ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ו · הלכה ג
כתב הרב אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים. אמר המפרש ר' משה פסק הכא דמצות לא בעו כונה לצאת כדשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא והרב בעל המאור פסק כן והראב"ד השוה עמהם שלא כדברי הרי"ף שפסק כר' יוסי דאמר צריך שיתכוון שומע ומשמיע דמצות צריכות כונה ואי קשיא לך והיכי פסק הרב בהלכות שופר ומגלה דבעינן כונה לצאת וכאן פסק דלא בעי כונה אם כן קשיא דידיה אדידיה תריץ דכיון דקי"ל דכל עושה עבירה מתעסק פטור חוץ ממתעסק בחלבים ובעריות שהוא חייב שכבר נהנה דלא מצינן למימר בהנאת אכילה מתעסק הוא ולית ביה כונה ה"נ הכא כיון שנהנה באכילת המצה אע"פ שלא נתכוון יצא מפי מורי יצ"ו והוא מדברי הראב"ד ככתוב שם. אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו כו' ולישנא דגמרא עתים חלים עתים שוטה כו' אכל כשהוא שוטה הכי הוא כשוטה לכל דבריו כלומר ואם אכל באותה שעה לא יצא שהרי היה בשעת פטור ע"כ ממסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין: