל ר"י ובלבד ע"י משקה כלומר ע"י משקה מודה שאינו מין לחם ופטור מן החלה ומכולן אבל שלא ע"י משקה אני אומר שחייב מתני' פליגא על ר"י הסופגנין והדובשנין פטורין מן החלה פתר לה בשנעשה בחמה דתניא יוצאין בסופגנין שנעשו באור ולא בסופגנין שנעשו בחמה יוצאין בסופגנין שנעשין באור ולית הדא פליגא על ר"ל פתר לה כשהאור מהלך מן הצד ש"מ דר"י דמחייב בחלה יוצאין בה ידי מצה נמי קאמר ורבינו אלפסי דפסק כר"י בכולהו פסק בין בסופגנין בין בחלת המשרת דומיא דחליט והא דגרסינן אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שאכל כזית מצה באחרונה סופגנין שנעשו בחמה א"נ שיש בו שמן הרבה ופי' דפי ר"ח ע"י משקה ומשום מצה עשירה לא נ"ל דהא בחלה ובהמוציא עסקינן אלא אכולהו קאי ומשום דלא הוה כעין תנור וכ"ד שנעשה באילפס ע"י משקה כגון ניבילי"ש וזולתן פטורין מן החלה לד"ה דלאו כעין תנור הוא אלא כשאדם מגלגל ונותן באילפס בלא משקה חייב. גרסינן בברכות ההוא כובא דארעא מברכין עליו המוציא כדאמרינן מר זוטרא קבע סעודתא עלייהו ומברך עליו המוציא וג' ברכות אמר מר בר ר"ה הואיל וכן אדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני כתיב. ומהא אייתי רבי' אפרים ז"ל דלא בעינן לחם האפוי בתנור ואי משום הא לא אריא דהא כעין תנור ממש הוא תניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח וכן הלכתא והלכך זקן או חולה שורין במים ואוכלין ותניא יוצאין במצה נא ובמצה העשוייה באילפס מאי מצה נא כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין ממנה. ירושל' תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' הושיעא ע"ש ובוצע בירך ניאץ ד' הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ דגזולה יצא בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם. ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א"ר אילא אלא המצות אם עשיתן כמצותן הם מצות ואם לאו אין מצות. ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר' יוסי אומר [דף קכח טור ד] שורן בחומץ צומתן א"ש אין הלכה כר' יוסי אמר ר"ח אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא שאילו מניחן ע"פ החביות של יין והן נתבקעין מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש עביד שמואל עובדא דנתבקעו ממש לא סמכינן עליה וכ' רבי' אלפסי ז"ל כיון דלא אפסיקא הלכה עבדינן לחומרא כמר עוקבא דספיקא דאורייתא היא וה"מ למיכל שערי בעינייהו אבל אי משתכח ביני בושילא ולא נתבקעו כיון דתערובת משהו מדרבנן לא אסרינן האי בישולא דאשתכח בהו תרי ותלתא שערי דספיקא דרבנן היא ולקולא ואיכא מ"ד דהלכה כשמואל דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה ועוד אי לאו דקים בה לא הוה עביד עובדא. והכי מסתבר מדלא חש למר עוקבא ואיכא מ"ד כי בעינן נתבקעו בלתותה שמועטת אבל במקום שרוי שהיה מרובה שירדו גשמים ששרו במים אעפ"י שלא נתבקעו אסורות ויהא אסור בב"י וב"י כי ההיא ארבא דחיטי דטבעי בחושתא והמחמיר תע"ב וה"מ שעורין דאסור לכתחלה אבל חיטין שרי ובעל נפש לא ילתות להן דאסור כדגרסינן אמר רבא בעל נפש לא ילתות אפי' חיטין דשרירין אר"נ מאן ציית ליה לאבא דאכיל נהמי דעיפושא דהא בי ר"ה לתתו בי רבה בר אבין לתתו הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואי לאו לתיתה שמור למאי. לרבי' אלפסי שדרו ממתיבתא אנן לא בקיאינן בלתותא והלכך אסור וכן אמר ר' האי הראשונים לותתין ועכשיו אין אנו לותתין דלא ידעינן לתיתה כשרה היכי איתא ואנן עד דאתא רבי' אלפסי נהגינן בלתיתה פורתא דלא מיקרי לתיתה אלא בשורה החיטין במים כמנהג חיטין של אספמיא אבל דבר מועט לזלף עליהן מותר (עיין לקמן) ומנהגא מלתא היא ולא שבקינין לי' דהא בי ר"ה ובי רבה לתתי ורבא אמר מצוה ללתות ועבדינן כמנהגא (זה שייך לעיל) ועוד דרבא לא הדר בי' דאיהו אמר מצוה ללתות ועבדינן כוותיה דאיבו אמר מצוה ללתות לקיים מצות שמור וירושלמי מוכח דדבר מועט היא כתרי ותלת בנו מוריא ומותר (ע"כ) ואמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה. ופי' רבי' אלפסי ז"ל הזהרו בהם שלא יגע מים בעומרים ומיבעי לנטרינהו מעידן קצירה והכי נהיגו התם ושלא הגיע בהם [דף קכט טור א] מים ליתא בגמרא ירושלמי דפסחים מר ברי' דר"ה מנקטא ליה בארבא מלא עריבה או עריבות הרבה לא דייק לן לישנא אלא מסתב' דרבא הוא דאמר הפיכו לשם מצה בשעת קצירה לעשות בהם שימור הראוי אלמא קודם לישה בעי שימור ומר בריה דר"ה לא עביד בשעת קצירה אלא כשמביאין חיטין יפות בספינות היה אומר אילו יהי' לפסח לשמרן בשעת שימור וכן מנהגנו כשמקבל אדם חיטים יפות אומר אילו יהיו לפסח כדאמרי' אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח היא אבל חטים לא מנטרא לפסח קאמר האי ארבא דטבעי בחושתא ושרי' רבא לזבוני לא"י כי הדר אמר רבא לזבננהו קבא קבא לישראל דליכלי קמי פסחא וה"ה לא"י אבל כולה אסור שמא ימכרנו לישראל אחר והישראל אינו מכיר החימוץ אבל חמץ מוכרו לא"י ואפי' בשעת הביעור ומסתב' שא"צ להודיעו שהרי יכול לאוכלו קודם הפסח ואם הודיעהו הוא נזהר שיכלה מרשותו קודם הפסח ורבינו אפרים דקשיא אמאי אסרינהו לחיטי שהרי לא נתבקעו ופריך לתיתה דעסיק בה לא אתי לידי חימוץ לגאון לקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר ולא מחזקינין איסורא ויוצא בה י"ח בפסח אבל לכתחלה בעי שימור לרב כהן צדק חטים שנגע בהן מים אם אינן לחות ולא נשתנה מראיהן והן קשות מותר לאכול מהן [דף קכט טור ב] בפסח ואין חוששין לספק איסור דאיסורא לא מחזקינין ת"ר אין מוללין את הקדירות בפסח והרוצה שימלל נותן קמח ואח"כ נותן את החומץ וי"א נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח עולא אמר א' זה וא' זה אסור משום לך לך אמרינן לנזורא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכן הלכה ובחסיסי שרי דרבה ממחי לי' בחסיסי פירש"י חסיסי קמחא דאבישונא והוא קמח קלי ולנ"ל דהא אמרי' לא למחי אינש קמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמיע. ור"ח פי' כפי' רבינו אלפסי ז"ל והיא מצה אפויה וטוחנין אותה אין שורין את המורסן לתרנגולים אלא חולטין וכתב הבבלי מותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח ומאכילן מיד או עומד עליהן עד כדי שלא ישהה כדי הילוך מיל. וכ"ז שמנקרין בו או מהפכין בידו אינו מחמיץ ואין לסמוך ע"ז שא"כ נתיר להשהות עיסה כדי הילוך מיל. ת"ר אלו דברים שאינם באים לידי חימוץ האפוי והמבושל והחליט שחלטו ברותחין ואמר רבא אפוי שבשלו קאמרינן ולרבינו שרירא אעפ"י שחליט אינו בא לידי חימוץ ומבשלין ע"ג הקמח היא החליטה לא שמענו בשתי ישיבות שהתירו אלא לחיה ולחולה עפ"י בקיאין וכן לר' האי מצה החליטה ברותחין מצה היא אבל רבנן קמאי אמרו חליטה לא ידעינן היכי היא וכמה חולים טרחו על מי [דף קכט טור ג] שעורים חלוטים ולא התירו חכמים אלא לחולה שהקשה חוליו ע"פ חכמים רופאים תניא ר"י בר"י אומר קמח שנפל לתוכה דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ אר"פ והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף ובתוספתא קמח קלי אמרי דבי רב שילא ותיקא שרי והא תניא אסור הא במיא ומילחא הא במשחא ומילחא ואמר אביי לא ליחרך אינש תרתי חיטי בהדי הדדי ואסיקנא כולהו שרי כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין וכן הלכה אין נותנין קמח לתוך חרוסת או לתוך חרדל ואם נתן יאכל מיד ור"מ אוסר א"ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך חומץ ד"ה ישרף מיד וא"ר כהנא א"ש הלכה כחכמים מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחומצות תני חדא שופכן במקום מדרון ואיתא שופכן במקום אשבורן וכגון דנפיש וקוו והא דתניא אף במקום אשבורן דלא נפישו ולא קוו ואנן לא קים לן שיעור דלא נפישו ואין שופכן אלא במקום מדרון תוספתא האשה שכנסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן למוצאי יום טוב הרי אלו אסורין ונראה ע"כ היו נוהגות שלא היו לשות במוצאי יום טוב בחמין שהוחמו ביום טוב אר"י אשה לא תלוש אלא במים שלנו שנשאבו מאתמול ונצטננו בו ביום והא כבר אמרה רבא כו' אלא מסתבר' כרש"י הגרופים מן המוליאר ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת פיר"ח לא תניח את הפת ותתעסק בדבר אחר עד שתשמור את הפת ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדביק בתנור וצריכה שתי כלים א' שמקטפת בו וא' [דף קכט טור ד] שמצננת בה את ידיה עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר עברה ולשה אסור אפי' במים שלנו קאמר וקי"ל כרב אשי ומסתבר' הנ"מ למצה משתמרת ומים שלנו נמי למשמרת אבל לאכילה שרי דקי"ל בציקו של א"י אדם ממלא כרסו מהם כו' והוא שאין סדקין אבל רש"י פי' עברה ולשה אסור משום קנסא ול"ד לבצקות שא"י ואם שגג או נאנס מותר. בבלי. עברה ולשה תחת שמש ולא צננה ידה הפת מותרת ואין לסמוך דאמר רבא יומא דעיבא כולה שמשא ואפי' בדוכתא דלא נפלה שמשא אסור למילש. לבעל הלכות לש א"י חש"ו לא יצא י"ח ועבד ושפחה דלא טבלי אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומא שרי והכין חזינן לכהן צדק רג"א שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור א' זו אחר זו. וחכ"א ג' נשים עוסקות בבצק א' לשה וא' עורכת וא' אופה כלומר שהאחרונה לשה והאמצעית עורכה בצק שלה וכדתניא לשה היא מקטפת וחבירתה אופה היא לשה חברתה אופה תחתיה וחוזרת חלילה וכ"ז שעוסק' בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל לר"ג האחרונה שהה כנגד ב' היסיקן וב' אפיות ומפרש בירושלמי וליתא לר"ג. והלכך כל אשה צריכה להתעסק בבצק בלא שהיה. כיצד מפרישין חלה ביום טוב רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן. אריב"ל לא זהו חמץ כו'. ירושלמי הדא דתימא בעיסה שנטמאת אחר שגלגלה אבל נטמאת עד שלא גלגלה יעשנו קבין כדי שלא תתחייב בחלה. תניא ר' אומר הלכה כר"א [דף קל טור א] ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא. וקי"ל הלכה כר' מחבירו וכתב רבי' אלפסי ז"ל ועוד הא דר"א שייכא בהא אחריתא דר"א דאמר אף הרודה לסל הסל מצרפן לחלה וכבר פסק שמואל הלכה כר"א ואפי' בענין שאין נושכת זא"ז הסל מצרפן לחלה אלא מיהו הנ"מ בא"י דחלה דאורייתא וטמאה לא חזיא לא לכהן גדול ולא לכהן קטן אלא שריפה אבל חלת חו"ל דרבנן קורא לה שם ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א. ומדברי רבותינו הא דשמואל בחלת האור מיירי דאי בחלת כהן מתניתין היא דתנן ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת בה עולי רגלים מכזיב עד הנהר ב' חלת של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור שלא החזיקו בהן לא אלו ולא אלו וטבול יום אוכלן ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורין לזבין ולנדות וליולדת. ירושלמי מכזיב עד הנהר של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה כלומר שהחזיקו בהן עולי מצרים של כהן אין לה שיעור מד"ס יפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה שנשרפת יפריש לכהן ולא יפריש לאור שלא יהא אומרים תרומה טמאה נאכלת מתוך שהיא בא לכהן הוא נשאל מטור אמנה ולפנים זו"ז מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת וש"מ בח"ל שניהם מד"ס וחלה של כהן טבול יום אוכלן ולר' יוסי אפי' טבילה ל"צ ובעל קרי אוכלה אבל לזבין ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור אפי' לר' יוסי בטבילה וה"ג בירושלמי אסורין לזבין ולזבות וכו' אף ר"י מודה בה חומר בדבר שטומאה יוצאה עליו מגופו ולא כבערב שמש. והלכך הא דאמר שמואל בחלת האור מיירי והיינו דגרסי' אמר רבא הקצה חלה ואכיל לה כהן קטן שקליה בריש מריה ושדיא בנורא והדר מפריש אחרינ' כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה אפי' כ"ג והיינו דאיכא בין חלת האור ובין חלת כהן דאילו חלת האור לא אכיל ליה [דף קל טור ב] אלא כהן קטן דאינו ראוי לטומאה דקטן אוכל נבלות הוא וכיון דמדרבנן הוא ספינן ליה אבל גדול שטומאה ראוי לצאת מגופו אעפ"י שהוא טהור אינו אוכלה לעולם ואבל חלת כהן אפי' כ"ג בטבילה נמי שאין לו טומאה יוצאה עליו מגופו ולזבין וזבות נדות וליולדת ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו מותר בהערב שמש והיינו דקאמר הרב אלפסי ז"ל דאכיל ליה כהן קטן אבל גדול אפי' בטבילה אסור ומיהו מסתברא כדקי"ל תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אפילו איכא קטן ואינו קורא לה שם עד מוצאי יום טוב ומסתברא דשמואל עד שיטבול קאמר ואחר טבילה מותר וצ"ע ולפי שראיתי מנהג פרבינציא מימות אבותם שלא היו מפרישין חלה אלא בפסח שמא עשו אותה כתרומה ומעשר שרבותינו הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה אחר חורבן והיו מפרישין חלותיהן בטהרה והיו נוהגין שמטה ויובל ומנהגם כרבותינו שבא"י ועכשיו בטלה טהרה ממנו ובטלו תרומת ומעשרות בח"ל ובטלה חלת ח"ל ומקרוב התחילו להפריש כי אני ראיתי שאין מפרישין אלא בפסח ומברכין עליה זמן. וגרסי' בירושלמי רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומת ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום ומאן אינון רובים תרגמוניא והם שהיו אוכלין חוליהן בטהרה היו מפרישים אבל אנו האיך נפריש שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת לכהן ומשבטלה חלת כהן נתבטלה חלת האור כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת ותניא גבי חלת ע"ה אין עושין חלת ע"ה בטהרה אבל עושה עיסת חולין בטהרה ונוטל ממנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחיתא וכתב רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל כל ישראל בשאר ימות השנה נוטל חלה ושורפה ועליה מברכת ואחריה מפריש חלה ונותנה לכהן וביו"ט שאסור לשורפה אופה ונותנה לכהן שלא יצאה עליו טומאה מגופו ואם לאו מניחו עד מוצאי יום טוב ושורפה צרפתי. כ"ג שטבל לקריו והעריב שמשו ה"ת ככהן קטן ואי ליכא כהן קטן א"נ איכא כהן קטן ואין