ספר המנוחה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו מנוח ב"ר יעקב
פרק ה · הלכה ח
כתב הרב תבשיל שנתבשל ונמצא בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל כולו אסור כו'. אמר המפרש דעת הרב דחיטי ושערי חד דינא אית להו ואי משתכחן בהדי בישולא דבעינן דנתבקעו ממש לאסור התבשיל. מיהו אית דאמרי דחטי אף על גב דלא נתבקעו אסירי דכיון דשרירן אין מתבקעין מהר אף על פי שנחמצו. ואנן כדברי הרב נקטינן וכן הסכים הראב"ד והרב בעל התוספות ורובא דרבוותא ולא תימא דדוקא כשנמצאו בו שנים או שלשה גרגרים אלא אפילו לא נמצא בתבשיל כי אם גרגיר אחד ונתבקע אוסר כל התבשיל לפי שחמץ בפסח אוסר במשהו אבל אי משתכח בעופא לאחר מליחתו אע"ג דנתבקע נמי שדי לההוא דוכתא דמשתכח ביה ומעמיק כל סביבותיו וחתיך ליה ושדי ליה וכוליה עופא שרי. ברם צריכינן לעיוני אי אשתכח חטה או שעורה בתבשיל דאסרינן לההוא בישולא היכא דנתבקע כמ"ש הרב אם נאכל אותו תבשיל בשוגג שלא מצאו החטה עד אחר אכילה אם נאסור להשתמש באותה הקדרה שנתבשלה החטה ובאותן הקערות שנאכל התבשיל בפסח בלא הגעלה או לא. יש מי שאוסר דכיון דחמץ בפסח איסורו במשהו הרי הוא בנותן טעם כשאר איסורין וכי היכי דשאר איסורין היכי דנותן טעם בקדרה נאסרת הקדרה והקערות אם נאכל שם התבשיל בעודו חם ה"נ בחמץ בפסח שאיסורו במשהו ואסור להשתמש בקערות תוך הפסח בלא הגעלה והקדרה אם היא של חרס יניחנה עד לאחר הפסח ויש מי שאומר דכיון דחמץ כי אוסר במשהו לא הוי אלא מדרבנן ולא מדין הגמרא די לנו אם נאסור את התבשיל אבל לא את הקדרה והקערות ומותר להשתמש בהן בלא הגעלה וכל שכן הקערות אחר שהדיחן אם רוצה להשתמש בהן פעם אחרת דהו"ל משהו בר משהו והרי החטה אסרה התבשיל והתבשיל הקערה אבל יותר נראה טעם האוסרין מטעם המתירין וגם יש מן החכמים שאומרים שאין לקערות תקנה בהגעלה בפסח והטעם שמאחר שהקערות נאסרות משום חמץ שאיסורו במשהו אין להם תקנה דכל ההגעלות שבעולם לא יוציאום שלא ישאר שם משהו ומי יוכל לשער משהו. ועל ענין תבשיל שנמצא בו גרגיר חטה כו' כתב הרב בעל התוספות הורה ר' על גרגיר חטה שנמצאת בפסח בתרנגולת צלויה דלא חיישינן לחימוץ דאינו מחמיץ לתוך המעים כדאמרינן במסכת שבת בעופות כדי שתפול לאור ותשרף ואי קים לן דלא נפל לאחר שחיטה מותר באכילה וליכא למיחש למידי דגמרינן מטומאה דלא הוי אוכל לאחר שיעור שתפול לאור גם חמץ לא שנא ולא מסתבר מתרי טעמי חדא דאין למדין איסור מטומאה ותו דאפילו פשיטא לן דילפינן איסור מטומאה אפ"ה אסורה אם לא שהתה מעת לעת דהכי הלכתא וליתא לדמ"ד כדי שתפול לאור ותשרף ומש"ה אין אדם שיכול להתירה לפי שחמץ אפילו שלא במינו אוסר במשהו ואין להקל באיסור כרת ואם ירצה יניחנה עד אחר הפסח ואז יאכלנו וכן הסכים רש"י לפיכך אמרו חכמים צריך אדם להזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח כדי שלא יבא עליו מים אחר שנקצר כו'. וכל זה הוא למצוה אבל מי שאין לו דגן שמור מעת הקציר יוצא ידי חובתו באותו הלקוח מן השוק ובלבד שיבדוק אותו יפה בטעמו ובמראהו ובריחו ואם ימצאהו שריר ויבש ויפה מראה מותר לאכול ממנו בפסח ואין חוששין שמא נפל בו מים ונתיבש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו בלא בדיקה הוה לן למימר דמותר מיהו באכילת מצה לילה הראשון שהיא חובה יש לכל בעל נפש לחזור על כל צדדיו שיהיה לו דגן שמור מזמן הקצירה ונראה דאפילו במחובר יכול לבא לידי חימוץ כיצד כגון שהגיע זמנו ליקצר ואח"כ נפלו עליו גשמים מרובים והא מלתא שמעינן לה ממאי דאמרינן בפרק כל שעה גבי תרומה לא היתה לה שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר ומשמע ודאי דיכול לבא לידי חימוץ אפילו כשהוא מחובר. ומ"ש הרי"ף מעידן קצירה אפשר לפרש משעה שהגיע זמנו ליקצר אף עפ"י שלא נקצר מיהו ר' משה כתב בפירוש אחר שנקצר כשיטפא דגמ' דאמרינן כי מהפכיתו כיפי משמע דלאחר קצירה קא מזהר לעשות שימור ולאו למימרא דס"ל דלמחובר כה"ג לא מחמיץ אלא כיון דמלתא דלא שכיחא הוא לא חש לה. ועוד שאין אדם נזהר בדבר שאינו ברשותו אבל ודאי אם נתחמץ או נתבקע במחובר המגיע לכתפים אסור דכתלוש חשבינן ליה כדאמרינן התם פרק העור והרוטב תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין ובשבת חייב חטאת פירוש משום דכללא הוא דלעולם מחובר כה"ג לחומרא חשבינן ליה כתלוש אבל לא לקולא ומש"ה חייב חטאת וה"נ אמרינן לענין שבועה גבי עשר גפנים נטועות מסרתי לך כו' כדאיתא בפרק שבועת הדיינין ובפרק המוכר את הספינה ואם בטומאה ושבועה שהן איסורי לאו אמרו כן ק"ו לענין חמץ שהוא איסור כרת ובשעת הדחק כגון אם גברו המים ערב הפסח עד אשר כסו בתי הרחים שאין אדם יכול לטחון בהם וכיוצא בו משאר הדחקים והאונסין יכול לצאת ידי חובתו בקמח הלקוח מן השוק דלא מחזקינן איסורא אבל לכתחלה לא יעשה כן משום שנאמר ושמרתם את המצות כו' כמו שכתב הרב והיכא דלא אפשר מעידן קצירה ליעביד שימור מעידן ברירה וטחינה וכמה דאפשר למיעבד טפי עדיף: