ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ו · הלכה ט
כתב הרב חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו כלומר שהיה מחוייב תודה. מצה המשתמרת לשם מצה בלבד פירוש דבעינן שכל שימור שהוא משמר אותה שלא יתחמץ יתכוין לשם מצת מצוה. ואם עשאן למכור בשוק פירוש לצרכי תודה ונזירות. ויש מן המהדרין נוהגין שלא לאפות להם מצת מצותם כי אם בארבעה עשר אחר שעת הביעור זכר לפסח שהיה נשחט מבין הערבים ולמעלה כדאמרינן לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים וטוב לעשות כן מי שירצה מיהו עיכובא ליכא דהא מצה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בקרבן פסח ובזמן שבית המקדש קיים היו אופין אותה אפילו קודם שש שלא הקפידה תורה אלא על שחיטת הפסח ואם כן איך נחמיר עכשו במצה דמצוה יותר שהיו עושין בפני הבית דהא חלות תודה אם עשאן למכור בשוק יוצא בהן וודאי בשלשה עשר אפאן שהיו כלן מביאין תודתן כדאמרינן בפסח ראשון כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול לפי שהיה בהן חמץ ואפ"ה יוצא בה ידי חובת מצה דמצוה. וגרסינן נמי בירושלמי במסכת סוכה סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אף במצה גם כן מצה ישנה בפלוגתא דב"ש וב"ה אמר רבי יוסי דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח בריא הוא שלא דקדק בה אבל ודאי אם דקדק בה יוצא בה והכי אמרינן בתוספתא גבי ארבעה עשר שחל להיות בשבת ואפה לו מצה מבערב ואי עיכובא איכא יאפה אותה במוצאי שבת שהרי הפסח היה צולהו גם כן במוצאי שבת אלא לאו ש"מ דאין עיכובא כלל ואין לחוש: