ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ז · הלכה יא
כתב הרב החרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט שהיו עובדים במצרים כו'. אמר המפרש מנהגנו לעשותה כן לוקחים ערמונים קלופין ומבשלין אותן ואח"כ מנקין אותן ודכין אותן במדוכה היטב ואחר כך לוקחין שקדים ומנקין אותן מקליפתן הדקה ודכין אותן ומעט מהאגוזים ולוקחין גרוגרות וצמוקים סורי החרצן ותמרים ודורסין אותן אחד אחד לבד ולוקחין תפוחים חמוצים ומקלפין אותם וכותשין אותן היטב ואחר כך מערבין הכל תוך המדוכה במכתש וממחין אותן בחומץ יין חזק מעט מעט כדי שיתערב יפה ומתבלין אותם בתבלין כגון זנגביל וקנה בשם ותבן מישא הנקראת אשקננט ובמסמרות הכפר ומעט מבשלת נרד הוא הנקרא אשפיק נרדי אחרי שחיקתן. ואם ישאל שואל מפני מה אין מברכין על החרוסת תהיה התשובה לפי שאינו נאכל בפני עצמו והוא טפלה למה שאדם טובל בו, ואל תתמה שהרי בלולב מצינו כי האי גוונא שאינו מברך על כל ארבעת מינין אעפ"י שהם כלם מן התורה כלולב מפני שהם טפלים לו וכלם נקראים על שמו והוא עיקר ועליו מברכין ה"נ לא שנא: