ספר העיטור· רבנו יצחק ב"ר אבא מרי
ב"ג"ז"ע · אות ב - בירורין
[דף א טור א] תנן דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן אחד וחכמי' אומרי' שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואסיקנא זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שמתוך כך יוצא הדין לאמיתו וקי"ל כרבנן דדעת דיינים בעינן דעת בעלי דינין לא בעינן ששנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. אחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינין עד כמה מוסיפין שני' שנים ומסת' סופו כתחילתו. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדי שיצא הדין לאמיתו ירושלמי א"ר חני צריכים הדיינין שיהו מכירין את הנידונין. מעשה הי' וזייפו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' אימתי בזמן שמביא ראיה שהן פסולין או קרובין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן ואוקימנא בערכאות שבסוריא שנו. וקי"ל כרבנן דאם היו כשרין אף על פי שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין מפי בית דין ואין יכולין לפוסלן והילכך אפילו ערכאות שבסוריא כיון שהמחוהו רבים עליהן הרי זה כמומחין שהמחוהו עליהן ואפי' לוה כופין אותו ודן בעירו ודוקא שהמחוהו רבים עליהם וקבעו לבית דין מדקתני לא כל הימנו שיפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם אבל לא קבעוהו אפי' הן מומחין שני' יכולן לפוסלו אפילו בעירו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימ' כגון דקאמר לוה משום דר' אלעזר שלא יוצי' מנה על מנה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכופין לוה לילך לבית הוועד ולכל מקום שיש חכמים גדולי' ומומחין מהן והא דאמר בבבא קמא כגון דפתחו ליה בדיניה אבל לא פתחו לי' בדיני' מצי אמר לבי' דין הגדול אזלינא דמשמע אפי' לוה מצי אמר לבית דין הגדול אזלינא מסתברא הני מילי דאיתיה לבי' דין הגדול במתא אי נמי דלא [דף א טור ב] קיבלו לבעלי דינין עילוייהו אי נמי בית הוועד דקאמר לאו בית דין הגדול אבל איכא בית דין הגדול אפילו לוה מצי אמר התם אזלינא ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל תביעה אחרת לא מצי אמר נלך לבית הוועד ורבינו האיי כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר חוב אבל בעל חוב אחר כופין אותו ודן בעירו ואם נצרך הדבר לשאל כותבין ושואלי' ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ומסתברא כל היכא דליכא יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הוועד הילכך מלו' לאו דוקא. אלא כל תובע אפי' נזקין וגזילה והוא שיש עדים בהלואה וגזילה אבל בטענתיהו לחודה לא והיכא דקאמר לוה אנא עבידנ' אונזיקא דילי' לילך לבית הוועד כופין המלוה והולך לבית הוועד והיכא דאמר נכתוב טענתא לבית הוועד מסתברא דמלוה מצי מעכב אף על גב דלית ביה אונזיק' מדגרסי' בפ' קמא שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן והוא הדין מפי הכתב דחד טעמא נינהו כדאמ' מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד והילכתא כופין ודן בעירו ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיינין יכולין לחקור הדבר על פי הכתב. ירושלמי תרין בני נש הוו להו דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מהו דר' אמר מקבלין עלון שמע ר' יוחנן אמר לאו כל כמיניה מטרפא בעל דינא אלא שמעינן מיליהון תמן ומה הוה צרכא כתבין ומשלחין עובדא לרבנין לא קאמר ושמעינן מליהון בכתב ומשלחין לרבנין אלא הדיינין שומעין וחוקרין הדברים וכותבין ודנין מה שיכולין לדין והספק שולחין ובתשובה לרבינו האי זצ"ל דידו שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותן ובא אחד ואמר אני לא הייתי בזמן שהתנ' עם בני המקום ואפי' הייתי אין לי לקבל הדין עמו ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם ואין להמתין עד שיראה לרב אלא [דף א טור ג] עושין בו דין אחד ומסתברא דלא מצי אמר מאיזה טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין ולוה אמר נלך לבית הוועד דכופין אותו לדון כאן אבל מלוה לא כל הימנו. א"נ כשנתרצו שניהן לדון כאן לא מצי אמר חד מיניינהו אא"כ התנו. לרבי' האי בתשובה לא חלק בהן לרב שר שלום ריש מתיבתא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בב"ד הגדול נאמר שאין למעלה הימנו אבל שלא בב"ד הגדול אין להכניס עצמן בספק שגורמין לעצמן ולכל ישראל. ירושלמי אמר ר' יוסף בר חלפתא אתון בר נש מדון קומי ואמרי ע"מ שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע לדון דין תורה. אלא היודע מחשבות ייפרע מאותן האנשים מקבלין אתון מה דאנא אמר לכון. מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ואוקימנא שלשה רועי בקר לדינא וכולהו בין לדין בין לעדות והילכך קיבל עליו קרוב או פסול לדין או שלשה רועי בקר או שלשה שאין יודעין דין דומיא דרועי בקר אף על גב דשכיח בישוב קיימא לן כרבנן שאינו יכול לחזור בו. והוא הדין לעד כשר דקבילו עלייהו כתרי ואינו יכול לחזור בו והיכא דקיבל קרוב או פסול כשנים. כתב רבינו אלפס איכא מאן דאמר אפילו קנו מיניה מצי הדר ביה דרחמנא אמר על פי שנים עדים ורבוותא אמרי קנו מיניה לא מצי הדר ביה. ומסתברא כותיהו דהא אי קבליה לבעל דיניה וקנו מיניה לא הדר ביה. כדגרסינן בפרק שבועת העדות לרבי' אפרים קיבלוהו עלייהו בחד מכלל כי קיבלוהו בי תרי אפי' לאחר גמר דין מצי הדר ביה דכיון דמילתא יתירתא קאמר גוזמא בעלמא היא וצריכא עיונא דאיכא למימר דהא דאמר רב דימי כגון דקיבלוהו עלייהו בחד רבותא הוא דאשמעינן אליבא דר' מאיר אף על גב דאיכא תרי רחיקי בהדיה לדינא מצי הדר ביה. אבל לרבינו אפרים קיבלוהו עליה כתרי ולא קנו מיניה ולא מצי הדר ביה לאחר גמר דין. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או קודם גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כחכמים וקי"ל כתרוויהו לישני ואי קנו מיניה אין לאחר קנין כלום ואפילו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. וכן אם קיבלו עליו דבר שאין עליו מן הדין [דף א טור ד] כגון מי שלא היה חייב לחבירו שבועה ואמר אשבע שבועה חמורה או מי שנתחייב שבועת היסת והיפכה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם לאו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין ואמר רבינו יעקב זצ"ל אפי' אמר בב"ד נאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך או הישבע וטול כל זמן שלא נגמר הדין או לא דר בחיי ראשו או לא נשבע יכול לחזור בו אבל אם גמרו דינו דאם יתן. וכן אם דר בחיי ראשו או נשבע יתן כדאמרינן בב"ב. עבדי גנבת וכו' עד ונשבע אינו יכול לחזור בו. וגרסי' בפרק המפקיד כיון דאמר הריני משלם מקני ליה כפילא. ומיבעיא לן חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קא הדר ביה וכו' מכלל דמצי למיהדר ביה והתם בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילה והא דאמרינן בשבועות כיון דאמר איני נשבע פוטרין אותו מיד משמע שיכול לחזור בו וממהרין הדבר שיפרע קודם שיחזור בו ומסתמא לפני גמר דין דיכול לחזור בו דוקא שקיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל קיבלו עליהן כשירין וביררו אותו משטענו בפניהן אינן יכולין לחזור דאי איתא אמידפלגי בקרובים ליפלגו ברחוקים. דהא נאמן עלי אבא לדינא קאמר כדפר"ש ובגמרא נמי גרסינן בהא קאמר ר"מ משום דלא גמר ומקני. דאמר מי יימר דאתו ומסהדי. ומדלא קא מיפלגו ברחוקים ש"מ משטענו בפני ב"ד אינו יכול לחזור בו כדגרסינן גבי הודאה דכי אמרינן הוו עלן דייני וכנפינהו. הוה ליה כגמר דין וגרסי' נמי בב"ק לא אמרן אלא דפתחו בדינא אבל לא פתחו בדינא מצי אמר לב"ד הגדול אזלינא. לרבי' אבן מגש מי שברר לו ברור לדון לו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין אינו יכול לחזור בו וסדירן בפומא משמייהו דרבוותא קמאי דמן בתר סבוראי כי היכי דסדר גמ' היכא דקבילו מבעלי דינין וקנו מינייהו בכל מה דפסקו בי דינא עלייהו בין לזכות בין לחובה ופסקו מאי דפסקו או דינא דאוריתא או דינא דרבנן אפי' שודא דדייני פסקו לא מצי למיהדר אבל אי לא פסקו אלא מאי דחזי להון מדעתהון ההוא קנין לאו כלום הוא והדרי ואיכא דמשוי בדינא דאסמכתא ונאמנות לא מהני וכפסולין דמי. כמו רועי בקר אלא לישוינהו ככשירין ולמיהוי נינהו בי דינא במילתא דלית ביה טעותא אבל מילתא דאית ביה טעותא. אפילו בכשירין עצמן דקבלינהו למידן דינא כי טעו בשיקול הדעת חייבין לשלם לא עדיפי הני מינייהו מיהו אי אמר מעכשיו מחלית לך האי תביעותא או האי שבועתא וקנו מיניה בב"ד חשוב נתקיימו התנאים. [דף ב טור א] אילו הן הקרובים ואלו הן הפסולין האהוב והשונא איזהו אהוב זה שושבינו ואפי' מיום ראשון שונא שלא דיבר עמו שלש' ימי' מחמת איבה אמר לו לא נחשדו ישראל על כך והילכתא אהוב ושונא כשר לעדות ופסול לדין כדאסי' ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה חד לדיין דפסול למידן למאן דסאני ליה ולמאן דרחים ליה כדגרסי' בכתובות אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ולא למאן דסאני ליה איכא דתניא איסי אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני דיינים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין והאי דלא נקט אושפיזא כדגרסי' בפרק בתרא דכתובות אושפיזיה דרב אתא לקמיה לדינא אמר ליה פסילנא לך לדינא וטובא איתה התם בכתובות מסתברא התם משום דמיחזי דשוחדא הוא ובעל דין מצי למיפסליה בטעמא דדמי להנך ואף על גב דקיימא לן לא נחשדו ישראל על כך הני מילי לגבי עדות אבל לדין לא דהא אהוב ושונא דפסולין לדון וכשירין לעדות. ודיין גופיה אית ליה למימר פסילנא ולרחוקי מחשדי ירושלמי הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין כיני מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטילין חד בר נש אזל מדון קומי רב הונא אמר ליה וכו' ותני כן לדיין שכר בטלו לעד שכר עדותו לרב אלפס סופר החתום בעד ברוב שטרות אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליו כדאמרינן החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לרב נחשון כותב שטרות אף על פי שנעשה דיין ונוטל שכר כתיבה ובתשו' לרבי' האיי שמואל ור' ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל בן אלישע ורב ענן וכיוצא בהן. מידת חסידות עבדי אבל מן דינא לית ליה לנתבע למיפסליה. ואי קדים תובע ואורחיה לב"ד. או אי נמי דשדר ליה מנחה. לא מיפסיל. ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא. מסתברא דסומא באחת מעיניו הוה דסומא בשתי עיניו פסול לדון ולעדות דומיא דלילה [דף ב טור ב] דאין דינא. וכדגרסינן היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לדון אבל סומא באחת מעיניו כשר ואף על גב דאמרי' יש כשר להעיד ופסול לדין. ואמר ר' יוחנן להביא סומא באחת מעיניו ור' מאיר היא לית הילכתא כוותיה. דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח. דתניא דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ש"מ דלית הילכתא כר' מאיר וכרבנן קי"ל דלא מקשו דינין לנגעים מה נגעים ביום אף דינין ביום וכי היכי דלא מקיש בהא ה"נ לא מקיש בהא. ואף על גב דסומא באחת מעיניו בנגעים פסול דכתב לכל מראה עיני הכהן בדינין כשר ורבינו האיי אמר סומא בשתי עיניו כשר. ור"ש דפי' סתמא אחרינא אשכח דסבירא ליה סומא בשתי עיניו כשר. וה"ר אלפס דפי' סומא באחת מעיניו ביום דומיא דכל אדם. בלילה תמיהא לן מילתא א"כ סומא היכי מצי למידן דהא תחילת הדין בעינן ביום כדגרסינן יום לתחילת דין לילה לגמר דין אלא לאו ש"מ כדפרישנא וסומא באחת מעיניו ביום כשר ושאר כל אדם ביום ודנין ביום אליבא דרבנן דלא מקשו ריבים לנגעים ודר' יוחנן דאמר לאייתוי סומא באחת מעיניו ליתה וסומא בשתי עיניו פסול והא דלא אמר לאייתוי אוהב ושונא אליבא דרבנן דכשר לעדות ופסול לדין ומסתברא כיון דכשר לעלמא לא פסיקא לן ירושלמי מניין שאם טעו בלילה שדיניהן דין. שנאמר ושפטו את העם הכל כשירין לדון דיני נפשות הכל לאייתויי מאי. אמר רב יהודה לאייתוי גר וחדא לאייתוי ממזר ומדלא קאמר לאייתוי בן י"ג שנה ש"מ דכשר לדון וכשר להעיד ואף על גב דאמרי' כי רבים חללים הפילה וכו' עד כמה עד ארבעים שנה באיסור והיתר קאמר. אבל דין תורה הוא ואשכחי' דר' אלעזר בן עזריא בן י"ח שנה היה ורבה מ' שנה ולא בעי' אלא מה שהוא בן י"ג שנה כשר לדון. ירושלמי אף פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערו' כשר לדון דיני ממונות. ומשמע מבן [דף ב טור ג] י"ג ולמעלה אף על פי שלא הביא ב' שערות כשר. והא דגרסינן בפרק במה בהמה שכל דין שדן מבן ז' עד בן י"ח החזיר להן ואמר דמייתי ראיה מיניה דפחות מבן י"ח אינו ראוי לדון. וליתה אלא משום הכי נקט י"ח שנה משום דבי"ח שנה מצא חלקיה את הספר ועיין ודיקדק בתורה בכתב ובעל פה כמו שפר"ש. והרב המחבר כתב שצריך עיונא. וכתב רבינו אלפס דגר כשר דוקא דאמו מישראל דגרסינן בפרק מצות חליצה גר דן את חבירו דבר תורה דכתב שום תשים עליך מלך וכו' ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל כדכתב בהלכות בסוף גמ' דגיטין. תניא היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוראות של נכרים אף על פי שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם שנא' לפניהם ולא לפני נכרים. ד"א לפניהם ולא לפני הדיוטות ודוקא גזילות וחבלות דלא שכיחי. אבל דינא שליחותייהו קא עבדינן. לר' שרירא מי שחייבוהו ב"ד בחובות או בפקדון ואין יכולין להוציא על חבירו יש רשות לזקנים ותלמידים לכוף את העדים שילכו לפני השופט. ויעידו שזה חייב לזה. ומצוה לעשות כן דאפי' נגזל גוי לגזלן ישראל מעידין לפני השופט שאינו חומס. כדגרסי' מכריז רבא דסלקין לעילא ונחתין לתתא. האי בר ישראל דידע סהדותא דתוגר על ישראל חבריה ואזל ומסהיד בי נכרים משמתינן ליה ולא אמרינן אלא בחד וכו' עד אינהו נמי למומתא שדו ליה ופירש דינא דמגיסתא ב"ד של קערה שלוקחין שוחד וכל המורד בדין מתרין בו תחלה ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין הימנו דכי אמור רבנן לפניהם ולא לפני נכרים במקום שאתה יכול לגבות החוב בישראל מומחה אל תיזקק להן ולא להדיוטות. אבל במקום שאין דיין מומחה ואין יכול לגבות החוב בישראל מומחה נדון בהדיוטות ואל יאבד הממון ובמקום שאין גזלן חוששין לישראל וגובה החוב בדין נכרים וכן הדין ומנהג לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו כך מנהג שלנו תנא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ואין מעידין זה על זה ולא זה בפני זה הכין לישנא דבעל מתיבות ורב אלפס לא גריס ברישא זה בפני זה. ופירש בירושלמי כדכת' בקבלת עדות אין דיין דן קרובו ואין דיינין קרובין זה לזה ואין דיין דן על עדות קרובו ואין העדים קרובין לנידונין ולא העדים קרובים זה לזה ולא העדים קרובין לדיינין ויש מפ' זה על זה שלא יהא עד מעיד פלוני קרובי פסק זה הדין ולא זה בפני זה שלא יהו העדים קרובין לדיינין ויש מפרשים [דף ב טור ד] זה בפני זה על הערב שלא יהא קרוב לא לעד ולא לדיין. גרסינן בפרק שור שנגח מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנא' אשרו חמוץ ולא חומץ ופי' רבי' האי כיון שיבואו בעלי דינין לפני ב"ד מי שיבוא קודם להתרעם לפני ב"ד מקדימין לשמוע טענותיו ולחתוך דינו אבל אם יהיה הנתבע מתרעם על תובעו ואמר אם יש לפלוני זה שום טענה או תביעה עלי יתבעני אין הדיינים צריכין לכוף את התובע ולומ' לו בקש תביעה אצל פלו' אלא אם יטעון הנתבע בשום מאורע שאירע באיחור התביעה כגון שיש לו קרקע למכור ומתיירא שמא ישמעו הקונים שיש לו עליו חובות בשטר ויהיו מתייראין מקניית הקרקע שמא יוציאנה בעל חוב בשטר וכשיתברר לזה לדיין צריך לכוף התובע ולומר לו באר טענתך אצל זה או אסהיד על עצמך דלית ליה עילויה שטר חוב. אבל אם יאמר התובע יש לי עליו טענות שלא בשטר ואין רצוני עכשיו לתובעו אין הדיין רשאי לכוף אותו על זה כי אין בעל חוב מוציא מיד הלקוחות אא"כ יהא חובו בשטר כדאמרינן על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין והיינו דאמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דזילי ניכסי ור"ש אין נזקקין אלא לתובע תחילה כגון ראובן טוען לשמעון מנה והלה אומר הן ונתתי לך משכון בהן שוה מאתים זוז והפסדתו שלם לי מה שהפסדת ואחר כך אתן לך מנה שלך אי נמי אמר לו הן ונטלת מהן מטלטלין וראובן אמר לא נטלתי ממך כלום נזקקין בתחילה לטענת ראובן ואמרי לשמעון פרעהו ואח"כ נזקקין לטענת שמעון וה"מ דנזקקין לטענת ראובן תחלה כגון שיש לראובן שטר מן המנה שחייב לו שמעון. אבל אם אין לו שטר מן המנה אין נזקקין לו תחלה דמתוך שיכול לומר אין לך בידי כלום ואי נמי פרעתיך כי מודה ואמר יש לך בידי אלא שנטלת ממנו מטלטלין או שנטלת ממנו משכון נאמן ובכה"ג נזקקין אפילו לטענת שמעון תחלה. היכי דמי כגון דזילי נכסי. יש מפרשים שעכשיו באו תגרים בעיר ליקח מטלטלין ואמר לו שמעון לראובן תן לי המטלטלין שבידך ואמכרם עכשיו בדמי' יקרים ואם לא אמכרם יזלזלו לאחר זמן ולפיכך נזקקין לנתבע תחלה ומוציאין המטלטלין מידו וימכרם שמעון לאותן תגרים ואח"כ נזקקין לטענת ראובן ולהאי פירוש' הוה לן למימר והיכי דמי כגון דלית ליה שטר' לתובע דמהימן משום מיגו ירושלמי הדיינין יושבין והנידונין עומדין ותובע מיד חבירו פותח בדברים ראשון שנ' מי בעל דברים יגש אליהם ומנין שהתובע צריך לילך אחר [דף ג טור א] הנתבע שנ' מי בעל דברים יגש אליהם:
כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' ופלו' הוו עלן סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו לכל חד מיננא למיהוי בידי' לזכו דצבינא ברעות נפשין וברירנא עלנא וקבילנא על נפשתנא פלו' ופלו' ושוינא יתהון עלנא לדייני ומאי דפסק' בדינא ואיתחזו להון מן שמיא קבילנא עלנא אי לדינא אי לפשרה ולא יהא רשות' לכל חד מיננא לבטולי פסק דינייהו ודינא דידהו כדינא דבי דינא רבא דלא להשנאה ביה ואחריות וחומר שטר ברירה דא קבילנא עלנא כחומר כל שטר בירורין דנהיגין בישראל מן יומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלוני: