ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ה · הלכה כג
כתב הרב כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון כו' וכן הסכינין כו'. אמר המפרש השטיפה נעשית אחר ההגעלה כדי להסיר הגיעול מעל הכלים והמחמיר לשפשף אותם יפה בצונן אחר ההגעלה תבא עליו ברכה ולזה שומעין שעשה כהלכה כדילפינן מגירסא דפרק דם הזבחים. ובעל ספר היראים מצריך באלפס ליבון לפי שהאש שולט מבפנים על ידי שומן שמטגנין בו ונמצא תשמישה על ידי האור מיהו המנהג פשט לעשות כדברי הרב וכן נראה דלא חיישינן לההיא חששא אפילו בשל גוים דאיסורא בלע דמלתא דלא שכיחא היא ואקראי בעלמא וכ"ש גבי חמץ דהיתרא בלע דסגי בהגעלה והשוה הרב להכשר הגעלה כלי מתכות וכלי אבנים וכן דעת כל הגאונים והרבנים זולתי ר' יעקב וקצת מרבני צרפת דאמרי דכלי אבנים דינם ככלי חרס וליתא דהא אמרינן סיוע לדעת ר' משה במשנת מסכת כלים ובתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני תנור של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות ומשמע דכלי אבן ככלי מתכות דמו ולא ככלי חרס וכן מנהג:
כתב הרב וכן הסכינין מרתיח את הלהב כו'. אמר המפרש להב הוא הברזל ונצב הוא הבית יד ונקרא כן לפי שהוא מעמיד ומציב הסכין להיות לו יד לחתוך בו כמה דאת אמר ויבא גם הנצב אחר הלהב ויש לתת טעם למה הצריכום הגעלה בכלי ראשון דהא כל תשמישייהו בכלי שני ובפחות מכלי שני וי"ל מפני שפעמים חותכין בו בשר בתוך הקדרה וא"נ פעמים שתוחבין בו בבשר שבתוך הקלחת בעוד שהיא רותחת והוא כלי ראשון ומש"ה צריך לעשות לו הגעלה בכלי ראשון וא"ת ליעביד ליה ליבון שהרי פעמים עושה בו מעשה שפוד לצלות בו בשר מלתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה וכ"ת הא אמרינן בירושלמי במסכת ע"ז דסכין ארוכה צריכה ליבון משמע דמלתא דשכיחא היא לצלות בו בשר והכי איתא בספרי וכן הסכים הראב"ד והרב בעל התוספות שאני התם גבי גיעולי גוים דבלע טובא אבל גבי חמץ דמשהו הוא שאין דרך להכניס בו פת באש הלכך לא חיישינן להכי ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה סגי לה בהגעלה וכן נראה דעת הרב דהא בהכשר כלי גוים כתב שצריכה לבון וכאן כתב דסגי לה בהגעלה ובסכינין שמוליכין לבית הנפח להשחיזם האריך בספר החתום אם צריך ישראל לשמרן בשהייתן שם מעט או יום אחד דכיון דכתב ר"ת דסתם כלי גוים אינן בני יומן וכ"כ רש"י ונראה שמותרין בלי שמירה שאף כליהן אין אנו חוששין שנשתמשו בהן היום כ"ש בכלים שלנו שלא נחוש שמא נשתמשו בו היום אבל אם נשתההו שם שני ימים אסורין. וסוף דבר כתב בשם רבינו יעקב כי רגילות הוא לשמרם ואמת הוא כי יש פנים להתיר משום דגוי מירתת להשתמש בכלי ישראל וכן מנהג. ואם חתך בפסח בסכין שלא הוכשר דינו כחותך בסכין האסור ואם חתך בו צונן בלא שפה ונועצה גריר לבי פסקי כדאמרינן התם במסכת חולין דוקא צנון אבל קישות גריר לבי פסקי שנוטל מעט ממקום החתך ואם חתך דבר חם קולף או נוטל את מקומו שהוא מעמיק בו עד שיטול את מקומו והוא יותר מקולף וצנון שיש לו חריפה בעי קליפה. והכפות שמגיסין בהן את הקדירה ואפילו הם קטנות צריכין הגעלה בכלי ראשון וזה הזכיר הרב בהמ"א ולא הוצרך להזכירו כאן ועוד שהרי כתב דכלים שתשמישן בכלי ראשון צריכין הגעלה בכלי ראשון והרי כפות בכלל וכתב רש"י דהני כפות של קרן צריך להגעילן ברותחין שהן בולעות כדאמרינן בסכיני דפסחא דמעייל להו ולקתייהו ברותחין והן של קרן ע"כ והא לא ראיה היא דמי יימר דקתייהו של קרן ואפילו הן של קרן לאו משום קתייהו קא' אלא מפני יד הברזל הנכנס דקתייהו דברזל חם מקצתו חם כולו כדאיתא בר"פ כיצד צולין ונמצא שנכנסת הבליעה בכל חלקיו ואפילו בצד שאינו נוגע בו. ודעת הראב"ד שאין להם הכשר דחייס עלייהו שנפסדין הן ברותחין והוו להו ככלי חרס שאין להם תקנה הלכך אסור להשתמש בהן בפסח. ושמענו כי הראשונים לא קפדין בהן להגעילן כי היה דעתן שאינן בולעות כיון דשיעי והיו אוכלין בהן תבשיל של בשר ושל חלב אמנם לא מצאנו להם ראיה ברורה מן התלמוד לא לאיסור ולא להיתר וע"כ טוב להחזיק האיסור מספק ואם נשתמשו בפסח בכף אחת של שאר ימות השנה שלא הוגעלה מותר הכל משום דהו"ל משהו לפגם מותר וה"ה אפילו היה נותן טעם לפגם דטעם לפגם אפילו בפסח מותר אבל במשהו לפגם ליכא ספיקא דודאי מותר ועל ידי מעשה הורה כן הרב ר' משלם בעיר בדית: