ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ח · הלכה ב
כתב הרב מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק כו'. ואנו נוהגין בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והשומר טוב וזכר לדבר ליל שמורים הוא לה' וכ"ש שהוא טוב למיניקות כי הכרפס מסבב הכפייה לתינוקות כשאוכלות אמותם ממנו עת הריונם וכל עת שמניקות. ואחר אכילת הכרפס או השומר מברך בורא נפשות רבות כו' והראב"ד חולק ונראין דבריו כמו שאנו עתידין לכתוב. ואפשר לומר גם כן שנהגו בכרפס לפי שהוא עשב מורה על נצוח מלחמה וזה לו בסגלה וישראל נצחו אויביהם. כתב חכם אחד דבר זה נסחו כרפס הנלחמים הקדמונים וגבורי החיל היו נושאין את העשב על ראשם וגבור אחד כתר ראשו ממנו אחר שנצח אויביו וכל אנשיו אחריו ע"כ. ועוד יש לומר טעם במנהג אכילת הכרפס כי לכרפס תועלת בנגעי האברים וכתישתם ולהתיר נפחיהם וישראל היו נרדים במצרים בעבודת פרך והיו אבריהם נפוחים ונכתשים והיו רגילים לאכלו לרפואה ולזכרון זה פשט המנהג לאכלו ליל הפסח. והטיבול הזה משום היכרא דתינוקות ואחר כך עוקרין את השלחן וקורא ההגדה לבדו. ואנו ששולחנותנו גדולות נהגנו בהגבהת הסל עד הכתף זכר על שכמם ויש שנהגו להסיר משם הזרוע קודם ההגבהה ולאו מלתא היא דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה כו' ה"מ בשעה שאומרים בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלין אבל כשמגביה הסל כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים הרי הוא מכוסה תוך הסל לפיכך אין צריך להוציא משם שני מיני בשר וכאן הבן שואל מה נשתנה כלומר כאן כשרואה כשמוזגין כוס שני ועדין לא התחילו לאכול אם חכם הוא שואל לאביו מה נשתנה ולא הזכיר הרב ההיא דפטרתן מלומר מה נשתנה ומשמע דס"ל דלאו הלכתא היא דהא אמרינן אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כו':