רוצה לקבל וא"נ ליכא כהן גדול שירצה לטבול א"צ להפריש אלא אחת [דף קל טור ג] וחלת כהן גדול בימי טומאתו וכל נדה שגזרנו בח"ל אטו א"י אינו אלא בקרובי א"י כדאיתא בירושלמי ומצרים שהיא קרובה עשאוה כא"י למעשר שני כדי שיסמכו עליהן בשביעית אף עמון ומואב שהם קרובים ובע"ז אפי' למ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש החמירו בסוריא שהיא קרובה. וגרסינן בבכורות טמא מת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת ח"ל ודינן כטבול יום בעלמא הן ולית הלכתא כותייהו ושריא וע"כ לא נהגו לעשר בשדות וה"ה לחלה לא נהגו באלו הארצות וגרסי' במסכת שבת ה' דברים חייבים בחלה. החיטה והשעורה והכוסמת שיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין ומצרפן זב"ז. ומקשינן בירושלמי מהא דתנן התם החטים אינן מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטה ומשנינן כאן בנשיך כאן בבליל עירב ובלל הקמחים מצרפן השיכן זב"ז שעושה עיסה מכל אחת ואחת מצרפן חוץ מן החטים ואלו שקורין אבוניי"ש המעורב בין החטים בבליל מצרפן וא"צ לברר בשביל חטה:
הו' מרור מד"ס אמר רבה מצה בזה"ז דאורייתא מרור דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא ותנן אלו ירקות שאדם אלו יוצאין בהן י"ח בפסח בחזרת בעולשין בתמכא ובחרחבינא ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית. חזרת חסא. עולשין הנדבא לשון ערבי בלע"ז ליטשינ"ש תמרא תמכתא שמה מריב"י בלע"ז חרחבינא אציא דדיקלא לרבי' אלפסי הנדקי"ק והיא רומונ"ש בלע"ז ורש"י ז"ל פי' סיב הגדול ונכרך סביב הדקל מרור [דף קל טור ד] חוליתא וא"ר הושיעא מצוה בחזרת ואמר רבא מאי חסא דחס רחמנא עלן ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן למה נמשלו מצריים למרור לומר לך מה מרור תחלתו דק וסופו קשה אף מצריים תחלתן דקין וסופן קשין ויוצאין בהן בין לחים בין יבשים ואר"ח ל"ש אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא ומסתברא יבשין הוא דלא הא כמושין שרי אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ופי' רבי' כסתם מתני' דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הל' כסתם אף על גב דהכי פליגו בברייתא יוצאין בין לחין בין יבשין:
סדר ד' כוסות
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי סוף המנחה מסוף ששה ולמעלה כדי שיאכל מצוה לתיאבון אבל קודם ט' שעות מתחיל לד"ה ומטביל במיני תרגומי כל היום כגון פירות כדאמרינן תני חדא ושוין שמתחילין כו' ואמרינן עלה אידי ואידי בע"פ ול"ק כאן קודם ט' כאן לאחר ט' ובע"ש אחר ט' מתחיל ואוכל עד שתחשך כר' יוסי כדתניא לא יאכל אדם בע"ש ובעיו"ט מתשעה שעות ולמעלה ד"ר ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך וקי"ל ר' ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועוד מדנקיט מתני' ע"פ ש"מ ע"ש מותר. ואם התחיל בהיתר בע"ש ובעיו"ט וקידש עליו היום פורס מפה ומקדש וא"צ לעקור [דף קלא טור א] את השולחן דתניא מפסיקין לשבתות דר"י ר' יוסי אומר אין מפסיקין וא"ר ירמיה לר' יוחנן ור' אבוהו א"ר יוסי בר חנינא הלכה כר' יהודה בע"פ ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש ותניא כותיה דשמואל ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ומסתב' מדלא קאמר ר"י א"ש דלא פליג אדר"י בר חנינא וא"ש והלכה כר' יוסי בהפסקה ומיהו אינו עוקר את השולחן אלא פורס מפה ומקדש אבל בע"פ עוקר את השולחן ומ"ש ר' אלפסי ז"ל ובע"ש ויו"ט היכא דאתחיל מקמי ט' ואסריך ליה בסעודתא עד דקדיש יומא לאו דווקא דהא אפילו בתר ט' מתחיל כר' יוסי דברייתא דשרי מן המנחה ולמעלה וכ' רבי' אלפסי פורס מפה ומקדש ואח"כ שרי המוציא וגמר סעודתו ומברך ברהמ"ז וכ"כ בעל הלכות אף על גב דלא בריך ברהמ"ז לבתר דמקדש שרי המוציא ומסתברא דברכת קידוש לא הוי הפסקה לאכילה דהא תניא עקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או כלה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין א"צ ברכה לכתחלה ותניא נמי חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לביהכ"נ כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע כו' ש"מ דעקירת הילוך לביהכ"נ לקידוש ויש"ר הפסקה היא ואם הניחו שם זקן או חולה אין טעונין ברכה כ"ש היכא דלא עקרו ובדוכתייהו קיימו לא הוי הפסקה ותו כיון דבהמ"ז לא בריך אמאי שרי המוציא ואף על גב דפריסת מפה כסילוק דמי הכא לא סילוק אכילה הוא הלכך פורס מפה ומקדש לכבוד שבת וגומר סעודתו בלא המוציא. וכ' רב אחא קרובי כסא מקמי דלקדש לא מקרבינן מ"ט כי היכי דתהוי סעודתי' בי קרי' דשבתא והיכא דקריב לא מסלקינן לי' אלא פורס מפה ומקדש דתניא ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש והביא פורס מפה ומקדש והוא מנהג שפורסין מפה בלילי שבתות ויו"ט במקום עקירת שלחן ופורסין מפה בשעת ברהמ"ז שאין מברכין [דף קלא טור ב] על המזון אלא עד שתיעקר את השלחן ופריסת מפה דווקא בע"ש אבל בע"פ אם התחילו קודם ט' מפסיקין בעקירת שלחן כרבי יהודה כדפרישית ומברך ברהמ"ז ואח"כ מקדש ומטבל בשאר ירקות ואומר הגדה קודם שיברך ברכת המוציא וכ' רבי' אלפסי הנ"מ לקידוש אבל להבדלה אינו מפסיק וליתא דהא אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ומסקינן הלכתא כדבעינן למימר לקמן ואותם בני אדם שקידשו בביהכ"נ אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ואזדא שמואל לטעמי' דא"ש אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במדרש במקום קריאת קידוש שם תהא עונג וקידוש בביהכ"נ לאפוקי דאוכלין בביהכ"נ ואמר רב ענן בר תחליפא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דשמואל ואפילו מארעא לאיגרא מקדש וה"ה מפינה לפינה באותו הבית ואמרו רבוותאי דלא חזי דוכתי' דקדיש בה אכל חזי לה ל"צ ומדמי לה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית א' אם רואין אלו את אלו הרי אלו מצרפין ור"ה ורבא קיימו כוותי' אמר אביי כד הוה בי מר הוה מקדש לן אמר לן טעימו מידי דילמא אדאזילתו לביתיכו מתעקרא שרגא אפילו תלכו לישן בלא אכילה בקדושא דהכא לא נפקותא דאין קידוש אלא במקום סעודה ואמר רבינו האיי שמא לא יתיישב דעתיכם לקבוע סעודה בחושך ולא יעלה לכם קידוש אבל אם דעתו מיושבת לסעוד בחושך או שיש לבנה שסועד לאורה מוטב ומקדש לאורה ויסעוד שאינו תלוי בנר אלא בסעודה ועכשיו שאין אורחין אמרו רבוותאי מקדש משום רפואה דפסיעה גסה דמהדר ליה בקידושא דבי שימשי ושמעתי מנהג פלורמא השמש מביא כוס קידוש לכ"א ואחד ורבי' האיי אמר מבדילין בביהכ"נ ואין מקדשין בלא אורחין וטעמא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה הלא"ה יצא אעפ"י שלא שתו אחרי' כדאמרינן בעירובין ליתבי לינוקא [דף קלא טור ג] דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב מיהו צריך לכתחלה שיטעום המקדש והמסובין לסעוד דקי"ל המברך צריך שיטעום ואיכא מרבוותאי דאמרי שאני קידוש משאר ברכות דבקידוש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא מיהו ש"מ הבדלה ד"ה יצאו והמקדש לאחרים חוץ לביתו אעפ"י שלא סעד המקדש שם יצאו בני אותו הבית י"ח שמקום סעודה היא להם. ואפי' המקדש אם דעתו לאכול בביתו איכא למימר יצא וא"צ לחזור ולקדש בביתו מיהא דגרסי' בירושלמי וברירנא לה בסוף סוכה ודכ"ע אותן בני אדם שקדשו בביה"כ ידי יין לא יצאו דקי"ל שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך וש"מ המקדש בביתו א"צ לחזור ולברך על היין אחר המוציא כדתנן בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון ואוקימנא בשבתות ויו"ט וברכה לאחריו ל"צ ובהמ"ז פוטרתו ומברך בפה"ג אחר בהמ"ז ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אף על פי שאמרו שינוי יין א"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב אם נשתנה לחשיבות. ומסתברא על רוב היין שבא לו מברך הטוב והמטיב ולא משום חשיבות דאטו כי גרוע מברך דיין האמת כדאקשינן בסנהדרין גבי לבנה אטו כי חסרה מברך דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב אלא ש"מ דעל ריבוי היא ותו דגרסי' בירושלמי רבי על כל חביות וחביות שהיה פותח מברך הטוב והמטיב וכי אחרון אחרון משובח היה ותו מקמי דלישתי מברך והיכי ידע חשיבותי' וגרסי' אכל מזרחה של תאנה ובא לאכול מערבה צריך לברך ויין ישן ויין חדש צריך לברך לאו בהטוב ומטיב קאמר ומשום חשיבות אלא מברכת ב"פ העץ ובורא פרי הגפן קאמר צריך לברך כדאמרינן בשינוי מקום דצריך לברך וכן אמרי' בהטוב ומטיב דווקא איכא אחרינא בהדי שהן ג' אבל יחיד לא כדאמרי' בהרואה. ירושלמי יתיב רב אירי בר אבין קמי דר"ח ויתיב וקאמר משמיה דר"ה הא דאמרי' צריך לברך לא אמרי' אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא א"ל רב אידי בר אבין הכי תניא במתני' דבי ר"ה כוותך הדר יתבו וקאמרו הא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן פי' ר"ח ורב אלפסי כגון פירות ומיני תרגומא. אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אם שנה והלך למקום אחר א"צ לברך המוציא. מאי טעמא אקיבעיה הדר ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך וקבלנו אין טעונין ברכה לאחריהם במקומן מים לפירות [דף קלא טור ד] טעונין ברכה לאחריהן במקומן ה' המינים ולפי שהברכה חשובה היא מעין ג' ה"ה כפת ור"ח ורבי אלפסי פסקו כרב ששת דכל שינוי מקום צריך לברך ותמיה לן דבנוסחא דר"ח לא גרסי' תניא כוותי' דר"ח ולא כר' יוחנן אלא ה"ג חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו א"צ לברך ש"מ שינוי מקום א"צ לברך ותיובתא דרב ששת ועוד מדקתני עקרו ש"מ יין מדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דהאי קשיא דחקו מדלא קתני לילך לביהכ"נ כדלעיל מיהו קשיא לרב ששת ומסתב' כגירסא דגרסי' בי' תניא כוותי' דר"ח חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו א"צ לברך והלכה כר"ח ויין מדברים הצריכים ברכה לאחריהן במקומן והלכתא בשנוי מקום בשבעת המינין אכל בבית זה ואכל בבית אחרת קודם שבירך או אכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו א"צ לחזור ולברך תחלה מ"ט לקיבעי' הדר אבל שאר מיני פירות ומיני תרגומא צריך לברך תחלה וכן דעת רבינו שמואל ז"ל ת"ר בני חבורה שהיו מסובים שקדש עליהם היום מביאין כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום והשני אומר עליו ברהמ"ז דר"י ר' יוסי אומר הולכין ואוכלין עד שתחשך גמרו כוס ראשון מברך עליו בהמ"ז והשני אומר עליו קידוש היום וכ' רבי' אלפס ז"ל מתני' אידחי' ליה דהא אמר ר"י א"ש אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש ומיהא גמרי' מינה היכא דגמר סעודתו מקמי' דקדיש יומא ומקדמינן ומברכינן בהמ"ז על כוס ראשון וקידוש היום על כוס שני כר' יוסי ואחד כסא לא מברכין דאין לומר ב' קדושות על כוס א' דברהמ"ז וקידושא תרתי מילי נינהו אבל קידושא ואבדלתא חדא מלתא היא ומברכין על כוס אחד דהא יום טוב אחר שבת קי"ל כרבא דאמר יקנה"ז ובשביעי של פסח דליכא זמן קי"ל כרב דאמר יקנ"ה ובשמים ה"ט דלא מברכינן איכא מ"ד שמא יקטום ואיכא מ"ד דנשמה יתירה איכא נמי ביום טוב וליתא ר"ה בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב המנונא סבא א"ל זיל עיין אי קדיש יומא ניפוק ונקבעי' לשבתא א"ל לא צריכותי שבת היא קבעה נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבר מינה כי היכא דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה א"ל להבדלה אינו קובעה. ופי' רב אלפס ז"ל דהא דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה [דף קלב טור א] מההיא עובדא. וס"ל דפליגו אהדדי וכך מצינו לאבן גיאות דפליגו ופסקי' הלכה כשמואל ודחה להא דרב המנונא ומסתב' דל"פ ותרווייהו הל' נינהו ופי' דשמעתא הכי איתא א"ל לא צריכותא אף על גב דספק חשכה הוה ל"צ למידק אי קדיש יומא דאע"ג דלא קדיש יומא פריסו מפה וקדישו ועיילו יומא ואקדימו סעודת שבת דשבת היא קבעה נפשה סבור מינה כי היכי דקבעין נפשה לקידוש ומקדשין קודם שקידש היום ה"נ קבעה להבדלה ומפסיקין ומדליקין קודם שהגיע זמן החול א"ל להבדלה אינה קובעת דעיילי יומא מחבבין ליה אפוקי יומא משהין לי' ואין מפסיקין סעודת שבת עד שיתברר לנו זמן סעודת חול וכשיתברר פורסין מפה ומבדילין כרב תחליפא דאמר מפסיקין להבדלה וה"מ למפסק דספק חשיכה אין מפסיקין סעודת שבת לפרושי מפה על השולחן אבל אתחולי לא מתחילין שאין מפסיקין מלאכול סעודת שבת עד שיתברר דנפיק יומא אבל מיני משתיא מפסיקין אפי' מקמי דנדע דנפיק יומא משום דדמי לאתחול ומשתי נמי לא אמרן אלא דחמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה דאפי' אתחולי שרי דרבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא וכן הלכתא ותנא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קידושא על הכוס ויש בהן הזכרה בבהמ"ז ותניא כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה ואם אין לו אלא כוס א' כבוד לילה קודם לכבוד יום ירוש' איזה כבוד יום בפ"ה ובעי' מני' רבא מר"נ מי שלא קידש בע"ש מהו שיקדש כל היום כולו. ואסיקנא אמר רבא טעה מקדש טעה מבדיל מי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל היום כולו וה"מ דיעבד אבל לכתחלה צריך לחזור אחר כוס כאמימר דבת טוות ומשום דלכתחלה אסור לטעום כלום עד שיברך:
ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין ע"ש זכרו כיין לבנון אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל את יום ביום מאי אר"י בפ"ה א"ר ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש כלומר עד שיטול ידיו פעם שניה לאכילה דקידוש הוה הפסקה דקי"ל כר' תיכף לנטילת ידים סעודה ולקדושא לא בעי נטילה דהנוטל ידיו לפירות [דף קלב טור ב] ה"ז מגסי הרוח אבל אם נטל פעם שני' מקדש ואפי' לב"ש דאמרו נוטלין לידים ואח"כ מוזגין קאמרו דצריך ליטול פעם שני' וליתא דהא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב זמנין דחביבי לי' דיפתא מקדש אחמרא וב"ה דאמרו מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים לאוכלי טהרות קאמרו כדמפרש טעמא התם ומסתב' טעמא דרב משום דאין מביאין את השלחן אא"כ קידש היום ואיכא הסח הדעת אבל לדידן מודה רב דל"צ לחזור וליטול וצרפתי דווקא קידושא אבל הבדלה אינו אלא על הכוס והכי סברא דרבוותאי בתראי אבל קמאי כגון מר רב יוסף גאון רב מר רב אבא בר מר רב צדוק גאון מתא מחסיא ס"ל הבדלה על הפת והכי ס"ל דגרסי' בירושלמי מדברי שניהם נלמוד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין ש"מ קידוש חמור מהבדלה וגרסי' נמי כי הוה אתי אריסי מדברא אמרו המבדיל בין קודש לחול ואפכי' סלתא ועובדא דאמימר דאיקלע לבי רב אשי ולא הו"ל חמרא לאבדולי ובת טוות לא היה צריך להסדיר על שלחנו במו"ש ולפי שמצוותו על היין רצה לחזור על היין אבל אם היה צריך הי' מבדיל על הפת דא"כ הו"ל למימר אין מבדילין על שכר ואין מבדילין על הפת וכי קאמרו גבי שכר קידושא היא דלא מקדשין אבל אבדולי מבדילין לית לי' דאמימר אלא ש"מ טעמא דאמימר כדפרישית ועוד מדקאמר אבל אבדולי מבדילין ש"מ דחמור קידוש מהבדלה ובשם ר' יעקב אין קידוש והבדלה על הפת בין מו"ש ליו"ט בין בשאר ימות השנה וקידושא והבדלה כחדא נינהו דמ"ד טעם מקדש אמר טעם מבדיל ומ"ד אין מקדש אמר אין מבדיל:
ת"ר אין מקדשין אלא על היין אטו אשכסי ואמיא לא מברכין שהכל אלא אמר אביי הכי קתני אין אומרים הביא ברכה לברך אלא על היין ולא אמרו אלא דלא קבע עליו אבל קבע עליו לית לן בה. אמר רב המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא ומלא לוגמיו שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם ואם טעמו פגמו בין לקידוש בין לבהמ"ז ואפילו יש בו יותר מכשיעור ואם טעים לי' בידי' לא פגמו [דף קלב טור ג] לי' ואמר ר' שמואל בר נחמני מניין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואדם אם אנשים משמח אלקים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין א"ר אחא בר יעקב וצריך שיזכיר מצרים בקידוש כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו אר"ז דקידושא וקדשנו במצותיו דצלותי' וקדשנו במצותיך גרסינן בפ' המוכר אין אומרים קדושת היום אלא על היין הראוי לנסך על המזבח לאפוקי שריחו רע ואף על גב דעברי' אפ"ה הקריבהו לפחתך אבל יין מגתו מקדש דתניא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה דאמר רבא סוחט אדם אשכול עם ענבים ואומר עליו קידוש ואם שתאו חי יצא אבל ידי חירות בד' כוסות לא יצא ודווקא ביינות שלהם אבל ביינות שלנו יצא ויין של מרתף ויין של צימוקין לא יביאו ואם הביא כשר וכיון שכשר אנן אפילו לכתחלה ואמרו רבוותאי יין של צמוקים דאי עצרו להו לא נפקי לחלוחית לא מקדשי וחמרא דריחא חלא וטעמו חמרא חמרא דהא רבא ס"ל הכי בע"ז בהשוכר דמברכין עליו בפה"ג ושמרים אף על גב דאית בהו טעם יין קיותא בדחמרא אבל בדפורצני כגון התמר משהחמיץ מקדשין ומברכין עליו בפה"ג דחמר מדינה היא וצ"ע. ירושלמי בד' כוסות מהו לצאת ביין קונדיטין פיין הדא אמרה יוצאין בו והלכך מברכין עליו בפה"ג וקונדיטין [דף קלב טור ד] הוא יין ופלפלין וכן קורין אותו בלשון יוני ויין מבושל אין יוצאין בו דתנן אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ואם הביא פסול וכ' רבי' אבן גיאות ז"ל יין שנתבשל אפי' מעט או שנתן לתוכו דבש אין מברכין עליו בפה"ג לא דייק לן דלא גרע מקונדיטין לרבי' האי ז"ל מבושל כיון שנתן תחתיו אור והרתיח אין בו משום גילוי ולא משום יי"נ. ירושלמי כדאיתא התם ולא בריר לן. גמרי' מדברי הגאון הא דגרסינן אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח לאפוקי הא דגרסי התם אבל אם היה בו דבר מקדשין אבל הרב הבבלי אמר שאם נתערבה טפה של דבש בחביות גדולה אין מקדשין ולא דייק לן. ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב אתמר משמי' דר"נ מצה בזה"ז צריכה הסיבה מרור לא בעי הסיבה הסיבת יין אתמר משמי' דר"נ מצה צריך ואתמר א"צ ואסיקנא בכולהו ד' כסי צריך פרקדן והסיבת ימין לא שמה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט אשה לא בעי הסיבה ואם אשה חשובה הרי בעי הסיבה בן בפני אביו בעי הסיבה תלמיד לפני רבו לא בעי הסיבה מורא רבך כמורא שמים ושמש אסיקנא בעי הסיבה. ואריב"ל נשים חייבות בד' כוסות הללו צריך שיהי' בהם כדי מזיגת כוס יפה לכל א מדקאמר שתאן חי יצא ש"מ במזוג קמיירי ובמזיגת כוס יפה היינו רביעית הלוג מזוג והיינו [דף קלג טור א] רביעית חי שתאן בב"א אמר רבא ידי יין יצא ידי ד' כוסות לא יצא וצריך להביא עוד ג' כוסות ולא אתברר פי' דבב"א ואיכא מ"ד ג' על סדר המשנה השקה מהן בניו ובני ביתו יצא אר"נ והוא דשתה מהן רובא דכסא ש"מ דצריך כל א' וא' לשתות רובא של כוס ובניו וב"ב קטנים שותין מיעוט אבל א"צ כוס לכ"א וא' א"ר יצחק קסתא דמורייסא דהוה בציפורא הוה לינא דמקדשי ובה משערין רביעית לכסא אר"ח רביעית של תורה אצבעים ברום אצבע וחצי אצבע וחומש אצבע ובגודל דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה וכמה הן אמה על אמה ברום ג' ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה צא וחשוב ובכל סאה קמ"ד ביצים ולפי"ז עשה החשבון חלוק הכלי והמים ותמצא בה אמה על אמה י"ב אצבעות על י"ב אצבעות שהן בחברתא קמ"ד אצבעות על קמ"ד אצבעות הרי בחלק א' אצבעים על אצבעים ברום ג' אמות שהן ע"ב אצבעות ובתוכו מ' ביצים הרי שמגיע לכל ביצה אצבע על אצבע ברום אצבע פחות שהן ט' חומשין ומגיע לחצי ביצה רומו ד' חומשין ומחצה הרי ביצה ומחצה וג' חומשין ומחצה שהן אצבע וחצי אצבע וחומש אצבע וסימנך ויצחק בעודנ"ו ח"י ארצ"ה בנ"י קד"ם ורביעית תורה לאו דווקא וה"ה לרביעית דהכא ובגמרא דבני מערבא כמה שיעורו של כוס אצבעיים על אצבעיים ברום אצבע ושליש אצבע. ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. ירושלמי מנין לד' כוסות מן התורה ר' יוחנן אמר כנגד והוצאתי ולקחתי והצלתי וגאלתי ריב"ל אומר כנגד ד' כוסות של פרעניות ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות ורבא אמר כנגד ד' כוסות של פרעניות שבהן משקה אומות העולם וכנגדן משקה את ישראל ד' כוסות של ברכה ואי קשיא לא יאכל תרי ולא ישתה תרי אר"נ בר יצחק ליל שימורים היא ורבא אמר כל חד וחד מצוה באפה נפשה צריך לברך בפה"ג אכל כסא וכסא ומסייע לההיא סברא מדתנן שחט מאה חיות במקום א' כיסוי א' לכולן מאה עופות במקום א' כסוי א' לכולן רי"א שחט חי' יכסה [דף קלג טור ב] ואח"כ ישחוט את העוף אמר ר' חניכה מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ואמרי' מ"ש מדרב ברונא ורב חננאל כו' ואהדר לי' הכי השתא התם משתי וברוכי בהדי הדדי א"א הכא אפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא שמעינן השתא דכי היכי דלענין בהמ"ז כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הוה הפסקה דכי מפסיק לי' לבהמ"ז צריך לחזור ולברך בפה"ג ה"נ ומסתברא דלא מברך מידי דהוה אהא דתניא חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לביהכ"נ כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה הכא בדברים שטעונין לאחריהן במקומן היא דאע"ג דתפלה ומשתי בהדי הדדי לא אפשר דכיון דדעתו לאהדורי לדוכתי לאו הפסקה היא ומידי דהוה אשבתות וימים טובים דאמרינן בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון ש"מ אף על גב דהמוציא ומשתי בהדי הדדי לא אפשר לא מפסיק בין יין שלפני המזון לבין יין שלאחר המזון הלכך אגדתא וברכה לא מפסיק אלא מלתא דמוכחא דעקר תכא וכגון בהמ"ז וכיוצא בה ותחזי בברית מילה שאומר תחנה ומבקש רחמים על התינוק קודם שישתה ולא הוי הפסקה ובכסוי בעיטור פרשתי והלכך א"צ לברך בפה"ג אלא בכוס של קידוש ובהמ"ז והדין סברא לרב כהן צדק ולרב יוסף בר מר עמרם קמאי דקמאי. והכי מסתברא. על הגפן ועל פרי הגפן לא מברכין אלא בסוף וכן הלכתא. וכן אמר רבי' האי לא חזינא מאן דמברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו כסי. וכתבו רבוותאי ג' ברכות של מזון פוטרתן מעין שלש. מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום. וכבר פירשתי בהלכות קידוש. ואם חל יום טוב להיות אחר השבת מברך יקנה"ז וחותם המבדיל בין קודש לקודש. ואמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל המברך צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה והלכך בעי מימר המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת בא"י [דף קלג טור ג] המבדיל בין קודש לקודש והני דאמרו הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך טעות היא ואף על גב דקי"ל הפוחת לא יפחות מג' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן כל יומא מעין חתימה אפילו הכי כיון דאמרינן בכולהו יומא לא עקרינן לה ואמרינן מעין פתיחה ומעין חתימה והלכך אומר הבדלות בין מ"ש ובין מוי"ט ובחוה"מ ובמ"ש ליו"ט אבל לא במוצאי יום טוב לשבת. ירושלמי ר' חזקיה בשם ר' ירמיה ד' מינין שבלולב נוטלין דרך גדוליהן גרסי' בפ"ק דחולין יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה מ"ט סדר הבדלות הוא מונה. הביאו לפניו מטביל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת והיא במקום כרפס שאנו מטבילין ואוכלין אחר קידוש ומברכין בפה"א הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אעפ"י שאין חרוסת מצוה ר"א בר צדוק אומר מצוה תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטבול בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת וב' תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה צלי זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה ושמעתי על ר' יעקב מאורלייניש לא היה עושה בפסח שחל להיות במוצאי שבת אלא תבשיל לפי שאין חגיגה דוחה כדתנן אימתי מביא עמו חגיגה בזמן שבא בטהרה כו' ובחול ובמועד ואל ישנה אדם דא"כ אפי' כשבא בחול אין באין בטהרה ואין מביאין עמו חגיגה ונהגו בביצה כחזקי' דאמר דג וביצה וזרוע וכרבינא דאמר גרמי ובישולא ומדקתני ר' יוסי אומר מצוה ש"מ כר"י ס"ל מצות [דף קלג טור ד] צריכות כונה ובעינן תרי טיבולי כדי שיזכור המצה בטיבול שני שהוא העיקר כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וכר"ה אמר רבא מצות אין צריכות כונה ומשמע דרבי' אלפסי הכי ס"ל מדאמר אמאי מטבילין תרי זימנא כדי שיראו התינוקות וישאלו ותמי' לי דרבי' אייתי בהלכותיו הא דר"י ור' יוסי מצות צריכות כוונה ס"ל והכי מסתברא ואית דאייתי ראי' מהא דגרסינן שכח והוציא את הלולב לר"ה פטור וק"ל הא מדאגביה נפיק ביה ש"מ אף על גב דלא אגביה לשם מצוה יצא ש"מ דמצות אין צריכות כוונה ול"ד לתוקע לשיר דמתכוין לדבר אחר אבל האי לא מתכוין לדבר אחר ועוד דלולב לא חזיא למצות הגבהה ולא בעי כוונה אחרינא ואיכא מאן דפסק כרבנן בההיא דתניא אכלן בלא מתכוין יצא וצ"ע היכא לא אייתי האי תנא דהכי בר"ה ושמעינן ממתני' דבטיבול ראשון אינו מטבל בחרוסת עד שמגיע לפרפרת הפת דקתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת מכלל דעד השתא ליכא ואינו מטבל בחרוסת אלא בחזרת ומה ששנינו הלילה הזה שתי פעמים טבול לשון אכילה היא. כדאמרי' מטבל במיני תרגומא ולפי שלא היו מביאין השלחן עד לאחר קידוש שאומר עבדים היינו לפרעה. לא היו מביאין חרוסת אבל מפני שמנהגינו לפרוס מפה שיהיה סדור הכל נהגו לטבול בחרוסת והרשות בידו לטבול בחרוסת ולאכול חזרת כמה פעמים אחר המוציא ובנ"ר איכא מאן דמברך על טבול ראשון וטעות הוא דאם איתא אחזרת דבהדי מצה [דף קלד טור א] הו"ל לברוכי בפה"א ואף על גב דפת פיטר כל מיני מאכל וכיון דברך המוציא פטר דברים הבאים בתוך הסעודה חזרת אין דרכן ללפת בו את הפת ולא מחמת סעודה בא וצריך הוא לברך עליו אלא שברכת כרפס פוטרתו והלולו והאגדתא לאו הפסקה נינהו. והלכך א"צ לברך בנ"ר פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך בפה"א ואכיל וכי מטי למרור מברך לאכול מרור ואכיל ושאר ירקי אפילו כרוב ותרדין ורב אחא דמהדר אירקא אראויין לאכילה מהדר. היכא דליכא שאר ירקי עבדינן כר"ח דאמר מברך בפה"א ולאכול מרור ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה ורב אחא מהדר אשאר ירקי (דא"כ חזרת נמי כי ליכא שאר ירקי מברך בנ"ר) והיכי אמר כי מטי מרור אכיל בלא ברכה הא הו"ל הפסקה אלא לאו ש"מ ליתא לברכה מה"ט לא מברכינן בפה"א הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואעפ"י שאן חרוסת מצוה ר"א ב"ר צדוק אומר מצוה. מאי מצוה ר' לוי אמר זכר לתפוח תחת התפוח עוררתיך ר"י אומר זכר לטיט ואמר אביי האי חרוסת צריך לסמוכי ברוב מנין וצריך לקיוהא במיני קיוהא כגון תפוחים חמוצים וחומץ ומדקאמר אביי הכי ש"מ הלכה כר"א בר צדוק ומיהו איכא למיחש לקפא מדקאמר לשקועי' משום קפא ופיר"ח ז"ל קפא תולעת כדתניא בתרומה האוכל תולעת שבעקרי האילנות וכפות שבירקות א"ר שימי בר אשי מצה לפני כאו"א מרור בפני כ"א וחרוסת בפני כ"א וא' ואין עוקרין את השלחן אלא בפני מי שיאמר ההגדה ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקת וישאלו ושלחנות שלהן קטנים היו ושלנו גדולים ומנהג להגביה הכל שבו מצה [דף קלד טור ב] ומרור וב' תבשילין. ת"ר לחם עוני שעונין עליו דברים שאומר מצה זו וכו' ד"א מה דרכו של עני בפרוסה ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה:
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה כו' מתחיל בגנות ומסיים בשבח מהו רב אמר מתחלה ושמואל אמר עבדים היינו ומנהגא כתרווייהו ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח אל יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. עד לפיכך אנו חייבים וזה במקום שעשה נסים בשוחר טוב כשאומר לפיכך צריך להגביה ידו וכן כ"א וא' כדי לומר שירה על היין וכן המנהג וחותם בגאולה ר"ט אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו עד גאל ישראל ואמר רבא ק"ש והלולא גאל ישראל דצלותא גואל ישראל אמר רבה וצריך שיאמרו ואותנו הוציא משם ואמר רבה מצה צריך שיגביה מרור א"צ להגביה ונראה כמקדיש קדשים ואוכל בחוץ ואחר שגומר נוטל ידיו דאר"א אמר ר' הושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכיון שצריך לטבל חזרת בחרוסת צריך נט"י דידים שניות הן ומטמאין משקין להיות תחלה וכדאמרינן האי מרור צריך לשקועי ואטיבול שני קאי אבל בטיבול קמא לא צריך נט"י דהא לית בי' חרוסת והנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ואדברי' ר"ח לרבנא עוקבא ודריש נוטל ידיו בטיבול ראשון כגון שהגיס דעתו או שהי' ידיו מלוכלכות ונטל או שהי' טיבולו במשקה צריך שיטול ידיו בטיבול שני דכיון דבעי למימר הלולא ואגדתא דלמא מקרי ונגע והוו ידיו שניות אבל משום ברכת הלחם של מצה ל"צ נט"י דנט"י לחולין אסמכתא [דף קלד טור ג] היא דר"א בן ערך וליכא למיחש להיסח הדעת לגבי פת דהא אמרינן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו אבל משום טומאה איכא למיגזר וצריך ליטול ידיו לטיבול שני וא"נ משום ברכת הלחם קאמר וה"ק צריך שיטול ידיו כשיגיע לטיבול שני והאי לא סגיא בלא פת ורבינו אפרים אוקמי כגון דקדיש אריפתא ורבוותא קמאי אמרו דבפסחים לא מקדשי אריפתא כדלקמן ומסתב' הנ"מ לאוכלי טהרות אבל האידנא ל"צ אלא נטילה אחת כדרך כל השנה קודם קידוש או לאחר קידוש ואפי' בחוץ לארץ היו אוכלין חוליהן בטהרה והאידנא ליכא אסמכתא דר"א בן ערך אלא שנהגו והראשונים נהגו לברך וטעות הוא בידם דמים אחרונים של ברכת המזון לא צריך ברכה והכין שדרו ממתיבתא ואומר אני אף בטיבול שני א"צ לברך אלא דאינהו כתבו טיבול שני הוא אכילת מצה ולא מצינו בכל מקום שפת נקרא טיבול ואר"פ לא לשהו מרור בהדי חרוסת דלמא אגב חוליא דחרוסת ובסם לו למרור ובעינן טעם מרור וליכא ואמר רבא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהתורה הקפידה על דבר מר ובלע מרור לא טעם אבל מצה טעם משהו יש בו כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא ואיכא נוסחא דאית בה איפכא א"ר הלל משמי' דגמרא לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי דרבנן ומבטל לדאורייתא תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בב"א ע"ש שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו א"ר [דף קלד טור ד] יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא אדם י"ח אא"כ כורכן בב"א כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בעצמו וזה בעצמו והשתא דלא אתמר הלכה לא כהלל ולא כרבנן מברך לאכול מצה ומברך לאכול מרור ואוכל והדר כריך להו בהדי הדדי ואכיל להו זכר למקדש השתא דמספקא לן מלתא צריך שני זתים מרור ק"ל דהא רבנן מודו ליה להלל דכרכן דאפי' זה בפ"ע קאמר ניעבד כהלל בשתי זיתים מצה וזית מרור ומנהגא דילן מצה לחודה ומצה ומרור כהלל בלא טיבול בחרוסת דקפא בחדא טבילה מייתי ואית דאמרו מצה מייתי לי' ולר"א ב"ר צדוק דאמר מצוה בחרוסת דמשום הכי בחדא זימנא סגי כ' רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל בפסח מברך על חדא ופריסא ובשאר יום טוב על תרתי ריפתא שלימתא דאמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת מ"ט לחם משנה כתיב. ות"ר ששת ימים תלקטוהו למדנו שלא היה יורד מן בשבת ויו"ט מנין ת"ל שבת לא יהיה בר ומפרשי רבוותאי כיון דביו"ט לא הוה הנחת מן ובעי למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא ובפסח אתי לחם עוני וגרעה לפלגא ובצעינן על חדא ופלגא ומסקנא אמר רבא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה תוך דווקא ומניח פרוסה בתוך שני השלימות כמנהגא דילן וב' שלימות צריך כשאר יום טוב ולפי שאנו צריכין לומר כהא לחמא עניא במצה פרוסה פורס מצה חציה לאכילת מצה וחציה למצה אחרונה וע"כ מנהג לפורסה [דף קלה טור א] קודם הגדה ומנהג בבלי אחר ששתה כוס שני ומנהג להצניע תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם ונהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה. ומסתבר המוציא ואכילת מצה מברך כא' כדאמרי' ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום ש"מ דומיא דקידוש בב"א ובוצע אחת או שתיהן כאחת כדגרסי' חזינן לרבא דנקיט תרתי ובצע חדא וכתב ר"ח מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה וגאון אמר אם הביאן לפניו פתיתין ושלימין בפסח אעפ"י שאין הדר כיון דקרי' ביה לחם עוני מניח פרוסה בתוך שלימות ובוצע אבל אם מניח לפניו שלימין ל"צ פרוסה בתוך שלימות אלא בוצע אב' שלימות כשאר יום טוב אלא מיהו מנהגא דעלמא להניח פרוסה בתוך שלימה ולא ידעינן בדוקא אי נהיג הכין או כי היכי דסליק אדעתין והלכך מברך ברכת המוציא והמצה ואוכל בהסיבה יש שמטבילין בחרוסת ובתר הכין מברך על אכילת מרור ומטביל בחרוסת והסיבה ל"צ והדר כרך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה כהילל ואכיל בהסיבה ובתר דאכלו כל צרכיהן יאכל כזית ומצה שמורה ובתר הכין לא טועמין כלום בר מכסא דבהמ"ז ונקטינן כל"ק דגמרא דאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וכ' רבי אלפסי לישנא קמא אליבא דגמרא ל"ב דמר זוטרא כדכתיבנא ומסתברא טעמא משום דקי"ל דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. ומצה בזה"ז דאורייתא היא אמר רבה אכל מצה בזה"ז אחר חצות לרבי אליעזר ב"ע לא יצא י"ח ופי' ר"ח כראב"ע דסתם מתני' כוותי' ובאיזהו מקומן תנן ואינו נאכל אלא עד חצות ומסתברא מדקא [דף קלה טור ב] אמרינן לר"א ב"ע ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כר"ע וסתמא אחרינא אשכחן כר"ע דתנן כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרי' עלה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וההוא דברכות ואיתשל מ"ט אין מברכין במצה כל ז' כדרך שמברכין על הסוכה דהא גמרי' מהדדי ולילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ומסתברא בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עליו מ"ע דבסוכות תשבו אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה אלא לאו דבבל תאכל חמץ ואין מברכין אלאו:
מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את ההלל. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ירוש' למה בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר וישכח לגמור את ההלל ומסתב' טעמא משום שכרות אבל משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לא קאמר ש"מ דיין אינו מפיק טעם מצה אף על גב דאיכא למימר דס"ל דמפטירין אנן לא אשכחן בגמרא דאסור אלא אכילה אבל שתיה לא שהרי כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"י אמר יהללוך ר' יוחנן אמר נשמת כל חי וחותם בישתבח ומדקאמר ברכת השיר ש"מ ברכה היא וחותמין עליו מלך מהולל בתשבחות ומנהג כרב יהודה. וקשיא לן אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לחברתה דאלו ישתבח סמוכה לברוך שאמר אבל האי לא ודימו לה להא דברכות הושע ה' את עמך ויהיה כל צרכיהם לפניך בא"י שומע תפלה לרבינו צמח לגמור את ההלל בלילי פסחים אין מברכין [דף קלה טור ג] ולמה מפני שחולקין אותו באמצע והצריך לומר והרביעי גומר עליו את ההלל ושהקשית וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו יש כיוצא בה אחרינא שבק"ש ודאמרו רבנן כל הטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו כו' הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול ואיזה הלל הגדול אר"י מהודו עד נהרות בבל וכר"י נהגו בשתי ישיבות וחוזר וחותם יהללוך. וכן שדרו ממתיבתא ויפה הוא לחתום בישתבח עד מלך מהולל בתשבחות ומסתבר' דר"ט לא פליג אמתניתין דמדקאמר לא יפחתו ש"מ אם בא להוסיף מוסיף מידי דהוה אקריאת התורה דתקינו ו' ז' ומוסיפין עליהם לרב שר שלום כוס חמישי רשות ואם רצה לשתות ישתה ואחר הודו אומר יהללוך. וכ' רב אחאי מאן דלית לי' למיכל כולה סעודתא ממצה דמנטרא אכיל ברישא מהאי דלא מנטרא ומברך עלי' המוציא ולבסוף מברך על כזית [דף קלה טור ד] דמנטרא לאכול מצה. ואכיל ומברך אמרור והדר ברך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה כהלל. ורבי' דאמר דלית ליה אלא כזית דמנטרא דלית לי' לכולה סעודה בעי מימר ולית ליה אלא למצוה בלחוד קאמר ולישנא דרבי' שרירא נקט ואיפשיט מילין על ר' שמעון קיירא דאמר אכיל ברישא מהאי דמנטר כזית ומברך עליו לאכול מצה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור ונפיק י"ח ואמרי' עלה דלא וטעמא דרב יהודה ודכולהו רבוותאי והכי איתמר היכא דלית ליה אלא כזית דמנטרא כו' ומסתברא דאפילו במצה דלא מנטרא מברך המוציא לאכילת מצה דחובת מצה בכזית בתרא היא ואפילו כי אית ליה מצה באחרונה מסתב' דנפיק י"ח באכילה ראשונה אף על גב דאכיל מינא אחרינא בתרי' כי היכי דאכיל אחר הפסח יצא ואין מפטירין אחר הפסח קאמר ואי עביד אינו עושה פסח אחר ה"נ ל"ש ישנו מקצתן יאכלו נרדמו לא יאכלו. וכתב הר"ר שמואל ה"ה למצה מדגרסי' [דף קלו טור א] אביי הוה יתיב קמי' דרבא חזיי' דקא מנמנם א"ל מינם קא ניים מר א"ל לא נמנימו קא מנמנמו ואביי אחר חורבן הוה ומסתב' משום ברהמ"ז קאמר דאי הוה מנמנם איפסק לי' ובעי מיהדר ולמיכל והדר מברך אי לא לא ולאו משום אכילת מצה קאמר אלא משום דבעי למיכל סעודה ומברכין המוציא ואכילת מצה בהאי דלא מנטרא ומיפטרי כזית בתרא דמינטרו דומיא דמרור היכא דליכא שאר ירקי דמברך בפה"א ולאכול מרור ואכיל אף על גב דלא נפיק בי' דחובת מרור בתר מצה היא דכתיב על מצות ומרורים מצה ברישא והדר מרור ואפ"ה מיפטור דחיובא בברכה קמייתא דלאו חיובא ה"נ ל"ש ועוד דלא אשכחן אכילת מצה בלא המוציא כדגרסינן ברכת הלחם של מצה מהו והלכך כי לית לי' מצה דמנטרא לכילה סעודה עביד כמנהגא וכ' רבינו אלפסי ז"ל מאן דלית לי חמרא בלילי פסחים מקדש אריפתא כשבתות ויו"ט ושארי ברישא ובצע לי' לריפתא ומנח ידי' עלי' עד דגמר בקידושא בתר דגמר מברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר לי' לפתורי' ואומר מה נשתנה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה ומסתברא ברכת מצה בלא המוציא ליתא וכשאמר המוציא מברך אכילת מצה וגמיר לקידושא ואכיל לה למצה ובתר הכי מברך אשאר ירקי וכו' אלא מסתברא דלית לי' לאפסוקי בין אכילת מצה לאכילת מרור ומאן דלית לי' חמרא אדרבא עבר דהא לא יפחות לו מד' כוסות תנן וכן אמרינן אפילו נוטל מן התמחוי צריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא לסמוך על הפת שאם תיקן כוס א' מה תקנתי' על שלשה לפיכך ימכור מה שיש לו לקיים מצוה ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צימוקים כמו שאדם צריך לחזור על מצות לולב ואתרוג וכ"כ רבי' יוסף בר רב ורבי' האיי הכין כתב אם אין לו יין יקדש על הפת כלילי שבתות ויו"ט חוץ מן הפסח שהרי אמרו לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואבן גיאות ז"ל כתב בדלא אפשר מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר וא"צ לשהות עד שסידר ההגדה מידי דהוה אבציקו של א"י דאדם ממלא [דף קלו טור ב] כריסו מהם ומברך עליהם המוציא ואוכל כזית מצה משומרת באחרונה ומברך עלי' על אכילת מצה וכ"ש הכא דלקיומי' מקיים ואין בו משום לאחר שמילא כריסו מהם חוזר ומברך וסודר ההגדה ובהמ"ז סודר על הפת ולא דייק לן דבבציקות של א"י אכילת מצה מברך כזית מצה באחרונה אוכל בלא ברכה וכ' רבי' אלפסי ז"ל מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתי' ואכיל כל מה דצריך ומברך ברהמ"ז והדר מברך לכל חד וחד בביתי' ושתי אינהו כסא דקידושא ואגדתא ואכלי מצה וירקא ולא אכיל בחדייהו ושביק להו למיגמר סעודתייהו ומברכי אינון ברהמ"ז והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכין וכן לכל ביתא וביתא ולבסוף אזיל לביתו וגומר הלולא ושתי כסא דהלולא וגמר לה מהא דתניא כל ברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' ובעי רחבה ברכת מצה וברכת קידוש היום מהו כו' ושמעי' כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק י"ח הדר מברך לי' בין על המוציא בין על אכילת מצה בין בפה"א בין על אכילת מרור בין בפה"ג דכולהו חד טעמא אינין ומצוה אינון ואינהו כיון דבריך ברהמ"ז לא לטעום מידי דקי"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וצ"ע דקאמר ולבסוף אזיל לביתי' וגמר הלולא לסיים כולא סדרא בביתי' והדר ליזול בבתי אחרינא ולא ליכול ולא לשתי בהדייהו ומברכי ברהמ"ז הא תינח כי ידעו לברוכי ברהמ"ז כי לא ידעו לברוכי היכי עבדי ואיכא למימר אף על גב דבריך ברהמ"ז בביתי' אכיל בהדייהו כל מה דבעי ולבסוף אכיל כזית מצה באחרונה בהדייהו זימנא אחרינא ומברך להו ברכת מזונא דמסתברא דאטו אינש דבעי למיכל תרי זימנא בליליא לא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואיכא לעיוני דרחבה דבעי ברכת הלחם של מצה לבעי נמי בפה"א של מרור. ומסתב' דלא מצי לברוכי בפה"א אשאר ירק דהא לא ברכת חובה ואיצטריך למיעבד כר"ח דמברך בחזרת בפה"א ולאכול מרור ואכיל וכי מטי מרור אכיל בלא ברכה כתבו רבוותאי קידש בביתי' אין לו לקדש לאחרים שיודעין לקדש [דף קלו טור ג] ירושלמי על דעתי' דר"י אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שלא לישב בצל סוכה אסור לישב בצל סוכה שלא לישב בצל הסוכה לוקה ויושב בצל הסוכה ור"י הוא דס"ל איסור כולל והכא כיון דאמר שבועה שלא אוכל מצה הו"ל לילי הפסח בכלל ול"ד להא דמקשינן בגמרא דילן בשלמא לרשב"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא בלאו משכחת לה דאמר אוכל טהורות ונבלות דהא לאו כולל הוא אלא פורט בפירוש ולא חלה שבועה אנבילה אבל הכא במצה כל מצה כולל והלכך איסור כולל הוא ואיתא להא דירושלמי דאמר ואסור למיכל מצה בלילי הפסח ול"ד לשנוייא דהתם משכחת לה כדרבא כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר סתם וחלה שבועה אנבילה באיסור כולל וכדרבא דכי אמר שבועה שלא אוכל במידי דלאו בר אכילה קאמר וכי אכיל עפר פטור ה"נ כי אמר שבועה שאוכל בשר אפי' במידי דלאו בר אכילה הוא קאמר וחייל עלי שבועה באיסור כולל: