ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ה · הלכה ט
כתב הרב דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו' ואם מכרו לגוים קודם הפסח מוכר מעט כו'. אמר המפרש הא ודאי מיירי דלא נתבקעו דאי נתבקעו למה ליה למיעבד הודעה כי מזבין לישראל הא קא חזינן דנתבקעו וכ"ת אי לא נתבקעו תינח בשערי ר"ל דלהניחן על פי הביב לא אפשר דטובא הוו ומש"ה אסירי אלא אי חטי הוו אפילו באכילה לשתרו כדאמרינן גבי לתיתא. ויש לומר שאני הכא שנטבע או שנפל בו מים דשהו בהו מיא טובא וחיישינן שמא החמיצו אבל גבי לתיתה לא שהו בהו מיא וא"נ י"ל דהא איכא למיחש דשמא אית בהו חטין כל שהן שנתבקעו ולא חזו להו שנתערבו בין הרוב שלא נתבקעו והישראל גם כן לא מסיק אדעתיה שנטבע בנהר או שנפל בו מים ואינו מחפש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן במלתא דלא ידעינן אי נפל ביה ריעותא ומש"ה כשהוא מוכרו לגוים מוכר להם מעט לכל אחד ואחד וצריך שיהיה כל כך מעט שלא יהיה ראוי לימכר ולעשות בו סחורה והיינו דאמרינן בגמרא קבא קבא. וכ"ת ניחוש דלמא מערב ביה לההוא קבא תוך תבואה אחרת שיש לו וימכרנה לישראל הא ודאי מלתא דלא שכיחא הוא שאין דרך בני אדם לקנות קב חטין או שעורין להשתכר בהן ומש"ה לא גזרו ביה רבנן ובמאי דבעינן מעיקרא נמי אית למימר דמיירי דלא מצי חזי להו אע"ג דנתבקעו כולהו או רובייהו דאיכא למיחש דלמא טחני להו גוים ומזבני קמחא לישראל ולא ידעי דנתבקעו ומש"ה נזבינהו קבא קבא ותו ליכא למיחש למידי וזה עיקר. ומ"ש הרב דלישראל צריך הודעה ולגוי מוכר מעט מעט ליתא בגמרא אלא כזבנינהו קבא קבא כי היכי דכלין קמי פסחא ואפשר שהרב פירש הא דאמרינן בגמרא נזבנינהו קבא קבא לישראל ודוקא בסתם דבסתם אין הפרש בין מוכר לגוי בין מוכר לישראל דבכלהו אין יכול למכור אלא קבא קבא אבל במפרש ומודיע שנטבע וחמץ הוא לישראל כל מה דבעי לזבון והלוקח יחוש לעצמו ובודאי אם בעל נפש הוא כיון דאודעיה איהו דחיק ומוקי נפשיה דליכליה קמי פסחא אבל לגוי לא מהנייא הודעה דאדרבה כי מודע ליה מוכרו לישראל כדי להכשילו ומש"ה לא יכיל למזבן לגוי בשום צד אלא קבא קבא: