ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ו · הלכה ב
כתב הרב בלע מצה יצא. אמר המפרש אע"פ שלא טעם טעם מצה שהרי לא לעסה כיון דאי בעי למטעם מצי טעים יצא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה בעינן טעם מצה ואית דאמרי דבלע מרור מש"ה יצא דאי אפשר שלא יהא בו טעם מרור א"נ דהא אי בעי למטעם מצי טעים הרב הוה גריס בהא יצא והכי היה גריס רש"י מיהו אית ספרים דכתוב לא יצא דבעינן טעם מרור וליכא דמש"ה קפיד רחמנא בדבר מר כדי למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם והכי גריס ר"ח. בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא דהא לא בעינן טעם מצה ידי מרור לא יצא שהרי המרור כטפלה כו' כן פירש הרב טעם הדבר ואית דאמרי דטעם מרור בעינן והאי הואיל ולא לעסו ואכיל מצה עמו אין לו שום טעם. וטעם הרב עיקר כיון דמרור מדרבנן. כרכן בסיב כלומר שכרך המצה והמרור שניהם יחד בסיב הגדל סביבות הדקל וכיוצא בו אף ידי מצה לא יצא שהרי אין ממשות בפיו לא מזה ולא מזה שהסיב מפסיק ותו דהא אי בעי למטעם לא מצי טעים. אבל בבלע מצה לחודה אי בעי למטעם מצי טעים וסימן לדבר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ע"כ מפרק ערבי פסחים: