ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ח · הלכה ג
כתב הרב הלילה הזה כלו צלי. אמר המפרש הא איתא במשנת פרק ערבי פסחים ומוקי לה בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי. ולפירוש זה אפילו הביצה יכול לצלות אם ירצה כדכתבינן. ואע"ג דלאו הלכתא כבן תימא בשאר מילי דאיהו אמר דחגיגה כפסח לכל דבר ואנן קי"ל כסתם מתניתין דתני החגיגה היתה באה אפילו מן הבקר ואפ"ה לענין שתהא נאכלת צלי קי"ל כותיה דהא סתם לן תנא בפרק ערבי פסחים כותיה דקאמר דתקינו רבנן למימר מה נשתנה הלילה הזה כלו צלי ומגביה המרור כו' ומגביה המצה כו' כל זה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה עליהם. ואע"פ שכתב הרב ומגביה מרור ואח"כ מגביה מצה לאו למימרא שיאמר תחלה מרור זה דודאי מצה זו קודם למרור זה בקריאת ההגדה כמו שתמצא בנסחת הרב. אך הרב לא רצה לשנות לשון המשנה שמצינו בה ומגביה המרור קודם ואפשר לומר שנזכר במשנה הגבהת המרור קודם הגבהת המצה לפי שתחלה היה השעבוד שמררו את חיי אבותינו ואחר כך גאלם. ואומר לפיכך כו'. ומנהגנו להגביה את הכוס בידינו מלפיכך עד גאל ישראל לפי ששירה היא ויפה לאמרה על היין ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שנית שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה כלומר דאיידי דנפישן דלמא אסח דעתיה ונגע במידי דמיטנף. מיהו אי קים ליה דלא אסח דעתיה כגון ששימר את ידיו אינו צריך ליטול ידיו ואם נטל לא יברך על נטילת ידים דהו"ל ברכה לבטלה כן כתב מורי יצ"ו: